חפש:
0
סל קניות

אין מוצרים בעגלת הקניות.

מאמרים

ירושלים היהודית החדשה בתקופת המנדט

  • 4.9.2012
  • |
  • יהושע בן-אריה מתוך "אתרים - המגזין", גיליון מס' 2
  • |
4.9.2012
השאלה הבסיסית הראשונה, העולה בנושאי שימור ותכנון בערים ובאזורים עירוניים השואפים לפיתוח והתחדשות, היא האם יש צורך בשימור מבנים במרקמים עירוניים עתיקים? רבים האנשים והגופים החושבים שהשימור הוא גורם המפריע להתפתחות ובנייה של ערים ויישובים. לא אדון בנושא זה כאן בכללותו, אלא אעיר מספר הערות מקדימות בנושא זה, במיוחד באשר לירושלים.

שימור העיר העתיקה ירושלים

דומה שכיום מקובל על הכל, שאת העיר העתיקה של ירושלים חייבים לשמר בצורתה הנוכחית. לא יעלה על דעתו של אף אחד להרוס את העיר העתיקה או אף לפגוע בה. לא כך היה המצב תמיד. אביא דוגמאות אחדות לעניין זה. ג'מאל פאשא, דמות מרכזית מאד בממשל הטורקי בסוף התקופה העותמאנית, חשב על פריצת דרך – שדרה משער יפו לעבר הר הבית מתוך כוונה להרוס את כל רחוב דוד, שהיה אז חלק גדול מהשוק של העיר העתיקה. כך גם בתקופה העותמאנית פגעו בחומת העיר העתיקה, גנבו ממנה אבנים ופרצו בה פרצות, בנו תוספות ומבנים על החומה, על השערים ובצמידות להם ועוד. פגיעה ושינויים אלה לא ייעשו כיום. את השינוי שחל במעמדה של העיר העתיקה הובילו הבריטים ואף החמירו בעניין זה. רונלד סטורס, המושל הבריטי של ירושלים, אדריכלים ומתכננים בריטים בעלי שם – כולם היו בדעה אחת שיש לשמר את העיר העתיקה באופן מרבי. נשאלת השאלה, מה היו הסיבות להחלטתם זו, שהרי העיר העתיקה הינה בעצם עיר ימי ביניימית, צלבנית ומוסלמית. דומה כי היו לכך שלוש סיבות עיקריות:

1) העיר העתיקה נתפשה באותה עת בעולם כולו כעיר היסטורית קדושה לשלוש הדתות העולמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. הבריטים ראו בכך חובה לדאוג לשומרה, כמעין פיקדון שנמסר לידם על ידי העולם כולו. בגישתם זו התעלמו למעשה מהעובדה שמבחינה מדעית העיר העתיקה היא לא עיר היסטורית דתית אלא עיר ימי ביניימית; לא הפרטים ההיסטוריים מבחינת הבנייה, הטכנולוגיה או הסגנון עניינו אותם אלא חשיבותה ומעמדה בעולם.
2) לבריטים הייתה סיבה נוספת לרצונם לשמר את העיר העתיקה בצורתה. רונלד סטורס ואישים בריטיים נוספים כיבדו את העיר הימי-ביינמית משום תפקידה והקשרה לנושא הצלבני-מערבי ומשום היותה מייצגת את יחסם המיוחד כלפי ערים מוסלמיות עתיקות, דוגמת קהיר.   
3) והיו גם יופיה וייחודה החזותי של העיר. החומות, השערים, בנייני כיפת הסלע, אל-אקצא, כנסיית הקבר, המיקום הכללי של העיר באגן טבעי בין הרים מסביב ועוד. האדריכל הנודע פטריק גדס, שהכין את תכנית האב השנייה של העיר ירושלים, כתב בכתביו כי מי שאינו מכיר בייחוד הוויזואלי והתכנוני של העיר העתיקה, אינו יכול להבין מבחינה אדריכלית מה זו ירושלים.

למרות ההקפדה הבריטית חזרו ועלו רעיונות בדבר פגיעה בעיר העתיקה כולל הצעות להרוס חלקים ממנה על מנת לחשוף את עברה ההיסטורי הקדום יותר. כך למשל, לאחר מלחמת ששת המים הציע דוד בן גוריון להרוס את חומות העיר העתיקה. כיום נראה הדבר מוזר. אבל לעניין זה דוגמא בולטת אף יותר. סר פלינדרס פיטרי, אבי הארכיאולוגיה הסטרטיגרפית המזרח-תיכונית, שביצע חפירות ארכיאולוגיות חשובות במצרים ולאחר מכן באזור הנגב, גם כן העלה רעיון זה. בראשית תקופת המנדט הבריטי, עת עזב את מצרים ועבר להתגורר בירושלים במכון האמריקני לארכיאולוגיה (כיום מכון אולברייט), הציע להרוס את העיר העתיקה, על מנת שניתן יהיה לערוך חפירות ארכיאולוגיות בכל שטח העיר העתיקה ולחשוף את העיר ההיסטורית המקראית ואת זו של ימי בית שני. לדעתו, חשובות היו ארבע תקופות בתולדות העיר: תקופת המקרא, תקופת הבית השני, ירושלים הרומית-ביזנטית וירושלים הנוצרית בראשיתה, כשלנדבכים האחרים לא יִיחס חשיבות. 

אך כל אלה היו ביסודם מקרים חריגים. מאז תקופת המנדט הבריטי ועד היום מקובל על הכל כמוסכמה מחייבת שימורה של העיר העתיקה. עובדה זו גם מסבירה מדוע מאז תקופת המנדט לא נבנו בעיר העתיקה מבנים גדולים חדשים וגם לא מבנים בולטים אחרים. כמעט כל המבנים "החדשים" בעיר הוקמו במהלך המאה ה-19 ועד למלחמת העולם הראשונה, בתקופה בה נושא שימור העיר העתיקה לא נטמע במודעות הבנייה באזור כולו. יוצא מכלל זה הוא בנייתו של הרובע היהודי בעיר העתיקה, שנהרס במלחמת העצמאות ושהוחלט לחדשו ולבנותו אחרי מלחמת ששת הימים (1967).

שימור העיר ההיסטורית ירושלים מחוץ לחומות

בשונה משימור העיר העתיקה, שימורה של ירושלים ההיסטורית מחוץ לחומות לא היה דבר  מוסכם. כידוע, עד למחצית המאה ה-19 הייתה העיר ירושלים כולה תחומה בתוך חומות העיר העתיקה. עם חשיכה נהגו לנעול את שערי העיר – אין יוצא ואין בא. מאז מחצית המאה ה-19 החלה בנייתם של מבנים גדולים במיוחד, והוקמו שכונות רבות – יהודיות, מוסלמיות ונוצריות, מחוץ לחומת העיר העתיקה. העיר החדשה גדלה במיוחד בתקופת המנדט הבריטי. משום כך, כאשר מדברים על ירושלים ההיסטורית מחוץ לחומות, מתכוונים בעצם לאותו חלק של ירושלים החדשה שנבנה עד לתקופת מלחמת העצמאות ולחלוקת העיר לשניים: לחלק ישראלי ולחלק ירדני. אחרי 1948 הפך החלק הישראלי לחלק ממדינת ישראל ולבירתה.

בחלק של ירושלים החדשה שמחוץ לחומות ושהסתפח למדינת ישראל, ניתן להבחין בשני מרקמים: המרקם שהיה לא יהודי לפני מלחמת העצמאות, אבל נכלל בתחומי ירושלים הישראלית לאחר הקמת המדינה, ומרקם יהודי שהתפתח בעיר לפני מלחמת העצמאות והיה לחלק מירושלים הישראלית לאחר הקמת המדינה. בחלק זה של ירושלים שמחוץ לחומות העיר העתיקה דן ספרי "ירושלים היהודית החדשה בתקופת המנדט". מטרת הספר להראות שבתקופת המנדט הבריטי התפתחה והתגבשה בירושלים שמחוץ לחומות עיר יהודית חדשה, תופעה דומה משהו להתפתחות העיר תל אביב שראשיתה ביציאה של תושבים יהודים מהעיר יפו לשכונות חדשות בפאתיה, ושעד מהרה התגבשה בהן ישות עירונית נפרדת ועצמאית – עיר עברית חדשה. כך גם קרה בירושלים. תקופת המנדט הפכה להיות תקופה מכוננת בהתפתחות החלק היהודי של ירושלים היהודית החדשה, ולימים – ביצירתה של עיר יהודית חדשה.
 
שלושת המרחבים של ירושלים היהודית החדשה. המפה באדיבות יד יצחק בן צבי

שלושת המרחבים של ירושלים היהודית החדשה. המפה באדיבות יד יצחק בן צבי



        
אציין שהשם שנבחר לספר, "ירושלים היהודית החדשה", מקורו בכינוי לחלק זה של העיר שנקבע כבר בשנת 1938 לאחר פרסום תוכנית ועדת פיל הבריטית שפרסמה את הצעותיה בסוף שנת 1937. כידוע, ועדה זו הציעה לראשונה את חלוקת ארץ ישראל המערבית המנדטורית הבריטית לשניים: מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל וצירוף חלק שני של הארץ, החלק הערבי, למדינת עבר הירדן, שהייתה קודם לכן חלק מהמנדט הבריטי ושהוקמה בשנת 1922 . כמו כן הציעה הוועדה להעניק לירושלים מעמד מיוחד. העיר לא תיכלל באף לא אחד משני החלקים שצוינו לעיל, אלא תישאר תחת שלטון מנדט בריטי כיחידה נפרדת בפני עצמה. על פי תכנית זו, המעמד המיוחד של ירושלים יכלול גם את אזור בית לחם, את לוד עם שדה התעופה שלה ואת העיר יפו ונמלה. יחידה זו צריכה הייתה  להיקרא "מדינת ירושלים". שלא כמו המנדט הבריטי לכל ארץ ישראל שנקבע ל-30 שנה, או עד למצב בו התושבים יוכלו לזכות בעצמאות משלהם, צריכה היתה "מדינת ירושלים" להישאר לנצח כמנדט תחת שלטון בריטי.

הצד הערבי דחה את תוכנית ועדת פיל על הסף. לעומת זאת, ההנהגה הציונית בראשותו של דוד בן גוריון הייתה מוכנה לשקול את קבלת תכנית הוועדה להקמת מדינה יהודית בחלק קטן של ארץ ישראל המערבית בשני תנאים עיקריים: א. צירוף הנגב למדינה היהודית, מה שהיה מגדיל מאד את שטחה. ב. צירוף החלק של ירושלים היהודית החדשה למדינת ישראל העתידה לקום, אם תכנית הוועדה תתקבל.

הנהלת הסוכנות לא הסתפקה בהצהרה אלא הקימה ועדה מיוחדת שנקראה "ועדת ירושלים". לראש הוועדה מונה ד"ר מרדכי עליאש, לימים שגרירה הראשון של ישראל בבריטניה. הוועדה הקימה ועדת משנה, ועדה גיאוגרפית, שאף שרטטה מפות מפורטות שסימנו במדוייק את החלק של ירושלים היהודית החדשה שיש לצרפו, אם תתממש הצעת ועדת פיל. רבות נכתב בעניין זה, וחשיבותו בעובדה שבסוף שנות ה-30, בתקופת המנדט, כבר הייתה קיימת בירושלים מעין ישות ישובית יהודית חדשה שנקראה "ירושלים היהודית החדשה". בישות זו התגוררו כ-80,000 תושבים מתוך 400,000 התושבים היהודים שהיו אז בארץ ישראל כולה. ברור על כן, שבשנת 1948 לא הייתה יכולה לקום בארץ ישראל מדינה יהודית בלי לכלול בתוכה עיר יהודית זו, ומפה גם החשיבות לדיון ביחידה זו בנפרד.

הדיון בחשיבותה של "ירושלים היהודית החדשה" מעלה שאלה מרכזית: איך בעצם קמה ונוצרה ישות זו? האם תוכננה ככזו? ומי האחראי לתכנונה – השלטון הבריטי שהיה אז בירושלים? התנועה הציונית? עיריית ירושלים באותם ימים?

תשובה המנסה להצביע על גורם אחד האחראי לתכנונה של "ירושלים היהודית החדשה" היא שגויה. השלטון הבריטי לא מילא כל תפקיד מרכזי בהקמתה של ירושלים היהודית החדשה, פרט לנושאי רשיונות בנייה ומגבלות תיאום ביחס לגודל הבניינים והמגרשים. יתרה מכך, לו היה הדבר בידו, היה הממשל הבריטי הורס חלק ניכר משכונות העיר, שכן ראה בהן "סלאמס" עירוני. כל מעייניו היו נתונים לעיר העתיקה ולניהול ענייני המדינה. העיר החדשה לא נתפשה אצל השלטון הבריטי כדבר חשוב. המתכננים הבריטים הראשונים – וויליאם מקליין, פטריק גדס ואף צ'רלס רוברט אשבי – לא קבעו אפילו גבולות לחלק החדש של ירושלים בעת הכנת תכנית האב לעיר. רק כאשר העירה ועדת התכנון העירוני לאשבי שכדי לתכנן את העיר החדשה צריך לקבוע לה גבולות, חזר וקבע בפעם ראשונה גבולות לעיר שהחלה להיבנות מחוץ לחומת העיר העתיקה . במהלך תקופת המנדט נקבעו גבולות נוספים לעיר ירושלים כולה בהתאם לתפקודים השונים. לגבולות אלה חשיבות לצרכי ניתוח והבנת חוקי הבנייה, אך הם אינם מצביעים על  התייחסות לחלק היהודי כאל ישות יחידה בפני עצמה.

מוסדות התנועה הציונית לא מילאו תפקיד מרכזי בהתפתחותה של העיר החדשה, פרט למספר מבנים שנבנו בה עבור מוסדות אלה כתגובה לפעילות הבריטית שקבעה את ירושלים כבירת הארץ. למעשה, מבחינה זו נגררה ההנהלה הציונית אחר מדיניות השלטון הבריטי (היגררות זו היא בעיקר תוצאה של כתב המנדט שחייב הקמתו של גוף יהודי – הסוכנות היהודית – אשר צריך היה לייצג את העם היהודי כלפי השלטונות הבריטים. מאחר שהבריטים קבעו את מקום מושב הממשל שלהם בירושלים, היה זה אך טבעי כי גם הסוכנות היהודית תקבע כאן את מקום מושבה. ואכן בירושלים נבנו מבני המוסדות הלאומיים).

עיריית ירושלים, שהייתה נתונה לשליטה ערבית ובריטית בתקופת המנדט לא מילאה תפקיד מרכזי בבנייתה של ירושלים היהודית החדשה. זאת, אגב, בניגוד גמור למה שקרה בתל אביב, שם שימשה העירייה היהודית בראשות מאיר דיזנגוף ואישים יהודים נוספים בעיר תפקיד מרכזי ביותר בהתפתחותה של העיר העברית הראשונה בישראל (ולמעשה בעולם כולו). בתקופת המנדט קראו אישים בירושלים להקמת עירייה יהודית נפרדת לחלק היהודי החדש של ירושלים.  לשם כך אף נוסדה מפלגה בשם "התושב", שטענה שהעירייה הערבית-בריטית לא מסייעת לתושביה היהודים של העיר, ולכן תפקידה של המפלגה לתת מענה לכך. ההנהגה הציונית התנגדה לרעיון משום חששה מהמשמעות המדינית שתוטל על רעיון עירייה נפרדת לחלק היהודי בירושלים. לטענתה, עלול הדבר להתפרש כאילו הצד היהודי מוכן לוותר על העיר העתיקה.

מכיוון שלא נמצא גורם האחראי לתכנונה של ירושלים היהודית החדשה, נותרה לשאלה תשובה אחת – ירושלים היהודית החדשה נבנתה באופן "אינהרנטי" פנימי על ידי התושבים היהודים שחיו בה ועל ידי עולים יהודים רבים שהגיעו אליה בתקופת המנדט. אלה האחרונים נקלטו בתוכה, הגדילו בה את הבנייה והרחיבו את תחומה. העיר נבנתה בשיטה של שכונות, שכונה אחר שכונה, כשלכל שכונה יעד וייחוד משל עצמה. כאן נובעת המסקנה, שכדי להבין את היחידה כולה שכינויה "ירושלים היהודית החדשה", עלינו ללמוד קודם כל על יחידות המשנה שלה, על השכונות הנפרדות, שלבי הקמתן, התפתחותן והתלכדותן בסופו של דבר לישות אחת.

על השכונות של העיר קיים חומר רב בארכיון עיריית ירושלים. מאחורי הקמתן עמדו ועדים וארגונים שונים שעיצבו אותן על פי תפיסתם. לאחר הקמת המדינה וייסוד עיריית ירושלים העברית התפרקו ועדים אלו וחלק ניכר מהם העביר את ארכיונו לארכיון העיר. על אחדות מהשכונות התפרסמו מאמרים וספרים, אבל על רבות מהן לעתים לא נכתב דבר. מפה נובעת חשיבות הדיון ביחידת השכונה. רק דיון פרטני יוביל ליצירת התמונה הכוללת של בניין העיר היהודית החדשה והתפתחותה בתקופת המנדט. 
 
בנייני המוסדות הלאומיים. צילום:אלכס ליבק

בנייני המוסדות הלאומיים. צילום:אלכס ליבק

 

מִפקד 1939 ותיעוד השכונות בעיר היהודית החדשה הצומחת מחוץ לחומות ירושלים

כדי ללמוד על כל שכונה בנפרד נדרש תיעוד, אלא שלא תמיד קיימים מקורות מתעדים. והנה, במהלך עבודתי נחשפתי למקור היסטורי שהפך לכלי שימושי ביותר להכרת שכונות ירושלים היהודית. מדובר במִפקד מפורט של יהודי ירושלים שנערך בראשית חודש ספטמבר 1939 על ידי המחלקה לסטטיסטיקה של הסוכנות היהודית. בעת עריכתו פרצה מלחמת העולם השנייה, ועורכיו לא ידעו או שיערו את העתיד לקרות. טפסי המפקד השתמרו כמעט כולם, והם מצויים כיום בארכיון הציוני המרכזי בכ-90 כרכים עבי כרס, אשר כל אחד מהם מכיל מאות רבות של טפסים, כשלכל משפחה ומשפחה מיועד טופס מפורט. להערכתי, מספר הטפסים הוא 20,000-25,000, שכן הם כוללים את כל תושבי העיר היהודיים באותה עת – כ-80,000 נפש .

שתי שאלות מרכזיות עולות מן המפקד: מדוע נערך במועד שצוין? מדוע הוחלט שיהיה כה מפורט? לשאלות אלה יש מענה בספר, אותו כתב מנהל המפקד לאחר סיומו, מר דוד גורביץ, מי שהיה מנהל המחלקה לסטטיסטיקה של הסוכנות היהודית. הכותב מציין כי המפקד נערך לרגל הכנת ספר הבוחרים לכנסת ישראל לקראת בחירות שעמדו להתקיים בכל הארץ באותן שנים. ואכן, מתברר שספרי בוחרים דומים נעשו באותן שנים גם ביישובים היהודיים האחרים בארץ ישראל.

אבל נראה שהייתה גם סיבה נוספת לעריכת המפקד בירושלים ולפירוט הרב שבוצע בו, וזה, אגב, אולי גם ההסבר לעובדה שרק בירושלים השתמרו כל טפסיו – ההכרה בחשיבותו הרבה. סיבה זו נרמזת גם בדבריו של גורביץ בחוברת הסיכום של המפקד. שם הוא מציין כי בעת שהוחלט על ביצוע המפקד בירושלים פנה הוא עצמו להנהגת הוועד הלאומי ושכנע אותה להגדיל את התקציב המיועד לממנו, וזאת כדי שיכלול לא רק פרטים עבור ספר הבוחרים לכנסת ישראל אלא ישמש גם מפקד מפורט וכולל של יהודי ירושלים על עדותיהם וקבוצותיהם השונות. ההנהגה נעתרה לבקשתו ואז בוצע המפקד. להלן נוסח המודעה שהתפרסמה אז בעיתונות הארץ-ישראלית:

    הוועד הלאומי מכריז: מפקד כללי של יהודי ירושלים

                      בזמן עמידה על זכות החיים והבניין של עמנו בארצנו, 
                      אנו מכריזים על מפקד כללי של יהודי ירושלים, 
                      השעה היא אמנם שעת חירום,
                      ודווקא מפני כך עלינו להכיר את הרכבו ומצבו של ישובנו 
                      בבירת ארצנו. ומסקנות רבות למפקד בכל שטחי חיינו 
                      ופעולותינו גם לשעת חירום וגם לזמנים רגילים. 
                      נתוני המפקד יוסיפו לנו כח ומשען בהתאבקות של 
                      הציבור העברי בירושלים, על מעמדו וזכויותיו בעיר הזאת.
               
                     המפקד יתחיל ביום הראשון י"ט באלול תרצ"ט (3.9.39) ויתנהל על ידי 
                     המחלקה הסטטיסטית של הסוכנות היהודית. זוגות פוקדים יעברו 
                     מבית לבית ויפקדו את כל בני המשפחה עפ"י שאלון מיוחד שהוכן לכך. 
                     עזרתן ותמיכתן של כל המפלגות, העדות וההסתדרויות הובטחו 
                     ואנו מצפים לעזרתו המלאה של הציבור.
                              
                      יהודי ירושלים התפקדו!
                      בל ייעדר איש מכם ממפקד יהודי ירושלים

                      הוועד הלאומי לכנסת ישראל (העיתון היומי "הבוקר" יום ו' י"ז אלול תרצ"ט, 1939).

ברור לחוקרי ההיסטוריה, שהמפקד נועד להתמודד עם החלטת ועדת פיל, שמא העיר ירושלים לא תיכלל במדינה יהודית, אם תקום שכזו בארץ ישראל. משום כך שאפה הסוכנות היהודית לפרט ולדייק ולהצביע על גודלה של האוכלוסייה היהודית בירושלים החדשה, וכי לא יעלה כלל על הדעת ששטח זה של העיר לא ייכלל במדינה יהודית, אם יוחלט על הקמתה בשטחי ארץ ישראל.
 
המלצות
 
בנושא השימור והתכנון של ירושלים היהודית ההיסטורית מחוץ לחומות למפקד 1939 והשימוש שנעשה בו בספר "ירושלים היהודית החדשה בתקופת המנדט – שכונות, בתים ואנשים"  חשיבות מרובה: א) באמצעותם ניתן לשחזר את התפתחות ירושלים היהודית החדשה בתקופת המנדט ולשרטט במדויק את גבולות העיר ההיסטורית היהודית החדשה שנבנתה מחוץ לחומת העיר העתיקה. גבולות אלו יכולים לשמש בסיס לתכנית אב כוללת לשימור חלק חשוב זה של העיר. כמו כן, בתוך גבולות אלו ניתן לקבוע את כל השכונות ומתחמי הבנייה של העיר החדשה שנבנו בה עד לקום המדינה.

ב) הספר עצמו כולל פרקי מבוא הדנים בכל שכונה ושכונה. באמצעותם אפשר לעמוד על אופיה הייחודי של כל אחת, על המטרות, היוזמות והרעיונות המיוחדים שעמדו מאחורי בנייתה. בחינה פרטנית זו תוביל לכך, שדגש השימור של ירושלים ההיסטורית שמחוץ לחומות ישַנה מגמה, ואת שימור הבתים הבודדים יחליף שימור מכלולי שידגיש את ייחודן של שכונות ירושלים.

חשוב לציין, כי מספר הבתים בירושלים היהודית החדשה שמחוץ לחומות העיר העתיקה, שהם בעלי ייחוד אדריכלי מובחן ושמייצגים סגנון ברור או קשורים באדריכל נודע, מצומצם ביותר. כך קרה, שמתכננים בריטים ובהם אדריכלים יהודים נודעים חשבו בשעתו שכדאי להרוס חלקים ניכרים של העיר היהודית החדשה, ובהם שכונות מגורים שנתפסו כחסרי הוד והדר,  למשל שכונת נחלת שבעה או אזורי הנחלאות. היום השתנתה המגמה – מה שנתפס חסר יחוד נחשב לייחודי, והנדירות של מבנים היסטוריים לצד הביקוש למגורים בשכונות היסטוריות בלב העיר מעלה את ערכם, משנה את מעמדם ומחזק את הקריאה לשמרם. במילים אחרות, השאלה היא לא תמיד אם לשמר, אלא כיצד לשמר. האם לשמר מבנים בודדים בתוך מרקם עירוני דינמי ומתפתח או להעדיף שימור שכונתי. במקרה של ירושלים היהודית החדשה שמחוץ לחומות, לשימור השכונתי יש חשיבות.

ג) השימור השכונתי מחויב לעסוק לא רק בנכסים הפיזיים, בבתים, ברחובות ובמערך התכנוני של כל שכונה. עליו לכלול גם את היסוד החי שלה: את סיפור האנשים והמשפחות שבנו אותה והתגוררו בה. צדק הסופר העברי ש"י עגנון, חתן פרס נובל, שבתארו את שכונות ירושלים שמחוץ לחומות, הדגיש את היסוד העדתי-חברתי-תרבותי שלהן והמעיט באזכור מערך השכונות, צורתן, בתיהן ורחובותיהן. על אלה ניתן ללמוד מהמפקד ומהספר.  

מילים מסכמות

את המבנה של ירושלים בתקופת המנדט, כמו גם של ערים אחרות בארץ ובעולם, לומדים בדרך כלל אנשים מתחום האדריכלות, הבינוי והתכנון. כולם מדגישים את הצד הפיזי של העיר. הם מתכננים ובונים בתים ואף הורסים אותם. לרוב הם מתכננים ובונים בזמן קצר יחסית, ואחר כך עוברים למקום ולמבנים אחרים בלי להיקשר למקום הקודם. עבורם הפן החיצוני הוא החשוב: צורת הבית, האלמנטים הארכיטקטוניים שבו, הצד החיצוני שלו, מערך השכונה וכדומה. רק מעטים מתעניינים באוכלוסייה שהתגוררה במקום, בתולדותיה, במאפייניה החברתיים, הכלכליים והתרבותיים. לעומת המתכננים, המהנדסים והאדריכלים, קיימים "נושאי זיכרון" – אלה הם התושבים וצאצאיהם, שעבורם הבתים והשכונות הם חלק מהחוויות הבונות את זהותם. שחזור ולימוד החיים של האוכלוסייה שהתגוררה בשכונות אלה מחזק את הזדהותם עם המקום ואת גאוותם המקומית.

כדי לשמר עיר או שכונה לא ניתן להסתפק בבחינה של האלמנטים הארכיטקטוניים והפיסיים שלה. יש ללמוד, להכיר ולשמר את "רוח המקום". לשם כך נדרשת קהילה ללמוד את ההיסטוריה של המקום, לתהות כיצד נוצר, מה החשיבות המיוחדת שלו, ובהתאם לכך לשמרו. ואכן, זו מטרתו של הספר שלכבודו התכנסנו. באמצעות לוחותיו ניתן לשחזר את השכונות ואת רוחן ולקדם את שימורן הנכון.

דוגמא ליכולות אלה היא שכונת רחביה, אחת מהשכונות החשובות ביותר של ירושלים היהודית החדשה מתקופת המנדט. לשכונה זו, כך שמעתי, תכנית לשימור, אבל השאלה החשובה היא כיצד לשמר. האם להמשיך ולעסוק בהתדיינות איזה בתים לשמר שימור מלא ואיזה שימור חלקי ולאפשר בהם תוספות? האם להסתפק בשאלות כמו איך להסיג בבתים אלה בנייתן של קומות עליונות כדי שלא ייראו מהכביש? או מה ראוי להיהרס ובמקומו לבנות בניין חדש ועוד. לצערי, גישה זו מציגה רק כיוון אחד של השימור. רחביה אינה רק הבתים, היא אחד "המותגים" החשובים ביותר של ירושלים ההיסטורית.

עד לתקופת המנדט הבריטי השטח הגדול של רחביה רבתי והסביבה הסמוכה היה כולו חשוף, והנה בתקופת המנדט צמחה כאן אחת השכונות המדהימות של ירושלים. מהבחינה התכנונית שייכת רחביה לקבוצת שכונות הגנים שקמו ונבנו בירושלים בתקופת המנדט. מבחינת בתיה הוקמו בה המוסדות הלאומיים של התנועה הציונית, הנהגת המדינה שבדרך. בבתיה התגוררו מנהיגי הישוב כמו יצחק בן צבי, חיים ארלוזורוב (עד למעברו לתל אביב ורציחתו שם), משה שרת, אליעזר קפלן, יצחק גרינבוים, דב יוסף, מנחם אוסישקין, ארתור רופין, הרב יצחק הרצוג, הרב הראשי האשכנזי של ארץ ישראל. גם דוד בן גוריון גר בה בשכירות כדייר משנה באחד מבתיה, ועוד אישים רבים – כולם מסלתא ושמנא של החברה הישראלית היהודית מתקופת המנדט וגם לאחריה. בשכונה נבנתה הגימנסיה העברית השנייה בארץ, גימנסיית רחביה, ונבנה בית הכנסת ישורון, שהפך להיות בית הכנסת הלאומי המרכזי בעיר עד להקמת המדינה. במשך שנים שימשה השכונה מרכז המגורים של חברה אינטלקטואלית, ואכן התגוררו בה פרופסורים, רופאים ואישים נודעים בירושלים ובארץ ישראל כולה. אם נעיין בלוחות הבתים והמשפחות של רחובות שכונת רחביה רבתי והסביבה הסמוכה לה כפי שעולים מהמפקד של שנת 1939, נמצא שכמעט לכל בית בשכונה סיפור חברתי משל עצמו.
 
בית לשימור שנהרס ברחוב ארלוזורוב 9.צילום: איציק שוויקי

בית לשימור שנהרס ברחוב ארלוזורוב 9.צילום: איציק שוויקי

 
השכונה על בתיה, על רחובותיה וגניה, מסמלת את ירושלים היהודית החדשה כבירת ישראל בראשיתה. השאלה רק איך משמרים את אופייה הייחודי ואת "רוח המקום" שלה. ליד המבנה החדש של מוסד יד בן צבי, שהולך ונבנה כיום בשכונה, בסמוך לשטח בו נמצאו בעבר ביתו וצריפו של הנשיא השני של מדינת ישראל, המשתלה החקלאית של רחל ינאית בן צבי ובית החלוצות שקם במקומו, מצוי מגרש ריק, שמראשית הקמת השכונה לא נבנה עליו כל בניין. במשך שנים היה הבניין בבעלות המוסד יד יצחק בן צבי, וכיום עבר לבעלות מנהל מקרקעי ישראל. קיים חשש שבעתיד יימכר המגרש, ומי יודע איזה בניין יקום עליו ומי ישכון בו. האם לא מן הראוי שמנהל מקרקעי ישראל יעביר מגרש זה לרשות עיריית ירושלים, כפי שנעשה הדבר עם "בית המצורעים" שליד תיאטרון ירושלים, על מנת שהעירייה תוכל לשמרו ולהקים בו מרכז תרבות ואמנות? האם לא מתאים וראוי לחשוב גם על הקמת בניין צנוע על המגרש המצוי בלב שכונת רחביה על מנת שישמש מרכז קהילתי ותיכלל בו תצוגת קבע על תולדות השכונה? מהמבנה ייצאו לסיורים בשכונת רחביה ההיסטורית שתשומר בצורה מירבית. מדרכות הרחובות ישופרו, והן תותאמנה למסלולי סיור. שלטי הסבר יוצבו לאורך המסלולים ועל קירות הבתים. בנקודת היציאה יקבלו המסיירים בשכונה דפי הסבר על הקמתה של השכונה, על ההיסטוריה שלה, על החברה והאנשים שחיו בה. את הסיורים והשילוט ניתן יהיה ללוות במכשירי אודיו, וכך תיהפך רחביה לשכונת שימור מפוארת של ירושלים, מוזיאון פתוח חי ללימוד תולדותיה ותולדות המדינה היהודית שבדרך.

ראויה רחביה וראויה ירושלים היהודית החדשה ההיסטורית למפעל שכזה. שנת תשע"ב, שנת ה-90 למועד אישור ההחלטה של ועדת התכנון העירונית הירושלמית להקמתה של שכונת רחביה הוא מועד מתאים לכך. מאמץ משותף של אנשי השכונה והמרכז הקהילתי שלה, בשיתוף עם המועצה לשימור אתרי מורשת ומוסד יד בן צבי, המוסד החשוב השוכן בשכונת רחביה, יכולים לגרום להנעת תהליך זה. הקמת ועד פעולה להגשמת רעיון זה ופנייה משותפת של הגופים שצוינו לעיריית ירושלים וממשלת ישראל, הם הדרך הנכונה לקידום הרעיון.

שכונת רחביה היא רק דוגמא אחת לקידום השימור השכונתי בירושלים; שימור שאינו מסתפק בתכנון פיסי אלא כולל את שימור "רוח המקום" – שימור העבר הייחודי החברתי של כל שכונה ושכונה. חיזוק מגמה זו יקדם את העיר ויהווה נכס לפיתוחה העתידי.

הישארו מעודכנים

מאמרים ועדכונים אחרונים

נגישות

  • גודל פונטים

מקרא נגישות

לתאימות מלאה יש להשתמש בדפדפנים כרום ופיירפוקס
למעבר בין אלמנטים בדף לחץ על מקש ה - Tab, לחזרה אחורה לחץ על צרוף המקשים - Shift + Tab

בכלי נגישות זה ניתן לבצע מספר דברים

  • - להחליף צבעוניות של האתר במחלקת הצבעוניות
  • - להגדיל ולהקטין פונטים ללא שבירות עיצוביות
  • - להדגיש כותרות ולינקים בקו מתאר תחתון
  • - ניתן גם לעבוד מקלדת בלבד ולגלוש באתר
  • - ניתן להפעיל מסמך ללא עיצוב כלל
  • - ניתן לאפס הכול לברירת המחדל

ניתן להגיע למקומות עיקריים בקלות ע"י צירופי המקשים הנ"ל

  • ESC מאפס את האינדקס של המסמך ומציב אותו בתפריט ניווט מהיר
  • ALT + i – כיבוי והדלקת מידע זה
  • ALT + m – מעבר מהיר לתפריט הנגישות
  • ALT + s – מעבר לתפריט ניווט מהיר
  • ALT + 1 – חזרה לדף הבית
  • ALT + 2 – מעבר לתפריט הראשי
  • ALT + 3 – מעבר לתוכן המרכזי בעמוד
  • ALT + 4 – מעבר לחיפוש כללי
  • ALT + 5 – מעבר לדף יצירת קשר

במידה ועוברים בין דפים באתר המידע לגבי הבחירות שביצענו נשמר וממשיך עם הגולש אל הדף הבא