יומן חסר עמוד שִדרה

שמונֶה עשרה מחברות יומן רשם הרצל בשמונה השנים, שבהן הגה את הרעיון הציוני ופעל למימושו, מאז יוני 1895 ועד סמוך לפטירתו ביולי 1904. היומנים נכתבו בעיקר בגרמנית ובצרפתית, והם שמורים בארכיון תיאודור הרצל בארכיון הציוני המרכזי. בימים אלה עוברים היומנים טיפול משמר במעבדת השימור בארכיון.

השער והכריכה הפנימית (עם מפת העולם) של מחברת היומן הראשונה של הרצל, 1895. (H1\72)

ספרי היומן עוסקים ב”עניין היהודים” – כינוי שנתן הרצל ליומנו הראשון – וייחודם בכך, שהם שימשו את הרצל גם כיומן אישי, שבו כתב את קורותיו ביושר ובגילוי לב, וגם שימשו אותו ככלי לתכנון הגשמת תוכניתו הציונית. יש בהם מעין דין וחשבון, שהרצל מסר לעצמו, אך גם כרוניקה ואסמתכא תיעודית בשביל הבאים אחריו. הרצל עצמו העיד, שהוא מודע לכך שהדורות הבאים יקראו את מה שכתב, ואף ביקש “בצוואתו הספרותית” שלאחר מותו יפורסמו היומנים.

כך לדוגמה, לצד התיאור המפורט, שרשם ביומנו החמישי, על אודות ההכנות לקונגרס הציוני הראשון, הוא ביטא גם את התרוממות הרוח שחש לאחריו, וכתב את המשפט הידוע: “בבאזל יסדתי את מדינת היהודים”.

העמוד ביומן, שבו תיאר הרצל את חוויותיו מן הקונגרס הציוני הראשון, 3 בספטמבר 1897 (בסוף השורה השניה מלמטה) (H1\76)

 יומניו של הרצל נבדלים מיומנים אישיים אחרים בכך, שהם שימשו גם כמחברת עבודה. המחברות ליוו אותו בכל נסיעותיו הארוכות, ופרט לרשימות ולדיווחים מידיים על שיחה זו או אחרת ולמסקנות שהסיק ממנה, הוא רשם במחברות טיוטות למכתבים ולתזכירים לסיכום שיחותיו או רעיונות להמשך פעולה בעתיד. כך מהווים היומנים מקור יחיד לרבים ממכתביו, לתוכניותיו ולהצעותיו הפוליטיות.

הרצל על סיפון האוניה בדרך ממצרים ליפו, גלויה של קרן קימת לישראל (A74\27-4p)

הרצל החל לכתוב ביומנו בעת ששימש כעיתונאי בפריז, שם גם רכש את תשע המחברות הראשונות ברחוב היוקרתי Rue St Honoré, כפי שמעידה המדבקה שעל הכריכה הפנימית. תשע מחברות היומן הנוספות נקנו בווינה, והן קטנות יותר. היומנים פורסמו לראשונה בגרמנית בברלין כעשרים שנה לאחר מותו של הרצל, ומאוחר יותר פורסמו גם בעברית ובשפות נוספות. בהוצאות הראשונות הושמטו קטעים מהיומנים, שהיו עלולים לפגוע באנשים שעוד היו בחיים או בשמו הטוב של הרצל. בהמשך פורסמו היומנים במלואם במהדורות שונות. היומנים המקוריים נסרקו, וניתן לעיין בהם בעותק הדיגיטלי באולם הקריאה בארכיון הציוני, ובעתיד הם יונגשו גם באופן מקוון.

בדיקה שגרתית של מצב היומנים העלתה, כי נדרש טיפול בכריכה שלהם, כיוון שלאורך העמודים הפנימיים נוצרו קרעים, ובדפים רבים החלו להיווצר גלים – עדות לכך שהנייר מתוח מדי, ואיבד מגמישותו. בחלק מהיומנים גם נסדק החיבור בין הקוּנטְרֵסים (קבוצת גיליונות מקופלים) לכריכה.

הגלים שנוצרו בחיבור עמודי היומן לכריכה מעידים על היחלשות הדפים

במשך השנים עברו מחברות היומן טיפולים משמרים אחדים. כך היה לאחר ה”שבת השחורה” ביוני 1946, כשיומני הרצל הוחרמו מהארכיון הציוני במסגרת החיפוש, שערכו הבריטים במשרדים בבניין המוסדות הלאומיים. כשהוחזרו כעבור שבועות אחדים, התברר שחלק מהיומנים נחתכו על ידי הבריטים כדי לבדוק אם לא הוסתרו מסמכים חשובים בין הדפים לכריכה. מאז, הארכיון טיפל בכריכות ובעמודים הפנימיים של היומנים בהתאם לשיטות העבודה, שהיו נהוגות באותה עת.

בעבר נהגו לתקן כריכות ודפים בעזרת דבק פלסטי, אך כיום ידוע כי דבק מסוג זה אינו מסיס במים,  ולאורך זמן פוגם בנייר. ביומני הרצל הדבק התפשט מהשִדרה לקפלי הקונטרסים, חדר לנייר והתקשה, מה שגרם לשבירה של סיבי הדף ולהיווצרות הגלים. הרצל עצמו הדביק ביומנים גזרי עיתון, פתקאות ומכתבים עם דבק לא מסיס במים, שגרם לפגיעה בדפים נוספים.

דיווח מהעיתון על ביקורו של הקיסר הגרמני במושבה הגרמנית בירושלים, בזמן ביקורו של הרצל בארץ, שהודבק על ידי הרצל ביומנו השישי, 2 בנובמבר 1898. הדבק יצר גלים והקשיח את הנייר.(H1\77)   

המְשַׁמְּרוֹת ערכו לאחרונה בדיקה של כל יומן כדי להבטיח שלא ייפגע במהלך הטיפול, וזיהו כי היומנים נכתבו על נייר תעשייתי אופייני לתקופה. נבדקו גם מגוון חומרי הכתיבה, ששימשו את הרצל: דיו, עט נובע, עיפרון, ועט שעווה, וכך אפשר לקבוע, שמספור עמודי היומנים נעשה בתקופת חייו של הרצל. נמצא, שחלק מהדיו מסיס במים, ועובדה זו חייבה בחירת טיפול זהיר, שלא יפגע בו.

בעת הנחת דפי היומן על שולחן אור, ניתן להבחין בנקודות הדבק באמצעותן הדביק הרצל טיוטות של מכתביו. היומן השישי, 4 באפריל 1899, מכתב אל מיופה־הכוח הטורקי רמזי ביי.H1\77) ) 

הוחלט לייצב את המחברות, לתקן את המפגעים ולהסיר את החומרים המזיקים תוך שמירה על התוספות, שהרצל הדביק ועל התיקונים שנעשו בעבר, למעט במקרים שבהם נפגע הנייר, ונדרשה התערבות.  

לצורך כך המְשַמרות פירקו את הכריכה מהקונטרסים, הסירו את הדבקים, תיקנו קרעים, ויישרו את הקפלים. הן השתמשו בשיטות מתקדמות ובפיתוחים הכימיים העכשווים ובמגוון המכשור הקיים במעבדה: התזת לחות מבוקרת וממוקדת באמצעות מכשיר אדים ייעודי וייבוש הדפים בעזרת נייר כותנה (פלוטר), שאיבת חומרי ניקוי (סלוונטים) שטופטפו ישירות על הכתמים בשולחן שאיבה (ואקום), ושימוש בפיסות אגרוס (חומר כימי המשחרר לחות באיטיות וסופח אליו לכלוך) כדי לקלף שכבות רחבות של דבק, מבלי לפגוע בדיו ובנייר.

שימוש במכשיר אדים כדי לשלוט על החדרת הלחות לנייר בצורה ממוקדת ואיטית ולרכך את הדבק מבלי לפגוע בדיו.

נייר הכותנה (פלוטר) מונח בין דפי היומן, סופג את הלחות מהנייר, ומסייע ליישרו.

טיפול בשולחן שאיבה (ואקום): בעזרת פיפטה מטפטפים באיטיות חומר ניקוי על נקודת הדבק. המכשיר שואב מלמטה את החומר דרך סיבי הנייר, ומנקה אותו.

רצועות ג’ל אגרוס, שהונחו על שאריות הדבק, משחררות באיטיות אדי לחות מסביב לדבק הישן, וסופחות אליהן את החומר – כך ניתן להסירו ביתר קלות.

עם השלמת הטיפול בדפים, הקונטרסים סודרו לפי הסדר בהתאם למיספור המקורי, ונתפרו בחוט כותנה תוך שימוש בחורים הקיימים. לאחר חיזוק שולי הכריכה הדביקה המְשַמרת את הכריכה אל השִדרה באמצעות שכבות של נייר יפני ודבק מסיס במים. כעת ניתן להפוך את דפי היומן, מבלי שהמִפתח ייפגע, ובמידת הצורך ניתן יהיה בעתיד לבצע תיקונים נוספים בקלות. היומנים יאוחסנו בקופסאות מקרטון נטול חומצה, שיוכנו במיוחד למטרה זו.

תפירה מחדש של הקונטרסים

ד”ר אלכס ביין (1988-1903), כיהן שנים רבות כסגן מנהל הארכיון הציוני, ושימש כמנהלו השני בשנים 1971-1955. בזכות פעילותו זכה לקבל את פרס ישראל להיסטוריוגרפיה ציונית, ומפעל חייו היה חיבור הביוגרפיה המקיפה הראשונה של הרצל. מחקריו על המורשת הכתובה של הרצל הם המסד לכל הפרסומים על פועלו של הרצל, ובראשם המפעל הגדול להוצאת “עניין היהודים – ספרי יומן” תרגום לעברית של היומנים בשלמותם, בליווי הערות ונספחים, שיצא לאור בשלושה כרכים ב־1997.

בספרו “הרצל – ביוגרפיה” (1934) אפשר לקרוא את דבריו הנפעמים למקרא יומניו של הרצל:

“ספר מיוחד במינו, אחד מן הספרים הנדירים ביותר בספרות העולם נוצר כאן, שבו חשף אדם את עצמו גלוי לפני העולם הסובב אותו, רשם את מחשבותיו ומעשיו, במידה שנראו לו ראויים להיזכר, במאמץ – שאמנם לא תמיד הצליח בשלימות, כפי שחש הוא עצמו – למסור בלי העמדת פנים ובלי כוונה צדדית, דין־וחשבון כן לעצמו ולעולם. כתוב על־ידי סופר, שהגיע לאחר שנים מרובות של לימודים וחיפושים מרובים לידי שליטה מופתית בלשון ובסיגנון, שאיפשרה לו “כמעט ללא חיכוך” (כפי ששאף בימי נעוריו) למסור במלים כל מה שקלטו והתקינו העין, הלב והמוח. אילו לא נשאר בחיים שום דבר אחר מכל עבודותיו הספרותיות, ספר־הימים הגדול הזה של “עניין היהודים” יישאר רענן לעולם: כווידוי מעורר ומרגש וכיצירת-מופת ספרותית כאחד.”

(מתוך מהדורת 1976, עמ’ 98)