נאמנגב גיליון מספר 40

להורדה של הגיליון בפורמט PDF לחצו כאן.

גיליון מס’ 40, ה’ בסיון תשפ”ג, 25 במאי 2023

שימור ושיקום חדר האוכל – היאחזות עין גדי

דבר היו”ר

לנאמני השימור בדרום הארץ שלומות!

בבוקרו של היום הראשון בחודש סיוון שנפתח השבוע, אובך מכסה את פני הסביבה כמאיים לטשטש את המבט לעבר הנוף. כמשמעו של שם החודש  בבבלית “סיוונו” שהוא “זמן קבוע”, שכחתי שאכן כך הוא מתאפיין באופן קבוע, המעבר בין אביב לקיץ. תזכורת לעונה הקרבה ובאה הן גם ההודעות על פתיחת חופי הרחצה ובריכות השחייה הפתוחות.

נראה שהסרת האובך מעל הנוף  וניקוי האבק מעל אתרי המורשת, הם מסימני ההיכר של העונה דווקא בשנה זו. לאחרונה הסתיימה במשרד המורשת בחינת מאות קולות קוראים שהוגשו במסגרת תכנית “מורשת ג”. מוסדות, רשויות ויזמים רבים מאזור הדרום הגישו הצעות מגוונות לתמיכה במיזמים בתחום המורשת המוחשית והבלתי מוחשית. גופים רבים כבר נענו בחיוב על-ידי המשרד והוזמנו לפגישות עבודה עם נציגיו, לקראת קידום המיזמים וההצעות. בתוך כל הגופים שהגישו הצעות ובקשות נכללים גם “גופים ירוקים” כגון המועצה לשימור אתרים, רשות הטבע והגנים ורשות העתיקות. זאת האחרונה כבר יצאה בקול קורא משלה לרשויות מקומיות, להגשת הצעות לתמיכה ושימור אתרים ארכיאולוגיים.

דומה כי מעשה השימור במדינת ישראל תופס תאוצה ביחס לכל התחומים, בכל התקופות ולאורכה של המדינה כולה תוך שהוא חוצה עדות ומגזרים ועל כך גאוותנו.

נקווה שבקרוב נחוש, כל אחד בסביבתו, את האדוות שיוצרת תכנית זאת  ועל כך ברכות חמות לאנשי משרד המורשת, בתקוה להאצת התהליך. חג השבועות הממשמש ובא נקרא גם “חג הקציר”  ו”חג הביכורים”.  נראה כי במהלך השנה הקרובה נקצור פרי עמל של שנים בתחום שימור המורשת ונביאנה כביכורים לטובת הציבור.

מאחלים לכם ולבני משפחותיכם שפע ברכות, רוב בריאות, וחג שמח!

פרופ’ אבי ששון

דבר מנהלת המחוז מריה מצרפי

אנו שומרים על הטבע ועל המורשת שלנו עבור הדורות הבאים ומתגאים בהישגים הטכנולוגיים ובתוצרת החקלאית שלנו בכל העולם. אותה גאווה אנו צריכים לחוש גם בשמירה על הטבע והמורשת שלנו. כפי שהשטחים הפתוחים נתונים כל הזמן לסכנה בפני פיתוח. כך גם המורשת המוחשית והבלתי מוחשית בארצנו הצעירה, מצויה כל הזמן בסכנה עקב לחצי פיתוח אדירים – דבר המאפיין מדינות קטנות ומפותחות. ככל שנשכיל לשמור על המורשת עבור הדורות הבאים, כך נעמיק את הזיקה והאהבה שלנו לארץ, בדיוק כפי שאנו אוהבים לטייל ולראות את אתרי הטבע המהממים בארצנו הקטנה.

בהזדמנות זו אאחל לכולם חג אביב שמח, ואעדכן בכמה התרחשויות שקרו במחוז דרום בחודשים האחרונים:

1. נבטים הישנה – התקיימה שיחה עם מנכ”ל חברת חוצה ישראל בהשתתפות מנכ”ל המועצה לשימור, ראש המועצה האזורית בני שמעון ואנשי המקצוע שלו, ונציגי המושב נבטים. בפגישה ביקשנו להבטיח אפשרות לשמר את בית הביטחון של אחת מי”א הנקודות שבנגב, באופן שיאפשר לתושבי נבטים להגיע אל המבנה ולשמור עליו עבור הדורות הבאים.
2. המכון לחקר המדבר – מתחם ברגמן בבאר שבע – באמצעות עו”ד טל בן נון גלז (יועמ”שית של המועצה לשימור) הגשנו בקשה לערר ליו”ר ועדת ההתנגדות על מנת להציג את הטיעונים שלנו בפני המועצה הארצית לתכנון ובניה. הבקשה נדחה בטענה כי הוגשה בטרם הסתיים שלב התכנון הסופי, מכיוון שהתכנית צריכה לעבור הפקדה נוספת לאור השינויים המהותיים שהוועדה ביקשה לעשות בה.
3. מפעל הקרמיקה (האחרון) בכפר מנחם – מפעל הקרמיקה של כפר מנחם הוקם בשנת 1965 על-ידי האדריכל ישראל טאוב, במבני תעשייה שהוקמו קודם לכן. המפעל התבסס על חברי הקיבוץ, ביניהם האומנים משה סעידי ואביגדור כהן. הם מוכרים עד היום בזכות היצירות שלהם המעטרות מבנים בכל הארץ. הקיבוץ מקדם תכנית לפיתוח והסדרה של המצב הקיים, על מנת לאפשר את הפיתוח לצד שימור המורשת של הקיבוץ. על אף שנעשה סקר במועצה האזורית יואב וועדת השימור דנה ואישרה אותה, מפעל הקרמיקה לא נדון ולא הוצג בפני הוועדה וכך המורשת שלו נעלמה מהעין. במהלך התקופה בה ניתן היה להגיש התנגדויות לתכנית, נחשפנו לכוונת הקיבוץ להרוס את מפעל הקרמיקה האחרון האותנטי שנותר בארץ. על מנת לשמר את המורשת התעשייתית שלו, הגשנו התנגדות לוועדה המחוזית במטרה להציג את החשיבות של שימור המפעל על מנת שייספר אודות הפרק המרתק של תעשיית הקרמיקה בארץ בכלל ובקיבוץ מנחם בפרט.
4. תחנת הקמח בבסיס נבטים – הטחנה נבניתה בשנת 1945 על ידי רושדי ונעים סלאימה מחברון עבור משפחת אבו רביע. המבנה בנוי מאבני גיר מקומיות שנלקחו מחורבות ביזנטיות סמוכות. מיקום הטחנה הינו בסמוך למפגש שני נחלים – באר שבע ומלחתה, העוברים בתוך הבסיס. באזור הייתה התיישבות בדואית שרובה הגיעה מ-3 שבטים: אבו קרינאת, אבו רביע ואבו ג’וועאד. הטחנה סיפקה קמח מן החיטה שנקצרה בשדות שבסביבה ושימשה ליעודה עד שנת 1965 ומאז – הושבתה. כחלק מחתימת הסכמי השלום עם מצרים, התושבים המקומיים פונו ופוצו והתיישבו ביישובים מוסדרים בנגב ובמקום הוקם בסיס נבטים בתמיכת ממשלת ארה”ב. בעקבות פגישה של סמב”ס הבסיס עם מנכ”ל המועצה לשימור, הוחלט לקדם שימור והשמשה של מבנה תחנת הקמח והטכנולוגיה שבה השתמשו לטחינת הקמח.
5. בית הראשונים בערבה – מבנה הראשונים בערבה הינו הבית האחרון שנותר מהיאחזות עין יהב, הממוקם בבסיס ערבה בצמוד למרכז ספיר. עין יהב החלה את דרכה ב – 23.11.1959 כהיאחזות של גרעין “נאות”. כעבור שלוש שנים, ההיאחזות אוזרחה וב-24.10.1967 עברו ליישוב הקבע שהוקם כ-5 ק”מ צפונה, על-ידי 16 משפחות ושמונה רווקים. בכוונת חטמ”ר יואב, המועצה לשימור והמועצה האזורית ערבה תיכונה – לשמר את המבנה ולהשמיש אותו על מנת שיספר את תולדות ההתיישבות החלוצית בערבה הצפונית.
6. בשעה טובה ומוצלחת חנכנו את שימור המבנה “בית בורוכוב” שנמצא בקיבוץ משמר הנגב. מייסדי הקיבוץ השתייכו ל”נוער הבורוכובי”, תנועת נוער של מפלגת פועלי ציון שמאל, שהקימו בשנות ה-40 גרעין התיישבות בשם “מצודת בורוכוב” ליד כפר סבא. הקדשת בית התרבות לזכרו של בורוכוב היתה טבעית, ואפשרה גיוס כספים להקמתו בעזרת עסקני המפלגה וידידי הקיבוץ.

המבנה נבנה ונחנך בשנת 1957 ותוכנן ע”י האדריכל שמואל ביקלס, שהיה מחשובי מתכנני האדריכלות בתנועה הקיבוצית. טביעת ידו של ביקלס על המבנה מתאפיינת בדרך השימוש באור, שמתבסס על תאורה טבעית המתקבלת באמצעות שימוש רב בחלונות ומבנה ייחודי של התקרה, המאפשר חדירה של קרני השמש במהלך שעות היום.

בית בורוכוב תוכנן תחילה להיות במרכז הקיבוץ, אך בשל ייעודו כמרכז אזורי הוא הועבר לפאתי הקיבוץ. מה שהקשה על הפעלתו והשמירה עליו.

לאחר שנים רבות שבהן עמד שומם ולאחר תהליך ארוך לשימור המבנה, הוא נחנך ונפתח מחדש בטקס רב משתתפים בו נכחו נציגי משרד המורשת, משרד החקלאות, מוא”ז בני שמעון, נציגי וותיקי משמר הנגב, המועצה לשימור אתרים והצוות המקצועי שהכין את התכניות וליווה את הביצוע של השימור.

7. כיכר העצמאות באשקלון – לאחרונה ביצע קבלן עבור עיריית אשקלון עבודות פיתוח בשכונת מגדל ההיסטורית לקראת חגיגות פורים שהתקיימו בעיר, ובפעילות זאת החריב את בריכת הנוי ההיסטורית שהייתה חלק מהכיכר ההיסטורית המיועדת לשימור. הבריכה נבנתה ככל הנראה לפני כ-150 שנה וניצבה במרכז הכפר מג’דל, מול החאן והמסגד. כוונת העירייה הייתה לשפץ את המרחב הציבורי, להציב ספסלי רחוב ושולחנות לנוחות הציבור, אך אף אחד לא דאג לפקח על עבודות הקבלן באתר המוכרז לשימור, ולהבטיח כי האתר לא ייפגע במהלך העבודות. בפרסום של “כאן דרום” אשקלון, מיום 05.03.2023, הורה והבטיח ראש העיר מר תומר גלם לשחזר את הכיכר ההיסטורית. ככל הנראה ההרס נגרם מטעות אנוש, והעירייה שמשקיעה מיליונים בשימור המורשת וההיסטוריה שלה, לצד ההתחדשות והפיתוח העירוני, תוביל את השיחזור של כיכר העצמאות.
8. אתרים שסיימו עבודות שימור: צריף ראשונים ברביבים, צריף חדר האוכל של היאחזות עין גדי, ‘בית המלח’ (המועצה הראשונה של תמר) בסדום, פרוז’קטור לכיש (הסתיים שימור הפרוז’קטור, בהמשך יושלם שימור מגדל השמירה).
9. אתרים שנמצאים בתהליך שימור: צריף בית הספר הראשון בסגולה, צריף בן יאיר בקיבוץ גבולות, מגדל המים בכפר הנוער סילבר.

“יש יומיים בשנה שבהם אי אפשר לעשות כלום. אחד מהם נקרא אתמול והשני נקרא מחר. היום הוא היום הנכון לאהוב, להאמין, לעשות ובעיקר לחיות” – הדלאי לאמה.

בגיליון זה:

– מחוז דרום מסכם את שנת 2022
– אימוץ אתר והאמנות
– חיים בן יאיר חלוץ גואלי הקרקעות בחבל הבשור
– האלה עץ מקודש ושימושי
– מפגש ועדת מחוז הדרום ביטבתה
– משפחת אלקיים הקשר ההיסטורי לבאר שבע
– מבצע עובדה – מבצע עם מורשת, וללא שרידים
– שבוע שימור אתרים וערב עיון בצלמניה באר שבע

מחוז דרום מסכם את שנת 2022 – מריה מצרפי

פעילות המחוז לשנת 2022 הייתה מגוונת ומלאת עשייה – וכל זה לא היה מתאפשר אילולא האנשים של המועצה לשימור שעובדים מסביב לשעון כדי לדאוג לקדם תוכניות לשימור המבנים, להכין שלטים כחולים, להעביר מערכים חינוכיים, לקיים סיורים, לחתום על התנגדויות נגד הרס המורשת, ליזום שיתופי פעולה בין-משרדיים ומה לא. כולם נחושים וחדורי מטרה. בעזרת הציבור ושותפינו היקרים, בהם הרשויות המקומיות וגופים ציבוריים נוספים (קק”ל, רט”ג, רע”ת, חל”ט ועוד), אנו ממשיכים לפעול למען שימור המורשת עבור הדורות הבאים.

להלן בקצרה מאבקים, אירועים ופרויקטים בולטים שאותם קידמנו ובהם עסקנו בשנה החולפת:

1. מאבק לשימור ‘המכון לחקר הנגב’ – מתחם ברגמן

המכון הוקם ביוזמתו של דוד בן גוריון שראה בפיתוח הנגב כעתידה של מדינת ישראל, משך אליו חוקרים ציוניים חלוציים שהזדהו עם הרעיון לפתח וליישב את הנגב. אינסוף פטנטים יצאו מהמקום, החשוב שבהם הוא האוסמוזה ההפוכה ששינתה את פני הטכנולוגיה של המאה ה-20 בעולם כולו, כאשר איפשרה להתפיל מים מלוחים לצרכי שתיה וחקלאות.

בשיתוף עם פרופ’ יוסי מזרחי, מהחוקרים הוותיקים ביותר במכון, המתנדבים הבאר-שבעיים והמועצה לשימור, הצלחנו לחשוף לציבור את ההמצאות המדהימות שיצאו מהמקום. יחד עם עוד מעל 200 אנשים, הגשנו התנגדות לתכנית במטרה להציל את הצמחייה המחקרית הייחודית שבמתחם, שחשובה בשל הגנטיקה שלה וממנה התחילו חלק מהפיתוחים החקלאים של הנגב (כגון החוחובה).

לאחר הצגת ההתנגדות בעזרת עו”ד טל בן נון גלז (יועמ”שית של המועצה לשימור), קיבלנו החלטה של ועדת ההתנגדויות אשר קיבלה חלקית את הטענות שלנו, אך לא הבטיחה את ההגנה על הצמחייה הייחודית ועל כך ביקשנו להגיש ערר לוועדה הארצית לתכנון ולבניה. הבקשה נדחתה בטענה כי הוגשה מוקדם מדי טרם סיום התהליך התכנוני. כעת אנו ממתינים להפקדה החוזרת של התכנית כדי לראות האם בתכנית החדשה ישלבו את ערכי השימור עם ערכי הפיתוח של הקרקע.

חשוב לומר תודה לנאמני שימור הבאר שבעיים, עובדי אוניברסיטה בעבר ובהווה, גופים ירוקים, תושבי העיר ושכונה ג’ הסמוכה ועובדי המועצה לשימור אתרים. כולם תרמו למאבק וממשיכים להיאבק.

2. ועדה ציבורית של מחוז דרום בקיבוץ יטבתה

בתחילת ינואר 2023 יצאנו בהסעה מאשקלון דרך באר שבע לכיוון קיבוץ יטבתה, במטרה להכיר את המורשת של הקיבוץ הוותיק בערבה הדרומית. בהדרכת אמנון ואבישי גרינברג, זכינו לשמוע את סיפור ההקמה של היאחזות הנח”ל בעין ע’דיאן בשנת 1951, שכעבור מספר שנים אוזרחה והפכה לקיבוץ יטבתה. אחר כך המשכנו לראות את האתרים הראשונים שהוקמו בתוך הקיבוץ. כיום נותר רק צריף אחד בקיבוץ יטבתה מתקופת ההיאחזות המיועד לשימור. בסוף הסיור זכינו לאירוח חם של חברי הקיבוץ במועדון החברים.

3. הכנס השנתי השני של בית המייסדים בירוחם – המעברות בערי הפיתוח: זיכרון ועיצוב הזיכרון

הכנס נערך בשיתוף עם עמותת ‘עתיד במדבר’, המנהלת את בית המייסדים של ירוחם בהנחייתו המקצועית של ד”ר דוד ביטון.  בשונה מכנס ירוחם הראשון, שבו ראינו רק חלק קטן מהתצוגה של ‘בית המייסדים ירוחם’, כעת זכינו לראות את כל התצוגה והמיצגים בתוך המבנה הראשי. בכנס הבא אנו מקווים שנזכה לראות  את השחזור של צריפי המעברה המוקמים בימים אלה, בהם תהינה תצוגות נוספת ופעילויות אינטראקטיביות.

הנושא המרכזי של הכנס היה עיצוב הזיכרון מתקופת המעברות. במושב הראשון של הכנס הציגה פרופ’ אסתר מאיר יחד עם ד”ר אבי פיקאר את ההיסטוריה של המעברות שהשפיעו על התפתחות עיירות הפיתוח, ובעצם עיצבה את זיכרון המעברות בכלל ושל המייסדים הראשונים בירוחם בפרט. אחריהם הציגה לבנה נעים הצגה קצרה שבוימה ע”י תחיה דוידוביץ’, על החיים במעברה. המושב השני של הכנס הציג את הפן האישי של הדור השני של דרי המעברה באמצעות סיפורם של נציגי משפחות (קריספין, נבון ומלול) אשר חיו במעברת ירוחם ובחרו להמשיך לגור בירוחם. המושב השלישי של הכנס ביקש להחיות מחדש את המעברות דרך ייצוגים תרבותיים עכשוויים. במושב זה הציג ד”ר אהרל’ה כהן משדרות את זיכרון המעברות דרך הקולנוע – באמצעות איסוף וניתוח סרטים מהתקופה. שמעון טריקי הציג את הזיכרון דרך ספר שכתב אביו על החיים במעברה בשדרות. יגאל דן הביא את הזיכרון של ימי המעברה והימים הראשונים של משפחתו בירוחם דרך המוזיקה שלמד מאביו שעלה מהודו. יגאל הקים להקה ובעזרתה הוא משמר ויוצר מוזיקה  הודית גם היום. ד”ר גילי טופר התמקדה בנרטיב האוכל והבישול אותו חקרה ביישובי עמק האלה של שנות ה -50 ותיארה כיצד זיכרונות ילדות אלה מלווים כל אחד ואחת.

תודה לכל המשתתפים, נתראה בכנס השנתי השלישי של בית המייסדים בירוחם בחגיגות ט”ו בשבט תשפ”ד.

4. הפרוז’קטור (זרקור) ממושב לכיש

מושב לכיש הוקם לא רחוק מתל לכיש, שבו חיו אנשים כבר בתקופה הנאוליתית (4,000-7,500 לפנה”ס) והוא מזוהה עם לכיש המקראית. באתר נמצאו ממצאים רבים התואמים את הסיפור המקראי ואת התיאורים בתבליטי לכיש המפורסמים של מלך סנחריב – אשר התגלו בארמונו שבנינוה.

המושב הוקם בשנת 1955 על אדמות הכפר אל קוביבה על-ידי 3 גרעינים: ‘רגב’, שהגיע משדה בוקר – שם היו שומרי ראשו של דוד בן גוריון ומשם עברו לתדהר ואז ללכיש, ‘ערבה’ – שהגיעו מעין גדי ושם עבדו בחפירות מצדה, ו’אשל’ – שהגיעו מהיאחזות תרשיש בשארם א-שייח’ ולפני כן היו בדקל.

ההיאחזויות לכיש, אמציה ונחושה היו ההתיישבויות היחידות באזור מזרח חבל לכיש, כאשר נגבה במערב וגלאון וגת בצפון. מיקומן האסטרטגי לאורך הגבול הירדני היווה מחסום לפדאיונים, כחלק מתכניתו של לובה אליאב. בראשית ימיה, לכיש סבלה מחדירת חוליות פדאיון ושניים מחברי המושב נרצחו בשדות הפלחה.

הפרוז’קטור של לכיש הובא בשנת 1960 מכפר יהושע. שם הוא ניצב על מגדל המים של הכפר, האיר במאורעות 1936-1939 ושימש לתקשורת עם היישובים השכנים באמצעות איתות.

הפרוז’קטור יוצר בבריטניה ע”י חברה בשם THE LONDON ELECTRIC FIRM””. כחלק ממאמצי הבריטים להילחם במבריחים, הוצבו פרוז’קטורים מסוג זה בעמדות שמירה לאורך תעלת סואץ בראשית שנות ה-20.

המגדל שעליו ניצב הפרוז’קטור בלכיש מורכב מעמדה, הבנויה מלוחות פלדה שפורקו מנושא מקלע “ברן” בריטי, והיא ניצבת על צינורות מתכת ששימשו בקו המים הישן של ההיאחזות. בשנת 1960 הוא הורכב והחל לפעול לצרכי שמירה וביטחון על הפועלים בשדות ועל דרכי הגישה למושב.

בתהליך שימור הפרוז’קטור של לכיש, נחשפה על הרפלקטור כתובת ולפיה יוצר בשנת 1918. לא ברור איך הגיע לארץ והאם עצר במקומות נוספים טרם הגעתו לכפר יהושע, אך כעבור מעל 100 שנה, בסיוע המועצה לשימור, תושבי לכיש והמסגרייה של עין החורש, הוא שומר ועומד לחזור למגדל עליו ניצב כדי להגן על המושב.

5. כפר סילבר – הצבת שלטים כחולים ושימור מגדל המים

כפר הנוער סילבר נקרא על שמו של הרב הרפורמי ד”ר אבא הלל סילבר, שהיה ממנהיגי ארגון ציוני אמריקה (ZOA). אבן הפינה של הכפר הונחה בשנת 1951 והתלם הראשון נחרש ב-1956. הכפר תוכנן ע”י האדריכל מאיר הורמן אשר תכנן גם את הספרייה. אדריכל נוסף שהיה פעיל מאוד ותכנן מספר מבנים בכפר הוא ישראל לוטן, שתכנן את: בית הכנסת, חדר האוכל ומגורי העובדים. ואדר’ שמעון פובזנר שתכנן את מבנה בית הספר התיכון.

בזכות שיתוף הפעולה בין הנהלת הכפר למועצה לשימור אתרים, הוצבו 11 שלטים כחולים המספרים לדרי הכפר על ההיסטוריה והמורשת החשובה של כפר סילבר. במקביל, הוכן תיק תיעוד, סקר הנדסי ותכנון הנדסי לשימור ושיחזור מגדל המים שנבנה בראשית ימיו של כפר הנוער.

מגדל המים, שנבנה בשנת 1954 , מהווה סמל לתרבות החלוצית היהודית. צורתו המדמה מגן דוד (כוכב בעל 6 פינות) מחזקת את הנרטיב הציוני של ההתיישבות ופיתוח החקלאות בחברה הישראלית. המגדל נבנה בטכנולוגיה מיוחדת של קשתות קעורות, שהייתה פטנט בן זמנו להקמת מגדלי מים עם מעט ברזל זיון. בטכנולוגיה זו נבנו מגדלי מים נוספים בארץ: הדר עם (עמק חפר), בצרה (חוף השרון), הרצליה ורחובות.

6. צריף בן גוריון בשדה בוקר

השנה יתקיימו אירועי ה- 50 למותו של דוד בן גוריון – ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. כחלק מציון התאריך המיוחד ולצורך שידרוג והכשרת האתר לקליטת מאות אלפי מבקרים, המכון למורשת בן גוריון והנהלת הצריף – יחד עם קק”ל והמועצה לשימור ומשרד מורשת – מקדמים תכנית לשימור ושיחזור הנוף הקיבוצי שהיה חלק מהמרקם הקיבוצי שבו עמד הצריף של בן גוריון. את התכנון הנופי מובילה אדריכלית הנוף טל קציר, שהכינה גם את תיק התיעוד המתחמי הראשון לאתר ‘צריף בן גוריון’.

7. בתי הכנסת של הסוכנות היהודית במושבי הדרום

עם קום המדינה, עלו לישראל לא מעט משפחות ממדינות צפון אפריקה ומדינות ערב, אשר היוו חלק מיהדות ארצות האסלאם שהייתה חלק משמעותי מיהדות התפוצות. הממשלה והסוכנות היהודית שתמכו בעליות, יישבו את העולים החדשים ביישובי הנגב והצפון ממניעים אידיאולוגיים, ביטחוניים ותכנוניים. כך, לדוגמא, מושב פטיש שבמועצה האזורית מרחבים שהוקם בשנת 1950 על-ידי הסוכנות היהודית שיישבה במקום עולים ממצרים. כעבור חודש נטשו התושבים את המושב והסוכנות הביאה למקום קבוצת עולים מכורדיסטאן אשר הצליחו להתיישב במקום ולהקים בו קהילה חזקה ויציבה. לכל יישוב דתי שהוקם, בנתה הסוכנות בית-כנסת ששימש את התושבים לתפילות ביום-יום ולאירועים המשפחתיים של בני המושב. בשנות ה-70 , עם הקמתו של בית כנסת חדש ומפואר, נזנח ונעזב בית הכנסת הראשון של מייסדי המושב. הגג שלו קרס והוא עמד הרוס עד לפני מספר חודשים. כיום המבנה עובר שימור והולך להפוך למוזיאון מקומי של מושב פטיש שיספר את סיפור המושב ויציג תערוכה של כלים חקלאיים שהשתמשו בהם בשנים הראשונות של המושב.

הוותיקים עוד זוכרים את עצמם בתור ילדים החולצים את הנעליים בכניסה לבית הכנסת ונכנסים להתפלל.

מושב שדה צבי הוקם בשנת 1953 על-ידי עולים ממרוקו (למעט 2 משפחות יוצאות טוניס) שהגיעו למושב ישירות מהאוניות. עם הגעתם, פנו מייד לסוכנות ולמשרד הדתות בתחינה לסייע להם להקים בית-כנסת מכובד לרווחת התושבים. תחילה היה צריף עץ ששימש כבית הכנסת אך זה נשרף בשנת 1958 והמושב הגיש בקשה להקמת בית כנסת חדש ועמיד. לשמחתם, בקשתם אושרה ובשנת 1961 הושלמה בניית בית הכנסת במרכז היישוב. המקום שימש ללימוד תורה, מקום התכנסות ושמחות והיה למרכז החברתי והדתי של המושב. עם השנים נבנה בית כנסת חדש ובית הכנסת ההיסטורי ננטש. לאחרונה, עם התחדשות ופריחה מחודשת של המושב, התאספו הצעירים בני המייסדים ושמו להם למטרה לשמר ולחדש את בית הכנסת ההיסטורי לטובת הקהילה.

מושב ברוש הממוקם דרום מזרחית לנתיבות, במועצה האזורית  בני שמעון והוקם בשנת 1953 על-ידי תנועת המושבים. ברוש הינו אחד משלושת מושבי “יחדיו” שהם שלושת המושבים: ברוש, תדהר ותאשור. שלושת המושבים, שהוקמו בצמוד אחד לשני, יושבו בעיקר על-ידי יוצאי עדות המזרח. ברוש הוקם על-ידי יוצאי מרוקו שומרי מסורת. אחד המבנים הראשונים שהוקמו עבור המייסדים היה בית הכנסת. בית הכנסת היה פעיל 25 שנים, בהן שימש בין היתר כמרכז קהילתי, דתי ורוחני, וכבית-עם עבור הקהילה כולה. בבית הכנסת חגגו את כל חגי ישראל, שמחות משפחתיות וכו’. המבנה עצמו נבנה בצורה שונה משאר בתי המושב והוא מעוטר במגן דוד משני צידיו. בתוך המבנה נמצא קיר ארון-קודש מיוחד מאוד שמעוטר בלבנים צבעוניות היוצרות את הקשתות המחודדות. העיטורים מזכירים את הטכניקות של האומנות בסגנון מרוקאי, שקיבלו את השפעתן מאנדלוסיה עם השפעה מהרי האטלס והסהרה.

מושב שרשרת, המשתייך למועצה האזורית שדות נגב, הוקם על-ידי הסוכנות היהודית ומשתייך לתנועה המיישבת של הפועל המזרחי. הוא הוקם בתחילת שנות ה-50, והיה הראשון בשרשרת מושבים שהוקמו אחריו (על כן שמו). המייסדים הגיעו מהאי ג’רבה ומטוניס, והקימו בעצם את המושב הראשון בנגב לאחר מלחמת העצמאות, שהיה גם המושב הדתי הראשון בנגב. במושב הוקם בית-כנסת על-ידי הסוכנות היהודית. המבנה שימש לאורך השנים כבית התפילה וכמקום המפגש הקהילתי לכלל הקהילה. ציורי התקרה והנגרות המיוחדת של ארון הקודש, נעשו  בידי נגר שהביאו במיוחד מג’רבה, כדי שיבנה את בית הכנסת כמו בית הכנסת של הקהילה היהודית בג’רבה.

אימוץ אתר והאמנות

אריחים מצוירים – מגמת האמנות בית הספר מקיף  דרכא

גד סובול

ביום רביעי, כ”ד בשבט תשפ”ג 15.2.2023, הוסר במעמד ראש עיריית אשקלון תומר גלאם וקהל תלמידים ונכבדים, הלוט מעל מיצג שעליו מוצמדים 12 אריחים מצוירים  המספרים את סיפורם של מבנים היסטוריים בשכונות אפרידר וברנע.

בבית הספר מקיף ה’ מתקיימות פעילויות מגוונות במסגרת אימוץ אתר, מיום פתיחתו בשנת תש”ע (2010). בין היתר, פעילויות של מעורבות חברתית, חקר גיאוגרפי-היסטורי של אשקלון ופעילויות שיקום אתרים.                                                                                                                                                     בשנת הלימודים תשע”ה (2015) , הוחל בבית הספר במגמת האמנות מיזם ציור אתריה ההיסטוריים של אשקלון על גבי אריחי קרמיקה. הובילו אותו המורות לאמנות ורד אלמוג, מלי טרבלסי ואילה מצגר. התלמידים סיירו בשכונת מגדל ונחשפו לאתריה ההיסטוריים הציוריים, התרשמו מיופיים וייחודם וציירו אותם. בשגת תשע”ו (2016) ,סיירו שוב וציירו פרטים אדריכליים כמו: ידית של תריס, סורג וטיח מתקלף. ובאוקטובר תשע”ז (2017) , הותקנו 17 אריחים מצוירים על קירות הבתים שצוירו  וב-19 בפברואר 2018, התקיים טקס הסרת הלוט מהאריח המצויר על קיר העירייה הראשונה, במעמד ראש העירייה תומר גלאם.                                  

בשנת הלימודים תשפ”ב, החלו תלמידי מגמת האמנות ביצירת קבוצה חדשה של אריחים מצוירים המספרת את סיפור אפרידר וברנע. גם את המיזם הזה מובילות המורה לאמנות אילה מצגר והמורה לעיצוב מלי טרבלסי. תהליך העבודה התחיל שוב בהרצאה קצרה בפני התלמידים, המתארת את סיפורן של השכונות וסיפורם של האתרים שיצוירו. המורה והתלמידים יצאו לסיור בליווי הח”מ, ציירו וצילמו כל אתר ומבנה מכמה היבטים.                                                                                                                 בכיתה בחרו את הציור המתאים לטעמם והוא הועלה על המחשב. תוך כדי לימוד מקצוע העיצוב שהוא חלק מתוכנית הלימודים, עוצבה התמונה כיד דמיונו היוצר של התלמיד. נוסף טקסט קצר והעבודה נשלחה לחברה המתמחה בסוג זה של עיצוב אריח קרמי מצויר – חברת “גרין גלאס” בחולון. הוכנה מסגרת פלדה עליה הודבקו האריחים הגמורים, והמיצג הוצב ברחבת בית העם באפרידר, ליד פתחו של חצר הסרקופגים הארכיאולוגי. הלוט הוסר בטקסיות.                                                      התלמידים כבר עובדים על מיצג שלישי, בו יסופר סיפורם של מבנים ואתרים בשכונות שמשון וגבעת ציון ובכך נסגר מעגל תיעוד אמנותי של מבנים ואתרים היסטוריים באשקלון. בינתיים עוסקים תלמידי המגמה בציורי עצים שבצירוף טקסטים יוצבו כשלטים מעוצבים בחלקה ההיסטורית שבגן הלאומי אשקלון, עם הפנים לעתיד והמשך פעילות אמנותית תיאורית.

האתרים שצוירו:

מתנ”ס ברנע , רחוב הר כנען                                                                                                          

צבי (הרמן) סגל, יליד פולין ופעיל ציוני (1965-1901), מחותמי מגילת העצמאות. הקים בראשית שנות החמישים חברת סרטים “ברנע”.

הבניין נועד להיות מסעדה, ומכונה “קזינו”. בשנות ה-70  הבניין ננטש וכיום משמש כמתנ”ס.

מגדל השעון, ככר צפניה, אפרידר                                                                                                      

שכונת אפרידר תוכננה ונבנתה ב-1951 על ידי הפדרציה הציונית בדרום אפריקה וחברת עמידר.

בכיכר המרכזית נבנה מגדל שעון המהווה ציון אדריכלי של השכונה והופיע על בול בשנת תש”ך (1960).

מלון דגון, רחוב דורות אפרידר                                                                                                                    

המלון הוקם בשנת 1953 על ידי משה ואדית דורות, בתכנון האדריכל קופלביץ’.

הוא נוהל ברמה גבוהה, עד שנמכר ב-2008 ושמו שונה ל”אגמים”. בשנות פעילותו בקרו ושהו בו אישי ציבור זרים וישראלים מפורסמים.

בית חולים ברזילי, רחוב ההסתדרות                                                                                                         

בית החולים נחנך בשנת 1961 כ”מרכז רפואי”, ביזמת הפדרציה הציונית בדרום אפריקה ומשרד הבריאות.

הוא תוכנן על ידי האדריכל ברוצקוס. מנהלו הראשון היה ד”ר מיכאל לביא. כיום נקרא על שם שר הבריאות ישראל ברזילי.

בית עלי, רחוב הנשיא 63                                                                                                                                 

הבית נקרא על שמו של עלי בן צבי שנפל בשדות בית קשת ב-1948. הנשיא יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית עברו לגור בבית ליד בנם עמרם שעבר לאשקלון ב-1954.

עם פטירתו של הנשיא ב- 1963 , הוא הוריש את הבית לתושבי אשקלון למטרות חינוך ותרבות.

שייח עואד, על טיילת החוף                                                                                                                      

המבנה הוא – על פי האמונה המוסלמית – קברו של שייח’ עואד. האתר נבנה בתקופה הממלוכית (1516-1260), והוא חלק ממבני קודש שנבנו לאורך חופה של הארץ כניסיון לחזק את גבולה המערבי מפני פלישה צלבנית.

היכל הספורט, שד’ בן גוריון                                                                                                                       

היכל הספורט הוא אולם ספורט רב-תכליתי. הוא מכיל 3000 מקומות ישיבה וכולל חדר כושר, חדרי מחול ועוד. האולם תוכנן על ידי V5″ אדריכלים” ונפתח בשנת 2000.

המכללה האקדמית אשקלון, ברחוב יצחק בן צבי                                                                                             

המכללה נוסדה בשנת 1967 כשלוחת אוניברסיטת בר-אילן,  ופעלה בבתים זמניים בשכונת שמשון, עד שב-1998 עברה לביתה החדש הכולל גם מרכז כנסים בינלאומי.

בשנת 2007 קבלה המכללה הכרה כמוסד להשכלה גבוהה.

מקיף  דרכא, רח’ מבצע חורב                                                                                                              

בית הספר נפתח ב-1 בספטמבר 2010, בניהולה של גב’ דליה רחמים. תכנון: אדריכל גיורא שפיר. חזונו החינוכי:”אמונה ביכולותיו האישיות של כל אדם”.

יעדיו: העמקת המעורבות החברתית -קהילתית והעצמת המשאב האנושי.

היכל התרבות, רחוב הנשיא                                                                                                                     

היכל התרבות תוכנן על ידי אדריכל גיורא שפיר, בן העיר אשקלון, בהשראת מוטיבים מקומיים ונפתח לציבור בשנת 1997.

כיכר הגבורה, שד’ בן גוריון                                                                                                            

פסלו של לב טוכנר –”שמשון”. כאן מונצחים האחים לבית משפחת גלעדי – קציני השריון אמנון שנפל במלחמת ששת הימים בסיני (יוני 1967), ושל אחיו גדעון שנפל במלחמת יום הכיפורים בסיני (אוקטובר 1973),

בעל עיטור הגבורה.

אנדרטת יד לבנים, רחבת יד לבנים רחוב הגבורה                                                                                 

האנדרטה בנויה כמעין קשת גדולה שבבסיסה מוקם חדר הנצחה לחללי מלחמות ישראל בני אשקלון. את האנדרטה בנה הפסל יגאל תומרקין בשנים 1972-1968.

סיכום

לפעילות חינוכית זאת חשיבות, מעבר לפן החינוכי-אמנותי שבה, והיא תורמת לתלמידים ידע במורשת ההיסטורית והתרבותית של עירם ותוך כדי עבודה הם נחשפים לאותה מורשת. עבודותיהם מוצגות לא רק על קירות המבנים בעיר, אלא גם על קיר בבית הספר לעיניהם של התלמידים, המורים והמבקרים. זו כבר “גאוות יחידה”. כאן המקום לציין, שמגמת האמנות מציגה את פעילותה בסוף כל שנת הלימודים בתערוכה רבת-השראה וכישרון.

תודות:

למורות אילה מצגר ומלי טרבלסי, ולהנהלת מקיף ה.

לדפנה ביטון מנהלת אגף תרבות, נוער וספורט ולאוריאנה חדד על ליווי המיזם

חיים בן יאיר חלוץ גואלי הקרקעות בחבל הבשור/ דן גזית

משפחת יוסף יאיר נמנתה על מחדשי הישוב היהודי בעיר עזה בשנות ה 80 של המאה הי”ט. מוצאה של המשפחה היה ממצרים, לשם הגיעה בראשית המאה מהבלקן העות’מאני. לאחר שנים אחדות בעזה עברה המשפחה להתגורר בח’אן יונס ואחד מבניה, אברהם בן יאיר, כבר בצעירותו עלה לגדולה והיה לסיטונאי אמיד ששלח ידו גם ביבוא וביצוא תוצרת חקלאית ועסקיו השתרעו מהודו ועד כוש – במלוא מובן המלה. אברהם רכש בתים ומגרשים בח’אן יונס והיה מכובד ומקובל על כל שכניו, שכינוהו “אבו עייש”.בשנת 1906 , בהיותו בן 21 , נשא אברהם לאשה את בתו של החכם נחמן בטיטו, ה”ראשון לציון”מירושלים, ונולדו להם שלושה בנים ושלוש בנות, אך איתרע מזלם ואברהם נפטר בדמי ימיו. לאחר מותו בשנת 1932 , עברה המשפחה לירושלים ובנו הבכור חיים )שנולד בערב סוכות תרע”א – 1911 ( עזר לאמו האלמנה בפרנסת המשפחה ובעקבות אביו עסק אף הוא במסחר סיטונאי של מוצרי חקלאות.חיים היה משכיל ושלט היטב בשפות עברית, לאדינו,ספרדית,צרפתית, אנ ג לית, ג רמנ ית,א י ט ל ק י ת ו כ מ ו ב ן ע ר ב י ת ספרותית וניבים אחדים של ערבית מדוברת; בשנת  1930 סיים בהצטיינות לימודי הנהלת חשב ו נ ות ב ב י “ס “שע ו רי ם ל מ ס ח ר ” של שע ר י נ פ ח א בירושלים.משפחת בן יאיר לא ניתקה אתקשריה עם ח’אן יונס ומידי קיץ ירדה לעיירה כדי לפקח על נכסיה במקום. חיים היה מעורבבחיי המקומיים, הכיר היטב את

השייח’ים של הבדואים בנגב, בעבר הירדן ובצפון סיני והיה מקובל עליהם כאיש סודם.

בשנים1930-1932  שככה הסערה הפוליטית בנגב לאחר תום מאורעות תרפ”ט 1929 ( והבדואים החלו שוב להציע למכירה קרקעות שבחזקתם. חיים בן יאיר זיהה את ההזדמנות ובניצול קשריו החל לרכוש חלקות קרקע: בהתחלה “קרוב לבית” – באיזורים דרומית לעַבַסַן ומזרחית לעיר עזה ואחר כך נחלות רחבות ידיים בין גבולות )דהיום( לחורבות חלוצה, מגרשים בבאר שבע ובסביבתה וכן יותר צפונה באיזור ארי -רעים )דהיום(; בהמשך דרכו גייס משקיעים וקנה הר שומם ליד בית לחם )היום שוכן עליו בי”ס -שדה הר גילה( וחלקות בשרון.

בשנת 1934 הושיב חיים ביוזמתו קבוצת פועלים יהודים ליד ביר – שנק )באר צאלים(, הם התגוררו

באוהלים, חרשו חלקות וזרעו שעורה; לאחר עונת הקציר הציע חיים לקק”ל )שעדיין לא התעניינה בנגב( לנהל מבצע של “הקמת שורה של מושבות ליהודים בין עזה לבאר שבע ואוטומוביל אחד ישרת אותם וישתתפו יחדיו בכלי החרישה” – כמובן על האדמות שרכש. קק”ל התעלמה מהצעתו והישוב הבודד  שחיים כינהו “אבן יאיר”( לא שרד.

רכישת חלקות מהבדואים בשנות ה 30 היתה כרוכה במערכת מסועפת ומפרכת של הסכמים וחוזים עם בעלי הקרקע ושכניהם ובמאבק משפטי מתיש בפקידות הבריטית. כדי ליעל את ההליכים, התקשר חיים עם עורך -דין בהסכם שותפות ובכך כרה לעצמו בור: כשהחל “המרד הערבי )”מאורעות 1936-1939הקשרים העסקיים בין הגורמים )הבדואים, היהודים והבריטים(, ההליכים המשפטיים הוקפאו,קרקעות היהודים בנגב נותקו עקב הסכנות בדרכים – ומסתמן חשד כי עורך הדין של חיים מעלבשותפות והעביר לקק “ל את כל אדמות בן יאיר בנגב. מכל מקום, כאשר ניתן היה סוף – סוף לרדת לנגב בביטחה, התברר לחיים כי עמל חייו ירד לטמיון )של המוסדות הלאומיים( ובעיניים כלות ראה את הישובים היהודיים החדשים בנגב תוקעים יתד על אדמותיו.

בשנת 1949 פנה חיים אל שרים בממשלת ישראל הצעירה ואל פקידים בכירים בבקשה לאפשר לו

להעמיד לרשות המדינה את קשריו ההדוקים עם ערביי הארץ והארצות השכנות: חלק מהגורמים

הממלכתיים דחו את הצעתו והשאר לא הגיבו כלל.

פעמים אחדות תבעה משפחת בן יאיר פיצויים על רכושה ממינהל מקרקעי ישראל, אך התביעה נדחתה על הסף כדי שלא יווצר תקדים משפטי לפיצויי הבדואים בנגב על אדמותיהם שהופקעו.

בשלהי חייו עסק חיים למחייתו בתיווך נכסי דלא – ניידי ובפעילות פוליטית והתנדבותית בקרב העדה

הספרדית בתל אביב. אחרי מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים, ביקר חיים בעיירת מולדתו ח’אן יונס

והתקבל שם בכבוד מלכים. חיים בן יאיר נפטר ערירי בשנת 1998 ; אחָיו ואחיותיו עדיין מקווים כי תוכר זכותה ההיסטורית של המשפחה כחלוצת גואלי קרקעות חבל הבשור – לפחות בהיסטוריוגרפיה הציונית.

בשנ ת 2000ה ו ע נ ק , ע ל – י ד י משפחתו, ארכיונו האישי של חיים בן יאיר לדן גזית מקיבוץ גבולות. הארכי ו ן כו ל ל , מלבד מסמכי והאישיים, תיעוד נדיר על רכישות קרקע, צילומים, תכתובת מגוונת בשפות אחדות ותרשומות שונות שליוו את חייו הסוערים.קיבוץ גבולות הקצה צריף היסטורי

מראשית התיישבותו למען הקמת מוזיאון בן יאיר לתולדות גאולת הקרקע בחבל הבשור”. המוזיאון

יתבסס על ארכיונו האישי של חיים בן יאיר ויכיל ספריה גדולה לידיעת הארץ והנגב, אוסף מפות היסטוריות, תצוגות שונות )כגון מערך מכשירי גיאודסיה תקופתיים(, חדר עיון מקוון לספריות אקדמאיות וישמש גם, כמרכז מבקרים לתולדות קיבוץ גבולות.

בתמיכתה של המועצה לשימור אתרים, מתחילות בימים אלה עבודות השיקום והשימור של צריף בן

יאיר.

הכותב, הינו נאמן שימור קיבוץ גבולות ובעל הבלוג: “אבני גזית“

 דע מאין באת / יובל נבו

מס’ 269: האלה – עץ מקודש ושימושי

4 סוגי עצי האלה (Pistacia) גדלים בארץ ישראל ובמרחב המזרח-תיכוני.              

מקור שמו המדעי מגיע מהשם הפרסי העתיק – פיסטה, ומכאן השם פיסטוק  לבוטנים ולאגוזים השונים.                                                                                      

עצי האלה באזור המזרח התיכון מתחלקים לכמה סוגים:                                                         

*אלה אמיתית (Pistacia vera -הפיסטוק), גדלה באזורים גבוהים וקרים בחורף.                                                                               

*אלה אטלנטית (Pistacia atlantica), גדלה באזורים גבוהים כמו הרי האטלס במרוקו ועד למרכז אסיה. בישראל ישנם הרבה פרטים בנגב, אך ישנם גם בשומרון ובגליל.                                                                                                   

*אלת המסטיק (Pistacia lentiscus). גדלה בכל הארץ, במיוחד בכרמל ובשפלה.                                                                                                

*אלה ארץ-ישראלית (Pistacia Palastina). גדלה בכל הארץ, כנ”ל.                           

האלה הארץ-ישראלית ואלת המסטיק הן חלק נכבד מהרכב החורשות/יערות בארץ. צורתן בדרך כלל שיחית ורב-גזעית.                                                                 

השם העברי נגזר מהשורש “אל” והוא שימש לפולחן אלילי וגם ישראלי.                

הופעת האלה בתנ”ך משולבת פעמים רבות עם עץ האלון. היו אלה עצים גדולים, גבוהים, מקודשים, והם שימשו כמקום פולחן:                                             

– “… כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ” (ישעיהו ו’ יג).               

– “… סְבִיב֖וֹת מִזְבְּחוֹתֵיהֶ֑ם אֶל֩ כׇּל־גִּבְעָ֨ה רָמָ֜ה בְּכֹ֣ל  רָאשֵׁ֣י הֶהָרִ֗ים וְתַ֨חַת כׇּל־עֵ֤ץ רַֽעֲנָן֙ וְתַ֙חַת֙ כׇּל־אֵלָ֣ה עֲבֻתָּ֔ה…” (יחזקאל ו’ 13).                                                                

– “עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ, וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה…” (הושע ד’,י”ג).

בשל גודלם של העצים וחשיבותם הוזכרו בתנ”ך כמקום התרחשות מאורעות חשובים:    

-“וַיִּתְּנוּ אֶל-יַעֲקֹב, אֵת כָּל-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם, וְאֶת-הַנְּזָמִים, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם, וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב, תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם-שְׁכֶם.”(בראשית לה 4).                                                                               

– “וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹה-ִים; וַיִּקַּח, אֶבֶן גְּדוֹלָה, וַיְקִימֶהָ שָּׁם, תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה’ ” (יהושע כ”ד, כ”ו).                                                              

– מלאך ה’ התגלה לגדעון תחת האלה אשר בעופרה (שופטים ו 11).                       

– אבשלום נתפש ברעמת שערו בסבך עץ האלה הגדולה (שמואל ב’ י”ז, ט’).   

– ויָּקוּמוּ, כָּל-אִישׁ חַיִל, וַיִּשְׂאוּ אֶת-גּוּפַת שָׁאוּל וְאֵת גּוּפֹת בָּנָיו, וַיְבִיאוּם יָבֵישָׁה; וַיִּקְבְּרוּ אֶת-עַצְמוֹתֵיהֶם תַּחַת הָאֵלָה, בְּיָבֵשׁ”. (דברי הימים א’, י 12).

יעקב שלח עם בניו לשליט מצריים : “וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם-כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ- קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה:  מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים. (בראשית מ”ג, י”א).

יש המפרשים (רש”י) את המילה בוטנים כפרי של האלה האמיתית- הפיסטוק. גם בשפה הארמית הכינוי לפיסטוק- בוטמא, ובערבית- בוטום. היום ידוע כפיסטוק חלבי/שאמי על שם אזור חאלב/א-שאם בסוריה.

“בכאים”- יש המפרשים את המילה כאלת המסטיק, בספור של מלחמת דוד בפלישתים (שמואל ב’ ה’, כ”ג-כ”ד). השם בכא מקורו בשרף הלבן הנוטף מהשיח כדמעות של בכי. בעת העתיקה השתמשו בשרף לריענון הפה ולתרופה:                 

“אין לועסין מסטיכי בשבת.(תוספתא שבת י”ב, ח’).

השם בוטנה נזכר כמקום ידוע לשמצה באזור אלוני-ממרא לאחר מרד בר-כוכבא: “שלושה ירידין הן: יריד עזה, יריד עכו, ירידה של בוטנה, והמחוור שבכולן (האלילי) – ירידה של בוטנה”.

(ירושלמי, עבודה זרה, א’, ד’. בראשית רבה, מ”ז, י”ב). לאחר דיכוי מרד בר כוכבא נמכרו ביריד בוטנה שליד חברון אלפי שבויים יהודים שנשבו על ידי הקיסר אדריינוס: “במחיר מנת מספוא לגמל ליום”.

אזכורים רבים של עצי האלה בימי הביניים קיימים מאזור יהודה ושומרון. בתקופה הצלבנית נזכר הכפר Bothme Casale ,המזוהה עם חרבת בוטם או דיר אלבטם, כ־5.1 ק”מ מצפון־מערב למושב לוזית. ללא ספק ניתן שם זה לאתר על שם עצי האלה שגדלו באזור. עצי האלה (בטם) שימשו נקודות ציון בתיאור חלקות קרקע באזור ירושלים בתקופה האיובית. תושבי הר חברון היו מטפחים את עצי האלה עד לפני כמה שנים לצורך אכילת פירותיהם, להפקת שמן כתבלין ולהפקת מוצרים אחרים. עדות קדומה לכך נמצאת בדברי הנוסע פליקס פברי, משלהי המאה ה־15. לדבריו, הוא ראה בעמק חברון שטחים מגודרים בכרמים וגנים שבתוכם עמדו עצי אלה רבים שהיו משופעים בשמן אלה. תיאור מפורט יותר הוא הביא מאזור עמק האלה: “זהו עמק פורה ובימים אלה עומדים שם הרבה עצי אלה. הם עצים נאים שגדלים בעיקר בסוריה, ומהם מופק שרף חזק.”.                                                                                         

בספרות הגאונים נזכר פרי הבטנה ונקבע כי יש לברך עליו בורא פרי העץ, ועל פסולת השמן לאחר הכבישה מברכים בורא פרי האדמה. ישנן ראיות כי אלת הבטנה גדלה באזורים ההרריים של ארץ ישראל וסוריה במהלך ימי הגאונים. הזן ‘שאמי’ נזכר בתקופה זו שהיה משובח ואף יוצא לארצות רחוקות.                 

אלכנדי ואלראזי (מאה 9 לספירה) הזכירו את הבטנה בשם ‘פסתק אלשאמי’, אבן סינא ואחרים ציינו ייחודו של פרי זה. הרופא היהודי יצחק ישראלי כתב במאה ה-10 כי עץ זה נפוץ בערי אלשאם (סוריה רבתי).                                     מהלבי (מאה 10) ציין את הבטנה כאחד הפירות המיוצאים לעירק.                        

לוי בן יפת בן המאה ה-11 הזכיר פרי זה בכתביו. בתקופה הממלוכית הפסתק נמנה עם גידולי אלשאם. בשנת 1368 נזכר פרי הפסתק בתעודה מירושלים. סוריאנו בתאורי ארץ ישראל משבח את אלת הבטנה -אגוזי הפיסטאקו המזינים ובהם עושים מסחר. מג’יד אלדין מזכיר שכונה בחברון הקרויה על שם הפסתק (‘אלפסתקה’). בבעל בק אשר בלבנון נזכרו עצי הפסתק,                                    

במאה ה-17 מציין בנימין מוספיא את הפרי הגדל בסוריה ונשמר בקליפתו. (מתוך אנצי’ הלכתית- חקלאית, מכון התורה והארץ).                                                 

יהודה פליקס בספרו: “עצי פרי למיניהם, צמחי התנ”ך וחז”ל” מביא מקורות  בספרות חז”ל לזיהוי סוגי עצי האלה, שם נמנתה הבוטנה עם עצים המשירים את עליהם בחורף, שגם “לולביהם” נאכלו (הנצרים הרכים): “לולבי האלה והבטנה והאטדין יש להן שביעית… לעלים יש ביעור, מפני שנשרו מאביהן” (שביעית פ”ז, מ”ה). היהודים גידלו את הבטנה-הפיסטקין בא”י והתחייבו להפריש מהם מעשרות “משיעשו קליפה” (ירושלמי מעשרות פ”א).                    בבבל השימוש בפרי הבוטנה היה נפוץ והוא גם שימש לציון גודל: “כפיסתקא וכפלגא דפיסתקא” (בבלי גיטין נ”ט ע”א).  (עצי פרי למיניהם, עמ’ 174-6).

שמואל הולצמן קנה את אדמות גוש עציון בשנת 1937. כחלק מתוכניות הפיתוח הוא שלח את האגרונום ברוך צ’יז’יק להביא זרעי בטנה-פיסטוק מסוריה ומאירן . צ’יז’יק ידע היכן הם גדלים בעקבות ביקוריו בלבנון ובסוריה בשנת 1934 וצילם חורשת עצי בטנה בני  אלפיים שנה ליד עין-תאנה באזור דמשק. צ’יז’יק הביא גם זרעים של אלה אטלנטית שנבטה יפה בהר של גוש-עציון.

שתילות חדשות של מטעי אלת הפיסטוק נעשו באזור יתיר בדרום הר-חברון, אך לא נמצאו כלכליים.                                                                                      

בשנים האחרונות ניטעו לניסיון 10 דונם עצי אלת-פיסטוק בדרום רמת הגולן.  

עצים עתיקים בארץ:                                                                                                   

בצפון- *אלה אטלנטית עתיקה בת 600 שנה היתה בתל דן, אך נשרפה לפני מספר שנים. *בחניון אלות ליד מצודת כ”ח, *בקדש-נפתלי, *בקדיתא, *בחורשת-טל, *בעין-אווזים, *בעין-אלה ליד גונן ובעין-תאו. *במצפה אלות בגליל המזרחי יש ריכוז אלות אטלנטיות. *בנחל חמת ליד טבריה ישנו ריכוז של אלות אטלנטיות. *כנ”ל ליד קבוץ כפר-החורש.                                                                                             

בשומרון- *אלה א”י עתיקה מאד היתה בכפר עוורתה (ליד שכם) בקבר אלעזר בן אהרון (וילסון 1880), *בקבר יהושע בכפל-חארת’. *בבית הקברות של הכפר  עין קיניה. *חורשת אלות אטלנטיות בנבי איסמעיל ליד הר ברכה (כ 150 עצים).  *ביערות הטבעיים שנשארו בעיקר ליד קברי-שייח: יער אום-צפא, נוה-צוף, יער ריחן.                                                                                                          

בירושלים– *ניטע עץ אלה אטלנטית גדול בשנת 1879 בחצר בית החולים הצרפתי סן-לואי (לא קיים היום). *עץ אלה גדול היה בצומת שכונת ממילא שצוייר ב1858 על-ידי פיירוטי, אך גם הוא הלך לעולמו ב1917. (מתוך הבלוג של תמר הירדני).                                                                                                  

עצי אלה יפים ישנם בגנים הבוטניים בהר-הצופים ובגבעת-רם.                                                                                                                  

בשפלה- ריכוז אלות אטלנטיות ליד תל עדולם. אלת המסטיק  וא”י ביערות.                                  

בדרום- ריכוז של עשרות עצי אלה אטלנטית עתיקים בנחל אלות ובורות לוץ במערב הר הנגב . אלה אטלנטית גדולה בת כ 250 שנה בעין-עבדת.               

ביערות להב, מיתר ויתיר ניטעו חורשות אלה אמיתית בעמקים. הפרי משמש את ציפורי השיר החולפות בנדידת האביב והסתיו, לבנות את שריר החזה בשומן שמגדיל את הסיכוי לנדידה מאפריקה לאירופה וחזרה.                                

עצי אלה מרשימים יש לאורך “דרך צנובר” ביער מראשה  וב”שביל האלות” שבפארק בריטניה שפותחו ע”י ק.ק.ל.

שימושים בחיי היומיום: צביעה באדום מהעפצים של האלה הא”י, שימושים שונים במסטיק של אלת המסטיק כמו: הברשת שיניים, טיפוח עור הפנים, כיווץ החניכיים, הכנת תחבושות ותרופה לדיזנטריה וגרדת, למיחושי בטן, יעילה עם יין נגד הכשות נחשים. בהודו שימש השרף לסתימת חורים בשיניים, בעיראק לטיפול בשלשול אצל ילדים. הערבים הנוצרים בא”י שטפו את חביות היין עם נוזל המסטיק. (כי האדם עץ השדה, עמ’ 80-87).

קיימת הצעת זיהוי חדשה לזיהוי ה”צרי” המקראי כשרף האלה האטלנטית, מתאים למוצר רפואי מפורסם וחשוב בעת העתיקה ששימש ליצוא. בנוסף, הזיהוי מבוסס על מסורות זיהוי קדומות, עדויות היסטוריות חיצוניות, חוץ-מקראיות או ממצא ארכיאולוגי. לזיהוי זה יש תמיכה פילולוגית בדמות מסורת לשונית קדומה ומסורת הפקה מעשית בימינו. לבסוף, התאמה לתוצר יצוא יקר שניתן להפיקו באופן מסחרי על פי אמות המידה הקדומות. על פי כל הקריטריונים הללו מוצע לזהות את הצרי המקראי עם שרף האלה האטלנטית (atlantica Pistacia) . מדובר בעץ דו־ביתי, נשיר, אך מאופיין בגזע מרכזי עבה ורחב נוף. העץ שכיח בארץ־ישראל באזורי ספר יובשניים, שם הוא יוצר חברת יער־פארק. שרידי האלה האטלנטית נמצאים בעבר הירדן ברצועה צרה של החבל האירנו־טורני שבמרום הרי הגלעד, ממזרח לאזור הים-תיכוני המאופיין ביער אלונים. למעשה, הגלעד היה אחד משלושת האזורים, לבד מבקעת כנרות ועמק החולה, שבהם האלה האטלנטית שכיחה ביותר. (הצרי המקראי, פרופ’ זהר עמר).

המחקר מציג את מקומן של האלה הארץ־ישראלית והאלה האטלנטית בנוף הצומח הבר והתרבותי בארץ ישראל הקדומה, בין השאר על פי מקורות היסטוריים (בעיקר ספרות חז”ל והספרות הקלאסית) וארכיאולוגיים (בוטניקה ארכיאולוגית ופליאוגרפיה). המחקר מתמקד בייחוד בתיאור הדרכים שבהן השתמשו בפירות האלה למאכל ולהפקת שמן ושרף, דרכים שהתקיימו עד לעת החדשה. תרומתו העיקרית של המחקר היא בתיאור תהליך ההפקה המעשי של שמן ושרף מן האלות, והוא מראה שהפקת השרף נעשתה בעבר בעיקר מן האלה האטלנטית לצורכי רפואה ולייצור קטורת, שהייתה נדרשת ביותר בעולם הקדום ושימשה מוצר-יצוא של ארץ ישראל. במהלך המחקר הופק לראשונה בישראל שרף מ־78 עצים בארבעה מוקדים גיאוגרפיים שונים. ההפקה נעשתה בהתאם לשני מודלים – הפקת שרף מאלת המסטיק באי כיוס שביוון, והפקת שרף מאלה אטלנטית בכורדיסטן העיראקית, שתוצריה עדיין נמכרים בעולם הערבי. כמויות השרף הגדולות שהתקבלו מאששות שאכן מדובר בתעשייה שבעבר היה לה פוטנציאל כלכלי ורווחי. (תקציר, השימוש באלות בארץ ישראל בעת העתיקה: פירות, שמן ושרף. פרופ’ זהר עמר ואלרון זבטני).

מקורות לכתבה:

-“כי האדם עץ השדה” עצי ארץ-ישראל, הוצאת אריאל, תשנ”ח, 1998, ירושלים.

-מסע אל 101 עצים עצים מופלאים בישראל, יעקב שקולניק.

– אנצי’ הלכתית- חקלאית, מכון התורה והארץ.

– עצי פרי למיניהם, צמחי התנ”ך וחז”ל, יהודה פליקס, ירושלים, תשנ”ד, 1994.

-ברוך בנתיבותיו, שרה צ’יז’יק, ספריית השדה, ת”א, תשכ”ו. 1965.

– יידע אישי של מורי-דרך וטיילים ומומחים לבוטניקה. תודה לכולם.

-השימוש באלות בא”י בעת העתיקה: פירות, שמן ושרף, פרופ’ זהר עמר ואלרון    זבטני. בתוך מורשת ישראל גליון 19/1, אביב 2021, אוני’ אריאל בשומרון.

-הצרי המקראי- שרף האלה האטלנטית מארץ-ישראל. פרופ’ זהר עמר, בתוך בית מקרא סז/ב תשפ”ב.

המחקר הופק לראשונה בישראל שרף מ־78 עצים בארבעה מוקדים גיאוגרפיים שונים. ההפקה נעשתה בהתאם לשני מודלים – הפקת שרף מאלת המסטיק באי כיוס שביוון, והפקת שרף מאלה אטלנטית בכורדיסטן העיראקית, שתוצריה עדיין נמכרים בעולם הערבי. כמויות השרף הגדולות שהתקבלו מאששות שאכן מדובר בתעשייה שבעבר היה לה פוטנציאל כלכלי ורווחי. (תקציר, השימוש באלות בארץ ישראל בעת העתיקה: פירות, שמן ושרף. פרופ’ זהר עמר ואלרון זבטני).

מקורות לכתבה:

-“כי האדם עץ השדה” עצי ארץ-ישראל, הוצאת אריאל, תשנ”ח, 1998, ירושלים.

-מסע אל 101 עצים עצים מופלאים בישראל, יעקב שקולניק.

– אנצי’ הלכתית- חקלאית, מכון התורה והארץ.

– עצי פרי למיניהם, צמחי התנ”ך וחז”ל, יהודה פליקס, ירושלים, תשנ”ד, 1994.

-ברוך בנתיבותיו, שרה צ’יז’יק, ספריית השדה, ת”א, תשכ”ו. 1965.

– יידע אישי של מורי-דרך וטיילים ומומחים לבוטניקה. תודה לכולם.

-השימוש באלות בא”י בעת העתיקה: פירות, שמן ושרף, פרופ’ זהר עמר ואלרון    זבטני. בתוך מורשת ישראל גליון 19/1, אביב 2021, אוני’ אריאל בשומרון.

-הצרי המקראי- שרף האלה האטלנטית מארץ-ישראל. פרופ’ זהר עמר, בתוך בית מקרא סז/ב תשפ”ב.

מפגש ועדת מחוז הדרום
המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל
יום ב’, 2.1.2023 – גדעון רגולסקי

ביום ב’ , 2.1.23, התקיים המפגש ביוטבתה .
הסיבה: רצון לשמר מבנים ושטחים מראשית הקמתה של יוטבתה כהיאחזות נח”ל , 1951.
ההתיישבות בערבה היא צעירה יחסית, רק בשנים האחרונות התחילו לחשוב על שימור אתרים ושימור מורשת , עם הזדקנותם של ותיקי ההתיישבות בערבה. 

המפגש החל בנסיעה ליוטבתה עם הצטרפותו לנסיעה של גדעון רגולסקי בספיר .
גדעון   סקר במהלך הנסיעה את האתרים והישובים בדרך ואת מה שנראה כראוי לשימור:
הכביש המנדטורי- שנסלל בשנות ה-20 . קטעים רבים כוסו על-ידי כבישים מאוחרים יותר או נסחפו , אבל קיימים קטעים שמורים , למשל מול מושב פארן, שראוי לשמר.
צוקים– הוקם כהיאחזות נח”ל בשנות ה-60. החנויות שבכניסה לישוב הם שרידי מבני ההיאחזות שתוכננה , כנראה, ע”י האדריכל יהודה דרקסלר.
מוצב עשת– מוצב נטוש עם תצפית מזרחה למאגר עשת. בסמוך- מנחת של חיל האוויר שנבנה בשנות ה-50 לתחבורה ואספקה בעיתות ניתוק הדרכים מהצפון.
מכרה ברזל ניסיוני ברכס מנוחה–  נסיון לחציבת ברזל מתקופת המנדט . הוא לא נמשך בגלל איכות ירודה של הברזל במקום.
חוות ע’רנדל– כיום חוות בודדים. ממול, מעבר לכביש, סמלי הפלמ”ח וגולני שצוירו באבנים בסוף שנות ה-40 ע”י חיילי היחידות שהגיעו לאזור.

בדרך שמענו סיפורים על אתרים נוספים:
אנטנת שידורי voice of America למזרח אירופה – בגובה כ-300 מ’; תוכננה בהתחלה להיבנות באזור מצפה רמון. בהתנגדות חיל האוויר, בניית האנטנה הועברה לערבה. החברה להגנת הטבע התחילה לבדוק את נדידת הציפורים באזור ובינתיים הגוש הקומוניסטי התפרק והקמת  האנטנה הייתה מיותרת.
מקור השם “צופר” – האגדה מספרת שנדבן אמריקאי שנלקח לסיור בערבה, התבטא ותאר את הסיור כ- so far , שהפך ל-“צופר”. נהג המיניבוס אומר שהשם צופר הוא על-שם צפירות הנהגים העצבנים בדרך…
ביר אל עאמר – הייתה תחנה בדרך הבשמים, כיום תחנת משטרה ירדנית. המקום נכנס להיסטוריה והתרבות הישראלית בשורה בשירו של חיים חפר “היי דרומה לאילת” .
השיר, על גלגוליו ונוסחיו, שווה מאמר נפרד, אבל כך מופיע שם המקום בשיר שנכתב עבור להקת הצ’יזבטרון לקראת הופעתם בפני כוחות צה”ל באום רשרש:
קְצָת דָּרוֹמָה לִבְאֵר-שֶׁבַע
רוּחַ בַּמִּדְבָּר נוֹשֶׁבֶת,
שְׁבִיל לָעֲרָבָה יָרַד.
לָרַדְיָאן, אִם אַךְ מִהַרְתָּ –
אֶל אֶל-עַ’מְר חִישׁ עָבַרְתָּ
וְהִנֵּה הוּא חוֹף אֵילַת.

מטעי התמרים לאורך הערבה – מושקים על-ידי מים מטוהרים של אילת. כמו כן, מתוכננת אספקת מים מותפלים מעקבה עד לצפון הערבה בתמורה למים מותפלים מישראל לצפון ירדן ולרבת עמון.

סיור במצד הרומי:
על גבי שרידי המצודה הרומית ניצב מבנה משטרה שהוקם בידי הטורקים ושימש אחר-כך את משטרת הגמלים הבריטית.
מהמצודה אנו צופים על עין ע’דיאן ומקבלים הסבר מאבישי גרינברג על המקום כאתר לשימור:
המעיין היה מעיין שופע עד שנות ה-50, ובמקום גדלו עצי תמר ועשב למרעה. עבור תושבי יוטבתה, זה היה מקום בו התקיימו אירועי חתונות, צוינו חגים, או “סתם” מקום לטייל אליו ברגל – המעיין הוא חלק ממרקם החיים וההווי  של הקיבוץ.
אבישי מספר שהיה מביא את תלמידיו למעיין מדי שנה , והיו שואבים מים מהבאר שנחפרה בהתחלת שנות ה-70 לעומק 11 מ’, עם ירידת מפלס מי התהום.
השאיבה האחרונה הייתה בשנת 2015; שנה אחר-כך כבר לא הצליחו להגיע למפלס המים ולשאוב. במקביל, התחילו העצים והעשב להצהיב.
בלימודי התואר השני, כתב אבישי עבודה על המעיין וניסח את הכתובת על השלט שיוצב במעיין, שהוא אתר מרכזי במרקם החיים של יוטבתה – היאחזות הנחל הראשונה בדרום הערבה.

סיור במבנים הראשונים של היאחזות יוטבתה:
טוביה מאור, שהגיע להיאחזות ב-11.1951, הציג את מחסן כלי העבודה והדשן , המבנה הראשון של יוטבתה שבה התגוררו באהלים. לאחריו, הוקם בסמוך מבנה הבלוקים הראשון ששימש במשך השנים למטרות שונות: מטבח, חדר תרבות ועוד.

דיון וסיכום במועדון יוטבתה:
א) עמרי שלמון – מנכ”ל המועצה:
1.עדכונים על העברת המועצה – בעקבות ההסכמים הקואליציוניים – למשרד למורשת.
2. שבת ישראלית- הצלחה של מאות אלפי מבקרים באתרים, בפעילות שנוצרה יש מאין וניצלה יכולת ההתאמה למצבים משתנים של המועצה.
– הוקרה למתנדבת מקיבוץ רוחמה, שלמרות כל המכשולים הקימה בקיבוץ אתר מורשת של משאבות מים.
ב) סיכום – גידעון רגולסקי:
1. הערבה היא אזור התיישבות צעיר לעומת ההתיישבות במרכז הארץ וצפונה; משנות ה-50. אין התייחסות לאתרים באזור כמתאימים לשימור, ולא חייב להיות כך.

2. בנוסף להצעות לשימור ביוטבתה, בערבה קיימים מספר אתרים ראויים נוספים, כמו:
   א. הדרך מממשית לאילת.
   ב. שדרת התמרים בעין יהב.
   ג. מחנה הגדנ”ע בבאר אורה – ממנו נשארו שרידי צריפי אסבסט שאותם צריך בהקדם לפנות.
   ד. תיעוד ושימור של תרבות שאינה מבנים פיזיים, תרבות של סיפורים וחפצים – כגון הקלטות סיפורי ותיקי הערבה. 

משפחת אלקיים הקשר ההיסטורי לבאר שבע

כתב שלמה ציזר נאמן שימור

משפחת אלקיים שזורה בהיסטוריה של ההתיישבות בארץ ישראל ובעיר באר שבע, עיר האבות. החכם ניסים אלקיים, בנו של הרב משה אלקיים, נולד במרקש בשנת 1864 ועלה לארץ ישראל יחד עם כל המשפחה שהשתקעה בירושלים. החכם ניסים אלקיים נשא לאישה את מזל ועבר לגור בשכונת אל-זייתון בעזה, בה הייתה קהילה יהודית, לחכם ניסים ומזל נולדו הבנים אברהם, יהודה ,שלמה ,מרדכי ,חנניה ובת שרה. בשנת 1897 , הוא נטע את אוהלו ליד הבארות של באר שבע – עוד לפני הקמת העיר על-ידי העות’מאניים. לאור היכרותו עם הבדואים ובמיוחד עם שיח עלי אל עטאונה, שיח שבט אל עטאונה ממטה התיאה, אוהלו שימש חנות למסחר עם הבדואים בשותפות עם שיח עלי אל עטאונה . הוא קנה מהם את ה”חינדאל”, אבטיחי הפקועה שהיו מלקטים הבדווים בנגב, ומכר את ה”חינדאל” לחברה גרמנית ליצור תרופות. את השעורה שגידלו באזור, קנה וייצא לתעשיות האלכוהול לבריטים, ומכר לבדואים כלי עבודה, כלי מטבח ועוד. יחד עם שיח עלי אל עטאונה, סייע לרכישת אדמות רוחמה בג’מאמה להקמת חוות  רוחמה בשנת 1911   – הישוב היהודי הראשון בנגב (היום בשטחו של קיבוץ רוחמה, הוא אתר הראשונים). החכם ניסים אלקיים היה מקובל על השלטון העות’מאני ומונה בשנת 1908 למוכתר יהודי עזה ובאר שבע וחבר המועצה הצבאית המחוזית העות’מאנית . חברו הקרוב, שיח עלי אל עטאונה, מונה לראש העיר באר שבע על-ידי השלטון העות’מאני לאחר הקמתה בשנת 1900. החכם ניסים אלקיים סייע ועזר לתושבים היהודים בבאר שבע ואף עזר למשפחת גוזלן – מתושבי עזה – לרכוש חנות למרכול בעיר. חכם נסים קשר קשרים עם מנהיגי הישוב בארץ ישראל שהתארחו בביתו בעזה; בין המנהיגים היו שלום מויאל, אליעזר רוקח, אליעזר בן-יהודה, יחזקאל סוכובולסקי (דנין) – אביו של חירם דנין, חיים אמזלג, ר’ אהרן שלוש, יצחק בן-צבי, ד”ר רופין, בן-גוריון ,ארלוזורוב ורבים אחרים. החכם ניסים אלקיים רכש חלקת קרקע בגודל של 123 דונם מצפון לעיר ( היום בשכונה ב’). על הקרקע בנויים היום המרכז לאומנויות הבמה, הקונסרבטוריום, הספריה העירונית ומבני מגורים. שנת 1909 הייתה שנת בצורת, ונסים אלקיים פתח בבאר-שבע חנות למכירת קמח ומוצרי יסוד. במלחמת העולם הראשונה, בהפצצה של חיל האוויר הבריטי בשנת 1916 , נהרגו 16 פועלים יהודים והחכם ניסים אלקיים – כנציג הקהילה היהודית בבאר שבע – רכש חלקת קרקע ודאג לקבורת היהודים בחלקה; זה היה הגרעין להקמת בית העלמין בעיר בבאר שבע. בנו של חכם אלקיים, אברהם, ברח מגיוס לצבא הטורקי לאלכסנדריה שבמצרים והצטרף לצבא הבריטי ונילחם בגליפולי במלחמת העולם הראשונה. אברהם חזר ארצה אחר המלחמה, נשא לאישה את ברכה, וגר בשכונת “התקווה”, כשהוקמה השכונה ב- 1935 , והיה המוכתר של השכונה.

בשנת 1948, שוחררה באר שבע ואברהם עבר  לשמור ולעבד את אדמות המשפחה מצפון לבאר שבע וגר בגפו באדמת המשפחה. בתאריך 6.8.1950 ,בלילה, נרצח אברהם. בחקירת המשטרה עלה כי אברהם נירצח על-ידי ערבים מבני משפחת אבו מחפוז, שברחו לירדן מיד לאחר הרצח.

• בן נוסף ממשפחת אלקיים, שלמה, בנו של יעקב אלקיים, נולד בתל אביב בשנת 1912. שלמה למד בבית הספר אליאנס, ושנה באוניברסיטה האמריקאית בבירות. לאחר מכן, בשנת 1936 , סיים את לימודי המשפטים בבית הספר למשפט של הממשל הבריטי והוסמך כעורך-דין באפריל 1939. בשנת 1947 גויס בדרגת סרן ותיפקד כתובע צבאי של חטיבת גבעתי בחזית ד’ במחוז הדרום. בשנת 1956 , במבצע קדש, שימש כיועץ המשפטי בממשל הצבאי, עד ליום סיום הממשל הצבאי. בשנת 1961 מונה לכהונת שופט בבית המשפט המחוזי בירושלים.

בשנת 1965 מונה לכהונת נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע, ויקיר העיר באר שבע בשנת 1978. בבאר שבע קיים רחוב על שם ניסים אלקיים.

מקורות:

1 . סיפורי ארץ ישראל מצבות מדברות 1850- 1950 אברהם ניסים אלקיים-  הבלוג של עודד ישראלי.

2 . 40 שנות ישוב יהודי בעזה באר שבע והקמת חוות רוחמה- מרדכי אלקיים.

3 . אתר משרד המשפטים השופט שלמה אלקיים.

4 . אתר עיריית באר שבע יקירי העיר

               מבצע עובדה – מבצע עם מורשת, וללא שרידים   /   אבי נבון

מבחינת שימור אתרים – למבצע עובדה אין כמעט שרידים בשטח שיעידו על המבצע.

איפיונו של המבצע – תנועה מהירה דרומה.

המטרה לא היתה לכבוש, להלחם, לנצח, להדוף אוייב, אלא להגיע ופשוט להיות שם.

לא היו התקלויות משמעותיות, לא נערך שום קרב הירואי, לא נפלו לוחמים, ואין לכן שום אנדרטה.

הביצוע היה בצירים מקבילים, בלוחות זמנים שונים, והכל במהירות, בחניות מינימליות, ולכן לא נותרו בשטח שרידים המעידים: פה עברו, כאן היו, שם חנו…,

המבצע הצליח לממש את מטרתו העיקרית – להגיע ולהיות בחצר משטרת אום רשרש. עובדה – אילת בידינו! הנגב הדרומי והערבה – שלנו !

לכן אין למבצע אתר הנצחה, אין תצפית על שדה-קרב, אין ביקור במוצב שנותר מאז – כל מה שמאפיין הוא שימור הסיפורים על קרבות אחרים – כמו גבעת הקרב של הל”ה, התעלות בגבעת התחמושת, המוצב בתל פאחר, אנדרטת דנגור או בניין משטרת עראק סוידאן. ממבצע עובדה נותרו רק סיפורים ועדויות. המבצע מוכר בנקודת סיומו: צילום הנפת ‘דגל הדיו’, החושה היחידה מאום-רשרש והמברק.

המידע המגוון שקיים – העדויות, ההסברים, הסיפורים והצ’יזבטים, לא רוכזו ולא הועלו על דפי ספר. רק פה ושם איזכור, או פרק שלם – כמעט אף מסמך. הצילום ההיסטורי של הנפת דגל הדיו הספיק בדרך-כלל לכותבים, ולכן התפתחו הרבה זכרונות לא מדוייקים ולא בדוקים. החלו להופיע ניחושים, טענות וקביעות ‘היסטוריות’ מנוגדות למציאות. די שמדריך יעלה ניחוש בסימן שאלה, כדי שמאזיניו יספרו: כך הוא אמר… ההתנהלות בשני צירים נפרדים מנעה מידע בזמן אמיתי על הנעשה בציר השני, ויצרה במשך השנים – גם אצל הלוחמים שהשתתפו במבצע – סדרת ניחושים שהפכה ל’עדויות’. 

במשך עשרות השנים שחלפו מאז, התפתחו דווקא הויכוחים והתיאוריות, שרובם מבוססי-שמועות ומידע מוטעה. הויכוחים הוסיפו נופך לסיפור המבצע, ולאט-לאט חדרו לתודעת הציבור: מי הגיע ראשון? מי צייר את הדגל? למה הונח המחסום? מה חשב אלוף הפיקוד? לו היה נערך סקר בציבור בשאלה: מה ידוע לך על מבצע עובדה? – רוב התשובות היו מתייחסות לשאלות שוליות אלו, ולא למהות המבצע עצמו.

ומה באמת היה המבצע? 

מבצע עובדה היה המבצע הארוך, הנועז, המתוכנן, והמוצלח ביותר. הביצוע היה בהתאם לתכנון. המשימה היתה לקבוע עובדה שאנחנו שולטים בכל הנגב עד חוף מפרץ אילת. עמדה שם תחנת משטרה מנדטורית – ‘אום רשרש’, בתחומי ארץ ישראל, ברווח הצר שבין הגבול עם ממלכת עבר הירדן לגבול המצרי מ- 1906 ,”רפיח-טאבה”. הבעיה התעוררה תוך כדי דיוני הועדה המשותפת לקביעת קווי שביתת הנשק בינינו לבין ירדן. היינו בטוחים שכל המשולש הגדול של הנגב, עד אום-רשרש, ישאר ישראלי לפי גבולות המנדט ותכנית החלוקה. הירדנים טענו לפתע, כי הם אלו שמסתובבים בערבה ומגיעים בסיורים עד לגבול המצרי, ואילו לישראל אין שום נוכחות מדרום לקו הרוחב עין חוסוב – עוג’ה אל חפיר (חצבה –ניצנה). ואכן – זה היה המצב.

היה צורך להוכיח נוכחות, בלי לכבוש ולהלחם (“לא משנים נתונים בשטח תוך כדי משא ומתן ודיונים”) וזה היה הקושי העיקרי בתכנון המבצע. קושי אחר היה, שלהגיע לאום-רשרש ייקח לנו שעות רבות ואפילו יומיים-שלושה, ואילו הירדנים נמצאים בעקבה, ובמידה ויגלו התקדמות שלנו – ימהרו ויגיעו תוך דקות לאום-רשרש, יחזיקו במקום ויכריזו על נוכחותם שם.

נדרש תכנון נועז שכולו הימור, בידיעה שאין לנו מה להפסיד, רק להרוויח את כל הנגב הדרומי ואת המוצא לים סוף. כך תוכנן, ללא מידע מודיעיני מוקדם, ללא הכרות עם תנאי השטח, לשלוח כוחות בשני צירים, למרחק של למעלה מ-200 ק”מ משטחנו. ציר אחד בגלוי, כצפוי מישראלים הנוסעים בשטח שלהם, וציר אחד מוסתר, שיגיע גם אם הציר הראשון יעצר או יבלם ואסור לו לפתוח בלחימה. באיזו דרך? אין דרך! “בְּתֹהוֹ לֹא דֶרֶךְ” (תהילים, ק”ז, ט’).  מעולם לא היה מבצע כזה: ארוך, לשטח לא מוכר ולא מבטיח, ללא אפשרות לסיוע, לתגבור, לחילוץ, או לאלתר ‘שינוי ציר’. מבצע שהצליח, הודות לשתי החטיבות שביצעו את התכנון בדייקנות, בעקשנות ובנחישות. ועל כל אלו כמעט שלא נכתב ולא סופר, אלא רק על הדברים השוליים והפיקנטים.

לכן לקחנו על עצמנו לחקור, לראיין, לנבור ולאסוף את כל המידע, כדי להגיש לקורא ולהשאיר להיסטוריה גירסה מלאה, מדוייקת, מפורטת ומנומקת. למזלנו, העבודה החלה לפנו 40 שנה, כשעדיין יכולנו לראיין, לשמוע ולהבין דברים שהיום אינם. האם צדקנו בכל? יעידו אחרים וימים יגידו, אבל החוברת מבוססת על עדויות רבות, על עשרות מסמכים, על הכרות עם השטח ועל בדיקה וירידה לפרטים. 

החוברת (או ספר בכריכה רכה) הופיעה בהוצאה פרטית; גם השיווק מוטל עלי ואצלי. אשמח לכל סיוע בהפצת החוברת, אשמח להזמנה להרצאה בליווי מצגת עשירה, או לקיים טיול-שיחזור בעקבות מסע חטיבת הנגב, או במסלול חטיבת גולני. 

אירוע מיוחד יהיה ב-27 במרץ 2023 – יום עיון על מבצע עובדה, ביוזמת מריה מצרפי והמועצה לשימור מורשת במחוז הדרום; כל הסיפורים המעניינים ועוד הפתעות. פרטים יבואו.

ערב פתיחת שבוע שימור בבאר שבע, גואל דרורי ומיכל מונטל- ב”צלמנייה”, המרכז הבינלאומי לאמנויות הצילום, שנפתח לאחרונה בעיר באר שבע, התקיים ערב פתיחת שבוע השימור וערב עיון בנושא: “מבית החולים הדסה ועד למרכז הרפואי על שם שמעון פרס”.

השתתפו, ברכו ושיתפו את הקהל הרב בידע שלהם:

מר טל אל על, סגן וממלא-מקום ראש העיר באר שבע ומחזיק תיק ההנדסה,

מר עופר יוגב, מנהל המחוז הקודם, שהחליף בערב את מר עומרי שלמון, מנכ”ל המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל  – שנקרא בדחיפות לכנסת, ואת גב’ מריה מצרפי, מנהלת מחוז הדרום במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, שנבצר ממנה להגיע.

מר יאיר נגיד, ראש מינהל התרבות בחברת כיוונים, שאימץ את הועדה הציבורית באר שבע לחיק מינהל התרבות.

מר גואל דרורי, יקיר העיר, יו”ר הועדה הציבורית לשימור באר שבע, המקים, האוצר והמנהל האמנותי של ה”צלמנייה”.

יקירי העיר, חברי מועצת העיר, חברי ועדת באר שבע , וקהל רב. (כ-80 משתתפים)

באר שבע, היא העיר הטורקית היחידה בעולם, מחוץ לטורקיה, העיר ההיסטורית שהיא כר פורה לשימור, העיר שמעוררת עניין לכל מי שמבקר בה, העיר שהעירייה החליטה לשמר למען הדורות הבאים. במסגרת שבוע שימור האתרים, המועצה מזמינה את הציבור להתרשם מאתרי המורשת ברחבי  הארץ, לקחת חלק פעיל בעשייה הציבורית ולהשפיע.

ההתעוררות הציבורית לשימורם של מבנים בני עשרות ומאות שנים התגברה בעקבות הרס אתרים היסטוריים במשך עשרות שנים,  והובילה להקמת המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. מאז הקמתה של המועצה בשנת 1984,  היא אחראית להצלתם של מבנים רבים, הנעת תהליכי תכנון חלופיים, שיקום אתרים ופתיחתם לציבור באופנים שונים; כאתרי מורשת, מרכזי מבקרים, מוזיאונים, מרכזים קהילתיים וכיוצא באלה.

כאמור, הערב התקיים ב”צלמנייה”, המופעלת ומנוהלת על ידי חברת “כיוונים”, החברה העירונית לתרבות הפנאי בבאר שבע. חברת כיוונים הוקמה מתוך התפיסה כי התרבות והפנאי מהווים מרכיב הולך וגדל באיכות חייהם של התושבים. היא מציעה לתושבי באר שבע והאזור כולו שפע הזדמנויות של פעילות תרבותית מגוונת ועשירה, תרבות איכותית וגבוהה.

מנהל התרבות של חברת כיוונים מסייע ביצירת אסטרטגיית תרבות עירונית ייחודית הנובעת ממאפייניו הייחודיים של מטרופולין באר שבע ומינופה, לכדי מפה תרבותית כוללת הנותנת מענה באמצעות מגוון תרבותי איכותי הפונה לכלל התושבים, בכל הגילאים, במגוון מוקדי התרבות והתיירות בעיר.

במשך 13 השנים האחרונות, עמל יקיר העיר, גואל דרורי, בעזרת מיכל קרצמר מונטל, בהקמת ה”צלמנייה” בבניין שנבנה בשנת 1934 . שיפוץ המבנה נעשה תחת מגבלות שימור מחמירות וקפדניות, מאחר והמבנה הוא אחד משבעת המבנים היפים ביותר בעיר. גואל ליווה את השיפוץ כמנהל הפרויקט וכחבר ועדת שימור אתרים של באר שבע.

מי שלא ראה שיפוץ ושימור, לא יכול להעלות על דעתו כמה קשה המלאכה. הצעות מכל כיוון, מחשבות ורעיונות, התנגדויות, ריבים ושמחות. 12 שנים של עבודה קשה – והמלאכה טרם תמה.

לא רק בשימור ושיקום עסקו כולם בשנים אלה, אלא גם בהתמודדות עם הפתעות שהבניין היפיפה הציג בפניהם: הטיח שהיה הוסר מהקירות, אבנים עתיקות נחשפו, קירות בעובי 80 ס”מ התגלו: קירות שהחזיקו מעמד והיו יציבים למעלה משמונים שנים, המדרגות העתיקות שופצו והמעקה שנבנה על-ידי נפחים שוקם והן מובילות לקומה השנייה.

במקביל להשקעתו זו ולשאר התנדבויותיו, גואל לקח על עצמו השנה את האחריות לעמוד בראש הועדה הציבורית לשימור בעיר באר שבע, ועדת מתנדבים שבזכותה אנו נמצאים כאן הערב: שנים אחדות לפני הקמת המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, הוקמה בבאר שבע הועדה הציבורית לשימור העיר העתיקה, המורכבת ממתנדבים העושים רבות לשיקום ושימור אתרים בבאר שבע .

הנושא המרכזי בערב פתיחת שבוע השימור: בתי החולים בבאר שבע.

בתי החולים יועדו במהלך ההיסטוריה למגוון מטרות, בהן: עזרה וחסד, אבחנה וטיפול בחולים, ביצוע מחקרים רפואיים והכשרת רופאים ואחיות. על אף שעיקר מטרתם של בתי החולים הייתה הענקת טיפול לחולים הזקוקים לאשפוז, מהווים בתי החולים מקום נוח גם להענקת שירותים רפואיים שאינם דורשים אשפוז, הודות לתשתית האנושית והפיזית שבמקום.

לבית החולים כוח רב והשפעה רבה עקב חיוניותו הרבה עבור התושבים המתגוררים בסביבתו, וזה מנוצל לעיתים לצורך מטרות פוליטיות, דתיות או כלכליות.

המרצים בערב, דברו על בתי החולים שהוקמו בבאר שבע לאחר מלחמת העצמאות, אך כדי לא לעשות עוול היסטורי, הוזכרו גם בתי החולים שהיו בעיר מאז הקמתה בשנת 1900.

עד מלחמת העולם הראשונה, היה מספר התושבים בעיר מצומצם, והיו בה רק רופאים מעטים ומרפאות קטנות. בזמן המלחמה, כאשר נלחמו העות’מאנים והגרמנים בבריטים ובכוחות האנז”ק, פעלו בעיר שני בתי חולים: האחד, בבית הספר לילדי השייח’ים, שהיה בית החולים של הצבא העות’מאני ונדרש לטפל גם בחולי הטיפוס וחולירע הרבים שהיו בעיר עקב המגיפה שפרצה באותו הזמן.

השני – הגרמנים והאוסטרים, חששו להיכנס לבית חולים זה, שכן היה ידוע שנכנסו אליו בהליכה אך יצאו בשכיבה סופנית, הקימו לעצמם בית חולים שדה בגן רמז, שנמצא מאחורי המסגד הגדול.

חשוב לציין את הרופא היהודי הראשון בבאר שבע מאז אברהם אבינו,  הוא דר’ ראובן ריכרד מאייר, שעלה מברלין בשנת 1933 ובשנת 1935 עבר בזכות אשתו לבאר שבע, שהייתה אז דרומית יותר מהנקודה הדרומית ביותר של הישוב העברי בארץ.

תפקידו היה לשרת את האוכלוסייה הבדווית תוך תקווה, ששירות זה ייצור יחסי ידידות ויקל על רכישת הקרקעות. הוצע לו חוזה לשנה אחת במשכורת של 25 לירות, סכום נכבד מאוד באותם הימים. (לשם השוואה נזכיר שרופא בירושלים השתכר אז שש לירות לחודש).

באר שבע דאז הייתה כפר פרימיטיבי מוזנח ומזוהם, חסר כל השירותים החיוניים שנזקק להם האדם, ולא מדובר במותרות אלא במצרכים כמו חלב או פירות.

דר’ מאייר היה עולה חדש מגרמניה, לא ידע אף מילה בערבית או בעברית ואשתו הייתה לו לעזר רב.

היו אינסוף אפיזודות על תגובות החולים. הם אהבו מאוד זריקות, אהבו גם תרופות לשתייה, רצוי צבעוניות. יום אחד נצטווה בדואי לקחת כפית מן התרופה שלוש פעמים ביום, אך טען שאין לו כפית. אשתו של דר’ מאייר הביאה לו כפית ממטבחה. הוא החוויר ואמר לה: אבל הרופא אמר לקחת שלש כפיות ליום…

ימים אחדים לפני פרוץ המרד הערבי של 1938-1936 בכל הארץ, יעצו חירם דנין ועמינדב אלטשולר שעסקו בגאולת אדמות, לדר’ מאייר ואשתו שגרו בעיר, לעזוב במהירות את באר שבע. מרפאתו של דר’ מאייר משמשת כיום כ”בית האומנים” הנמצא בסמוך ל”צלמנייה”..

פרופ’ שפרה שוורץ ספרה על ההיסטוריה הרפואית בנגב .

זמן קצר לאחר כיבוש באר שבע פנתה ממשלת ישראל להסתדרות הציונית הדסה בבקשה שתקים בה בית חולים, ומנכ”ל ההסתדרות המדיצינית הדסה דר’ עלי דייויס, שכיהן באותה תקופה גם כמנכ”ל בית החולים הדסה, נענה להצעה ופעל במלוא מרצו להקמת בית החולים.

המוסד הוקם באתר שבו שכן בית החולים הצבאי (אשר העביר לידי המוסד האזרחי את כל תכולת בית החולים). הוקם עבור בית החולים מתחם גדול שבו נכללו מספר מבנים. המתחם כלל גם חצר ובה עצים ובריכת מים משושה קטנה.

בית החולים החל לפעול ב-19 בדצמבר 1949 ונחנך בטקס רשמי ב-13 באפריל. 1950 . בית החולים נקרא על שמו של ד”ר חיים יסקי, מנהל בית החולים הדסה בהר הצופים, שנהרג בהתקפה על שיירת הדסה הר הצופים באפריל 1948  .

בנובמבר 1949, התמנה אברהם איש שלום, איש ההגנה ששרת בש”י (שירות הידיעות של ההגנה) ונפצע קשה במלחמת העצמאות, למנהל האדמיניסטרטיבי הראשון של בית החולים. עבור משימה זו הוא עזב את ביתו בירושלים, למרות התנגדות משפחתו, וחדור תחושת שליחות עליונה היה בין ראשוני העיר ומקימיה. הוא שימש בתפקידו זה עד שנת 1952, שאז הוזמן על ידי הנהלת עיריית באר שבע למלא תפקידים שונים ומרכזיים בעירייה.

בעת פתיחת בית החולים “הדסה” היו בו 48 מיטות והוא הפעיל חדר מיון, חדר ניתוח, חדר לידה ומכון רנטגן.  צוותו מנה ארבעה רופאים, 17 אחיות ו-17 עובדים אחרים. למנהל בית החולים התמנה ד”ר אליהו להמן. משפחתו של דר’ להמן התגוררה בתוך מתחם בית החולים.

מר דוד להמן ספר על ילדותו ומגוריו בתוך בית החולים.

בסוף 1953, פנה דוד טוביהו אל משה סורוקה, מנהלה האדמיניסטרטיבי של קופת-חולים ובקש ממנו לבנות בית חולים מרכזי לנגב בבאר-שבע, שייבנה על-ידי קופת-חולים.

ב-1959 נפתח בית החולים המרכזי לנגב שהפך להיות המרכז הרפואי סורוקה ובאביב 1960 לאחר הפעלתו המלאה, נסגר בית החולים הדסה. לקראת הסגירה נחתם הסכם בין ועד עובדי בית החולים “הדסה” לבין הנהלת קופת החולים של ההסתדרות והנהלת בית החולים החדש, בנוגע למתן עדיפות לראשונים בקבלה לעבודה בבית החולים החדש. ד”ר להמן מונה למנהל מחלקה פנימית א’ בבית החולים החדש.

בתוך כשבע שנים כמעט והוכפל מספר המיטות, מספר הרופאים גדל פי-שניים ויותר, צוות האחיות גדל והתרחב, ותנופת פיתוח והתרחבות ניכרו בכל פינה.

כיום בית חולים סורוקה הוא מרכז רפואי אוניברסיטאי, הפועל בשיתוף פעולה עם בית הספר לרפואה על-שם בן גוריון וכך משמש גם מוקד למחקר רפואי.  

דר’ איתן חי עם ספר על ימיו הראשונים של בית החולים סורוקה.

 בישראל ,רוב בתי החולים הכלליים הם ציבוריים, כלומר ממשלתיים,  או מסובסדים על ידי הממשלה, או שייכים לשירותי בריאות כללית.

לצידם פועלים מספר בתי חולים פרטיים, שגם הם – כמו כל בית חולים ציבורי (ממשלתי) -מציעים למטופל עשרות סוגים של טיפולים, ניתוחים והליכים רפואיים.

אם שני סוגי בתי החולים הללו נותנים את אותו שירות, מה השוני ביניהם?

המשותף לשניהם הוא רק למראית עין. בפועל, ישנם לא מעט הבדלים בין בית חולים פרטי וציבורי. כיום, על פי חוק בריאות ממלכתי, כל אדם שצריך לעבור ניתוח זכאי לבחור באיזה בית חולים הוא ינותח – בית חולים ציבורי או פרטי.

דר’ אבי יצחק, המנהל הרפואי של בית חולים “אסותא” ספר על בית חולים זה.

התוכנית להקמת בית חולים נוסף בעיר באר שבע הוכרזה על ידי שרת הבריאות יעל גרמן בשנת 2014, בעקבות המלצות מתוך מסקנות “ועדת אפק” בראשות מנכ”ל משרד הבריאות,  פרופ’  ארנון אפק, שקבעו כי אוכלוסיית הדרום צפויה לגדול באופן משמעותי בשל הריבוי הטבעי והחלטת הממשלה להליכי פיתוח מואצים בנגב ובבאר שבע.

“המרכז הרפואי על-שם פרס בנגב” הוא בית חולים, המתוכנן להיבנות בעקבות החלטת ממשלה להקמת בית חולים נוסף בבאר שבע בנוסף למרכז הרפואי סורוקה. הוא מתוכנן להיפתח בשנת .2025/26 לאחר בדצמבר 2019 פורסם כי אושר הפרויקט להקמת בית החולים.

בית החולים עתיד להיקרא ע”ש נשיא המדינה התשיעי שמעון פרס.

מר טל אל על, מחזיק תיק ההנדסה בעיריית באר שבע, ממלא-מקום וסגן ראש העיר ספר על התכניות להקמת בית חולים זה.