סודות הכתיבה של הרצל

הכל יודעים לייחס לתיאודור הרצל את המשפט ‘אם תרצו אין זו אגדה’ בהקשר לחזון הציוני שלו, ורבים גם קושרים בינו לבין הרומן ‘אלטנוילנד’ שפירסם ב-1902, רומן המתאר את המדינה היהודית כפי שראה בעיני רוחו. לא רבים יודעים, שאת המשפט הזה שירבט הרצל בכתב ידו על הכריכה העוטפת את כתב היד, שמסר לדפוס, ושמור בארכיון הציוני המרכזי. כעת, עם שימור כתב היד מתגלים עוד מסודות הכתיבה שלו.

הרצל ליד שולחן הכתיבה יחד עם ילדיו פאולינה, טרודה והנס, מארכיון ליאון קלנר. (A74\27-7p)

תחילה פרסם הרצל את הרעיון הציוני בספרו ‘מדינת היהודים’. לאחר כינוס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל והביקור בארץ ישראל ביקש לפנות לקהל הרחב, ועיבד את רעיונותיו לרומן בשם ‘אלטנוילנד’. הספר ‘אלטנוילנד’ נדפס לראשונה בלייפציג בגרמנית. תוך זמן קצר הוא תורגם לשפות רבות, וזכה לפרסום נרחב. נחום סוקולוב, שתרגם את הספר לעברית, בחר בשם “תל אביב” לבטא את משמעות שמו של הספר – ‘ארץ ישנה חדשה’.

עטיפת כתב היד של ‘אלטנולינד’ בתהליך הטיפול- לפני הסרת דבק הנייר החום (קראפט) ולאחריו. DSC_1016 ; DSC_1081

כתב היד של הספר הוא מפריטי המקור החשובים והמרגשים בארכיון תיאודור הרצל. הוא כולל כ-400 עמודים בגרמנית, השמורים בשלושה חלקים. הרצל כתב את הטקסט על צדו האחד של הדף, ונהג לקפל לשניים כל עמוד לאורכו ולהעתיק את הטקסט על צדו השמאלי בלבד. את ההערות ואת התיקונים הוא הוסיף בעיקר מצד ימין בחלק הריק של העמוד.

במשך השנים נעשו פעולות לשימור כתב היד בהתאם לשיטות, שהיו נהוגות אז. כעת נדרש ממנהל מעבדת השימור בארכיון הציוני לקבוע תוכנית טיפול עדכנית בהתאם למצב השתמרותו.

הדיו, שבה כתב הרצל “אם תרצו אין זו אגדה” על עטיפת כתב היד של ‘אלטנוילנד’ היתה חשופה יותר לאור, ולכן דהתה עם השנים.

בשלב ראשון טופלה עטיפת כתב היד, העשויה מנייר שנתמך ביריעת בד. ניתן להבחין בצד הפנימי במשיכות המכחול של הדבק המחבר ביניהן. בעבר תוקנו הקרעים על העטיפה בעזרת סרט נייר קראפט חום, וכעת נדרש להסירו מחשש, שיגרום להתחמצנות הנייר ולהתפוררותו. במקומו תוקנו הקרעים בעזרת נייר יפני עדין ודבק עמילן.

בשלבי תיקון הקרעים, עמ’ 395.

בשלבי הסרת הסלוטייפ הישן ותיקון הקרעים מצדו האחורי של הדף, עמ’ 396.

כדי לא לפגוע בדיו על הכריכה ובתוך הספר בדק המשמר את סוג הדיו ואת הרכבו. בדיקת הדיו נועדה להבטיח, שחומרי ההמסה (סולוונטים) להסרת הדבק שהודבק על הקרעים מאחורי הטקסט עצמו לא יפגעו בו. היא גם אפשרה לזהות, אם נעשה שימוש בדיו עפציםIron gall ink) ), חומר שעלול לגרום במשך הזמן להתחמצנות הנייר ולהתפוררותו בתנאי אחסון לא מתאימים, ובמקרה כזה נדרש לייצב את הדיו בטיפול מיוחד. בעקבות הבדיקה אפשר לקבוע, שהעטיפה הוכנה לפני שהרצל כתב עליה, אחרת מגע הדיו עם הדבק היה גורם לה להמרח. המשמר קבע, כי מצב ההשתמרות הכללי של כתב היד משביע רצון, והודות לתנאי האקלום המתאימים, שבהם נשמר ובזכות הנייר האיכותי שעליו נכתב לא נדרש טיפול מיוחד בדיו.

האבחנה בין סוגי הדיו מאפשרת להתחקות אחר ליטוש הנוסח הסופי של הספר בעת הכנתו לדפוס. מתברר שהרצל השתמש בשישה סוגי דיו לפחות בנוסף לעט השמנוני והעפרון, שבהם ערך מחיקות ותיקונים. הכריכה והעמודים הראשונים הועתקו בדיו סגולה, ואז ערך עליהם תיקונים בדיו שחורה, שבה המשיך לכתוב מכאן והלאה, ולסירוגין חזר לדיו הסגולה ולדיו נוספת. אחידות הגוון של הדיו במקטע רציף מאפשרת להניח שהוא השתמש בעט נובע. השאלה המסקרנת היא מדוע הרצל החליף כל כך הרבה כלי כתיבה? האם אחד מילדיו ‘סחב’ לו את העט, או שהוא שכח היכן הניח אותו? לעולם לא נדע…

לאן נעלם לי העט? תוספות, תיקונים ומחיקות במגוון עטים.  עמ’ 95; עמ’ 102.

כתמים מסוג שונה זוהו על עמודים אחדים באמצעות דינו-לייט, מיקרוסקופ קטן לאבחון נזקי נייר: כתמי משקה על בסיס מים. קשה לדעת אם הם נוצרו תוך כדי העבודה של הרצל על הספר או לאחר מכן, אך הם כבר חלק מההיסטוריה של כתב היד. כיוון שאין חשש שכתמים אלה יפגמו בהשתמרות הנייר, הוחלט לא להסירם.

אבחון הכתמים בעזרת הדינו-לייט. ייתכן ומדובר בכתמי משקה שהפכו חלק מן ההיסטוריה …. עמ’ 48.

כתב היד שמור כעת בעטיפת קרטון נטול חומצה. בעתיד ולאחר שיושלמו עבודות שיקום התשתיות בבניין הארכיון הציוני וארכיון הרצל יסודר במקומו, כתב היד יאוחסן בצורה מיטבית, שתבטיח את המשך שימורו לדורות.

—————

פרופ’ אריאל פלדשטיין, היסטוריון, חוקר עיצוב דמותו של תיאודור הרצל ב”זיכרון הקולקטיבי”

“עבורי הספר ‘אלטנוילנד’ הוא כצוואה של הרצל המנהיג לעמו. הרצל נפטר בשנת 1904, שנתיים בלבד לאחר פרסומו של הספר. בשנה, שנכתב הספר (1902), הוא גם כתב את צוואתו האישית, ובה ציווה להיקבר במדינת היהודים לכשתקום. בפסקת הסיום של הספר הוא הטיל אחריות על העם לפחות לנסות ולהגשים את הצוואה: “אם יתמזל מזלך ותגיע לחברת אנשים טובים, מסור להם את ברכת אביך”. הרצל ביקר בארץ ישראל בשלהי חודש אוקטובר 1898. ביקור זה היה מורכב עבורו בשל הפער בין הארץ עליה חלם בלילות ופעל רבות להשגת הצ’רטר להתיישבות בה, לבין זו שפגש במציאות. עם עזיבתו את הארץ רשם ביומנו: “אם אזכרך בעתיד, ירושלים, לא בהנאה אזכרך”. המציאות הקשה בארץ לא הביאה את הרצל לידי הרמת ידיים וכניעה, אלא להפך. היא חִזקה אצלו את הנחישות, ועוררה בו את הרצון העז לכתוב ספר, שיהווה מעין מדריך לעם, שמשתוקק להקים את מדינתו.

הספר ‘אלטנוילנד’ הוא מסע ארוך בנבכי מדינת היהודים, שעתידה לקום בארץ ישראל. הרצל השכיל לתת את הדעת לנדבכים הבסיסיים והמהותיים, שבלעדיהם לא ניתן להקים מדינה. הוא שרטט ביד אומן התייחסות לכל פרט ופרט. מסקרן לדעת מהיכן הצליח לשאוב את הידע ואת המידע הנדרשים בתקופה, שבה הידע היה מוגבל. אין ספק שסקרנותו ועיסוקו כעיתונאי תרמו רבות לתהליך הלמידה והכתיבה.

בספר רבדים רבים, גלויים ונסתרים. הקורא בוחר את המסע, שאליו הוא יצא, בהתאם לרצונו  ולנכונותו להגיע למעמקים או להישאר בחוף מבטחים. הדמויות בספר מבוססות על אנשים מסביבתו הקרובה של הרצל, ויש בו הרבה מן המציאות שהכיר. אני סבור שאין מדובר ברומן אוטופי אלא ביצירה, שבמהותה נועדה לדרבן את העם להניח את היסודות הראויים למדינת היהודים. הרצל היה מודע לכך שאין זה דבר פעוט, ועל-כן דאג להציג גם את הקשיים. לא בכדי מסתיים הספר במשפט: “החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות”. הרצל ידע שרק חולמים יוכלו להגשים.”

פורסם ב- 30.10.2022