לציון כ"ט בנובמבר

מכ”ט בנובמבר 1947 ל-7 באוקטובר 2023

פרופ’ אריאל פלדשטיין

לפני 76 שנים התכנסה עצרת האו”ם בכ”ט בנובמבר 1947, וקבלה החלטה מספר 181 בדבר סיום
המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות בארץ ישראל, יהודית וערבית, והעיר ירושלים וסביבתה כשטח
בפיקוח בינלאומי. החלטה זו זכתה בתמיכה של 33 מדינות וביניהן שתי המעצמות הגדולות, ארה”ב
וברה”מ. ברגע היסטורי ייחודי בראשית המלחמה הקרה, שתי המעצמות מצאו סוגיה אחת שהסכימו
עליה. הארי טרומן, נשיא ארה”ב, היה גם המנהיג הראשון שהביע תמיכה בהכרזתו של דוד בן-גוריון,
על הקמת מדינת ישראל ב-14 במאי 1948. הוא אף הסכים להעניק מלווה לישראל בסך של 135
מיליון דולר, על ידי הבנק ליבוא ויצוא של ארה”ב, סיוע שמבחינתה של ישראל היה בעל חשיבות
כמעט קיומית. לצד זאת, כאשר הטיל האו”ם אמברגו על ייצוא נשק לארץ ישראל במאי 1948, הקפיד
טרומן על קיום אמברגו הנשק.

יחסיה של ישראל עם ארגון האו”ם לא הייתה סוּגָה בַּשּׁוֹשַּנִּים ולאורך השנים הארגון לא פעם קיבל
הצהרות נגדה וביקר בחריפות את מדיניותה. הידועה ביותר היא ההחלטה 3379, ב-10 בנובמבר 1975,
שקבע ה כי “ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית”. לא פעם צוינה אמירתו של בן-גוריון “אוּ”ם
שְׁמוּם” – שמבטא יחס של ביטול כלפי הארגון. יש הטוענים שאת הביטוי בן-גוריון טבע בעת שכיהן
כשר הביטחון בממשלת משה שרת, במהלך ויכוח בישיבת הממשלה ב-29 במרץ 1955, שבה הציע
לכבוש את רצועת עזה מידי מצרים, בעקבות ריבוי פיגועי הטרור של חוליות הפדאיון. באופן עקרוני
ישראל לא הייתה אהודה בזירה הבינלאומית וביקורת קשה הושמעה עליה יותר ויותר לאחר מלחמת
ששת הימים בעיקר סביב הסוגייה הפלשתינאית (החלטות 242 ו-338).

יחסיה של ישראל עם בעלת בריתה ארה”ב ידעו עליות ומורדות לאורך השנים. עד ראשית שנות ה-70
הממשל האמריקאי לא תמך באופן מוחלט בישראל ולא ראה בה בעלת ברית ממדרגה ראשונה.
לאור התחזקות מעמדה של ברה”מ בקרב מדינות ערב ובחירתן בה הובילה לשינוי. הסיוע הצבאי
גדל משמעותית והסכום המצטבר שישראל קיבלה הוא הגדול ביותר מבין המדינות שנתמכות על
ידי ארה”ב. לא פעם נשיאי ארה”ב משתי המפלגות העבירו ביקורת על מדיניותה של ישראל ודרשו
ממנה שינוי. ארה”ב הייתה יותר מאשר יוזמת והובילה תהליכים אזוריים, שהבשילו בסופו של דבר
להסכם השלום עם מצרים (בגין, סַּאדַּאת, קרטר, 26 במרץ 1979), הסכמי אוסלו (רבין), ערפאת,
קלינטון, 13 בספטמבר 1993), הסכם השלום עם ירדן (רבין, חוסיין, קלינטון, 26 באוקטובר 1994)
והסכמי אברהם (15 בספטמבר 2020). אולם בשנים אלו נשיאי ארה”ב השתדלו לשמור על עמדה
“ניטרלית” ולא הביעו עמדה ברורה וחד משמעית לצד ישראל.

ב-7 באוקטובר 2023, עם פרוץ מלחמת “חרבות ברזל”, תמונת מצב זה השתנתה לחלוטין. מצד אחד
ארגון האו”ם המשיך להביע דעה ביקורתית נגד ישראל. אנטוניו גוטרש, מזכ”ל האו”ם, טען כי
המתקפה של חמאס על ישראל “לא התרחשה בחלל ריק”. גוטרש הוסיף ש”העם הפלסטיני נתון ל-56 שנים
של כיבוש חונק”, נגד תפיסה זו ניצב נשיא ארה”ב ג’ו ביידן. הוא הביע תמיכה בלתי
מסויגת בישראל. בנאום שנשא תיאר לפרטים את זוועת מעשי החמאס והוסף:
“אנחנו עומדים לצד ישראל ונוודא שלישראל יש מה שהיא צריכה להגן על עצמה. אין תירוץ לטרור כזה,
חמאס לא נלחם למען זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית, אלא להשמדת העם היהודי”.

ב-18 באוקטובר 2023 הגיע ביידן לישראל לביקור בזק ונפגש עם ראש הממשלה וקבינט המלחמה, והביע תמיכה
בישראל להמשך הלחימה בחמאס ובארגוני הטרור ברצועת עזה. ביקור נשיא אמריקאי במדינה זרה
בזמן שהיא נמצאת במלחמה , הנו אירוע מאוד נדיר ויוצא דופן מאז סיום מלחמת העולם ה-2 . כמו
כן הבטיח ביידן סיוע צבאי וכלכלי נרחב לישראל וקידם לאזור שתי נושאות מטוסים וכוחות נוספים
על מנת להרתיע את איראן, חיזבאללה וסוריה מלהצטרף לחמאס במלחמה ולתקוף את ישראל.

ימים יגידו כיצד תסתיים מלחמת “חרבות ברזל”, אולם עלינו הן כמדינה והן כחברה לזכור את מה
שהרצל טען כאשר יצא למסע הציוני שלו ופעל רבות למען הקמת מדינת יהודים בארץ ישראל.
הנחת המוצא שלו הייתה, שביחסים הבין-לאומיים אין צדק ואנושיות. לרגל ציון 76 שנים להחלטת
כ”ט בנובמבר באו”ם עלינו להבין שבזירה הבינלאומית מדינת ישראל הנה שחקן אחד מני רבים
ובמים הסוערים האלו יש למצוא את הנתיב הנכון.