הסנדלריה באיילת השחר

עם השנים הלכו ונעלמו הסנדלרים ואיתם גם הנעליים והסנדלים שהכינו מדי שנה בשנה לשימוש החברים בקיבוץ. הסנדלר האחרון שנותר בקיבוץ הוא שאול שבתאי (66) שהחל ללמוד את מלאכת הסנדלרות בגיל 14 כשוליה. מצבו הרעוע של המבנה הביאו את שאול לסיים את עבודתו במקום ובשנת 2009 נעשתה פנייה יזומה למועצה לשימור אתרי מורשת בישראל לעזור ולשפץ את המבנה שכבר החל להתפורר. המועצה שמחה לרעיון החייאת הסנדלריה ונתנה את אישורה לתחילת הליך השימור. התהליך עצמו היה מעין “ארכיאולוגיה מודרנית” וכלל סידור המקום ותיעודו כפי שנשמר במשך כ-70 שנה. רק אחר כך הגיע הפינוי ועבודות השחזור והשימור של המבנה עצמו.

בהליך הפינוי של הסנדלריה נמצאו אלפי פריטים שנערמו עם השנים אחד על גבי השני בין אימומים וטביעות כפות רגליים של חברי וילדי המשק, מסמרי עץ ומתכת, עורות מסוגים שונים ומכונות תפירה וכלי עבודה בעור. בין הדברים שפונו בסדר מופתי נמצא גם סיפורם של הסנדלרים, החל מהסנדלרית הראשונה בלומה גלשטיין, והסנדלר הראשון יצחק שטיינמן, שלמד את מקצוע הרצענות עוד בגרמניה וכשעלה לארץ בשנת 1944 ייסד את הסנדלריה במקומה החדש. ניסן תירוש (פטרושקה) וחנוך אוסובסקי הצטרפו לסנדלריה בשנות ה-50 ומאוחר יותר הצטרף גם שאול שבתאי כשוליה. לאחר פטירתם של שלושת הראשונים הצטמצמה פעילותה של הסנדלריה ובשני העשורים האחרונים פעלה רק בהענקת שירות תיקונים.

בסופו של הליך הפינוי נראה בבירור כי התקיימה במקום במשך עשרות שנים סנדלריה עם שאיפות אסתטיות מרחיקות לכת וחזון יצירתי לייצור נעליים מתוצרת עצמית. הסנדלריה זכתה במשך שנים רבות להערכה רבה מצד חברי וילדי המשק וייצרה עבורם בכל שנה זוג נעלי עבודה וסנדלים לכל חבר וזוג נעלי שבת אחד למספר שנים.

כיום המקום ממשיך לקיים את אותה מורשת של ייצור עצמי של מוצרי הנעלה שונים לילדים ולמבוגרים וזאת בשילוב מרכז מבקרים פעיל. לצד הסנדלים והנעליים ניתן כיום למצוא גם תיקים, חגורות ומוצרי עור שונים וכמובן שעדיין ניתן לקבל שירות תיקונים. את המקום מפעילים מוש הראל יחד עם שאול שבתאי הסנדלר.

המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל מצאה חשיבות רבה בשימור ושיקום הבית הראשון שנבנה בקיבוץ וראתה צורך מוסרי וערכי בהנצחת הסנדלריה בתצוגת עבר, לצד המיכון והציוד הישן שטופל לצורך הפעלתו החוזרת.