בית הכנסת הגדול נס ציונה קובץ PDF להורדה

בית הכנסת הגדול נס ציונה קובץ מונגש PDF להורדה

בית הכנסת הגדול בנס-ציונה

שימור כהלכה

חוברת זו מבוססת על ראיונות עם המעורבים בפרויקט ועל תיק התיעוד שנכתב על בית הכנסת בידי “ניצה סמוק אדריכלים”.
בית הכנסת הגדול ממוקם ברחוב תל-אביב 17 , נס-ציונה.

נתנאל מזא”ה | ראש אגף בכיר מורשת, משרד ירושלים ומורשת

אגף מורשת גאה להיות שותף במיזם שימור בית הכנסת הגדול בנס-ציונה, המקפל בתוכו שכבות שונות ומגוונות של שימור המורשת:
ראשית בולטים האדריכלות הייחודית, פרטי הבנייה המוקפדים, החלל הגבוה והמרשים, 12 החלונות הגדולים, ציורי הקיר הכוללים עמודי שיש מצוירים ועיטורי פרחים צבעוניים, הבימה וארון הקודש.
כמה תעוזה נדרשה כדי להקים מבנה כה מפואר בתקופה הסוערת של סיום מלחמת העולם הראשונה, ההתקפות על היישוב היהודי בארץ והקמת ארגון ה”הגנה”.
שנית, מיקומו של בית הכנסת בראש הגבעה, בלב מרחב ציבורי שתוכנן בקפידה על ידי ועד המושבה וכלל את בית הספר, בית העם ובית הכנסת, מעיד על החזון ותמונת העתיד שהובילו את מתכנני ובוני נס-ציונה. בזכות החלוציות, היזמות, רוח ההתנדבות ותחושת הקהילתיות הצליחו אנשי המושבה להקים את בית הכנסת באופן עצמאי, ללא צורך בהסתמכות על מקורות מימון חיצוניים.
שכבה נוספת ומרתקת של מורשת מקופלת בקירות בית הכנסת, ומספרת כיצד במאורעות תרפ”ט היה בית הכנסת שחקן מרכזי בהגנה על היישוב, שימש כמצודה מבוצרת והחביא בתוכו סליק גדול של ארגון ה”הגנה”.
ולסיום השכבה החשובה והמרגשת מכולם – שכבת החיים בנס-ציונה של היום, קהילה שמכירה ומוקירה את המורשת המקומית הייחודית של בית הכנסת ובית העם ב”גבעת האהבה”.
אנו מבקשים להודות למועצה לשימור אתרי מורשת בישראל על שותפות מבורכת במיזם חשוב זה, כמו ברבים אחרים, ולכל אנשי המקצוע שהובילו את התכנון והביצוע שלו.

נתנאל מזא”ה
ראש אגף בכיר מורשת
משרד ירושלים ומורשת

שמואל בוקסר | ראש העיר נס-ציונה

קוראים יקרים,
אני גאה ונרגש להציג בפניכם את החוברת הסוקרת את תולדות ההיסטוריה המפוארת של בית הכנסת הגדול בנס-ציונה.
בית הכנסת נבנה על ידי בני המושבה עצמם, ראשוני המתיישבים בנס-ציונה, תוך גילוי מסירות, רוח חלוצית ולהט שסחפו את בני המושבה כולם.
המאורעות ההיסטוריים הרבים שעברו על המקום והחיבור הבין-דורי רב-השנים הקנו לאתר חשיבות היסטורית ולאומית.
אני שמח לחנוך מחדש את בית הכנסת הגדול, במלוא תפארתו. המבנה ההיסטורי המקורי נשמר, וחלקים ממנו שנהרסו עם השנים שוחזרו בעבודות נרחבות שנמשכו יותר משנה ובהשקעה רבה מאוד.
אין דבר סמלי יותר בעיניי מלהתחיל את השנה החדשה ולחגוג את ראש השנה בתפילה חגיגית בבית הכנסת המחודש, אשר יחבר בין הלבבות של כל תושבי נס-ציונה.
ובנימה קצת יותר אישית, זוהי סגירת מעגל מרגשת עבורי – דור חמישי למייסד נס-ציונה ראובן לרר – לראות את בית הכנסת נולד מחדש, אותו בית כנסת שבו התפלל סבא שלי, ירמיהו בוקסר, כשהייתי ילד.
אני רוצה להודות לציוני דרך – אגף מורשת במשרד ירושלים ומורשת, למנכ”ל המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל עמרי שלמון, למנהלת מחוז מרכז במועצה לשימור אתרים טל בן נון גלז ולכל צוות המועצה, לבית ראשונים נס-ציונה, לרב העיר הרב אברהם צוריאל שליט”א ולכל העוסקים במלאכה.

בברכת שנה טובה,
שמואל בוקסר
ראש העיר נס-ציונה

עמרי שלמון
מנכ”ל המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל

בית הכנסת בגבעת הכורכר בתחילה היה חלום. בהמשכו באו החלוצים והגשימו את החלום, את חלומם ליצירת בית ומושבה בארץ ישראל.
זהו סיפורה המופלא של התחדשות היישוב בהיבטים הלאומיים שהשפעתם וראשוניותם היו בבחינת “חלוץ בודד בשדה”.
המציאות שנוצרה כאן עם הזמן משקפת כיום את כל היש והקיימות במדינת ישראל ההולכת ומתפתחת. כזה הוא סיפורה של המושבה נס-ציונה (כשמה כן היא), ועוד יותר מכך – סיפורם המיוחד והראוי של הראשונים, הבודדים, שבתנאים שהם בבחינת קצה גבול היכולת הקימו את המושבה הזאת, ובהמשך פיתחו אותה והעמיקו את יסודותיה.
מכוח האמונה מחד גיסא ואי הוודאות באשר למה שצופן העתיד מאידך גיסא נבנו מבני הציבור על גבעת הכורכר, ובהם “מקדש מעט” – בית הכנסת הייחודי. מצוקות האיכרים והקשיים היום-יומיים יצרו כאן יצירה נישאת, מיוחדת במינה, גם בהשוואה לבתי הכנסת במושבות האחרות. עוצמת החלום הביאה את האיכרים לבנות בית כנסת ייחודי במובן האדריכלי, בית כנסת המשלב סגנונות בנייה מערביים עם טכנולוגיות שנחשבו באותם
ימים מתקדמות. זכתה נס-ציונה וזכו הדורות הבאים במבנה מרשים ומעורר השראה.
למלאכת השימור של בית הכנסת חברו כמה גורמים. עיריית נס-ציונה וראש העיר יוסי שבו ז”ל, ואחריו ראש העיר שמואל בוקסר, יבל”א; ציוני דרך – אגף מורשת במשרד ירושלים ומורשת, משרד התרבות והספורט והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. שיתוף פעולה זה, שכלל את האדריכלים ניצה סמוק ונאור מימר ואת גופי התכנון והשימור במועצה לשימור אתרים, הציף כאן מחדש את יצירת המופת הזאת.
לכל העושים, התורמים, המסייעים, כותבי ועורכי החוברת והמעורבים במלאכת השימור, לכולכם נתונות הערכה ותודה מקרב לב.

עמרי שלמון
מנכ”ל המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל

הנוכחים בחגיגה המשולשת שנערכה ב 1- בינואר 1891 : ברית המילה לבן כרמי (בנו של אהרון אייזנברג), הנחת אבן הפינה למושבת הפועלים וחנוכת הבית המשותף,
הופתעו מכניסתו הדרמטית של המחנך והפעיל הציוני מיכאל הלפרן.
הלפרן הגיע לטקס רכוב על סוסו. בידו הניף בגאון דגל שהזכיר במראהו את דגל מדינת ישראל העתידי, ובו רקום מגן דוד לתפארת. על אחד מפסי התכלת היו רקומות באותיות מוזהבות המילים “נס-ציונה”.
כמה שנים מאוחר יותר הוקמה בפועל המושבה נס-ציונה, וסיפור הופעתו של הלפרן חקוק עמוק בתולדותיה ואינו מרפה.
שיטוט ברחבי העיר מרמז כי גם כיום נס-ציונה קשורה בעבותות ברזל אל עברה המרתק.

נס-ציונה נולדה במסגרת העלייה הראשונה, ובימיה הראשונים נקראה “ואדי אל-חנין” )עמק השושנים(. מאוחר יותר היא קיבלה את שמה בהשראת הפסוק “שְׂאוּ נס-ציונה, הָעִיזוּ אַל תַּעֲמֹדוּ” (ירמיהו ד, 6).
היא החלה את חייה כנחלה שהקים בעמל רב ראובן לרר, חסיד חב”ד, איש חובבי ציון וגם דבוראי נלהב. לרר אף הקצה רבות מאדמותיו למתיישבים החדשים.
באוקטובר 1898 זכתה נס-ציונה לביקור מרגש. בנימין זאב הרצל, שסייר ברחבי הארץ, החליט לפקוד את המושבה, ששכנה בין רחובות וראשון-לציון.
“שם קיבלו את פנינו כל בני המקום”, כתב הרצל ביומנו. “ילדים שרו שירים, איש זקן הגיש לי לחם ומלח ויין, פרי אדמתו. הייתי אנוס לבקר כמעט בכל הבתים של האיכרים”.
בשנת 1905 התאחדו חלקיה השונים של נס-ציונה )ובהם “מושבת הפועלים” של הלפרן, “נחלת ראובן” של לרר ומושב תל-אביב( למושבה אחת. בשנת 1992 הוכרזה נס-ציונה כעיר.

גבעת האהבה: הלב הפועם של המושבה

בשנת 1908 קיבל ועד המושבה החלטה אמיצה ומרחיקת ראות שהביאה בחשבון את התפתחותה העתידית של נס-ציונה, ואף את צורכי הביטחון שלה.
חברי הוועד התוו תוכנית-אב לפיתוח המושבה, וההחלטה החשובה ביותר הייתה הקביעה היכן ימוקם המרכז הקהילתי – הלב הפועם של המושבה. המיקום שנבחר:
למרגלות ועל פני “גבעת המצודה”, שכונתה מאוחר יותר “גבעת האהבה”.
בראשה של גבעה זו הוצב “פעמון המושבה”, שצלצוליו הרמים סימנו לתושבים את מועדי כניסת השבת והחג, ושימש גם לכינוסים שונים ולהזעקת התושבים בעיתות חירום.
רבים מתושבי המושבה ביקשו להקים את ביתם על גבעה יפה ונישאת זו, אך האחריות הציבורית והחזון של מייסדי המושבה גברו על אינטרסים אישיים – ושטח הגבעה יועד לרווחת הציבור. כאן – במרחב שחלקו
המזרחי נושק לרחוב תל-אביב – תוכננו מבני ציבור ובהם בית הספר, בית העם ובית כנסת.
המבנה הראשון שהוקם (1907) היה בית הספר העממי (היום בית ראשונים), ובו שני חדרים ואולם. בית זה שימש כבית ספר, בית ועד המושבה ובית כנסת, וכן כמקום התכנסות לקהילה באירועים שונים. בשנת
1922 , לאחר הקמת ארגון ה”הגנה”, שימש בית הראשונים גם כבית ביטחון, והוסוו בו סליקים לכלי נשק ולתחמושת.
באותו עשור, בעת שהמושבה חוותה תנופה, הוקמו לצד בית הספר העממי, בית “פרדס” ובית הכנסת הגדול של נס-ציונה.

בית הכנסת: חזון ורוח חלוציות

חזון הקמתו של בית הכנסת נולד כבר בשנת 1912 , אך בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה בנייתו המשיכה כעשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1922 , והוא נחנך בשנת 1926.
שלא כמו במושבות האחרות באזור, שבכולן נבנו בתי הכנסת בכספי הברון רוטשילד ועל פי תכתיביו האדריכליים, כאן הוקם בית הכנסת בזכות התלכדות התושבים סביב השאיפה להקים במושבתם מרכז דתי-
חברתי, והוא נבנה ללא כל מימון חיצוני. מי שניצח על מלאכת הבנייה והתכנון היה הבנאי חיים טפר. הוא הגיע אל המושבה בשנת 1893 , רכש בה קרקע ונעשה עד מהרה לאחד מראשוני קבלני הבנייה בה.
טפר, יליד 1864 , למד את מקצועו מאביו הבנאי. הוא עלה לארץ בשנת 1888, ומאז היה מעורב בבנייה במקומות רבים – מחפירת בארות מים ועד בניית בתי כנסת במושבות ראשון-לציון ורחובות. את בית
הכנסת בנס-ציונה הוא החל לבנות במו ידיו, ואף במימונו הפרטי. במהרה הצטרפו אליו תושבי המושבה, שתרמו מכספם לטובת המיזם שהפיח רוח חדשה במקום. רבים מבני המושבה התנדבו לצאת ולבנות את
בית הכנסת, בידיהם. מדי יום ביומו התייצבו באתר הבנייה גברים צעירים, ואף קשישים וילדים, סחבו חומרי גלם, הכינו תערובות בנייה והגישו לבנים לבנאים. מלאכת הבנייה ארכה ארבע שנים, ובמהלך התקופה נרשמו עליות ומורדות, הפסקות בנייה ותנופות מחודשות.
לקראת סיום הבנייה הותקנה על קשת הגג, בחזית המזרחית, חנוכיית פלדה גדולה ומרשימה. עם חיבורה של נס-ציונה לרשת החשמל, בשנת 1930 , הוארה החנוכייה על שמונת קניה – ואורה הבוהק קרן למרחוק.
לאחר סיום מלאכת ארון הקודש המרשים, שהתנשא לגובה של שישה מטרים והשתלב בקשת הגג, אזל הכסף. הברון רוטשילד הגיע למקום ונפעם מסיפורו – וגם מרוח ההתנדבות המקומית – ותרם 800 פרנק.
אלה יועדו להשלמת עזרת הנשים, להוספת פרטים ולגימורים אחרונים.
בשנת 1926 , בטקס מרגש ובהשתתפות אורחים רבים, נחנך בית הכנסת הגדול (כיום ברחוב תל-אביב 17), והפך במהרה למרכז הרוחני והחברתי של נס-ציונה – ולחלק בלתי נפרד מחייהם של תושבי המושבה.

בית כנסת מחתרתי: הנשק הסמוי מן העין

במאורעות תרפ”ט (1929), בעת שפורעים הקיפו את נס-ציונה, הפך בית הכנסת למצודה מבוצרת. שקי חול כיסו את חלונותיו, והוא שימש קו הגנה חשוב.
אך לבית הכנסת היה תפקיד ביטחוני נוסף, סמוי מן העין: בנבכי הבימה שעליה בנוי ארון הקודש הוסתר הסליק החשוב ביותר של ארגון ה”הגנה”, ובו כלי נשק יקרים.

מערב, מזרח ומה שביניהם

“חיים טפר ככל הנראה לא היה אדריכל בהכשרתו, אך בהחלט היה מתכנן מוכשר”,
מספר נאור מימר, אדריכל פרויקט השימור של בית הכנסת. “הוא הקים כאן מבנה מאוד מורכב מבחינה טכנית, עם ירידה קפדנית לפרטים. תוכנית המבנה עצמו אינה שגרתית: בית הכנסת מזכיר במראהו כנסייה פלורנטינית, ברוח תקופת הרנסנס. אינני יודע מה הסיבה לכך, אך אין ספק שטפר קיבל השראה ממסורות בנייה מערביות – והדבר ניכר גם בקרניזים, בחלונות, בפתחים ובאלמנטים נוספים. טפר היה מתכנן מוכשר שידע היטב לשלב בין
טכנולוגיות בנייה שונות. הוא שילב בנייה טרומית, שנחשבה חדשנית באותם ימים. כך למשל, באלמנטים קישוטיים מבטון כגון המעקה שעל גג המבנה או מעקה עזרת הנשים”. חלקו הפנימי של המבנה מציג לראווה חתך
בזיליקלי (בדומה לבזיליקה) – חלק מרכזי וגבוה וחלקים צדיים נמוכים יותר. “ככזה, הוא מזכיר מבני ציבור ודת מערביים. זה בהחלט לא שכיח לפגוש אלמנטים מעין אלו בבתי כנסת”, מוסיף מימר.
החלל הפנימי של בית הכנסת אכלס שני חלקים עיקריים: חלל התפילה הגדול, וחלל מבואת הכניסה, הכוללת גם את תלמוד התורה ואת המטבחון. חלל זה ממוקם מתחת לעזרת הנשים – המצויה בקומה הגלריה. כך, כאשר נכנסים פנימה עוברים מחלל נמוך אל חלל התפילה שתקרתו גבוהה, ותחושת הגודל והמרחב מתעצמת. לבית הכנסת 12 חלונות גדולים (ארבעה בכל חזית), כנגד 12 השבטים, שמסתיימים בקשת מחודדת, בהשפעת האדריכלות
האסלאמית. חלקם העליון של החלונות מעוטר במגיני דוד צבעוניים המסמלים את 12 השבטים.
ארון הקודש עומד במרכזו של הקיר המזרחי, באותו ציר של הבימה ושל הכניסה הראשית לבית הכנסת. משני צידיו שני זוגות חלונות – ומעליו צמד חלונות בצורת לוחות הברית. ארון הקודש מתהדר באלמנטים של האדריכלות האירופית הקלאסית. 
בימת בית הכנסת עומדת כרהיט במרכז אולם התפילה. היא בנויה בצורת משושה, במרכזה דוכן תפילה ועליו פרוכת. חלקה התחתון עשוי בטון ומגודר בגדר בטון מסורגת דוגמת הגדר המקיפה את רחבת ארון הקודש.
“חשיבותו האדריכלית של המבנה היא בניסיון המושכל למזג בין התרבות המקומית המזרחית לבין התרבות הקלאסית האירופית, בשילוב עם אלמנטים מובהקים של הדת היהודית”, נכתב בתיק התיעוד של בית הכנסת, שהוכן בשנים 2012 – 2013 על ידי “ניצה סמוק אדריכלים”. האלמנטים מהתרבות האדריכלית המזרחית כללו קשתות מחודדות ומעקות משרביה בגג, והאלמנטים מהתרבות הקלאסית האירופית כללו פילסטרים בחזיתות, חלוקה קלאסית
של כל החלונות, ציורי קיר עם עמודים קורינתיים ועוד.

גלגולו של מקום

במבנה בית הכנסת נעשו במרוצת השנים לא מעט שינויים. אחד הבולטים שבהם נעשה בגרם המדרגות לעזרת הנשים. בעבר  המדרגות היו בתוך בית הכנסת, והן הוחלפו בחדר מדרגות חיצוני שנבנה בצמוד לחזית
המערבית. הסיבה לכך נעוצה, ככל הנראה, ברצון לייצר מרחב נוסף בשטח בית הכנסת. פעולה זו שינתה את פני החזית, שעד כה הייתה סימטרית, וכעת מצידה האחד נוסף מבנה חדר מדרגות. בהמשך הוקם כאן גם
מבנה שירותים. נוסף על כך נעשו שינויים במעקה הגג, בפתחים ובתקרת בית הכנסת. בראשיתו היה זה גג דו-שיפועי שחופה במקור ברעפים. במרוצת השנים הוחלפו הרעפים בלוחות אסבסט.
זוהי רק רשימה חלקית של התהפוכות שעבר המבנה מיום הקמתו. בתיק התיעוד של בית הכנסת צוין כי מצבו ההנדסי קונסטרוקטיבי של המבנה יציב, ולעומת זאת, מצבו ההנדסי-פיזי ירוד עקב כשלים שונים. אלו לא פוגעים אומנם
בשלמותו, אך אם הידרדרותם תימשך היא עלולה לפגוע במצבו הקונסטרוקטיבי ולהעיק עליו.
עם הכשלים נמנו תופעת הסדקים לאורך הקירות, בעיקר במקומות שקיימים בהם פתחים. בעיות נוספות היו חוסר אבן והתפוררות קשה במקומות מסוימים, וכן תהליכי התפרקות בקורה הנושאת במרפסת, המקשרת בין מבנה התוספות לעזרת הנשים. במרפסת זו הורגשו גם שקיעות.
כשלים אחרים היו שורשים שחדרו את נבכי הקירות (דבר שעלול לסדוק את האבן), אלמנטי ברזל בקירות ההיקפיים (העלולים לפגוע בעתיד בשלמות הבלוק מאחר שלא עברו הגנה נגד קורוזיה) ועוד. 
נוסף על כך, מכיוון שמערכת הניקוז נפגעה עם השנים נמצאו אזורים שבהם הניקוז קטוע, והחזיתות בנויות הלבנים והאבן נרטבו דרך קבע, דבר שגרם לריקבון.

“המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, בשיתוף משרד ירושלים ומורשת, מקדישה חשיבה רבה לשימור בתי כנסת של סוף המאה ה 19- ותחילת המאה ה 20- במושבות הראשונים”, אומר ארנון חפץ, מנהל תחום שימור
פיזי במועצה. “בבית הכנסת בנס-ציונה, נעשו הן תיעוד והן פעולות שימור”.
עבודות השימור החלו בקיץ 2018 והסתיימו לאחר כשנה, באוגוסט 2019. 
“בית הכנסת בנס-ציונה הוא אחד משורת בתי כנסת של מושבות העלייה הראשונה שדרשו התערבות טיפולית-שימורית”, מוסיפה טל בן נון גלז, מנהלת מחוז מרכז במועצה. “זאת מאחר שמבנים אלו – ובהם בתי הכנסת
של רחובות, פתח תקוה וראשון-לציון – הגיעו לגיל מאה ויותר. מכל בתי הכנסת ששומרו בשנים האחרונות, בית הכנסת הגדול בנס-ציונה הוא היחיד שבו עשינו את כל הדרך אחורה, עד למצבו המקורי”.

מבט אל החוץ: ישן וחדש מתמזגים

במהלך עבודות השימור ננקטו פעולות הן במעטפת החיצונית של המבנה הן בחלל הפנים.
העבודות במעטפת החיצונית כללו את החלפת הגג הקיים בגג רעפי מרסיי – על פי המקור, התקנה מחדש של כל מערכת ניקוז הגג במזחלות ובמרזבי אבץ, שיקום וייצוב הקירות ההיקפיים ושחזור המעקות החסרים בגג, ניקוי הקירות החיצוניים מכל האלמנטים הזרים דוגמת צנרת, מזגנים וחיווטים, שימור הטיח הקיים ושחזורו על בסיס סיד (כולל שחזור קרניזים ועיטורי טיח), שחזור חלונות העץ ודלתות העץ על פי המקור, החזרת מרפסת עזרת הנשים
למפלס המקורי ושחזור המעקה המעוטר על פי המקור ועוד. אחת מגולות הכותרת של הפרויקט הייתה פירוק תוספת הבנייה המאוחרת של החזית, שבה היה מבנה שירות סגור.
העוסקים במלאכה דייקו את השחזור של אותה חזית בהתאם לתצלומים היסטוריים. מבנה השירות הוקם, ככל הנראה, בשנות השישים של המאה שעברה. היה זה מבנה מסיבי שהיה עשוי מלבני סיליקט, חומר שונה מחומרי הבנייה האחרים של בית הכנסת.
כמו כן, המפלס של עזרת הנשים השתנה עם השנים. לכן הוחלט להעביר את מבנה השירות למבנה סמוך ולשחזר את גרם המדרגות ההיסטורי של עזרת הנשים על גבי קונסטרוקציית פלדה.
באופן זה בית הכנסת מתהדר כעת בחזית המקורית שלו – מה שלא קרה בבתי כנסת אחרים ששומרו במושבות העלייה הראשונה. בד בבד בוצעה מערכת הרחקת מים.

מהמבנה באמצעות תעלות ניקוז ובורות חלחול. למערכת זו חשיבות רבה, מאחר שלמבנה אין יסודות של ממש – הוא רובץ על יסוד כורכר בלבד. כחלק מפעולות אלו נוסף טיח מנקז לחות, כדי לטפל ביעילות רבה בבעיות רטיבות עתידיות.
מעניין במיוחד הוא השחזור שנעשה לחנוכיית הפלדה הניצבת בחזית המזרחית של המבנה. “החנוכייה המקורית – שגובהה כשני מטרים – הייתה במצב ירוד מאוד”, מספר דניאל דה-בריין, משמר מטעם חברת “אבנר גלעד – שימור ושחזור מבנים בע”מ”, שהייתה אחראית לעבודות.
“מתצלומים היסטוריים עלה כי החנוכייה שינתה את פניה במהלך השנים ונעשו בה שינויים מבניים. את השחזור ערכנו בהתאם לאותם תצלומים”. 
עמיתו, מנהל העבודה ראובן פור, מוסיף ומציין כי מתחת לגג האסבסט שנבנה במרוצת השנים התגלה גג פח ישן יותר שלא היה ידוע על קיומו – מה שהצריך את פירוקו. אך מאחר שחורף 2018 – 2019 היה גשום במיוחד, היה צורך לכסות את אזור הגג החשוף בברזנט גדול מידות. וכך, מדי יום גשם היה צורך לטפס מעלה, ובעבודה סיזיפית לרוקן את המים שהצטברו על משטח הברזנט, וחוזר חלילה. “היה זה אתגר של ממש”.
החלטה מעניינת שהתקבלה במהלך העבודה קשורה לטיפול במעטפת הטיח המקורית. היא כוסתה ב”שפריץ” מאוחר יותר, ובבדיקה שנעשתה התברר שמצבה טוב יחסית. לכן הוחלט לשמר אותה ולחדש את ימיה. “זוהי בהחלט לא החלטה טריוויאלית. לעיתים קרובות נהוג להסיר את הטיח המקורי וליצור חדש במקומו.

המצב הטוב של הטיח המקורי שימח את כולנו – כי מבחינה מקצועית האפשרות לשמר טיח מקורי של מבנה היא בעלת חשיבות ערכית”, מציין מימר.
המבקרים הפוקדים כיום את בית הכנסת יופתעו לגלות כי צמד העמודים הנושאים את המרפסת שבחזית המערבית נותרו במצבם הכמעט-מקורי. הוחלט לטפל בהם מעט, לנקות אותם, אך להותיר את סימני הבלייה כפי שהיו. כך גם באשר למשקוף דלת הכניסה לבית הכנסת. זאת כדי שניתן יהיה להבחין בבירור כי מדובר באלמנט אותנטי של המבנה המקורי. כל אלו יוצרים תחושה משכנעת יותר של אותנטיות בעבור המבקר, המגיע לבית הכנסת ופוגש בשפע של פרטים חדשים ולצידם פרטים מקוריים.

סיפורם של ציורי הקיר

בקיץ 2002 , במהלך עבודות צביעה מחודשת של האולם המרכזי של בית הכנסת, נחשפו מתחת לשכבות הצבע הרבות ציורי הקיר המקוריים שעיטרו את האולם. חשיפת הציורים האירה לפתע את בית הכנסת באור חדש כהיכל
מפואר המוקף 26 “עמודים” דמויי שיש ובעלי כותרות קורינתיות, ומעליהם פס עיטור של פרחים בשלל צבעים התלויים על ענפי עץ מסולסלים.
ציורי הקיר הללו העניקו למקום דימוי של מקדש עתיק ומפואר. הציורים בוצעו בטכניקת סטנסיל תלת- ממדי, ודגם הציור הגיע לארץ ישראל מאיטליה, שהייתה אז ההשראה העיקרית לחיקויים של סגנון הרנסנס.
מבצע הציורים הראשון היה דב (ברל) קראוזה, שעלה מליטא בשנת 1925 . הוא היה צבע אומן, וציורי הקיר הדקורטיביים שלו עיטרו רבים מבתי המייסדים במושבות האזור. 
בשנת 1950 הוזמן הצייר תושב נס-ציונה צבי קמחי לעטר מחדש את הבימה ואת ארון הקודש ולחדש את ציורי הקיר. אלו היו שונים מהציורים המקוריים שנעשו בשנות העשרים, והם נותרו על כנם עד 1970. באותה שנה הם כוסו בשכבות צבע – ונשכחו. ציורי הקיר שנחשפו ב 2002- הם ציוריו המקוריים של קראוזה משנות העשרים, שכן חלק הארי של הציורים משנות החמישים נמחק בעת עבודת החשיפה. בעת עבודות השימור האחרונות התקבלה החלטה, שהתבססה על מגבלות תקציב, שלא לשחזר את ציורי הקיר במלואם. כיום הם נראים רק בחלקם, מה שלא פוגע בתפיסת השלמות והופך את הצפייה בהם למסקרנת ומפעילה את דמיונם של המבקרים במקום, שנחשפים לעוד רובד שימורי של בית הכנסת.

תחזוקה בגובה העיניים

כאשר משמרים מבנה מסוג זה הרי יש צורך גם לתחזקו בהתאם, בקפדנות רבה, לטובת עתידו. לכן הוכן על ידי משרד האדריכלים ספר תחזוקה מקיף ומפורט לעילא, המהווה חידוש בתחום. הספר כתוב בשפה נגישה לכל, ומיועד
לכל מי שעוסק ויעסוק במלאכת התחזוקה של המקום.

ענייני פנים: אתגרים על הדרך

באופן טבעי, גם פנים המבנה זכה לטיפול שימורי קפדני.
העבודות בחלל הפנים כללו פירוק של תקרת האלומיניום העליונה ושחזור תקרת לוחות העץ המקורית, שיקום וצביעה מחדש של ארבעת עמודי הברזל הנושאים את התקרה – כולל טיפול חלקי בכותרות העמודים, התקנת מערכת מיזוג אוויר מוסווית עם מתקן חיצוני מורחק ומוצנע, התקנת מערכת חשמל מודרנית, יצירת מערך תאורה מרשים באולם התפילה, שימור חלק מהריצוף באולם התפילה המרכזי ושחזור חלקו החסר, התאמת הריהוט באולם הכניסה למאפייני המקום, ביטול החלוקה המשנית של חלל האולם בדומה למתכונתו המקורית ועוד. כנפי החלונות ומשקופי החלונות חודשו ברובם, מאחר שסבלו מחוסרים ומבלאי גבוה. עם זאת, חלקם העליון של החלונות, המציג לראווה מגיני דוד כחולים ומרהיבים – שומר במלואו וכלל טיפול בעץ, צביעה וזיגוג מחדש. בד בבד שופצה בימת החזן – הריצוף הקיים בה הוסר לטובת ריצוף מסורתי ובניית מדרגות טיפוסיות לתקופה. זאת תוך התאמת הריצוף החדש לקיים, עם מרצפות בטון בצורת משושה.
התאמת המבנה לתקני הבנייה של המאה ה 21- כללה גם תכנון והקמה של אמצעים ומערכות לגילוי ולכיבוי אש שחלקם מצויים בחלל הגג – מרחב סמוי מן העין ומאתגר לביצוע עבודה מסוג זה.

“לצד כל הפעולות המתוכננות, כאשר החלו העבודות נתקלנו תוך כדי ביצוען באתגרים אחדים שיצרו ‘לחץ חיובי’ לגייס כספים נוספים לטובת הפרויקט”, אומר חפץ ומוסיף: “זאת במטרה לחשוף את האמת ההיסטורית של בית הכנסת בשיא תפארתה. כך למשל – הריצוף.
כאשר הקבלן החל לחפור ברצפה על מנת להטמיע בה מערכות שונות נחשף ריצוף נושן. לא מדובר אומנם בריצוף האותנטי, אלא כזה שבוצע בתקופה מאוחרת יותר. מייד עצרנו את העבודות, ערכנו בדיקה מדוקדקת של הריצוף שהתגלה, ולבסוף הוחלט לפרק את הריצוף החדש יחסית, ולטפל בריצוף המוקדם יותר. זו הייתה ההחלטה הראשונה שהתקבלה תוך כדי עבודה”. בחלק מהמרחב הריצוף היה חסר, ולכן הוחלט לייצר במיוחד עבור הפרויקט
ריצוף ברוח התקופה – וההבדלים ניכרים היטב לעין, מה שמוסיף לחדוות הגילוי ההיסטורי של המבקרים במקום. אתגר נוסף שצץ תוך כדי עבודה נולד כאשר הוסרה הנמכת התקרה הקיימת. לפתע התגלתה תקרת העץ המקורית,
כמעט בשלמותה. גם בה היה צורך לטפל בקפידה ולהטמיע בה תאורה, מיזוג אוויר ומערכות חשמל נוספות. “שני האתגרים הללו, שלא היו ידועים בתחילת התהליך, דרשו גיוס ממון נוסף. המימון הושג לבסוף בסיועה של העירייה, שהתגייסה לפרויקט והייתה מחויבת לו במלוא העוצמה”.
דוגמה נוספת למחויבות ההדדית התרחשה באחד מביקוריו במקום של ראש העיר שמואל בוקסר עם מנכ”ל המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל עמרי שלמון. בביקור זה הוחלט שיש צורך לטפל היטב גם במטבח שבקומת הקרקע, שנהפך במרוצת השנים למחסן, ולהחזירו למצבו המקורי.

“הדינמיקה של שיתוף פעולה חיובי עם העירייה הייתה ברמה שגרמה לכל בעיה שמתעוררת להיות פתירה. כל המעורבים בפרויקט ראו את התמונה הגדולה, את המשמעות של שימור בית הכנסת לטובת הקהילה”, מסכם חפץ.
“ראוי לציין כי צאצאיהם של ראשוני המתיישבים, המתגוררים כאן עד היום, עדיין מטביעים את חותמם על המקום, ואף הם היו מעורבים מאוד בתהליך השימור – מה שיצר אווירה מיוחדת במינה”, מוסיפה בן נון גלז. בין לבין גם זכו המשמרים להפתעה מרגשת: באחת מפינות בית הכנסת התגלו במקרה מכתבים מראשית המאה שעברה ועליהם חותמות דואר.
מדובר בתכתובת בין בצלאל לרר מנס- ציונה לקלמן אשכנזי מהעיר דובנא, ווהלין, באשר למשלוח אתרוגים. המכתבים כתובים בעברית מליצית, כמעט ארכאית, והם דנים בפרטים טכניים דוגמת משלוחים וטיב האתרוגים. בעבור העוסקים במלאכה הייתה זו עדות כמעט חיה לעברו השוקק של בית הכנסת כמרכז קהילתי, ולימיה הראשונים של המושבה נס-ציונה.

מועד סיום הפרויקט: אוגוסט 2019

בשנותיה הראשונות של המושבה נס ציונה התקבלה בקרב תושביה החלטה בלתי שגרתית: להקים בית כנסת מכספי התושבים עצמם, ללא כלל סיוע חיצוני.
זאת להבדיל מהמושבות האחרות באזור, שנעזרו בתרומותיו של הברון רוטשילד.
בית הכנסת נבנה תוך גילוי מסירות, רוח חלוציות ולהט שסחפו את בני המושבה כולה, ונחנך בשנת 1926.

חשיבותו ההיסטורית של המבנה בולטת על רקע הנסיבות יוצאות הדופן שהביאו להקמתו.
בית הכנסת הביא לידי ביטוי את הזיקה לדת ולמסורת ולצידם את הדגש הניכר על חיי קבילה מגובשים שמרכזם הוא בית הכנסת ובית העם.
המבנה הייחודי מיזג היטב בין התרבות המקומית המזרחית לתרבות הקלאסית האירופאית, ושילב בהן אלמנטים מובהקים של הדת היהודית.
בקיץ 2019 הסתיימו עבודות השימור המאתגרות שזכה להן בית הכנסת, הממוקם על שיפולי “גבעת האהבה” שבעיר.
עבודות התיעוד והשימור הקפדניות הביאו אל קדמת הבמה את עברו המרתק של המקום, וחשפו את ” האמת ההיסטורית” שלו בשיא תפארתה.