דרך בתוך מים סוערים - סיפורה של הדרך לדרדרה

דרומו של עמק החולה, ממזרח לקיבוץ חולתה, מתנשאת לה מעל פני השטח סוללת עפר גבוהה משובצת בחלוקי נחל, החוצה את העמק ממערב למזרח. סוללת עפר זו גבוהה מעל פני הקרקע  ועליה דרך עפר. צמחיה עבותה מכסה את שני צדי הסוללה, כמו מבקשת לשמר סוד כמוס משכבר הימים. ואכן, סוללת עפר זו מקפלת בתוכה סיפור יוצא דופן מראשית שנות החמישים של המאה העשרים על סלילת דרך עפר מחולתה  לדרדרה בתוך מימי אגם החולה. סיפור זה קשור בעיקר בשמו של דוד לסקוב, אז סגן אלוף, מי שהיה באותה עת מפקד ההנדסה של פיקוד הצפון בצה”ל.

אגם החולה כולו היה בשטח ארץ ישראל המנדטורית והגבול הבינלאומי עבר כמה מאות מטרים ממזרח לו, בשיפולי רמת הגולן. לחופו המערבי של האגם הוקמה המושבה יסוד המעלה (1883) ולימים הוקם לצידה קיבוץ חולתה (1936).

 

 

בשנים 1937–1939 רכשה קרן קיימת לישראל קרקע בשטח של 1,300 דונם באזור דרדרה, בין חופו המזרחי של האגם לגבול הבינלאומי, מול קיבוץ חולתה. בשנת 1942 נענה קיבוץ חולתה לפניית המוסדות להחזיק זמנית את המקום. הקיבוץ העביר לדרדרה חלק ממשקו הזעיר, בנה מגדל בטחון והקיף אותו בחומת אבן.    

באותן שנים שימשה דרדרה גם כתחנת מעבר לעלייה לא חוקית של יהודים מסוריה. בחודש יולי 1947 עלה לדרדרה קיבוץ אייל אשר ישב במקום כשנתיים ימים ומשך כל תקופת מלחמת העצמאות. עם פלישת צבאות ערב למדינת ישראל שאך זה הוקמה, הותקף קיבוץ אייל בדרדרה בחודש יולי 1948 על ידי כוחות סורים בסיוע ארטילריה ומטוסים. חברי הקיבוץ בסיוע לוחמי חטיבת כרמלי, הדפו את ההתקפה ושלושה מהלוחמים (שני חברי קיבוץ ולוחם כרמלי) נפלו בקרב. בקיץ 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם סוריה ודרדרה נכללה באזור המפורז. באותו זמן עזב קיבוץ אייל את המקום ועבר למקומו החדש בשרון ובאוקטובר 1949 עלתה לדרדרה הכשרת “הגוברים” של הפלמ”ח אשר החזיקה במקום מספר חודשים בטרם הקימה את קיבוץ גדות ממערב לגשר בנות יעקב. קיבוץ גדות, ממקומו החדש, המשיך להחזיק בדרדרה עד אפריל 1951. באוקטובר 1952 הוקמה  בדרדרה היאחזות נח”ל בשם “אשמורה” ובמרץ 1954 הורדה ההיאחזות ודרדרה הפכה למוצב צבאי. במלחמת ששת הימים הותקף המוצב על ידי כוחות סורים, אך בסיוע כוחות תגבור נמנע הכיבוש. בתום המלחמה התרחק הגבול, הסתיים תפקידה הביטחוני של דרדרה, ואדמותיה נמסרו ליישובי האזור. במלחמת יום הכיפורים (1973) הרסו כוחות צה”ל את גדר האבן של דרדרה ואת מגדל האבן שלה מחשש להשתלטות הסורים על המקום. מאז 1998 קיים בדרדרה חניון נופש ואתר זיכרון.

 

בשנים 1951–1958 בוצעו עבודות נרחבות לייבוש אגם החולה ובמסגרתן נחפרה תעלת הירדן אשר שימשה נתיב מים לנהר הירדן וניקזה – עם תעלות ניקוז נוספות – את מימי האגם. עד לייבושו המוחלט של האגם, היה הקשר היחיד בין דרדרה לקיבוץ חולתה ואל לב המדינה, באמצעות סירות ששטו על פני האגם. קשר זה לא סיפק את צורכי המקום, הן בשל גידול מספר האנשים ששהו בו, הן בשל הצורך בנפח הובלה גדול וכבד יותר והן בשל הצורך בנתיב גישה קבוע וזמין. סלילת דרך יבשתית מסביב לאגם החולה לא הייתה אפשרית בשל הקרבה לעמדות הסורים שעל הגבול. יותר מכך, התקדמות מפעל ייבוש החולה הביאה לירידה הדרגתית של מפלס מי האגם ולמצב בו המים הנסוגים מותירים רצועת בוץ הולכת ומתרחבת, עד כדי חשש לניתוקה המוחלט של דרדרה גם מגישה עם סירות.

 

באות עת היו קיימות בעולם שיטות שונות ליצירת ביסוס של דרך הנסללת על אדמה בוצית. באיטליה מרצפים את שטח הדרך באלומות חציר וברוסיה מרצפים את שטח הדרך בבולי עץ. שיטה אחרת היא הזרמת חול מהול במים בכמויות בלתי מוגבלות הגורם לשינוי מבנה הקרקע הבוצית. כל השיטות האלה לא התאימו מכל בחינה שהיא לתנאי אגם החולה בראשית שנות החמישים. היה אפוא צורך בפתרון יצירתי ופשוט שישיג את המטרה של יצירת קשר יבשתי של קבע עם דרדרה ביעילות ובמינימום של משאבי זמן וכסף.

את הפתרון לבעיה זו הגה דוד לסקוב, אז מפקד ההנדסה של פיקוד הצפון, ולימים מפתח אמצעי לחימה בצה”ל בדרגת תת-אלוף. לסקוב (1903–1989) נולד וגדל בעיר אומסק שבסיביר. בנעוריו הצטרף לתנועת הנוער הציוני “החבר” ואגודת הספורט “מכבי” אשר, בתקופת המהפכה הבולשביקית ברוסיה, פעלו במחתרת. בגיל 18 החל לסקוב ללמוד רפואה בעיר טומסק שבסיביר, אך נעצר ולימודיו נקטעו בשל פעילותו הציונית. בשנת 1923 עבר  ללנינגרד (היום סנט- פטרסבורג), שם – על רקע כשרונו כצייר ופסל – החל בלימודי אדריכלות. שלוש שנים למד אדריכלות בלנינגרד אך נרדף גם שם על ידי השלטונות בשל פעילותו הציונית במחתרת. בשנת 1927 ברח לסקוב יחד עם אשתו ציפורה לסין ומשם – לאחר שנה של שהות בעיר חרבין – עלה לארץ ישראל. כאן השלים את לימודי האדריכלות בטכניון בחיפה (1932) והיה לאדריכל פרטי בעיר.

 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס לסקוב לצבא הבריטי ושירת בחיל ההנדסה המלכותי בארץ ישראל, במצרים, בלוב ובאיטליה. בתום המלחמה פתח, עם עוד שניים מחבריו, משרד לתכנון הנדסי ואדריכלי. עם פרוץ מלחמת השחרור התגייס לסקוב – אז בן 45 – לצה”ל ושירת כקצין ההנדסה של נפת כינרת בחטיבת גולני המרחבית והיה אחראי לביצור יישובי עמק הירדן אל מול פלישת הצבא הסורי במלחמת השחרור. בחודש אוגוסט 1948 התמנה לסקוב לקצין הנדסה של חטיבת גולני בדרגת סרן ועם החטיבה נלחם בגליל ובנגב  ולקח חלק בשחרור אילת במבצע “עובדה” (מרץ 1949).

 

 

 

 

 

 

בשנת 1951 מונה לסקוב למפקד ההנדסה של פיקוד הצפון בדרגת סגן אלוף, תפקיד אותו מילא עד ינואר 1957. עם סיום תפקידו זה, התמנה לסגן קצין הנדסה ראשי, ובתפקיד זה בחר להקדיש את רוב מרצו וכוח יצירתו לפיתוח אמצעי לחימה. הוא הקים את “חוליית לסקוב” אשר לימים הפכה ליחידת “יפתח” ושירת כמפקדה בדרגת תת אלוף, עד לפטירתו בשנת 1989 והוא בשירות קבע בצה”ל, בן 85. לסקוב פיתח עשרות רבות של אמצעי לחימה ובהם מטענים רקטיים לפריצת שדות מוקשים (כגון – צפע חי”ר וצפע שריון), ביצורים  ייחודיים בעלי שכבת פיצוץ (שכפ”ץ) ששימשו ומשמשים עד היום לבניית מוצבי צה”ל ומקלטים בישובים אזרחיים, אמצעים מיוחדים לקרב על שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים (כגון –  מטעני ה-“ל” ומטעני ה”ציפור”), גשר הגלילים למעבר על תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים ועוד רבים נוספים.

לסקוב זכה בחייו להוקרה על אישיותו, פיתוחיו ותרומתו הייחודית לביטחון המדינה. הוא זכה לפרס ביטחון ישראל  לשנת 1964 על פיתוח מטען ה-“ל” לפריצת קו העמדות בירושלים במלחמת ששת הימים ולפרס ביטחון ישראל לשנת 1973 על פיתוח גשר הגלילים. לסקוב זכה – יחד עם צוות מיחידתו – לציון לשבח מוועדת פרס ישראל  על פיתוח אמצעי לחימה (1972) ולציון לשבח אישי על מפעל חיים (1984). כמו כן זכה לסקוב לתואר דוקטור לשם כבוד מהטכניון בחיפה (1975), לתואר יקיר העיר חיפה (1988) ובאותה שנה גם  לתואר יקיר חיל ההנדסה.

בעיית סלילת הדרך לדרדרה הובאה בפני לסקוב בשנת 1953 בתפקידו כמפקד ההנדסה של פיקוד הצפון. הבעיה הייתה, כזכור, כיצד ניתן לבסס דרך עפר בתוך מימי אגם החולה שקרקעיתו בוצית במיוחד. לדברי  לסקוב, “עומק המים הגיע לכ-1.50–1.70 מטרים, אך הבעיה העיקרית הייתה הקרקע הבוצית. הבוץ היה כל כך רך עד כי מוט ברזל באורך 4 מטרים היה שוקע כליל עם דחיפה קלה ביד2”. 

הפתרון שנתן לסקוב לבעיה זו היה שילוב של יצירתיות ופשטות, בבחינת “מחשבה מחוץ לקופסה”: סלילת דרך עפר על גבי מצע של חביות דלק ריקות. מרתכים שבע חביות דלק ריקות לאורכן ויוצרים על ידי כך גליל באורך של 6.30 מטרים. את הגליל מציפים במים אל תוואי הדרך ובמקום המיועד קודחים בו חורים ומשקיעים אותו אל קרקעית האגם הבוצית. מחזקים קבוצות של חמישה – שישה גלילים באמצעות עמודי עץ (אקליפטוס) התקועים בעומק הבוץ ועל גבי מצע זה שופכים את חומר הדרך. מצע החביות מחלק את עומס חומר הדרך על שטח גדול יותר ובנוסף פועלות החביות כמעין רפסודה על פני השטח העליון של הבוץ. מסתבר שלאחר שפיכת חומר הדרך החביות לא שקעו יותר מ-20 סנטימטרים לתוך הבוץ.

חומר הדרך נלקח משפך נחל דישון הסמוך, במקום בו הייתה תערובת של אדמה וחלוקי נחל. חומר הדרך הובל במשאיות ונשפך על גבי מצע החביות בתוואי הדרך. חומר הדרך נשפך גם מצדי החביות כך שנוצרה סוללה עם שיפוע קל להגנה מפני גלי המים. בנוסף, המים המסו את מרכיב האדמה שבחומר הדרך ונשארו חלוקי הנחל שיצרו מעין שובר גלים כהגנה על הדרך עצמה.

 

התוואי של “דרך החביות” מחולתה לדרדרה היה באורך של כ-1,500 מטרים ממערב למזרח וחצה את תוואי תעלת הירדן שנחפרה בתוך האגם מצפון לדרום במרחק של כ-300 מטרים מהחוף המערבי של האגם. היה אפוא צורך לאפשר את המשך חפירת התעלה ואת זרימת המים באגם ולכן הוקם גשר במקום בו חצתה הדרך את תעלת הירדן המתוכננת. הגשר שהוקם על תעלת הירדן היה גשר ביילי צבאי באורך 66 מטרים. הגשר נבנה בשני מפתחים ונשען על שלושה בסיסים שהונחו אף הם על מצע של חביות, מעליהן שקי חול עם תערובת של בטון ומעליהם שורות של אדני עץ. גשר זה נקרא “גשר החמישה” לזכרם של חמישה לוחמי הנדסה קרבית אשר נהרגו במהלך פינוי שדות מוקשים באזור דרדרה ביום 10.7.52 (סגן רמי ויסמן, והחיילים יוסף קליין, צדיק צדיק, שרל בנעים וניסים ימיני). 

בשנת 1954, עם התקדמות מפעל ייבוש החולה, פורקו שני מפתחי הגשר המקוריים ובמקומם נבנה מעל תעלת הירדן גשר ביילי בן מפתח אחד. לימים, פורק גם גשר זה ומעל תעלת הירדן נבנה גשר של בטון כקילומטר צפונית לדרך, ממזרח ליסוד המעלה. גם גשר זה נקרא גשר החמישה כמו גשרי הביילי שקדמו לו.

 

בסלילת הדרך לדרדרה הושקעו 2,300 ימי עבודה של פועלים, 2,600 שעות עבודה של ציוד מכני כבד ו-240 שעות של מחפר צף. כמו כן נעשה שימוש ב-12,400 חביות דלק ריקות, ב-25,000 מטר מעוקב של חומר דרך, ו-1,300 מטר מעוקב של אבנים. העבודה הושלמה תוך זמן קצר יחסית של כארבעה חודשים מיום 10.5.53 ועד 1.10.53. סלילת הדרך לדרדרה אפשרה תנועה חופשית של כלי רכב, הן בחורף והן בקיץ, בין חופו המערבי של אגם החולה לחופו המזרחי.

ביקור זה של בן גוריון מתועד גם בתמונות. ביום 16.10.53, לאחר השלמת סלילת הדרך, ביקר במקום שר החוץ משה שרת. ביקור זה מתועד ביומנו של שרת –
“מהתעלה [תעלת הירדן] הסיענו אסף [שמחוני, אלוף פיקוד הצפון דאז] למי מרום [שמו המקראי של אגם החולה] להראותנו מפעל שעליו בייחוד גאוות צה”ל בסביבה זו: סוללת עפר שנשפכה על פני האגם מחוף עד חוף, עם פער באמצע, שעליו נבנה גשר ביילי, מושתת על חביות ברזל ריקות שהונחו על קרקע האגם. סוללה זו משמשת דרך מעבר מכוניות עד 40 טון. בונה הסוללה הוא [דוד] לסקוב מיודעי, שהכרתיו סמל באחת מפלוגות המהנדסים שלנו במלחמת העולם, ועתה הוא קצין בחיל הנדסה של צה”ל. שב שיער ואדום לחיים, זריז ורענן, 26 שנה בארץ, ואף על פי כן מדבר עברית בצלצול רוסי…”