נאמנגב גיליון מספר 45

להורדת גיליון נאמנגב מס 45

להורדת הגיליון בפורמט PDF מונגש לחצו כאן

שלום וברכה לכל “שומרי הארץ” היקרים 

אתם, מנהלי אתרי המורשת, נאמני המורשת או מתנדבי המועצה לשימור אתרי מורשת – אתם שומריה הנאמנים ביותר של הארץ הזו ושל זכרונותיה. 

מאחורי כל אחת ואחד מכם, מונח עבר מפואר ומשמעותי, של עשייה ותרומה לבניינה של הארץ ולחיזוק המורשת הישראלית והיהודית של ארץ ישראל.

כל אחד מאיתנו, תרם בעבר, וממשיך לתרום בהווה את חלקו לשימור, הנצחת והנחלת הזכרון והמורשת, וחלקנו עושים זאת גם במעגלים לאומיים נרחבים. 

עם פרוס השנה החדשה, אני מבקש לברך אתכם מכל הלב, בכמה ברכות טובות, אשר הלוואי ותתגשמנה עבור כולכם.

מאחל לכולכם בריאות טובה לצד אריכות ימים והנאה מהרגעים הקטנים, כמו מאלה הגדולים מהם. 

מאחל שתהיה לכולנו שנה רגועה ומרגיעה מבחינה לאומית, אך מסעירה ומרתקת מבחינה אישית. שנה של עניין, של אתגרים, של משמעות ושל שמחה גדולה.

שנה של אושר ושל מזל טוב, שיפקוד כל אחת ואחד מכם במקומות בהם אתם זקוקים למזל יותר מכל.

בעוד כולנו דרוכים לקול משק כנפי ההיסטוריה, המעצבת מחדש בימים אלה את מקומה של מדינת ישראל במזרח התיכון, ואת מקומו של העם היהודי בתולדות העמים והמדינות, נישא כולנו תפילה לשלום החטופים ולחזרתם המהירה אל חיק משפחותיהם. מי ייתן וכל חיילינו, ילדינו ונכדינו ישובו במהרה ובשלום לביתם, ונזכה לפתיחתה של שנה טובה וברוכה. 

נאחל שכל תושבי ישראל, ישובו במהרה ובשלום לבתיהם וימצאו מחדש את פרנסתם בקרבת מגוריהם. 

שנזכה מכאן ואילך לשנים טובות ומבורכות

שלכם

ד”ר שחר שילה

יו”ר ועדה ציבורית מחוז דרום 

דבר מנהלת המחוז 

החודש לפני שנה חוותה מדינת ישראל את אחת המתקפות הרצחניות והאכזריות שידע העם היהודי ומדינת ישראל. מתקפת טרור שבעקבותיה נכנסה מדינת ישראל למלחמה הקיומית “חרבות ברזל”.

והנה עברה שנה. אנו עדין במלחמה. עדין יש גברים נשים וילדים שחטופים בעזה. וליבנו אינו שלם בלעדיהם.

השנה למדנו שכוחנו באחדותנו. ושיש לנו עם מדהים שנרתם לעזור ולסייע ככל שנדרש. המועצה לשימור אתרים סייע רבות במהלך השנה האחרונה לעוטף ועל כך אפרט בהמשך. אנו נמשיך לסייע ולעזור לקהילות המפונות והפגועות, עם הפנים קדימה. הקהילות המדהימות של העוטף, הקיבוצים והמושבים, שגדלו והתחנכו על ערכים של ציונות וחלוציות ראויים להערכתנו ולתמיכתנו. הם שבנו את המדינה ושמרו על גבולותיה, כי זה הבית, ואין לנו מקום אחר בעולם שנוכל לקרוא לו ‘בית’.

וכעת אפרט על הנעשה במחוז דרום במהלך השנה האחרונה:

1. אחרי ה-7 לאוקטובר המועצה לשימור אתרים הקימה יחד עם מוא”ז אשכול חמ”ל בבני דרום משם ניהלנו את העברת הציוד והתרומות לקהילות המפונות שהתפרסו מאילת ועד המרכז.
2. כארגון גג של מרכזי מבקרים העוסקים בנושא המורשת, בעזרת משרד המורשת ותורמים מארץ ומחו”ל ארגנו כניסות וסיורים חינם במוזאוני המורשת למפונים בכל הארץ, והבאנו את הפעילות גם אל ריכוזי המפונים ששהו בבתי המלון. על מנת לתת אתנחתא לילדים להורים, וגם למבוגרים.
3. במסגרת הסקרים והתיעוד שערך משרד המורשת בשיתוף עם רשות העתיקות, יד בן צבי וגורמים נוספים, המועצה לשימור הכינה דו”ח על אתרים לשימור שנפגעו במהלך המלחמה. הדו”ח נערך על בסיס סקרים שעשינו במהלך השנים ובהם מיפינו ואיתרנו את כל האתרים ההיסטוריים החשובים שראוי לשמרם.
4. מנהלת תקומה שהוקמה לצורך הטיפול בשיקום העוטף, הקימה מספר צוותים מקצועיים שמטרתם לתכנן וגם לבצע את השיקום. נושא המורשת נכנס תחת צוות תיירות שמקדם את התכניות לשיקום התיירות והטיילות בעוטף, וגם הכנה של תשתית תיירותית שתדע לקלוט קהל רב שיגיע לעוטף על מנת לראות בעצמו את האסון הנורא שאירע במרחב הפסטורלי של מערב הנגב.
5. במסגרת ההיערכות לתיירות בעוטף, ערכנו פרוגרמה להסברה וחינוך במרכזי מבקרים שישנם בעוטף שיספרו כל אחד מנקודת מבטו את הסיפור שלו של ה-7.10. בית המייסדים בעיר שדרות שחוותה אסון ואיבדה רבים מתושביה, מציג כיום את האירועים של אותו יום מנקודת המבט של מי שהשתתף בקרבות על העיר והגן על תושביה בגופו ובנפשו.

וכעת כמה עדכונים על הנעשה במחוז דרום:

1. אילת – הסתיים שימור מגדל הפיקוח הישן בעיר אילת. באירוע החניכה בירך ראש העיר מר אלי לנקרי את כל העוסקים במלאכה ובראשם שמוליק תגר, נאמן שימור, מנהל ואוצר מוזאון ‘אילת עירי’, מזכיר ועדת השימור המקומית ויקיר העיר.

2. אום רשרש – בימים אלה מקדמת חברה ממשלתית לתיירות (להלן: חמ”ת) בשיתוף עם עיריית אילת, משרד המורשת ומשרד התיירות, פרויקט שידרוג נופי לרחבת אום רשרש. אתר לאומי שיזכה למתיחת פנים רצינית. במסגרת הפרויקט תפותח כל הרחבה על מנת לאפשר קיום טקסים וארועים גדולים, ותתווסף תצוגה שתספר אודות האתר הלאומי החשוב.
3. חוף המשאבות – במסגרת עבודות התשתית שמבוצעות לפיתוח והנגשת חוף המשאבות, מבוצעות עבודות שימור באתר ההיסטורי הייחודי שבו משאבות ששימשו את חברת החשמל ואת חברת מקורות מימיה הראשונים של העיר אילת. המשאבות ישומרו ויונגשו לקהל הרחב כחלק משימור המורשת של העיר אילת.

4. מגדל הקירור של בית החרושת לקרח – במסגרת פרויקט מגורים יוקרתי בשכונת יעלים שהיא השכונה הראשונה באילת, שומר מגדל הקירור של בית החרושת לקרח שהיה במקום. המגדל הינו מבנה טכני לקירור גז האמוניה ששימש לייצור הקרח עבור התושבים. הוא נבנה ב-1956 ועבר תהליך קפדני של שימור וכעת מהווה חלק מהסיפור ומהזהות המקומית של העיר, אשר דואגת לשימור המורשת והאתרים ההיסטוריים שלה.

5. דרך הסולינג המנדטורית באזור הערבה – אחת מעורקי התנועה הראשיים והבודדים שחצו את הערבה מצפון לדרום. עוד מימי קדם חצו את הערבה בעיקר ממזרח למערב עקב הטופוגרפיה הנוחה של השטח (לדוגמא דרך הבשמים). עם כניסתו של המנדט הבריטי לא”י החליטו הבריטים לסלול דרך סולינג אורכית ולאורכה תחנות שיטור שנועדו לשלוט במרחב הגדול והמדברי של הנגב. בחלוף השנים ועם התבססות ההתיישבות היהודית בערבה, נסלל כביש הערבה שעובר פחות או יותר באותו התוואי של דרך הסולינג הבריטית. כיום, מקודמות מספר תוכניות ארציות להעברת תשתיות מעל הקרקע ובתת הקרקע, לאורך כביש הערבה. המועצה לשימור פנתה לוועדה המחוזית בבקשה לשמור על הדרך המנדטורית כחלק מאתרי המורשת של הערבה. בקשה זו התקבלה והועברה אל הוועדות הארציות על מנת שאלה יבטיחו כי בעתיד כשיתחילו להניח את התשתיות, הדרך לא תיפגע.

6. בית המייסדים ירוחם – ממש בימים אלה מסתיימות עבודות אחרונות באתר בית המייסדים ירוחם. במסגרת העבודות המכונות שלב ב’ שוחזרו 2 צריפי מעברה בהם תוקם תצוגה חדשה שתספר אודות החיים והקשיים עליהם התגברו תושבי ירוחם בתור עיירת הפיתוח הכי דרומית שהוקמה בארץ.

7. מיצג המעברות בבאר שבע – המועצה לשימור אתרים בשיתוף עם עיריית באר שבע, הוועדה הציבורית של באר שבע וותיקי העיר, מקדמים יחד מיצג מעברות שיוקם בכניסה לשוק העירוני, איפה שהייתה מעברה א’. במיצג יוצגו תמונות היסטוריות ממעברות שבע מארכיון גואל דרורי, ויוצב שלט כחול של המועצה לשימור שייספר אודות המעברות שהיו בעיר.

8. ‘בית היוצר’ בנווה זהר – בעקבות ‘מלחמת חרבות ברזל’ פונתה קהילת בארי למלון בים המלח. על מנת לתת מענה לצרכים החינוכיים והקהילתיים, נרתמה המוא”ז ברשותו של ניר וגנר להשמיש ולהפריך חיים חדשים במבנה ‘בית היוצר’ בנווה זהר. מבנה זה הינו מהמבנים הייחודיים והאייקונים שנבנו בארץ, בו משתלב הנוף והוא משתלב בו. את המבנה תכנן אחד מהאדריכלים הכי חשובים – שמואל מסטצ’קין. הוא תוכנן כמבנה מוזאון וכאחד משלושת מרכזי למידה שהיו אמורים לקום לאורך רצועת החוף של ים המלח. המבנה הושמש לטובת מתנ”ס וכיתות לימוד לקהילת בארי, תוך סגירת המרפסת על ידי זכוכיות להגדלת חלל הפנים.

9. צריף בן גוריון בשדה בוקר – במהלך הקיץ החלו העבודות לשיקום ושימור הנוף הקיבוצי באתר ‘צריף בן גוריון’. המועצה לשימור אתרים בשיתוף עם המכון למורשת בן גוריון, קק”ל, המועצה האזורית רמת נגב וקיבוץ שדה בוקר, מבצעים את העבודות שנועדו ‘להחזיר עטרה ליושנה’ שהצריף ישתלב בתוך הנוף הקיבוצי העוטף אותו ויהווה חלק ממנו, בדיוק כפי שהיה בימי חיו של דוד בן גוריון. במסגרת העבודות ישונו השבילים, יוחלפו עמודי התאורה והחשמל, יעשו לימנים לקליטת מי הגשמים והרחקתם מקירות הצריפים, ועוד. האתר ממשיך לתפקד ולקלוט קהל במהלך כל התקופה ואנו נמשיך לעדכן בנושא.

בבואנו לבוא לשמר אתר כזה או אחר, השאלה הראשונה שאני שואלת את עצמי היא: מה הערכים ומה חשוב לשמור באתר הזה? השילוב של הערכים הפיזיים עם החברתיים והתרבותיים, הוא שילוב עשיר בשכבות היסטוריות שכל אחת מהן מספרת על נקודת זמן מסוימת על ציר הזמן האנכי. ואם אנחנו לא נדע לשמר את המורשת שלנו, לא נדע לספר את הסיפור שלנו, יבוא מישהו אחר שיספר סיפור אחר, שיהפוך להיסטוריה ויהיה זה מאוחר מדי עבורנו לבוא ולטעון אחרת. על כן, אל לנו לזלזל בכל אותם אתרים קטנים כגדולים המהווים חלק מהמורשת ומהזהות שלנו. אי אפשר לעצור את הזמן ואי אפשר לחזור אחורה. לכן פנינו תמיד קדימה עם פרספקטיבה על העבר.

מריה מצרפי מנהלת מחוז דרום

שמונים שנה למחנה המעפילים ליד עזה/ ישראל זיסק

לפני ימים לא רבים, כוחות מיוחדים של צה”ל והימ”מ (היחידה המיוחדת ללוחמה בטרור) חילצו, ברוך השם, במבצע מורכב ונועז את ארבעת השבויים ממחנה הפליטים נוסייראת: נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג’אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו, במסגרת “מבצע ארנון” על שמו של המפקד ארנון זמורה ז”ל, אשר נפל בקרב החילוץ. במאמרי זה, ברצוני לכתוב שלפני שמונים שנה היה בנוסייראת שמדרום לעזה, מחנה מעפילים של ניצולי שואה שעלו מסלוניקי שביוון. היה זה מחנה מעצר בריטי לעולים בלתי לגאליים. בעיתון “המשקיף” מתאריך: 16.11.1944 נכתב: “אצל הפליטים היהודיים מסלוניקי שבעזה. משלחת מטעם מחלקת העלייה של הסוכנות, מורכבת מה”ה י. בכר, ב. יפה וש. דינר, בלוויית נציגי התאחדות עולי יוון, ה”ה אברהם אלשייך ויצחק נבון, ביקרה ביום ג’ במחנה הפליטים בארץ, שבו נמצאים כ-350 הפליטים היהודים מסלוניקי שהגיעו ארצה לפני שבועיים. מצבם הגופני של הפליטים משביע רצון בדרך כלל. מחלקת העלייה של הסוכנות מבררת את שאלת השתקעותם בארץ. בין הפליטים מספר עסקניים וותיקים מסלוניקי, ביניהם ה”ה אלברט פרנסיס ושבתאי שלתיאל. חלק ניכר מהניצולים נמנה בסלוניקי על השכבה האמידה של היהדות היוונית, אך הגיעו ארצה בחוסר כל. הפליטים היהודיים מסלוניקי שבעזה ניצלו הודות לעובדה שהם אזרחים ספרדיים ובידם היו תעודות המאשרות זאת. 
הקבוצה יצאה מיוון באמצע 1942″ מתוך עיתון המשקיף, 16.11.1944. בספרו של יהודה ספורטה “חזרה לספרד” בעמוד 78 נכתב על מחנה המעפילים: 28.10.1944- “חציית מדבר סיני והגעה למחנה נוסראת בעזה.
כל הלילה ישנתי במשאית שחצתה את מדבר סיני מפורט-סעיד לעזה. בדמדומי הבוקר הגענו סוף- סוף לפלשתינה. השם פלשתינה עלה, מפעם לפעם, בשיחות המבוגרים אך עבורי היה חידה. לא ידעתי מה
זה פלשתינה, ולא חשתי התרגשות מיוחדת. מיד עם הגעתנו הכניסו אותנו הבריטים למחנה מעצר בעזה מחנה נסרת שיועד לעולים בלתי לגאליים.
שוב סגרו אותנו במחנה מוקף גדרות. כל-כך קרובים וכל-כך רחוקים! עננה של אכזבה ריחפה בחלל המחנה. דרך החתחתים לא הסתיימה.
השמירה במחנה הייתה קפדנית והאוכל גרוע. בלילות יידו הערבים אבנים על הפחונים בתוכם ישנו. הפחון רעד תחת מטר האבנים והרעש היה מחריש אוזניים. התכווצתי במיטתי מבוהל מחכה שיעבור הלילה.”
אכן אין חדש תחת השמש, כבר לפני שמונים שנה ויותר ערבים זרקו אבנים כדי להפחיד ולהרוג יהודים. צאצאי זורקי האבנים מאז, מחזיקים כיום בשבי חטופים שלנו במנהרות החמאס.
מקורות
.1 אתר ארכיון העיתונות ידיעה מתוך עיתון המשקיף.
.2 סיפרו של יהודה ספורטה ” חזרה לספרד”.
.3 אתר ארכיון הציוני.

ברצוני להודות:
לשרון סלע מהמרכז מורשת יהדות סלוניקי ויוון, וליעל קאופמן ממוזיאון ההעפלה

הכותב הינו נאמן שימור קיבוץ משואות יצחק  

רשומון, שיירת המפונים בארות יצחק/ ד”ר נחום בחולי

המילה “רשומון” לקוחה משמו של סרט יפני משנות החמישים והיא משמשת לתיאור מצב שבו אין אפשרות לדעת את האמת עקב עדויות סותרות של עדים המדברים על אותו מאורע מזוויות ראיה שונות. ברשימה זו אנסה להמחיש את הדבר.
העובדות:
בליל 16 – 17 במאי 1948 הוצאו הילדים והאימהות מבארות יצחק, במשוריינים. למחרת, בימים 17 – 19 במאי נערך במרחב הדרום מבצע “תינוק”, בו פונו ילדי היישובים הקדמיים אל העורף. כל המפונים מישובי הנגב הגיעו לקיבוצים דורות או רוחמה ולאחר זמן מה עלו בשיירות צפונה. הכביש ששמש את התחבורה העברית מהנגב למרכז (היום כביש 232 שדרות – ג’וליס) נשלט על ידי הערבים ונכנס ל”טריטוריה יהודית” באזור כפר ורבורג – באר טוביה (ליד קריית מלאכי). מכאן מתחילים הסיפורים: היציאה מבארות יצחק: בשערי עזה: “בחצות הלילה הגיעה שיירה. האויב הרגיש בה. מתל אל מונטר המטירו אש על השיירה… שעמדה לחזור על עקבותיה. הנהגים שלנו יצאו לקראתם מעבר לשער המחנה ושידלום להישאר במקומם ובלבד שלא ישובו ריקם… השיירה ניאותה לחכות וכך הוצאו הילדים והאמהות והוסעו לדורות, שם נשארו שבוע ימים”. באתר האינטרנט של עמותת הפלמ”ח מסופר שהשיירה נכנסה למשק, לאזור המשקי והמפונים עלו עליה שם. במקום אחר נאמר שהרכבים הגיעו אחד אחד לגבי מספר הרכבים שהשתתפו בפינוי, רוב העדים זוכרים שני משוריינים, אך לא מוכנים להישבע על כך. במקור אחד נאמר שהיה גם אוטובוס משוריין, אולם פלמ”חניק שהשתתף במבצע טען באזני שלא היה. לדבריו, היו בנגב רק משורייני “פרפר”. יש לשים לב שמספר המפונים+ המלווים היה כ- 120 וקשה לראות שישים איש נדחסים
לתוך משוריין כזה. 
חנה ברוכי, שהייתה ילדה בת שבע, אבל זוכרת הכול (!) בטוחה שנעצרו ברוחמה ואחר כך המשיכו לדורות ויש אישור לכך ממקורות אחרים.
רות יעקובס מספרת ביומנה: “לעולם לא אשכח את אנשי קיבוץ דורות. הגענו לדורות בשעת השחר ממש אור ראשון. יצאנו מהמשוריינים עם הילדים וראינו לעינינו את המטפלות של קיבוץ דורות עומדות במצב הכן לקבל אותנו. כל אחת בבית הילדים שלה הזיזה את הילדים קצת הצידה במיטה, “תשכיבו אותם פה, יחד אתם”. כך, בזרועות פתוחות הכניסו אותנו אל בתיהם…” 
יומן דורות: “באחד הלילות הגיעו אלינו הבלתי לוחמים והילדים מבארות יצחק שפונתה. קשה היה לראותם ולשמוע את סיפוריהם על החיים בחפירות מתחת לאדמה. עשינו הכול למען הקל על סבלם, התחלקנו אתם בדירות ובשירותים. הילדים שוכנו בבתי הילדים שלנו… מה שלמדנו מסיפוריהם על הרעשת התותחים, הפכנו הלכה למעשה בעבודת הביצורים… במוצאי שבת הוצאו אנשי בארות יצחק על הילדים והנשים ורווח לנו במקצת…”
רות: “בשבת בבוקר הייתה שיירה והעבירו אותנו לגבעת ברנר, שם עשינו חנייה לארוחת בוקר. משם לא מכבר קבלתי מסמך מארכיון גבעת ברנר המזכיר את סיפורנו (קטעים מרשימה מאת אמי רשף): “… בחטיבת גבעתי התקבלו ידיעות שהמצרים מתכננים לשלוח טור משוריין מאשקלון לכיוון רחובות… מפקדת החטיבה הורתה למחלקה מה”הגנה” לחסום את הכביש ליד כפר וורבורג, על מנת לעצור את הטור המצרי… המחלקה הורכבה מחברי קיבוצים מהאזור, כתה מגבעת ברנר, כיתה מנען וכיתה מחפץ-חיים, בפיקוד המ”מ נתן רשף… נשק המחלקה כלל רק מספר רובים וסטנים, ללא כל נשק כבד. המחלקה צורפה את המשוריינים ולפוצץ אותם במוקשים, ואז לירות מכת אש מרובים וסטנים. המחסום: לרוחב הכביש מתחו חוטי תיל ועליהם שקים שיצרו מסך, שהסתיר את המשך הכביש. לפני המחסום הרימו גל אבנים. לאורך קטע הכביש המוביל אל המחסום הטמינו את 14 המוקשים, אותם חיברו בחוטי חשמל אל תיבת הפעלה עם סוללה חשמלית וכפתור אדום, שלחיצה עליו תפוצץ את כל המוקשים המשכנו לראשון לציון וקיבלנו שיכון באיזה בית ספר.” ניסים ונפלאות בדרך לחטיבת גבעתי. שיטת המארב: הכביש באזור כפר וורבורג… עובר בין פרדסים צפופים. על הכביש הוקם מחסום כדי לעצור ביחד. המחשבה הייתה שהמשוריינים יגיעו עד המחסום, יגלו אותו ברגע האחרון בגלל החושך, לא יבינו מה יש מאחריו, יעצרו ויצטופפו, ואז יפוצצו את המוקשים ויפתחו באש מכל הרובים, וכך יחסלו את הטור המשוריין”.

עדותה של אמי התבססה על זיכרונותיו של נתן רשף שפורסמו ביומן גבעת ברנר 21 שנה אחרי התרחשות המאורעות (23.4.1969)
…תפסנו עמדות בצד הכביש בתוך פרדס ושכבנו במארב. פתאום שמענו שיירה מתקרבת. התקשרתי מיד בטלפון שדה עם המפקדה וקיבלתי הודעה שאין שיירות משלנו בדרך, כי הנגב מנותק והשיירה המתקרבת היא בוודאי מצרית ויש לפעול. על ידי הייתה תיבת הפיצוץ עם כפתור אדום. נחוץ היה רק ללחוץ על הכפתור ברגע הנכון. בינתיים התקרבה השיירה והחלה להיעצר ליד המחסום. שכבתי בשפת הפרדס מאחרי הברושים. הצצתי החוצה וראיתי מולי את המשוריינים הנעצרים ומאשנביהם מציצים לועי רובים. זחלתי קצת החוצה והצצתי לאורך הכביש כדי לוודא אם כולם עומדים על שדה המוקשים. ואכן, המשוריינים עמדו על המוקשים. כבר התחלתי לזחול בחזרה לעבר תיבת הפיצוץ כדי ללחוץ על הכפתור והינה ראיתי פתאום, במבט אחרון, בסוף השיירה שתי משאיות ועליהן מיטות ילדים לבנות! אחרי הזעזוע הראשון צעקתי אליהם “מי אתם?” ואכן התברר שהיו אלה ילדי דורות ורוחמה שעמדו על המוקשים. הואיל והנגב נותק וקשר האלחוט אתם אף הוא נותק, החליטו על דעת עצמם לפנות את הילדים צפונה. היה זה הרף עין שקבע את גורל השיירה.” אמי רשף: “אחר כך התברר שלשני אנשים היה תפקיד גורלי באירוע: לנתן, בכך שהבחין במיטות הילדים בשיירה – ומנע את האסון הנורא, ולשומר שעמד על מגדל המים בכפר וורבורג, אליו נשלחה הודעה מקיבוץ דורות על מעבר השיירה, אבל הוא לא קיבל את השדר – כי נרדם על משמרתו…” מסמכי גבעת ברנר עוררו אצלי כמה תהיות, אותן העליתי בפני אילן, ארכיונאי יד מרדכי, שגם הוא כמוני חוקר את פרשיות העבר של קיבוצו.
והרי תקציר דבריו:
בבדיקה מקצועית של העדויות על ידי כמה גורמים … התגלו אי דיוקים, סתירות ושאלות:
כל משורייני הפלמ”ח סומנו בפס לבן ברוחב כ- 25 ס”מ לאורך הגוף, דבר שאפשר זיהוי טוב גם בלילה.
כיצד לא ראו את הסימן הזה?
כיצד כן ראו בלילה את קני הרובים
שהציצו מחרכי הירי ?
כיצד ראו מיטות לבנות על המשאית
בלילה ?
מעולם לא מניחים מוקשים לאורך
הכביש, אלא תמיד לרוחבו.
לגדוד 53 של גבעתי היה רק מתקן

אקספלודר אחד שהיה אצל החבלנים. כיצד הצליח המ”ח (שלא היה חבלן) לקבל מתקן כזה ?
רק בצבא הגרמני היו לפעמים מחברים שלושה מוקשים ביחד, כך שפיצוץ האחד יגרום לפיצוץ של שניים נוספים. אבל לגרמנים היו מיליוני מוקשים ולנו לא.
אם לוקחים בחשבון את ילדי כל הקיבוצים, יד מרדכי, גבר עם, דורות רוחמה ובארות יצחק מגיעים למספר 383 ילדים.
מסקנה: לפחות ארבע שיירות שהסיעו ילדים שפונו מיישובי הנגב עברו באותו מחסום.

גרסה אחרת מביא ישראל זיסק (משואות יצחק) ברשימה על גשר הניצב בסביבה: “בליל 17 – 18 במאי, כוח גבעתי הניח מטענים, חביות דלק ומוקשים תחת הגשר. הכוח שארב בפרדס הסמוך קיבל פקודה
לפוצץ את הגשר בעת שהרכבים הראשונים של טור הצבא המצרי יעלו עליו. באמצע הלילה התקרבו שתי משאיות ופיצוץ הגשר נמנע בזכות הלוחמת אילנה בן יהושע מבאר טוביה, אשר שמעה והתעקשה שמהמשאיות עולה בכי של תינוק. ואכן הסתבר כי אלו משאיות שהבריחו את ילדי קיבוץ נגבה ושרק חברתנו רות יעקובס שמעה על כך מאלחנן: “אני יודעת מאלחנן שעבד בשיירות והביא אספקה לנגב הנצור, שיום אחד הם נסעו ובאה לקראתם שיירה. הם לא ידעו לזהות מי בא מולם וכבר היו בכוננות להפעיל את הנשק שהיה בידיהם. הם חשבו שחיילי האויב יושבים בתוך המכוניות. פתאום זיהו שמתוך בזכותה ניצלו מהפיצוץ”.
המכוניות עלה בכי ילדים בעברית…”
אילן, ארכיון יד מרדכי: ידוע לי ששיירה של ילדי נגבה שפונו והגיעו למקום בליל ה- 17 במאי כמעט פוצצו ונשרפו ע”י אותם חבלנים שלא קיבלו כל מידע על השיירה וחשבו שזו שיירה מצרית. הסיפור חזר על עצמו גם בליל ה- 23 במאי כאשר שיירה של ילדי ארבעה קיבוצים (רוחמה, דורות, גבר עם ויד מרדכי) הגיעו לאותו מחסום.
לשלמק’ה שוחט נהג המשאית המשוריינת של רוחמה סיפור דומה. “ההחלטה נתקבלה ונגשנו לבצעה. ילדי בארות יצחק כבר פונו (מרוחמה?) וילדי יד מרדכי היו בדרך אלינו במטרה לפנותם ביחד עם ילדינו שלנו… ביום ראשון אחד של סוף מאי באה הפקודה לפנות את הילדים. היה זה ליל ירח נפלא… אוטובוס אגד משוריין, כמה משוריינים קטנים ועוד מספר מכוניות משא היוו את השיירה למבצע הפינוי… עד היום אזכור את התמונה המזעזעת. רוב ילדינו ונשינו ישבו על הרצפה בתוך המשוריין. הרעש, ההמולה, המתיחות והבלתי ידוע, היו ללא נשוא.
השיירה זזה… המצרים התבצרו היטב לצדי הכבישים והדרכים בכמה משלטים. הבעיה העיקרית הייתה באזור משטרת עירק סואידן (משטרת נגבה). כל כמה שהתקרבנו לצומת (צומת גבעתי כיום) גברה המתיחות. השיירה נסעה בלי אורות. עקפנו את הצומת מערבה מן המשטרה וממשלט 113 ועלינו על הדרך שעברה מצדו המערבי של קיבוץ נגבה. חלפנו על פני הצומת המסוכנת תוך חששות וחרדה…
הגענו אחרי חצות לובעת ברנר. תרגיל להיסטוריון מתלמד. עליך לחבר את סיפור פינוי הילדים מישובי הדרום.

הכותב, סא”ל (במיל’) ד”ר נחום ברוכי, חבר בארות יצחק ומזכיר הקיבוץ לשעבר, מהדמויות הבולטות בקיבוץ הדתי ומזכ”ל התנועה בין השנים 1999-2003, הלך לעולמו בגיל 84.
הרשימה התפרסמה לראשונה בספטמבר 2015, סמוך לפתיחת מרכז המבקרים של בארות יצחק בנגב בקיבוץ עלומים, שנחום ז”ל היה מיוזמיו.

קיבוץ עלומים 7.10.2023
עשרות מחבלים חמושים חדרו בבוקר 7 באוקטובר לקיבוץ. כיתת הכוננות, שתוגברה בהמשך היום בכוחות מתשע יחידות שונות, ניהלה קרבות והצליחה לבלום את המחבלים מלהגיע לקו הבתים, פרט לבית אחד. איש מחברי הקיבוץ לא נרצח, אולם 22 פועלים מתאילנד ומנפאל נרצחו במגוריהם ושניים נחטפו לעזה. חמישה לוחמים ואנשי כוחות הביטחון נהרגו בקרבות בתוך הקיבוץ ובכביש הסמוך לו. 14 צעירים שנמלטו ממסיבת הנובה נרצחו במיגונית הסמוכה לקיבוץ וצעיר נוסף נורה בתוך הקיבוץ בשוגג. רבים מהמחבלים נהרגו, אחרים נשבו או ברחו. 
 

80 שנה לעליית ניר עם – מקיבוצי “העוטף” – חנינה פורת

סיפורים קטנים – מימים גדולים ● ניר עם: מקור המים לנגב ● הפעם בחרנו לספר את סיפור הקיבוץ הנבנה, מזווית עינו של החבר הפשוט, זה שהוא ומשפחתו חוו לאורך שנים ארוכות את ייסודו וגידולו של “ניר עם”.

פתיח

תחילה מילת הסבר – הקיבוץ אומנם עלה רשמית בשנת 1943 , אך עבר לנקודה הסופית בשנת 1944 ולכן לפי חשבוננו הוא בן 80. כתבה זו ממשיכה בהנצחת היישובים שנפגעו בשביעי לאוקטובר 2023. מחקרים רבים כבר פורסמו בעבר על תולדות רכישת הקרקעות בנגב הצפוני-מערבי ועל ההתיישבות שם החל משלהי שנות השלושים, אולם הפעם בחרנו לספר את סיפור הקיבוץ הנבנה, מזווית עינו של החבר הפשוט, זה שהוא ומשפחתו חוו לאורך שנים ארוכות את ייסודו וגידולו של “ניר עם”.

הקורא הרוצה להעמיק מעט, יציץ במאמרו של ד”ר זאב זיוון שכתב על כך במסגרת סקירת ספרו של חבר הקיבוץ צבי גליני ופרסם זאת באתר הארכיון הציוני תחת השם “דור של לוחמים וחולמים”. עיקרו הוא המאבק על המים בנגב. אם כן, יש לקרוא כתבה זו כסיכום חוויתי של חיים ארוכים של חבר קיבוץ, סופר ומשורר המתייחס אל אירועי העבר לא כאקדמאי, הנשען על תעודות אלא כתיאור אירועים שהשפיעו על החברה הנבנית במקום.

יש גם צד שווה, כך ניסינו להראות, בין עקשנות המייסדים שעמדו מול פורעי בית חנון והצבא המצרי ולאחר מכן במלחמת העצמאות ובשנות האינתיפאדה, לבין הקרב שהתחולל באוקטובר האחרון במקום, שהוכיח את מידת מסירותם לאדמה ולמשק. זה המקום להזכיר שהחל משנת 1943 נקרא הקיבוץ “בית חנון” ובהמשך קיבל את שמו – “שדמות”. בעת שהותו בקריית חיים כונה “ניר חיים” ושונה לבסוף “לניר עם” וכך גם המשיך להתפתח לאחר המלחמה.

קרב 10 באוקטובר 2023 בניר עם

אנו ממשיכים בהנצחת היישובים לאורך רצועת עזה והפעם על הקרב שהתחולל ב”ניר עם”. כ-65 מחבלים התבצרו – לאחר שחדרו – באזור המדגרה של הקיבוץ. כוח של חטיבת גולני, כוח ממשמר הגבול ועוד יחידים, בלמו את החדירה בהנהגתה של הרבש”צית ענבל ליברמן שידעה בתחבולות ובמארבים לעצור את שטף ההתקפה.

המחבלים לא הצליחו לחדור לקיבוץ, לא היו נפגעים מקרב חבריו , אבל אזרח שעבד במקום נחטף ונורה בשוגג בידי כוחותינו זמן -מה אחר-כך, לאחר שהצליח להתחמק מהמחבלים. במהלך הקרב נפגע והופסק זרם החשמל והרבש”צית ליברמן מאנה להפעיל את הגנרטור מחשש ששער הקיבוץ ייפרץ.

הקרב ארך כ-18 שעות ובלט בו המ”פ רס”ן יוני כהן. בקרב שותף טנק מגדוד 77 , אשר למרות שאנשי צוותו נפצעו, המשיך להכות במחבלים. בעת הקרב נזרק רימון לעבר נמ”ר של גדוד 13, אך מתן אברג’יל קפץ על הרימון, נהרג והציל בכך את ששת הלוחמים ששהו בתוכו. מעשה גבורה שלא ישכח.

את סיפור ימיה הראשונים של ניר עם בחרנו הפעם לספר דרך זווית עינו של הסופר שלום לנדס, מדור המייסדים. ספרו של חבר “ניר עם” שלום לנדס “אדם ונירו” מכיל למעלה מ-170 עמודים ומכיל אוסף של זיכרונות, תעודות, מפות ורישומים מימיה הראשונים של הנקודה.

הספר חולק ל-17 פרקים קטנים הנוגעים למעגל חייהם של המתיישבים , בעיקר סביב שאלת הקרקעות, המים, הביטחון, יחסים עם השכנים (בית חנון), וכן תעודות רשמיות מצד הממשל הבריטי ומצד המצרים ותושבי בית חנון. בהמשך מרוכזים סיפורים על החינוך המשותף, חיי החברה והתרבות וכמובן פרק המוקדש לנופלים.

בוגרי תנועת הנוער “גורדוניה” (שרובו הגיע מבסרביה) המתינו ברחובות ובאתרים אחרים שבע שנים (עקב איסורי הספר הלבן) עד שהותר להם לעלות על הקרקע בשנת 1943. האתר שנבחר – גוש אדמות מול “בית חנון” (כ-70 ק”מ דרומה מתל אביב) – כפר עוין בצפון הרצועה.

לנדס הגיע למקום בשנת 1947 ועסק רוב חייו בענייני משק וחקלאות. יחד עם היישובים דורות וגבר-עם, הצליחו המוסדות הלאומיים לרכוש גוש של 30 אלף דונם. מאז ועד כתיבת הספר,  הוא עלה ופרח.

בספטמבר 1942 רכשה הקק”ל גוש של 2000 דונם עבור יישוב של “חבר הקבוצות” בדרום. בשטח נמצאה באר אך לא ניתן לשאוב ממנה בשל העדר משאבה חדישה. בהמלצת פרופ’ ליאו פיקרד התגלו מקורות מים נוספים ליד “ניר עם” והם נשלחו בצינורות לנגב, ראשית לעבר 11 הנקודות החדשות. גם בעת מלחמת העצמאות, ללא חשמל ובאמצעות גנרטור, נדחפו מי “ניר עם” דרומה עד מבטחים ועד דנגור (נירים).

בעת מלחמת השחרור הפכה “ניר עם” למרכז כלכלי-ביטחוני לנגב כולו. רוכזו בה כל המוסדות החשובים כמו סולל בונה, המשביר המרכזי, בית חולים תת-קרקעי, שדה תעופה ועוד. באזור מוקמה טייסת של כוחות ההגנה בפיקודו של עזר ויצמן. הנשים והילדים פונו לקבוצת שילר ב-17 במאי והגברים נשארו – עם מספר רובים ורימונים – להגן על המקום תשעה חודשים. לנדס אף חיבר שיר המעביר את תחושת הבדידות והנחישות בנגב הצפוני-מערבי:

עדים לכך/התנים והשועלים/ השרצים והנחשים// עדים אף מזמורי ציפור/ באשמורת בוקר אור// ימי החום והשרב/ לילות סגריר, ענן ועב/ ימי החום והשרב/ לילות סגריר ענן ועב// לילות של פחד ומורא/ יש אורב מאחורי גבעה/ ימי קציר, חריש בניר/ לילות שמירה, לילות שיר// ימי פריחה ימי שלכת/ לילות זוקן, אהבה דועכת// יש אומרים היה היה/ ואולי זו רק בדיה// הבדיה הכתה פה שורש/ והשורש הצמיח חורש…//.

לנדס מתאר את נוף הכניסה לקיבוץ כצמח שנשתל במדבר והמלבלב על-אף הכול. ראשית, מגדל המים בגובה 18 מטר המכיל 100 קוב מים ומהווה גם עמדת תצפית והגנה; צריף הנשק וה”נוקטה” (חדר אורחים) המוסווה כצריף לכלים ותיקונים; המקלחת הציבורית, אותה איש לא יחמיץ אם ברצונו לשמוע את הרכילות האחרונה הלוהטת.

במורד נמצאת האורווה שקלטה לאחרונה זוג פרדות מקפריסין, עקשניות כפי שצריך. לנדס ואשתו אשר הייתה אז בהריון, זכו לחדר בצריף מאורך וחסכו מעצמם את החוויות הקשות של התגוררות באוהל. הריהוט בחדר הצריף היה מבוסס על ארגזים ומזרון משומש שאיבד את מרבית עשב הים שבו.

לנדס הצטיין מייד עם הגיעו לקיבוץ במלאכת כפיים והיה לעוזר חשמלאי, סתת, צבע מיומן ועבודות דומות. לנדס ראה בכך אמון שהוענק לו מצד המייסדים. כזיכרון קשה נותרו בו המראות של שמירה על רכוש שני קיבוצים שנעזבו באותה עת: “חזל’ה” דרומית ל”בית אשל” ואף “בית אשל” עצמה שהתרוקנה. הוא קונה את אהבתו לנגב ביסורים המאפיינים משורר ואיש רוח.

הבאר שסיפקה מים לקיבוצים נוספים נשמרה כבבת-עין. באין מקור חשמלי, היא הופעלה באמצעות מנוע דיזל גדול. פעולה זאת ניתן היה לעשות רק בלילה כי במשך היום היה האזור מטווח ומופצץ מכיוון בית חנון. לנדס התגלה כחבר מסור ונבחר ללוות שיירות שבאו מהצפון על משאית הקיבוץ ובה מזון וחומרי גלם.

הימים הראשונים כונו – “ימי הסתגלות”. בשנת 1947 החלו פעולות החבלה בנגב לפגוע בחופש התנועה. 20 חברים נותרו בנקודה החדשה וחשו עצמם יוצרים ובוראים יש מאין,  ושאר הפלוגה נותרה בקריות. נוצר חיץ מסוים וכולם ביקשו לרדת והצטרף לפלוגת החלוץ. קו החשמל שעבר דרך בית חנון פוצץ ומעתה נאלצו הראשונים לחיות על חסדי הגנרטור.

נציגי המוסדות החלו להתרכז ותחושת הביטחון עלתה עת הגיעה למקום מפקדת גדוד 2 של הפלמ”ח על שלוחותיו – מחלקת “חיות הנגב” ומחלקות אחרות. עוד בתקופת המרד הערבי, 1933 – 1936, עבדו חברי גרעין “ניר-עם” במושבות הדרום בפרדסים ואף גויסו לנמל תל אביב שנעזב עקב המאורעות.

בראשית שנות הארבעים עלו על הקרקע “דורות” ו”גבר עם” ונותר שטח פנוי. חברי הגרעין ויתרו על חלומם להתיישב בגליל והחליטו לעלות על הקרקע בנגב הצפוני-מערבי.

בינואר 1943 ירדו 20 בחורים וארבע בחורות לנקודה החדשה מול בית חנון. השטח היה מבותר ומחסור במים העיק על החברים. בסיועו של פרופ’ ליאו פיקרד, ולאחר חישובים וסיורים בשטח, נקבע מקום לקידוח מים עמוק והוא לא איכזב. לאחר מכן נחפרו עוד כמה בארות שהפכו למקור המים “לקו המים” לנגב.

בהמשך לקטע זה מביא שלום לנדס קטעים מיומנו של י’ וייץ המספר על המשא-ומתן עם הערבים על רכישות קרקע נוספות באזור והמשך חיפושי המים. ניסיונות ההגעה של החברים מהמרכז לאתר החדש, שכונה “קומפאני” על-ידי הערבים, היו לקרבות ממש בהידחקות לאוטובוס שיצא מיפו והירידה ממנו בלב הכפר בית חנון.

משם היה על החברים לצעוד ברגל עד לבאר הקידוח הגדולה ולפוש מעט כשהם מותשים ממשקל המשא שעל גבם שכלל מזון יבש, עיתונות, חומרי עץ ועוד. בית חנון הערבית נראתה בעיני המתיישבים ככפר בעל מבנים שטוחים, אפורים וסמטאות צרות ומלוכלכות.

על 20 אלף הדונם של הכפר החלו סוחרים עשירים מרמלה לנטוע פרדסים. אולם האירועים הביטחוניים אילצו אותם למכור את הקרקעות לקק”ל שיצרה שם גוש של 2000 דונם עבור התיישבות יהודית חדשה. עד מלחמת יום הכיפורים הפריד תלם עמוק בלבד בין ניר עם לבית חנון.

הגדר החשמלית שהוצבה לאחר המלחמה הפסיקה את ההברחות והגניבות ושימשה בסיס לחומה ולגדר המודרנית המצוידת באמצעי ראייה שנפרצה לצערנו בטבח אוקטובר 2023.

הסופר משווה בין הנזקים שנגרמו לקיבוץ עקב התקפות וקסמים לחורבן והרס הקהילות היהודיות באירופה והקורא חש כי לנדס מצטער על אלה שנותרו טרף לנאצים באירופה במקום לבוא לארץ-ישראל וליישב את הנגב.

תעודות, דין וחשבון ומפות מראשית הדרך:

בפרק זה הביא הסופר מפות ותעודות הקשורות לרכישת הקרקע. לאחר מכן, עם פרוץ המאורעות והחמרת המצב הביטחוני ערב פרוץ המלחמה, הצליחו המסיתים ובראשם “קופת האומה” לדרוש את סילוקו של “ניר עם” מאדמותיהם. הנה לדוגמה כרוז שפורסם בבית חנון ואף הגיע לשטחי ניר עם שכונה “האולטימטום של פארוק” משנת 1947:

“בשם אלוהים המרחם עלינו… במילים קדושים מהקוראן אני פונה אליכם…תתנהגו בשלום ותצילו את חייכם, את רכושכם ואת ילדכם…אין בכוונתנו להתחיל במלחמה אם לא תגעו במחסנים ובמזון שבידכם… אנו פונים לכל התושבים להניח את הנשק בשקט, להניף דגל לבן, למסור את כל התחמושת, מוקשים וציוד מלחמה… וכל זאת תוך שעה מקבלת הכרוז הזה… מי שיוכיח כי רצונו להילחם יותקף…

לכרוז בעברית צורף תרגום באנגלית ונחתם למטה כאילו שזה לקוח מהקוראן הקדוש. הכרוז הכריח את החברים להכריז על כוננות עליונה ולהתכונן לפלישה.

פינוי הנשים והילדים

ב-19 במאי 1948 החליטו חברי “ניר עם” לפנות את הנשים והילדים באוטובוס צפונה. נשמעו בכי וצעקות ותחושת הנשארים הייתה כי לא בטוח שייפגשו שנית. תוך כדי כך החלה הרעשה מצרית. היעד היה קבוצת שילר שמוכנה הייתה לארח את ילדי “ניר עם” ואימהותיהם.

בשיירה נסע גם משוריין עם ארבעה חברים המצוידים בנשק ועל נהג האוטובוס הוטל לנסוע בחשכה רק עם אורות צד קטנים. השיירה חלפה בשלום על פני כפרים ערביים והגיעה בשלום צפונה. משך הפינוי בכפר שילר ארך 9 חודשים.

במהלך הפינוי נשקל מעבר לתל אביב, אך לאחר ההפצצה שם סוכם לרכז את הילדים והנשים במחנה זמני של “רביבים” ליד ראשון לציון. במרס 1949 הועמסו 22 משפחות ו-40 ילדים ולאחר 11 חודש, חזרו ל”ניר עם” ההרוסה והמותשת והחלו בשיקומה.

לכאורה ניתן לקרוא את תולדות התקופה בכל ספר היסטוריה אך כאן, לדפי העדות, צירף לנדס בחלקו האחרון של הספר קובץ של כ-11 שירים (הנקרא שירים לעת מצוא) המתארים את חיי העולים החדשים טרם בואם ארצה, את שלבי התערותם בנגב ואת הנגב המתחיל לפרוח תחת ידי החלוצים.

בנוסף צירף לנדס רשימות על המייסדים ובני גרעינים שנפלו בעת המאורעות, במלחמה ובתקופות המתח של שנות החמישים והשישים. בתיאוריו ובשיריו בולטת אישיות אוהבת אדם, החודרת את חיי החולין ומחפשת את מניעיהם הכמוסים של החברים להפרות את קרקעות הנגב.

מילות סיכום

לאחר תהליך ההפרטה שעבר קיבוצו החל משנות התשעים, הוא חושש כי חלומו מימי הנעורים הולך ונגוז.

מן ההגינות לתאר ולו בקצרה את תולדות חייו של לנדס אשר השפיעו על אירועי חייו ועל יצירתו. מנעוריו היה חבר בתנועת “גורדוניה” שהתכוון לעלות ארצה אך השואה עצרה אותו. כל בני משפחתו נספו.

ב-1946, אחרי ששרד בפולין , הצטרף לגרעין “ניר עם” והקים משפחה שם. שלום לנדס הופך לדמות מרכזית כפעיל משקי ובמקביל מושך ידו בכתיבה. שני ספריו על עיר הולדתו זכו להערכה רבה. בשנת 1996 נספה נכדו באסון המסוקים ולנדס סבל מכך כאב רב.

את ספרו זה שסקרנו ניסה לנדס לבנות על “אנחנו ושכננו” אולם בסופו של דבר התרכז באירועי יום-יום וברכישת הקרקעות באזור. לאחר תהליך ההפרטה שעבר קיבוצו החל משנות התשעים, הוא חושש כי חלומו מימי הנעורים הולך ונגוז. כמשורר הוא נתן לכך ביטוי בתהפוכות הבצורת והגשם והישימון מול הארץ המעובדת.

“הם חיכו מאחורי הגדר וירו בנו במפתיע” – פעילות חבלנית באזור אשקלון בשנות החמישים,  גד סובול ואברהם (אבי) ששון

בתחילת מאי 1948 תפס הצבא המצרי את העיר מג’דל והתבסס בה. בעקבות הישגי צה”ל במבצע ‘יואב’, הצבא המצרי החל בנסיגה מהעיר איסדוד [אשדוד], ובתחילת נובמבר נצפה נסוג גם ממג’דל. ב-5 בנובמבר 1948 נכנסו לוחמי חטיבת גבעתי למג’דל ותפסו אותה ללא קרב. משלחת של מכובדים, באה למסור להם כתב כניעה. בעיר התקבצו כ-2,500 פליטים מהאזור ותושבים ערבים שגורשו במהלך 1950 ביוזמת הממשלה לעבר עזה. 
עם תום מלחמת העצמאות החלו תושבי מג’דל לשעבר לנסות ולהגיע לבתיהם הנטושים ולהציל מרכושם שנותר אחרי מנוסתם לעזה. ביניהם היו גם מסתננים שבאו להרוג.  י’, ניצול שואה בן 53 נהרג ובתו נפצעה קשה באוגוסט 1953 מזריקת רימון לעברם; א’, גם הוא מניצולי השואה, עלה על מוקש בדצמבר 1950 ונהרג. ישראל מרמלשטיין סיפר שאביו אלכסנדר גויס כשומר באפרידר בתחילת שנות החמישים. ברוכבו על סוס נורה לעברו צרור יריות ממסתננים שהגיעו מכיוון משטרת החופים.  הוא אמנם לא נפגע, אך תבע להצטייד להבא ברובה. בשנת 1955 גברו פעולות הפדאיון מרצועת עזה, שהביאו לבסוף לתגובה מוחצת של ישראל – “מבצע חץ שחור” (28 בפברואר עד 1 במרץ 1955). אווה ופיטר ארבן הם זוג ניצולי שואה, שסיפורם המופלא יכול לשמש רקע למחזה מסוג “משימה בלתי אפשרית”. פטר, שנפטר בגיל מופלג לפני מספר שנים, היה, בין היתר, אחד המנהלים הבכירים במפעל “יובל גד” ומפעל “מב”ט” בשדרות, ובשניהם עשה חיל. כאן יתואר סיפור מעורבותו בעל כורחו במתקפת פדאיון באשקלון, כחצי שנה לפני “מבצע קדש”. הרקע לסיפור ה”פדאיון” הוא המפלה שספג הצבא המצרי במלחמת העצמאות כשנסוג מארץ ישראל תוך מנוסה,  וגדוד שנותר נצור ב”כיס פלוג’ה”. הסכם שביתת הנשק עם מצרים נחתם ביום 24 בפברואר 1949. המצרים לא שכחו, ולא השלימו עם התבוסה. ב-1952 התחוללה מהפכת “הקצינים החופשיים” שסילקה את המלך פארוק והשתלטה על מצרים בראשות מוחמד נגיב ועבדול נאצר. מאז ועד “מבצע קדש” ב-29 באוקטובר 1956, נהרגו יותר מחמש מאות ישראלים בפעולות טרור, בעיקר ממצרים ומירדן, ונפצעו יותר מאלף. מאוקטובר 1955 החלו המצרים לשגר חוליות טרור לישראל שנקראו “פדאיון” (משורש “אל-פאדיה” – המוכנים למסור את נפשם). ה”פדאין” הוקמו בידי הכת הצבאית למלחמה בבריטים באזור תעלת סואץ, ואחרי השתלטות “הקצינים החופשיים” על מצרים ב-1954, הופנו לפעילות רצח ושוד בישראל. עיתון “דבר” דיווח ב-9 באוקטובר 1955: “עתה מונים ה”פאדאין” חמישים אלף איש”. ב-16 באוקטובר 1955 הכריז עבדול נאצר: “איני לוחם בישראל בלבד אלא גם נגד היהדות הבינלאומית” (דבר, 16.10.55 עמ’ 1; בן גוריון, 1971, 234). בישיבה החמישית של הכנסת השלישית, ב-2 בינואר 1956, דיווח בן גוריון: “בחמש השנים האחרונות, גרמו לנו כנופיות צבאיות סדירות ובלתי סדירות – 884 אבדות ומהן בשנה האחרונה בלבד 258″ (בן גוריון, 1971, 228). הפירוט מלמד יותר מכל על ההיקף: בשנת 1951 נהרגו ונפצעו 137 ישראלים, מהם 111 נפגעים מכיוון ירדן; ב-1953 – 162 נפגעים, 124 מכיוון ירדן; ב-1954 – נפגעו 180 איש מהם 117 מכיוון ירדן; ב-1955 שונתה המגמה. באותה שנה נפגעו 258 איש, מהם 192 בידי כנופיות ה”פדאיון” ממצרים. “(…) הגיעו במעשי הרצח שלהם עד מבואות תל אביב” (נס ציונה) (בן גוריון, 1971, 229). בעיתונות דווח כמעט מדי יום על פעולות רצח ושוד בגזרות יד מרדכי, ארז, גבים, כיסופים, נחל עוז ונירים, ואף תקיפה במרגמות ונשק קל ממוצבים במצרים, בעיקר מרצועת עזה. ב-25 במרץ 1955 תקפה חולית קומנדו מעזה, שמנתה ארבעה אנשים, מסיבת חתונה במושב פטיש. למעלה מעשרים תושבים נרצחו ונפצעו. חדירה לשדות, גניבת רכוש, ומעשי שוד אירעו מדי יום בגבול ירדן. ב-29 באוגוסט 1955 דיווח עיתון “דבר”: “ב-48 השעות האחרונות הפכו אזורי בארי, מגדל אשקלון, כיסופים ויד מרדכי מטרה לפעילות מצרית”.

תגובת צה”ל

בן גוריון והרמטכ”ל משה דיין החליטו על סדרה של פעולות תגמול ברצועת עזה ובירדן, הראשונה “חץ שחור” בעזה בתגובה לרצח תושב ישראלי ברחובות. בהמשך ב”מבצע אלקיים” בחאן יונס בספטמבר 1955; מבצע “אגד” בכונתילה באוקטובר 1955; מבצע “הר געש” בניצנה בנובמבר 1955; ונמשכו בירדן עד ה-29 באוקטובר 1956 בפרוץ “מבצע קדש”.  ב-22 באוקטובר 1956 נפתחה בסוור שליד פריס הועידה שגיבשה את פרטי מבצע סואץ (בריטניה לא השתתפה) (דוד בן גוריון, 1996, עמ’ 324).

אשקלון בחזית

פיטר ארבן מתאר אירוע בשבת,  כחצי שנה לפני “מבצע קדש” 1956, כששב עם משפחתו בטנדר של “יובל גד” לביתו במגדל אשקלון מביקור בביתם החדש של ידידיהם אורי ואביבה גזית בשכונת אפרידר. “בדרך חזרה למגדל חיכו לנו פדאיונים מעזה מאחורי גדר של צברים וירו בנו במפתיע”. לפי תיאורם האירוע קרה קרוב לצומת ביאליק-בן גוריון היום. פטר ומשפחתו הצליחו להימלט ופנו לתחנת המשטרה להודיע את שאירע. בתחנת המשטרה (כלא שקמה היום) היה  באותו יום שבת שוטר אחד ולפני שהתחיל להגיב הגיע רכב צבאי מסוג GMC ומונית ובהם כמה פצועים. “הובלנו אותם לבית החולים הצבאי היחידי שבקסטינה ומסרנו אותם לרופאים”. עד כאן עיקר סיפורו. למעשה פעלה החולייה גם במגדל עצמה ב-7 באפריל 1956, כשתקפה חתונה של בני זוג מעולי תימן.                                                                                                                                                      שריד מאותן ההתקפות הוא תיקון מפגיעת כדורים, שאפשר למצוא על אחת מרגלי מגדל המים של מקורות מול בת-הדר. ופטר ממשיך ומספר: “כשבוע (…) אחרי שיחידות ישראליות השמידו את מרכז הפדאיונים בעזה (מבצע חץ שחור), הגיע בן גוריון עם כמה משריו לישיבה ב’בניין ההתכנסות’ (בית העם במרכז אפרידר). הם דנו ב”נקמה”, וסוכם על הקמת שורה של ישובים – את חבל לכיש”.

חתונת הדמים

ב-7 באפריל 1956 בחצות תקפו שלושה “פדאיון” מעזה בית במגדל ברחוב הים לשעבר, מול בית העלמין המוסלמי (אלי כהן כיום). ההתקפה כוונה לבית משפחת ידעי שחגגה אירוסין, טקס חינה, של מזל ידעי עם החתן שלמה ידעי. וכך תיאר זאת השכן זכריה אשבל, שגר כיום בירושלים: “אני הייתי בן 18 (…) בסביבות חצות נכנסתי הביתה, אחיי כבר ישנו על מזרונים. הייתי עייף. כשעליתי על יצועי נזכרתי שלא התפללתי ערבית. ירדתי מן המזרון ושמעתי פתאום פיצוץ, צרור יריות וזעקות של אימא של מזל: ‘הצילו! מזל הולכת למות'”. מזל נפגעה מרסיסי רימון שהושלך לבית. סבתה של מזל ישנה במיטתה כשתינוק חבוק בזרועותיה. הרימון התפוצץ לידה והיא נהרגה. זכריה ממשיך ומספר: “נזרקו שני רימונים. אחד מהם נתקע בין המיטה והקיר ליד סבתא ולא התפוצץ. אמי עצרה אותי אבל לא נשמעתי לה ויצאתי לבית ידעי. הירך של מזל הייתה מרוסקת מרסיסי הרימון. עצרתי את הדם וחבשתי בסמרטוט. אחיה של מזל, עזרא, נפצע גם הוא וכך גם הדודה נעמי שהגיעה מגדרה. החתן כבר לא היה בבית. אחד השכנים רץ למשטרה והזעיק עזרה” (“דבר”, 9.4.1956, עמ’ 1).

והמלחמה נמשכה

 הייתה זו מלחמה שחייבה תגובה. ב-7 באפריל 1955 נהרגו 3 ישראלים ו-10 נפצעו בפעילות “פדאיון” בקיבוץ שובל, בכביש מעוז-יואב ותחנת הטרקטורים בניצנים שהותקף ברימונים. באשקלון פוצץ מכון המים ליד סיבוב מגדל ונורו יריות לעבר יושבי מעברה ג’ (כיום בת הדר). כמה מהם נפצעו ובאותו לילה נהרגה שודי ידעי בת ה-65 בבית נכדתה  (“דבר”, 8.4.56, עמ’ 1)                                                                                       

ב-27 באוגוסט 1955 תקפו “פדאיון” ביריות ממארב מכונית צבאית שהייתה בדרכה מאפרידר למגדל, ושני נוסעי המכונית נפצעו. באותו יום גם פוצצו ה”פדאיון” באר-מים ליד מגדל. ב-7 בינואר 1956 תקפו “פדאיון” מעזה משמר ישראלי צפונית למשטרת אשקלון, שנים נהרגו ושלישי נתפס ונשבה (“דבר, 8.1.56). הלוחמה עם המצרים הלכה וגברה. ב-5 באפריל 1956 הפגיזו המצרים במרגמות כבדות את נחל עוז, גבים, נירים, עין השלושה וכיסופים – לאורך רצועת עזה כולה. צה”ל השיב באש תותחים והתוצאה הייתה 42 מצרים הרוגים ו-103 פצועים. ששה ישראלים נפצעו.                                                                                                                                                                   ב-26 ביולי 1956 הודיע נאצר על הלאמת תעלת סואץ, ישראל תבעה באו”ם את הסרת ההסגר לספינות ישראליות בתעלה, ללא תוצאות. ב-30 באוקטובר 1956 ניצבו כוחות צה”ל בקרבת תעלת סואץ במסגרת “מבצע קדש” (29 באוקטובר עד 5 בנובמבר 1956),  וכבשו את סיני, כולל רצועת עזה, מוצא ה”פדאיון”. בלחץ ארצות הברית וברית המועצות פינתה ישראל את סיני עד מרץ 1957. עשר שנים אחר כך אולץ צה”ל לשוב ולכבוש את קן הצרעות העזתי במלחמת ששת הימים (5 – 10 ביוני 1967).        

אירועים אלה, בשנות החמישים של המאה הקודמת, מעידים עד כמה הייתה העיר אשקלון, הסמוכה לגבול עם מצרים ורצועת עזה, נתונה באיום טרור מתמיד. אשקלון נמצאת תחת מתקפת טילים מעזה כבר 16 שנה. העיר המופצצת ביותר בארץ. ב-14.10.2023, במסגרת מלחמת “חרבות ברזל” נורו לעבר אשקלון 200 טילים בשעה אחת! השנה אנו עדיין בסבב דמים עם שלטון רצחני ברצועת עזה, שמפתחה פרצו ב-7 באוקטובר 2023 מאות מרצחים  אל מה שנקרא היום “טבח  ה-7 באוקטובר”, מלחמה שטרם הסתיימה והתפשטה לצפון.    

אנו נושאים תפילה לשובם של החטופים לביתם, לשלומם של הלוחמים ולזכרם של החללים.

מקורות נבחרים:

בן גוריון, 1971, ייחוד וייעוד, מערכות.

בן גוריון, 1996, (א. שאלתיאל, עורך) מבחר תעודות, ארכיון המדינה.

הכותבים הינם: גד סובול, היסטוריון ונאמן שימור אשקלון.

פרופ’ אבי ששון, ראש החוג ללימודי ארץ-ישראל במכללת אשקלון.

בין שדה תימן לחאן-יונס בעיניו של החוקר

מעשה שהיה: פעוט, יליד האזור, טייל עם הוריו בהררי דרום סיני; כבר ביום השני ניכר בפניו חוסר-נוחות. שאלוהו הוריו המודאגים: מה קרה חמודי, הנוף לא מוצא-חן בעיניך? ענה הפעוט: איך אני יכול לראות את הנוף כשההרים מסתירים אותו? ואכן, תבנית נוף מולדתו של אותו פעוט היא כמעט שטוחה, מלבד התרוממויות צנועות במערב האזור הרומזות על רכסי כורכר קבורים תחת הצטברויות של חרסיות, לֵיס וחול. הכיסויים הללו הובלו ברוחות, כל אחד בעיתו, במהלך שתי רבבות השנים האחרונות (והתהליך עדיין נמשך בהווה בעוצמה ממוצעת של מטר אחד באלף שנה). הרבדת המשקעים האֵיאוליים (=של הרוח) בצפון-מערב הנגב נוצרה עקב מפגש דרמתי בין השוליים הצחיחים של הקרחון הגלובָּלי  הנסוג ,שָם מקור האבק והחול, לבין סופות ממושכות שנשאו אותם מזרחה, אלינו; כאן פגעו ענני האבק בלחות של החלק הגשום יותר בצפון האזור (בין 250 ל-350 מילימטרים בממוצע לשנה),והתרבדו בעזרת המים לשמיכת ליס שעובייה המֵרבי מעל 25 מטרים; ככל שנדרים, אחוז החול בליס הולך ורב עד שבדרומו של החבל – הכיסוי בנוי מחוֹליוֹת  (דיוּנות) שחלקן עדיין נודד ומכסה שדות ודרכים.

מבחינה טופוגרפית, מוגבל המישור מכל עבריו בהתגבהות שוליו: בצפון – בגבעות הגדה הדרומית של נחל שקמה; במערב – ברכס הכורכר שעל חלקו עובר הגבול עם רצועת-עזה; בדרום – בחוליות הגבוהות של חולות חלוצה; במזרח – במדרגה טופוגרפית בגובה 200-250 מטרים מעל לפני הים שהיתה בעבר הגיאולוגי חוף קדום. ממדרגה זו ומזרחה מתאפיין צפון הנגב בנוף גבעי בעל תשתית סלעית, השונה לחלוטין מאזורנו ברוב מאפייניו ובהיסטוריה שלו.

המישוריות המודגשת של דרום החבל (“מישורי הבשור”) זכתה להכרה “רשמית” בשנת 1923 כאשר סומן, ליד אורים, קו הבסיס למדידת הטריאנגולציה של כל ארץ ישראל שאורכו 5650 מטרים – ישר כמיתר מתוח; לא ייפלא, איפוא, מעשהו של הסטודנט לגיאוגרפיה מאורים שבמסגרת המטלה של מורהו (“כל אחד יכין מפת-תבליט של יישובו”) הגיש לוח דיקט…

הגורם הגיאוגרפי העיקרי במישור הוא אפיקו של נחל בשור. במתכוון לא כתבתי “הגורם הגיאוגרפי הבולט” כי הוא ממש ההיפך מבולט: נחל בשור, בעל שטח הניקוז הגדול מבין נחלי ישראל הנופלים לים התיכון (כשישית משטחה!), ניזון בחורף ממֵּי-נגר שמקורם בגשמים היורדים בדרום הר חברון, בקעת באר שבע-ערד וצפון הר הנגב ואז כל ערוציו חוברים יחדיו לנד שטפוני אדיר; שטפונות עצומים ופתאומיים כאלה, המסיעים מיליוני מטרים מעוקבים בשעות אחדות, חרצו להם – ועדיין חורצים –  אפיק ביתרוני בתשתית הרכה של האזור (זוכרים? – כורכר, חרסיות, ליס וחול) ומשווים לגדותיו אופי מצוקי ותלול המתגלה למתקרב רק עם הגיעו ממש לשפתו. לחזות מהדרך הנופית שלאורך הנחל (“דרך הבשור”) ביום שמש חורפי בזרימה שטפונית – זוהי חוויה מדהימה ומרהיבה.

נחל בשור הנוכחי מתחתר בחלקים ממהלכו בתוך מפלסים עמוקים של חלוקי-נחל שהותיר נהר קדום (“הבשור הקדמן”) שזרם לים התיכון בעבר הגיאולוגי. המִרווחים  שבין חלוקי האבן שבתשתית הנחל מהווים מלכודות-מים שהופכות לנביעות ברגע שהנחל מתחתר בתוכן; על נביעות אלה התבססו הקהילות האנושיות ולידן הוקמו רוב יישובי הקבע במהלך ההיסטוריה של החבל עד התקופה הרומית. מאחר וקטע ניכר מאפיק נחל בשור הוכרז כשמורת-טבע והשאר,כולל אפיק נחל גרר (זרועו הצפונית של נחל בשור) מצוי בתהליכי הכרזה – גדות הנחלים שמורות למדי וטיול בהן מעניק חוויה ייחודית של ביקור בשרידי יישובים צפופים קדם-היסטוריים והיסטוריים. הצמחיה הצפופה והמים באפיקים מושכים בעלי חיים ובעונות נדידת העופות מגיעים לגדות הנחלים אורניטולוגים מכל העולם.                                                  

בתקופה הרומית קם גאון שמצא דרך לכרות בארות בתשתית מתפוררת (זוכרים? – כורכר, חרסיות וכו’) מבלי להקבר מתחת למפולת: הוא בנה את דופן הבאר מלמעלה למטה תוך כדי כרייה בשלבים – העמקה במידת נדבך אחד, בניית טבעת-אבן הדוקה לדופן והעמקה נוספת – וחוזר חלילה. בניית מקורות מים מלאכותיים (=בארות) ברחבי המישור שחררה את האנשים מהתלות בנביעות הנחל והיישובים נפרשו על פני כל החבל. במהלך התקופה הביזנטית (המאות החמישית-השביעית לספירה) זכה האזור לפריחה יוצאת-דופן בזכות היותו “חביב הקיסר” (כלומר, הביא לו הכנסות לא-רעות…): את האזור חצו שתי דרכים בין-לאומיות הומות ועתירות פרנסה – דרך הצליינות הנוצרית דרומה לסנטה קתרינה שבדרום סיני, ו”דרך הבשמים” – נתיבי הסחר המדברי ממזרח בואך המעגנים בחופי הים התיכון; דרך שלישית חשובה היתה “דרך הלימס”, דרך צבאית במקורה שחיברה את רפיח עם באר שבע וחלקים ממנה מצויים בשימוש עד ימינו (!). הסיור בעקבות שלוש הדרכים הללו מאלף ומרשים במיוחד.

בלב האזור היו לקיסר שלוש אחוזות פרטיות רחבות-ידיים: גרר (השם המקראי נשמר!), קונסטנטין וסוקומזין (שוק-מזון?). העילה לטיפוחן – זני שעורה מיוחדים לייצור בירה שעלו יפה באזורנו הצחיח למחצה והיו מבוקשים ברחבי האימפריה. גידול ייחודי זה – “הזהב הזהוב” של מישורי הבשור – היה כנראה מאז ומעולם נכס מקומי: הוא מוזכר ב”קבלות” (הכתובות על חרסים) מהמאה השלוש עשרה לפני הספירה (ימי השלטון המצרי) ומהמאה החמישית לפנה”ס (ימי שלטון פרס) שנמצאו באתרים באזור. מסורת היצוא של שעורת צפון-מערב הנגב לתעשיות הבירה והוויסקי באירופה נשמרה עד מלחמת העולם השנייה!

 מן התקופה הביזנטית נותרו באיזור שרידים רבים, ביניהם מנזרים ועשרות כנסיות. בשנת 1991 זומנה לי חוויה מרגשת כשחשפתי פסיפס מפואר של כנסיה בחורבת באר שמע, בין צאלים לאורים: במהלך הניקוי של אחת מכתובות ההקדשה צץ לפתע השם “גרר” – פעם ראשונה בארכיאולוגיה של ישראל! את תחושתי באותו מעמד קשה לתאר. אך לא רק אוכלוסיה נוצרית פרחה כאן: בחורבת מעון נחשפה ומוצגת למבקרים רצפת פסיפס של בית-כנסת.

כאן החובה לציין כי המארג הצפוף של יישובי הקבע בצפון-מערב הנגב בתקופה הביזנטית עלול להוליך שולל לגבי אופיו האמיתי של האזור: בעיקרו של דבר איכלסו אותו שבטי נוודים למחצה שחיו על מִקנה, שוד, מסחר-תיווך וחקלאות מדברית (שעורה, זוכרים?). מלבד בתקופה הביזנטית, חלו רק עוד שתי אפיזודות היסטוריות שבהן האזור היה מנוקד ביישובי-קבע: בתקופה הכלקוליתית (4500-3500 לפנ”הס), שבה היישוב בצפון הנגב היה הצפוף ביותר בארץ ובעל מאפיינים מיוחדים; אפילו אחד משלבי התקופה נקרא על שם האזור – “התרבות הבשורית” (בחפירת אתר בן התקופה בשנת 1982 גילינו – בשעת העבודה הראשונה – את כלי הצור הגדול ביותר שהתגלה אי-פעם, ומידתו 76 סנטימטרים!). תקופת יישוב הקבע השנייה חלה במחצית השנייה של המאה הי”א לפנה”ס (“תקופת הברזל א’-2”) שבה היו פזורים על פני המישורים כשלושים כפרירים.

בעיקרו של דבר, אזורנו היה אזור-חייץ בין המזרע והישימון, בין עמק החוף להדום ההר, בין פלשת ליהודה ובין יישובי הקבע לנוודים ולכן נתפסו בו במהלך הדורות ארבעה מאחזים איסטרטגיים שצמחו עם השנים לתילים: שרע והרור על גדות נחל גרר, גמה ושרוחן על גדות נחל בשור. בכולם נערכו חפירות ארכיאולוגיות ומפסגתם נגלית תצפית מרהיבה למרחקים.

יישוב הקבע התחדש בשלהי התקופה העות’מאנית עם עליית חשיבותו של האזור כיעד איסטרטגי אל מול תעלת סואץ. השלטונות עודדו את האוכלוסיה המקומית (בדווים, פלאחים ומהגרים ממצרים) להתיישב בכפרים, ולשם כך סיפקו לה בטחון, תעודות-בעלות על קרקעות ועזרה בתכנון ובבנייה של כפרים. בלב השטח הוקמה (ב-1894) מצודת-שליטה מרשימה והאזור רוּשָת במערכת צפופה של ציוּני-קדושים (“קברי-שייח’ים”). שיאהּ של הפעילות הזאת היה ייסוד עיר מחוז – היום באר שבע ועיר נפה – היום ניצנה.

מכל המלחמות שעברו על צפון הנגב, החותם שהותירה מלחמת העולם הראשונה בפני השטח הוא העמוק ביותר, תרתי משמע. סיור בעקבות הקרבות עובר במוצבים ובתעלות-קשר, במפעלי-מים ובשרידי מחנות-צבא, בסוללות של מסילות-ברזל ובגרפיטי של חיילים אלמונים; כל זאת משני עברי החזית שנתייצבה כאן במשך כמחצית השנה והשתתפו בה כשליש-מליון לוחמים וכוחות-עזר וכמספר הזה סוסים, גמלים ושאר בהמות-משא.

משעה שהוכרה בעלותם של הבדווים על חלקותיהם, לקראת סוף המאה הי”ט, החלו יהודים לרכוש מהם קרקעות. שיאהּ של גאולת האדמות חל בשנים 1932-1936, והרוכשים השונים אף התחרו ביניהם – עובדה שלא נעלמה מעיני הבדווים וגרמה לעליית מחירים מסחררת. מאורעות 36′-39′ (“המרד הערבי”) קטעו את האופוריה, ערך הקרקע ירד לאפס ואז הצטרפה הקרן הקיימת למירוץ וקנתה אותה מכל הרוכשים: האדמה היהודית הפכה לאדמת הלאום.

עם הכרזת “הספר הלבן” על ידי הממשל הבריטי (1939) שאסר על היהודים רכישת אדמות בנגב, החלו המוסדות הלאומיים לשקול העלאת גופי התיישבות על הקרקעות שבצפון הנגב (היום מכנים זאת “בדיקת היתָכנות”). ביום 12.5.43 נוסד מצפה גבולות, ראשון המצפים וסולל הדרך (לאחר בארות יצחק) לנירים, אורים, תקומה, בארי,כפר דרום, חצרים, שובל, שורשים-צאלים, מבטחים, עלומים-סעד, חלוצה ורמת נגב: זהו מערך היישוב העברי בצפון-מערב הנגב ובשוליו שקיבל את פניו של הפולש המצרי במלחמת העצמאות. לאחרונה שוקם מצפה גבולות והוסב לאתר מורשת חינוכי להתיישבות הציונית בנגב.

לדעת חוקרים רבים, סיפורי האבות במקרא נרקמו על רקע חיי הנוודים-למחצה של צפון-מערב הנגב, על סִפּו של המדבר. כיום זהו אזור ירוק, “אסם התבואה” של ישראל והיצרן העיקרי של תפוחי האדמה, הבוטנים, פרי ההדר והפרחים לצריכה המקומית וליצוא, הכל במים מוּשבים. האזור כולו מנוקד במאגרי-מים ענקיים ואין משובב את הנפש כתצפית מסוללת-מאגר נישָׂאָה לעבר אחת משקיעות השמש הרבגוניות שהאזור התברך בהן, כשברקע להקת עגורים החגה לקראת לינת-לילה.

הכותב, הינו בעל הבלוג ” אבני גזית” ונאמן שימור קיבות גבולות.

דרך- ארז / ארזיקלופדיה

זהו העמוד הפותח קובץ מונחים מקורות קבוץ ארז, מהקמתו ועד …

הקובץ נכתב ואוייר בידי אליעזר שרף, ממקימי הקבוץ, ונשמר בארכיון החגים הקבוצי שבבית-השיטה.

עוד כמה מושגים מארזיקלופדיה:

הנח”לאי הראשון– ה’אבוקאים’ שהצטרפו לארז, התגייסו בדיוק בזמן שהפלמ”ח פורק (מדוע ??) והנח”ל הוקם. הם היו למעשה, מחלקה א’ של פלוגה א’ של גדוד א’ בחייל החדש.

חולשים– גרעין מורכב מיוצאי “חוג החולשים” של כפר הנוער בן-שמן, וחברת הנוער מרמת-דוד. הגרעין לחם במסגרת הגדוד השלישי של הפלמ”ח.

טבעונים– קבוצה קטנה בין מצטרפי אבוקה, חסידים קנאים של רופא -גורו שקרא לעצמו ‘ד”ר נצח’. אכלו רק מזון צמחוני לא מבושל, “יצאו למרעה” כדי לקטוף ענבים ותאנים, וסרבו לקבל טיפול רפאי “מקובל”…

פרוז’קטור- אמצעי שמירה מרכזי, מעשה ידינו להתפאר. עמוד חשמל מקו עזר לשעבר + זרקאור שהושאל מחיל-נים ונותר כאן עד היום. שימש  מקום לשידוכין בשל “השמירה האזרחית” ע”י בן ובת, עד בוא השומרים הקבועים. שימש גם כמלווה ומורה דרך ל”שמייקה” בלילה …

“עוצר”- זכר לימים האבודים של שכון מעורב. כשרצה מישהו להחליף בגדים, היה מכריז “עוצר”, וכולם היו מפנים לו את הגב.

פריצפורד- משאית פורד מעודפי הצבא הבריטי, שימשה אתהקבוץ על תקן “גרוטאה מתגלגלת”. המכונית נקנתה ע”י בנימין הגזבר (פריץ) ומכאן שמה.

רלסים- בעברית- פסי רכבת, של קו מג’דל-עזה. אלה שימשו אותנו להניין סככות ברפת, מתבנים ועוד. בימים ההם אי אפשר להשיג ברזל בניין ב’ארץ הצנע’.

שמייקה- בית שימוש מאותו סוג עתיק יומין, המורכב מ’בודקה’ של פחים, הניצבת על גבי בור עמוק. הווי מיוחד נוצר סביב המתקנים, במיוחד בעונת המישמשים.

בקצרה על קבוץ ארז

[מתוך: מלחמה על הבית-ארז, יוסי לונדין, מכללת אורות ישראל].

יוצאי הגדוד השלישי של חטיבת יפתח במלחמת העצמאות, הקימו בשנת 1950 את הקיבוץ על חורבות הכפר נג’ד ובהמשך עברו לדימרה, בגבולה הצפוני של הרצועה.  אליהם הצטרפו גרעינים מבן-שמן, רמת-דוד, אבוקה, עיינות ועוד. השם ‘ארז’ נועד לסמל את העוז והאומץ של הלוחמים. אנדרטה מרשימה לזכר חבריהם שנפלו בקרבות תש”ח הוקמה על הגבעה הסמוכה לקיבוץ. מקימי האנדרטה המעוטרת בסמלי הפלמ”ח ובשמות הנופלים, חקקו לצידה את המילים:  “במקום בו לחמנו הקמנו את קיבוץ ארז” וכן “נזכור את רעינו צעירי הנצח כי רעות שכזאת לעולם לא תתן את לבנו לשכוח”. מקימי האנדרטה מן הסתם לא שיערו לעצמם כי מיקומה של האנדרטה והמילים הכתובות עליה יקבלו משמעות חדשה 73 שנים אחרי הקמת הקיבוץ. כחמש מאות איש חיו בקיבוץ ארז בשנת תשפ”ד. במשך השנים גדלו בקיבוץ וחיו בו אנשי תקשורת ואקדמיה וקצינים בכירים. 4 מליון ליטר חלב בשנה הניבו הפרות המקומיות, 900 נחילי דבורים ייצאו מהקיבוץ 30 טון דבש בשנה. כל אלו לצד ענפי חקלאות שונים ומפעל ליריעות פלסטיק פרנסו את חברי הקיבוץ ואפשרו את פריחתה של קהילה שיתופית משגשגת. “מחסום ארז” שהוקם סמוך לקיבוץ היה שער הכניסה לרצועה מכיוון מדינת ישראל במשך עשרות רבות של שנים. סמוך למחסום התנהלו שיחות לתיאום בין נציגי ישראל, מצריים וכוחות האו”ם, נערכו בו חילופי שבויים ולאחר מלחמת ששת הימים הפך המחסום לנקודת המעבר של מאות אלפי פועלים עזתים בדרכם לעבודה בישראל. המחסום ידע לא מעט פיגועי טרור וסמוך אליו הוקם מוצב שאבטח את האזור. בבוקר שמחת תורה תשפ”ד הבחינו אנשי  הקיבוץ בתנועות ורעשים חשודים. אזהרה שנשלחה אליהם מנתיב העשרה הסמוכה עליה פשטו המחבלים עם תחילת המתקפה זרזה את חברי כיתת הכוננות להתאסף על גבעת האנדרטה הסמוכה לקיבוץ והשולטת על האזור. בעזרת רחפן שהרימו הצליחו הלוחמים לאתר את כיווני הפלישה של עשרות המחבלים שנעו לעבר הקיבוץ ופתחו לעברם באש. במשך שעות ארוכות לחמו אנשי כיתת הכוננות במחבלים, במקרים רבים כמעט פנים אל פנים,  ומנעו מהם לפרוץ לקיבוץ. כאשר כמעט אזלה התחמושת הגיעו לעזרתם מתנדבים מקיבוץ אור הנר הסמוך ויחד הצליחו להחזיק מעמד עד שכוחות צה”ל חברו אליהם וטיהרו את השטח. בקרבות נפל חבר כיתת הכוננות אמיר נעים. בכל אותם שעות נערך קרב קשה במוצב ארז הסמוך שם נפלו בקרב חיילים רבים ואחרים נחטפו. אנשי ארז התארחו בבתי מלון במצפה רמון. הסיסמא אותה הניפו על המלונות בהם היתה ברורה: “אין לי ארז אחרת”. לספור הקרב וסיפורו של אמיר נעים הי”ד https://www.youtube.com/watch?v=ePrtblyADJQ&t=19s

הכותב, הינו נאמן שימור קיבות עין צורים

“שער ארץ ישראל” – שני עמודים שניצבו ברפיח/ אבי נבון

בקטע מגבול ישראל-מצרים הלכוד בין רצועת עזה לסיני, הידוע היום בכינוי הצבאי “ציר פילדלפי”, ניצבו שני עמודי גרניט. שנים רבות עברו לידם רבים מהבאים ממצרים ועברו ב- “שער העיר”, או “שער לארץ ישראל”, המעבר “מסיני לארץ ישראל”, או נכון יותר ‘בין מצרים לסוריה הגדולה ולתורכיה’, ואפילו “מעבר בין אפריקה לאסיה”… ואלו רק שני עמודים. התנ”ך פירט את הגבול הדרומי של הארץ, ובמהלך השנים הוצעו הסברים מגוונים במאמץ להבין היכן
עבר. במפת מידבא (מאה ששית) מצוין במפורש “גבול בין מצרים ופלשתינה”, אך גם את העובדה הזו, הכתובה בפסיפס, קשה לשרטט בצורה מדוייקת ב’מרד הפלחים’ ואחריו (1840-1834) עלה מוחמד עלי ממצריים ואיים על ‘השער העליון’ בבירת העות’מנים. השולטן ביקש את עזרת בריטניה. הבריטים חילצו אותו ודרשו בתמורה שהשולטן יאשר את תפקיד הח’דיב – משנה לשולטן – שישלוט בשמו במצרים. השולטן קיבל בלית ברירה את הדרישה, ונוצר צורך לציין מי שולט ועד לאן. הצורך הזה גבר כאשר הבריטים רכשו את תעלת סואץ החיונית, ורצו להרחיק את התורכים מהתעלה. ההצעה ל’קו הפרדה’ מאל-עריש לסואץ נדחתה על-ידי הבריטים כיוון שהיא מאפשרת לתורכיה להתקרב לתעלה, ואילו ההצעה ‘לחתוך’ את סיני לאורך, מאל-עריש לראס מוחמד נדחתה על-ידי השולטן כי היה לו חשוב להחזיק את כל ‘דרב אל חאג’ – דרך עולי הרגל” המוסלמים, מסואץ לעקבה והלאה למכה. הבריטים השכילו לסייר וללמוד את חצי האי סיני, על הדרכים ומקורות המים החיוניים. הלורד קרומר, הקונסול הבריטי הכל-יכול במצרים, מינה את קולונל ג’נינגס-ברמלי כמפקח האחראי על הסיורים, המחקר והמיפוי של צפון סיני. נקודת המוצא של קו ההפרדה היתה אל-עריש על חוף הים התיכון. קולונל ברמלי צידד בהסטת הגבול כ-35 ק”מ מערבה, והציע לשנות את נקודת המוצא, במקום אל-עריש, אל תל רפיח. ככל שהשולטן נחלש באותן ברמלי ניגש לנושא ברצינות. ערך סיורים ולמד את השטח. כך יכול היה להתווכח עם הקצין התורכי שעמד מולו – קולונל רושדי פחה.
השנים, כך התחזקו הבריטים במצרים. המאמץ הבריטי להזיז את הגבול נשא פרי רק באוקטובר 1906, כאשר נחתם הסכם שקו ההפרדה יעבור מרפיח עד מפרץ עקבה.
בשטח ישנם שני תלים: תל קטן ממש על קו החוף הנקרא תל רפח, או תל רפיח-ים, ושרידי ישוב גדול יחסית בתל שיח’ סולימאן, המרוחק כ-4 ק”מ מהחוף.
כידוע, הישובים במישור החוף הדרומי (כך עזה, אשקלון, אשדוד, יבנה) התפתחו צמוד לדרך הבינלאומית ממצריים צפונה, וקיימו ישוב-בת עם נחל או מעגן ליד הים.
צבא נפוליאון ערך את מסעו ממצרים לעכו. מהמאה ה-17 נחשבה אל-עריש כגבול מנהלי. במסע זה התקדמו מאל-עריש עד חן-יונס, וב-23.2.1799 חלפו במקום זה. כאשר עברו ליד שני העמודים – “שערי סוריה” לפי הגדרתם – חשו שהם עוברים מאפריקה לאסיה. מזכירו של נפוליאון הזכיר ותיאר את העמודים ברפיח, וציין שכנראה הם הובאו משרידי מקדש הלניסטי לארטמיס או דיוניסוס, שהיה על תל סולימן רפח הסמוך, מקומה של רפיח הקדומה. שני קציני-צי בריטים – הקפטנים צ’רלס אירבי וג’ימס מנגלס Charles Irby & James Mangle סיירו בארץ ב-1816 ובדרכם ממצרים עצרו בתל של רפיח וראו עליו שרידי מבנים, כולל עמודי שחם. אירבי לא מזכיר בספרו “עמודי שער” כלשהם. ב-1838 הוא הצטרף להרצוג מקסימיליאן מבאיירן, שערך מסע של 8 חודשים למזרח. מסלולם היה מצרים, נוביה, סיני, ארץ ישראל וסוריה. את ציוריו מהמסע פירסם בספר “נופים ציוריים מהמזרח”. אחד מהלוחות מראה את שני עמודי “השער לארץ ישראל”, ולידם עץ צעיר קטן. החוקר הצרפתי ויקטור גרן, (1821-1871) Victor Guerin סייר בארץ מספר פעמים וברפיח היה במאי 1863, והוא כותב: “ליד ביר רפה ראיתי כותרת משיש לבן מונחת על הקרקע. מעט דרומה, עמוד שיש אפור מונח, קבור בחציו בחול. המשכנו להתקדם באותו כיוון, בשטח זרוע בשברי חרס, והנה שני עמודי גרניט, עומדים בצילו של עץ אקציה-מימוזה. הערבים קראו לעמודים ‘באב אל מדינה’ (שער העיר) כי הם חשבו, לפי המרחק מעמוד לעמוד, שזה היה אחד משערי העיר הקדומה. עוד קצת הלאה נתקלתי בעוד שני עמודים מגרניט, הפוכים על הקרקע”. גוטליב שומכר החיפאי ב- 1886 – דיווח על השרידים שעל תל סולימן רפח, כולל עמודים, לא שער. 1878 בגב- עבר כאן מבקר מאוד לא שגרתי, בדרכו ממצרים לארץ הקודש. לודוויג סלבטור, ארכידוכס Archduke Ludwig ,אוסטריה Salvator of Austria (1915- (1847) הנסיך האוסטרי שהתרחק מחיי הארמון, והיה לחוקר טבע, יורד-ים, סייר בארצות לא מוכרות, וגם היה צייר מוכשר. בדרכו ראה את “עמודי רפיח”, ואף צייר אותם. אלואיס מוסי(1944-1868 ויעיל Alois Musil החוקר-המזרחן שסייר בארץ ב-1901-1898, מצא שהאזכור הקדום ביותר של שני העמודים ברפיח מופיע אצל הגיאוגרף אבן חורדדבה במאה ה-15. קשה להבין האם זו עדות על עמודים נפולים על התל או עמודים ניצבים כ’שער כניסה’ לארץ. העמודים הובאו משרידי אותו מקדש בתל סולימן רפח הסמוך, והוצבו על תלולית לא גבוהה סמוך לתוואי הדרך העתיקה כדי לסמן לבאים ממצרים לסוריה. מוסיל עצמו יספק לנו תיאור מפורט, ללא ציור, בהמשך. הקרן לחקירת ארץ ישראל הבריטית (Palestine Exploration Fund = PEF) של שנת 1886 מדווח על העמודים בצירוף ציור. לפיו ציור זה עמדו באותן שנים שני עמודים גבוהים וביניהם צמח עץ ענף ועמוד נוסף שוכב כשחלקו קבור. סמוך מאוד עובר קו טלגרף – שני חוטים על עמודים.

באלבום המשפחתי של משפחת בוטרוס-ראלי המצרית קופטית נשתמר צילום לא חד מסוף המאה ה-19 או תחילת המאה העשרים. נראה ברור שעמוד אחד לא במקומו המקורי! עמוד אחד נשבר חלקית, העמודים כמעט צמודים, אבל העץ גדל והתרחב. בשבט תר”ע (ינואר (1910) נכנסו גם יהודים לסיפור. סיור לאדמות רפיח, יצר התעניינות לרכישת אדמות להתיישבות יהודית. על המגעים, הסיורים וההתארגנויות השונות פירט כבר ברסלבסקי בספרו “הידעת את הארץ, חלק ב’ – ארץ הנגב”. עקיבא אריה וייס, מיוזמי “אחוזת בית” ובוניה, נקרא לנהל את “אגודת ישראל” – אגודה שהוקמה ע”י תושבי הארץ בתקווה לרכוש אדמות ברפיח ובאל-עריש. הגיע לובול המצרי בו הוצבו העמודים. התורכים נטלו לעצמם בעלות על אדמות בדואים מהעבר המצרי של סימן הגבול הנ”ל. כדי לפתור את הבעיה הסירו את שני העמודים (אפריל (1906). הבריטים לא יכלו להתעלם מכך. באישור הממשלה הבריטית נשלחה אניית מלחמה בריטית שעגנה מול רפיח, ועל מפקדה הוטל לבדוק את המצב. אלבום משפחת בוטרוס-ראלי, התורכים איימו לפתוח באש אם כוח כלשהו מן האניה ינסה לעלות אל החוף ברפיח. הם סירבו להכיר בשליחותו הרשמית של המפקד הבריטי. הלה דיווח על כך שרפיח תפוסה, ועל כך שבין אל-עריש לעזה רוכזו 5000 חיילים של הצבא התורכי ו-1000 סוסים. אירועים אלו קיבלו ביטוי ציורי בקריקטורה בשבועון פאנץ’ ממאי 1906, בו נראה הבריטי (אפילו שהוא חובש תרבוש) שהוא מגרש תרנגול הודו (Turkeyבאנגלית) שעבר את הגבול התורכו-מצרי חזרה לשטחו. (תודה לערן תירוש על המידע). חודש לאחר התקרית הוחזרו העמודים והועמדו כמקודם, אבל קרובים אחד לשני ולא שלמים. בינתיים השמועה עשתה כנפיים, “באותו זמן נודע כי התורכים ניפצו את עמודי השיש ברפיח, אשר מזה שנים רבות סימנו את הגבול התורכי-מצרי”. בהנחה שקשה ‘לנפץ’ עמודי שיש או גרניט, נראה שהשמועה היתה מוגזמת, והתייחסה להפלת העמודים שתוקנה. הלורד קרומר, המושל הבריטי על מצרים, התאמץ להסיט את הגבול מזרחה כדי להרחיקו מהתעלה. יש לזכור כי רפיח בימיו אינה קיימת. הוא נזכר בשני העמודים ברפיח והעץ שביניהם “המוכרים כבר שנים כ’שער ארץ ישראל” לבאים ממצרים”. זו הנקודה המתאימה לתחילת קו ההפרדה! כיוון שכך, הוא הציע ודרש שהקו יהיה מתל רפח שבחוף הים התיכון עד לראש מפרץ עקבה. ההצעה התקבלה, והקו יעבור מעכשיו ממש ליד העמודים, בנקודה בה הוא חוצה את תוואי הדרך ממצריים אל עזה, ארץ ישראל ולצפון.

אחד מצלמי המושבה האמריקאית בירושלים הגיע וצילם את העמודים והעץ. אחד הצילומים, השמורים באוסף מטסון בספריית הקונגרס האמריקאי, מציג עץ ענף, ולידו עמוד אחד שלם בכל גובהו, ואילו השני שבור. נראה שקטע ממנו, כרבע מגובהו, נחתך והונח בצידו, ללא ספק בעקבות ההסרה וההחזרה של העמודים. במאי 1906 התחיל המשא ומתן להתגבש בעקבות אולטימטום בריטי. הנציבים התורכיים בבאר שבע ובעזה נצטוו לצאת לרפיח, ולהציב מחדש את שני עמודי הגרניט. לדברי תיאודור ויגנד, ארכיאולוג גרמני שהגיע לארץ לשירות בצבא התורכי במלחמת העולם הראשונה (1915): “בימי התורכים לא היה ישוב ברפיח. הגבול המדיני היה עובר בצפונה של ח’רבת רפח העזובה” הוא חוזר ומצטט את דברי מוסיל על שני העמודים, אחד משיש והשני מגרניט, במרחק 4 מ’, ומסביר: “עמוד השיש הביזנטי שימש בשנת 1915 סימן לצד התורכי של הגבול ועמוד הגרנית סימן לצד האנגלו- מצרי שלו. היום ניצבים בצל אחד העצים בצפון הכפר שני עמודים צמודים זה לזה, הגבוה יותר הוא של שיש, והשני, הנמוך יותר, הוא של גרנית. לדברי אחד התושבים, מסמנים הם גם היום את הגבול, אך חוששני שאין לסמוך על דבריו”.
הצבע ערן תירוש שעמד בראש העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל, ריכז מידע רב על יחידות שעברו בנקודה זו, והתייחסו לעמודי “השער לארץ ישראל”. בנוסף לצילומים בעמוד הקודם הוא מפרט: בבוקר ה-9 בינואר, עוד בטרם הסתיים הקרב, הגיע כוח חלוץ של הרובאים-הרכובים הניו-זילנדי אל שני העמודים (אחד מהם קטוע). מפקדם עצר, עבר אישית את העמודים, הסיר את כובעו והודה לאל על שהתיר לו להכנס לארץ הקודש, חזר אל לוחמיו והובילם בכניסה טקסית. ההתרגשות היתה גדולה נוכח הכניסה לארץ הקודש, גם על המעבר ממצרים לתחומי תורכיה, וגם כי קרב רפיח התרחש, באופן נדיר, הוסף המקור בשל – עמוד שלם, עמוד שבור ושבר עמוד, בצילו של עץ ענף: ספריית הקונגרס האמריקאי בין השנים 1906-1916 נכרת העץ. קשה לדעת האם בהוראת השלטון התורכי או על-ידי מקומיים. צילומים בריטים ואוסטרלים מימי המלחמה, 1917, מראים עמוד שלם וחלק מעמוד, פחות ממחצית גובהו, עומדים קרובים זה ליד זה, ליד לעץ שנכרת, או ללא עץ. צילום 10 הוא מאלבום פרטי של משפחת פאוולס הניו-זילנדית, וצולם במלחמת העולם הראשונה (1917), ניתן לראות את גדם העץ הכרות בתגובה על פשיטה של הצבא העותמני לתעלת סואץ, החלו הבריטים להתקדם כדי להרחיק את האויב מהתעלה. במהלך 1916 חצו את מדבר סיני, ניהלו מספר קרבות והגיעו למבואות רפיח. ב-9 בינואר 1917 נערך קרב רפיח, שהסתיים בניצחון בריטי ונסיגת התורכים לביצורי עזה.
בשתי יבשות – אפריקה ואסיה. גדוד הרגלים 1/5 סאפולק מספר בספר הגדוד: “ב-24 במרץ ב-12:00 הגענו לרפיח, מוצב הגבול בין סיני לפלשתינה… עמדת המשטרה, מבנה עגום בו מתגוררים חצי תריסר אסירים, ולא רחוק ממנה היו עמודי הגבול שסימנו את ראשיתה של האימפריה התורכית. הידיעה שאנחנו עומדים לדרוך שוב [שנה קודם הם לחמו בגליפולי] על אדמת תורכיה הציתה את דמיוננו”. ב-25 במרץ חצתה דיביזיית השפלה הסקוטית את רפיח. הסקוטים לא יוותרו על טקס מרגש. תזמורת מנגני חמת-חלילים ותופים עמדה ליד העמודים וניגנה את שיר-הלכת “מצנפות כחולות אל מעבר לגבול”. [השיר מזוהה עם סקוטלנד. מצנפות אלו היו חלק מהלבוש הסקוטי]. התזמורת ניגנה והמפקדים הצדיעו ללוחמים של 3 החטיבות שחלפו על פני העמודים ובכך נכנסו לארץ ישראל, כאשר הצייר הצבאי מתעד במהלך קרבות מלחמת העולם הראשונה, נהדף הצבא התורכי-גרמני צפונה (נובמבר 1917).
באזור רפיח הקימו הבריטים מחנות צבא, ויש עבודה רבה לפועלים -בניית המחנות, שיפור מסילת הברזל וטיפול בקווי המים שהונחו תוך כדי מלחמה. במחנות נמצאו חיילים רבים, והם כוח קניה נכבד. הרבה מקומיים או מצריים התיישבו עם משפחותיהם סמוך למחנות. למונח “גבול’ לא הייתה שום משמעות, והבניה נעשתה משני הצדדים, אבל בעיקר בצד הפלשתינאי, בו היו נגישות ותשתיות טובים יותר. רפיח הופכת להיות עיירה, ולימים – ער. ב-1922 – 600 תושבים, ארוחת הלוחמים צועדים נוכח העמודים ותזמורת חמת החלילים: ג’ימס מקביי 1917 54,000- 1978-1500-1931, בפרסום מ מהאבנים והשרידים שהיו על התל ותוארו עד מלחה”ע הראשונה – לא נותר דבר. המקומיים מצאו להם שימוש חדש. ועמודי ‘השער’? צילום אוסטרלי, ללא תאריך, מראה חייל מוביל שני סוסים ליד העמודים, והעץ, אותו עץ התאושש והצמיח ענפים, ונראה מאחוריו. באלבום פרטי של לוחם (טרופר) ברומפילד מניו-זילנד יש צילום בו נראה העץ שהתאושש ומציץ בשולי הצילום. יוסף ברסלבסקי ביקר ביולי 1941 ומצא שהציון אותו רצה לראות – הרוס ומוטל על הארץ. פרופ’ משה ברוור חשב לנצל את שלטון צה”ל ב’מבצע קדש’ ב-1956 כדי לראות את “השער לארץ ישראל”, אך התאכזב “לגלות שהעמודים כבר אינם”.
סוף דבר.
ב-1 במרץ 1986 יצאנו – רס”ן יאיר קלוש, ראש מדור ידיעת הארץ בצה”ל וכותב שורות אלו לסיור להכנת חוברת על גבול ישראל-מצרים “החדש”, שסומן לפי קו רפיח-טבה. התחלנו מתל רפח הקטן, הסמוך לים התיכון. בנסיעה דרומה סקרנו במבט את גדר הגבול כאשר בתי רפיח מגיעים עד לקו, ומתמזגים עם בתי רפיח המצרית. השתדלנו לאתר את עמודי הגבול החדשים. את אבן מס. 8 מצאנו במקום בו הקו הישר של הגבול עושה פנייה כפולה שמאלה וימינה, מוקפת בצמחיה וסבך-תיל צפוף מגדרות שנאספו שם במשך השנים. לפתע קלטה עיננו עמוד אבן, אולי גרניט, עומד ניצב זקוף בתוך סבך התיל. עצרנו לצלם. לא לקח לנו הרבה זמן לקלוט ולהבין שאנחנו רואים את אחד מעמודי “השער לארץ ישראל”. לא יכולנו לבדוק האם העמוד השני, הקטוע, נמצא גם הוא בסבך, אולי שוכב.
נראה שהצילום האחרון כאן הוא העדות האחרונה לעמודי רפיח ההיסטוריים. האזור הקטן הזה הפך לשדה קרב ושטח מאבק בין ישראל לפלשתינאים. מנהרות נחפרו מתחתיו, בתים נהרסו על מנת לפלס רצועת הפרדה, גדר וחומה נבנו כדי למנוע הברחות ופעילות עויינת של ארגוני טרור. הציר, המכונה מאז 1979 “ציר פילדלפי” הוא נושא למאבק צבאי ומדיני.

הכותב, הינו נאמן שימור קיבוץ להב