בית חנקין בכפר יהושע

בית חנקין – סיפור המקום

בשלהי שנות הארבעים של המאה העשרים, בהתאם לצוואתו של יהושע חנקין, יזם המורה ואיש הטבע מנחם זהרוני (1979-1912) את הקמתו של “מכון אזורי לטבע ולידיעת המולדת – בית חנקין” בלבה של ההתיישבות העובדת, בבית הספר בכפר יהושע. אבן הפינה למקום הונחה ב-1949.

בית חנקין הוקם על תשתית חינוכית-תרבותית, שבבסיסה עמדה אידיאולוגיה לאומית חדשה, שהתגבשה ביישוב העברי בארץ ישראל. תרבות אשר נשענה על העבריות ועל הילידיות כעקרונות המבדילים את היהודי החדש מהיהודי הגלותי. לחינוך בכפר היה תפקיד חשוב בניסיון לכונן את הזהות החדשה, הפרטית והקולקטיבית ובבניית “תרבות מולדת”, המבוססת על מערכת סמלים לאומית חדשה, על הכרת הסביבה הטבעית, המרחב הגיאוגרפי והמרחב ההיסטורי. בפיתוח הפעילות החינוכית לדור הצעיר ניצבו הטבע והעבודה כיסודות לחיי הרוח והמעשה.

בית חנקין שימש את קהילת בית הספר המקומי ומורים ותלמידים מרחבי הארץ, שבאו להשתלם בנושאי טבע וידיעת הארץ. המבנה כלל אולם תצוגה רב תחומי (מוזיאון), מעבדות כימיה וביולוגיה, מחסן, מצפה כוכבים קטן, פינת חי וגן בוטאני. שלוש שנים אחר כך נבנה יד מיכאל, לזכרו של חבר הכפר מיכאל כפרי, ששימש כאולם להרצאות ולתערוכות.

מנחם זהרוני הצהיר על החשיבות האסתטית, שהושקעה בעיצוב הבניין והתצוגה “במלאכת סידורו של המכון הוקפד על מתן צורה אסתטית נאה לבית, בסגנון כפרי מובהק”[1]. כ-60 שנה חלפו, ועדיין זוכרים בני הכפר את תחושת המסתורין והקסם ששכנה במקום, רחבת הכניסה בעלת העמודים, גרם המדרגות, האור הקלוש החודר מהחלונות הגבוהים, הגלריה על רצפתה החורקת, ריח הפורמלין ומבט הפוחלצים. בית חנקין ענה על הקריטריונים המוזיאליים המקובלים דאז, שותף ביצירת ההון התרבותי ובעל נרטיב ומסר חינוכי בלתי מתפשר.

זהרוני, ‘המשוגע לדבר’, הקדיש את עצמו לפיתוח המקום. בסיס האוסף היה האוסף הפרטי שלו, ואליו נוספו ברבות השנים מוצגים רבים, שנאספו על-ידי הקהילה וממשיכי דרכו. ממצאים ארכיאולוגיים שנמצאו בעת החריש, וצמחים, בעלי חיים ואבנים, שנמצאו בשדה או במהלך טיול, הוצגו לראווה כב”חדר פלאות”[2]. איסוף הממצאים הארכיאולוגיים, הזואולוגיים, הבוטניים והגיאולוגיים על-ידי זהרוני ובני המקום, הכנסתם והצגתם ב”קודש הקודשים” החילוני – בית הספר והמרחב המוזיאלי, היו צעדים נוספים ביצירת המטא-נרטיב הציוני.

דמותו של מנחם זהרוני ופועלו הייחודי, משקפים את מהותו של בית חנקין בשנות החמישים, והפכו לחלק אינטגראלי מן הנרטיב של המקום. לאחר עשר שנים של פעילות אינטנסיבית, עזב מנחם זהרוני את המקום, ואחריו ניהל את בית חנקין נגה הראובני. ב-1969 פרצה במקום שריפה ומאז עמד בית חנקין שומם מספר שנים. בשנת 1973 קיבל על עצמו אילן טל את ניהול המוסד וחידושו. בעזרת ביל פרגסון, צייר ואיש אקדמיה, עוצבה התצוגה מחדש בהתאם לנרטיב אקולוגי, נערך מיון, צוירו דיורמות, והמקום זכה לעדנה מחודשת.

במהלך השנים, לאור שינויים אידיאולוגיים, חברתיים ותרבותיים, בשל העדר עניין ותקציב מצד הקהילה ומוסדותיה, הלכה הפעילות בבית חנקין והצטמצמה, עד לסגירתו המוחלטת.

בשנת 2015 החלה פעילות התנדבותית של אנשי הקהילה לשיקום ולפיתוח המקום מחדש ברוח שימור ופתוח. במסגרת התכנית, לצד פיתוחו והתאמתו לרוח הזמן, נשמר ייחודו ההיסטורי והערכי של בית חנקין, בשימור המבנה ותערוכת הקבע. במקביל, מוצגות תערוכות אמנות מתחלפות ביד מיכאל, אשר משמש כיום כגלריה לאמנות עכשווית.

האוסף המגוון והייחודי, שנאסף במהלך השנים על ידי מנהלי בית חנקין והקהילה המקומית, עבר במהלך השנים וממשיך לעבור גלגולים נרטיביים שונים. בכל תקופה הוצב האוסף מחדש בהיבט נרטיבי ובפרשנות חדשה, בהתאם לרוח הזמן ולמגמות אוצרותיות משתנות. בימים אלו, תערוכות האמנות מתייחסות באופן ביקורתי ועכשווי למקום, למוצגיו ולתכנים הגלומים בו, מטעינות אותו בתכנים ובמשמעויות חדשות, מעלות שאלות הנוגעות בנושאים חברתיים, סביבתיים, היסטוריים ואישיים.

בשנת 2017 הוכר בית חנקין כאתר מורשת. לאורך השנה, במהלך ימי הלימודים, משמש המקום את אוכלוסיית בית הספר המקומי ובתי ספר מן העמק ובסופי שבוע ובחגים נפתח לקהל הרחב.

[1] מנחם זהרוני, 1966-7, עמ’ 314

[2] חדרי הפלאות (Cabinet of curiosities) היו מרחבי תצוגה של אוספי האצולה באירופה, אשר הציגו בדחיסות וללא קטלוג מגוון רב תחומי של פריטים מעולמות תוכן שונים. ניתן למצוא חדרי פלאות החל מהמאה ה-16 ועד המאה ה-18.