תקציר: הקיבוץ כמרכיב מרחבי חוץ עירוני עודנו רלוונטי כחלופה לעיר
כפי שהתפתחה מאז המאה ה-19. אין די ביצירת יישובים קהילתיים
פרבריים יפים ונוצצים ככל שיהיו. כדי ליצור חלופה אמיתית לעיר,
נחוצה סולידאריות קהילתית שיתופית, כלכלית ותרבותית, לא כקומונות
אליטיסטיות אלא כרשת קהילתית דוגמת המועצות האזוריות כפי
שהתפתחו, המאחדת חקלאות עם תעשייה, מושבים, כפרים ויישובים
קהילתיים ואפילו עיירות כמרחב חלופי ובר קיימא המספק שירותי חינוך,
רווחה, צריכה ותרבות כיישות ייחודית. לא עיר לא כפר – האדריכלות של
הקיבוץ בא להציג חלופה זו ולשמש מקור השראה לעתיד בתקווה שיהיה
אפשר ללמוד ממנה. יחד עם זאת, הספר בא לתעד ובכך גם לשמר את
תולדות התכנון האדריכלי הקיבוצי, מעשה שהיה ולהעריך אותו כמות
שהוא – תופעה ייחודית במינה, תופעה מרחבית, תכנונית ואדריכלית אך
מעל הכל אנושית הנקראת – קיבוץ.