מהנעשה במכון איילון - דו"ח יוני 2018

לידידינו שלום,
חודש יוני בדומה למאי התאפיין בקבוצות רבות של בתי ספר ותיירים. ראסל רובינסון, מנכ”ל, Jewish National Fund – USA, הגיע לביקור במכון עם משפחתו.

התקיימה פגישת הנהלה של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל בחדר האוכל המשוחזר.

שבט צופי אור יהודה התארחו ליום שבט (שישבת).

חברת מבט ערכה סיור לקבוצת תיירים אמרקאים + ארוחת צהריים בחדר האוכל המשוחזר.

תעש קיימו יומים של סיורים וימי עיון לעובדיהם.

חברת IGT הגיעה עם קבוצת גנרלים מארה”ב לסיור ערב + ארוחת ערב וקומזיץ על מדשאת בית המשלחות (התמונה בשעת השקיעה).

***
ותשמעו סיפור:
כיצד שלמה הלל “מצא” את מכון איילון, מתוך ספרו “רוח קדים”
המשך מהגיליון הקודם
נסענו במכוניתי, אני מאחרי ההגה ועמוס לימיני, מנחה אותי בדרך. הכל נראה לי מוזר, והדרך בלתי מוכרת לחלוטין. זכרתי כי בעבר, אם היינו מגיעים לרחובות באוטובוס, היינו יורדים בתחנת הרכבת ברחובות, והולכים ממש על פסי הרכבת עד שהגענו מול שער הקיבוץ. אם היינו מגיעים במכונית או בעגלה, היינו נוסעים בדרך עפר עקלקלה, בינות לפרדסים, עוברים מתחת לגשר של הרכבת וניצבים מול שער הקיבוץ, שתמיד היה כתוב עליו באותיות של קידוש לבנה “מחלת הפה והטלפיים” ו”טבול רגליך”. מאחר שחלק מהכיסוי שלנו היה קיומה של מחלת הפה והטלפיים, היינו מחייבים כל מי שבא, ברכב או ברגל, לטבול את נעליו בבריכה שטוחה מלאה במי חיטוי. בדרך שעמוס הנחה אותי לנסוע בה, לא היו פרדסים ולא הייתה דרך עפר, אלא רק כביש סלול בינות לבניינים גדולים.

“זהו, הגענו”, אמר עמוס. ירדנו, זכרתי כי בכניסה קרוב לשער הייתה המקלחת של הקיבוץ. והנה, אין מקלחת. ראיתי מבנים שלא הכרתי, כנראה עמוס טעה, זה בוודאי מקום אחר. אך כעבור דקה אחת או שתיים התמצאתי במקום. צעדנו לכיוון המכבסה של הקיבוץ. המכבסה של קיבוץ היא מקום חשוב, כל
שבוע אתה בא למסור את הכביסה שלך, ואתה צריך לחלק אותה: “בגדי שבת”, “כביסה לבנה”, ו”כביסה צבעונית”, למכבסה אצלנו הייתה חשיבות מיוחדת במינה: דרכה הייתה הכניסה הסודית למפעל..

פתחנו את דלת הכניסה. אין מכונת כביסה. אין כלום, רק רצפת בטון. הרעפים שעל הגג גם הם נעלמו, כנראה מישהו מצא להם שימוש נאות יותר. יצאנו מהמכבסה. זכרתי חבלים, שעליהם נתלתה תמיד כביסה לייבוש, גם זה חלק מהכיסוי. אין חבלים, ואין כביסה. יש מבנה גדול שלא הכרתי. מעבר למבנה הגענו למאפייה. גם שם נעלמו הרעפים כולם, אך תנור האפייה נשאר על מקומו. הוא שוקל 10 טון, וכנראה לא ניתן היה לסחוב אותו. נסענו חזרה בשקט לביתו של עמוס. עמוס חש כנראה כי אני נסער מאוד, והוא לא אמר דבר, ולא שאל דבר. כאשר הורדתי אותו ליד ביתו אמרתי: “עמוס, זה נורא. איזו חורבה”. “תיסע בזהירות”, הוא המליץ, ואילו אני בדרכי לירושלים התחלתי לחשוב כי חייבים לנסות לעשות משהו.
המשך בחודש הבא…

תשובה לשאלת חודש יוני: שם הקבוצה שהקימה ועבדה במכון איילון – הצופים א’.
זוכת שאלת חודש יוני: זיוה שניידר

שאלת חודש יולי: כמה מכונות לייצור כדורים הובאו מפולין למכון איילון?
היכנסו לדף של מכון איילון בפייסבוק וענו נכונה

בידידות,
רני אורן וצוות מכון איילון