מסלול מורשת למטייל העצמאי

הפינה של רמי אהרוני – מרצה ומורה דרך

במסגרת פעילות המחלקה לסיורי מורשת, אנו שמחים להציע למטייל העצמאי מסלול טיול נוסף, בליווי הסברים. סיור זה מיועד לציבור הרחב ולכאלה שמעוניינים לטייל בזמנם החופשי, ללא צורך במסגרת מאורגנת. משך הסיור במכונית פרטית, משולב בקטעי הליכה קצרים, מוערך ב 3-4 שעות.

ירוק בעיניים – מסלול ברמות מנשה

אנחנו מציעים לכם לתקופת הפסח מסלול טיול בכרמל, באזור – רמות מנשה, המשתרע בין נחל עירון (דרך ואדי עארה) מדרום, לנחלי יוקנעם, תות, ודליה (דרך ואדי מילק) מצפון. מרבית השטח של רמות מנשה מכוסה בסלעי קרטון, סלעי גיר רכים, שהגשם גורם להם לבלייה מהירה. בשל כך הגבעות ברמות מנשה הן בעלות מופע “רך” של מדרונות מתונים וחסרי מצוקים. שמו הערבי של האזור, “בלד א-רוחה” (ארץ הרוחות, ארץ המנוחה), מביא לידי ביטוי את האופי הרמתי והנוח של רמות מנשה ואת העובדה כי היא נמוכה מחלקיו האחרים של הכרמל. ב-2006 הכריז אונסק”ו על כ 84,000 דונם כ”פארק ביוספרי“.

לאור השנה הגשומה, האזור פורח וירוק ובין תמונות הנוף היפות והמיוחדות שיש לרמות מנשה להציע למטיילים בו, נפקוד כמה אתרים מעניינים ופחות מוכרים.

עין ריחניה: המסלול מתחיל במחלף אליקים במפגש כביש 70 וכביש 672. במחלף, נפנה דרומה לכביש 672. משמאל (מזרח) נבחין בבתי יוקנעם עילית ההולכים ונבנים ליד הכביש ונחלוף על פני מושב עין העמק (הוקם ב-1944). כ 250 מ’ לאחר שער הכניסה למושב נבחין (משמאל) בכניסה לשביל עפר (סימון שבילים כחול, הגם שבחלק מהמפות הוא מסומן דווקא באדום… תוכלו להיעזר במד הדרך ולמדוד 1,800 מ’ ממחלף אליקים). נרד עם כלי הרכב למסלול קצר ומהנה. לרוצים בכך ניתן להחנות וללכת ברגל. שביל העפר הכבוש מוביל להרחבה – 143 יחידות דיור חדשות נבנות בעין העמק. לאחר ירידה של כ 700 מ’ נגיע אל עין ריחניה. המעיין משולט וקל מאד למצוא אותו ולהבחין בבריכת המים שהוא יוצר.

אנחנו נמצאים בחלקו העליון של נחל השופט הזורם מזרחה אל קיבוץ הזורע ולקישון. מהמעיין נמשיך לרדת ברגל ונגיע לשלוש בריכות מים קטנות ויפות החבויות בתוך חישת קנים. בסמוך לבריכות (מצפון) מבחינים בשרידי טחנת הקמח שפעלה פה בעבר. כל שנותר ממנה כיום הוא מבנה הארובה בתוכו זרמו המים. נפילתם מטה יצרה אנרגיה שאפשרה את הפעלת גלגלי הטחינה. בנחל שפע של צמחיה – צמחי קנה, פטל קדוש, טיון דביק ועוד. לאחר שהשתכשכנו במים השוצפים ולא הותרנו מאחורינו לכלוך…

נחזור אל כביש 672, נפנה שמאלה לכיוון קיבוץ עין השופט (כביש 6953). לתחתנו הבאה כתבו ב Waze – מצפה יצחק הוכברג.

נחנה במגרש החנייה הצמוד לבית הספר האזורי ‘עומרים’. מימין לחנייה תבחינו בשער אבן, דרכו נכנס אל המצפור. באתר עצמו תראו שהשם נכתב קצת אחרת: יצחק אוכברג. לפניכם מצפור (נחנך ב-2011) ואתר הנצחה מרשים ומיוחד. יצחק אוכברג נולד באומן ב-1878 ונפטר בגיל 59 בקייפטאון שבדרום אפריקה אליה הגיע ב 1895 בעקבות אביו. יצחק ביקר בארץ ב-1926 והיה ציר בקונגרס הציוני של 1929 בציריך. בדרא”פ התעשר מעסקאות נדל”ן והוריש בצוואתו רבע מיליון ליש”ט לקק”ל. סכום עתק באותם הימים. בכספו נרכשו אדמות הקיבוצים הסמוכים דליה (1939, ישוב חומה ומגדל) וגלעד (1945) שאף נקרא בתחילה על שמו “אבן יצחק“.

בשנת 1921 יצא אוכברג לקהילות היהודיות באוקראינה שחלקן נפגע קשה מאד בפרעות שערכו האוקראינים ביהודים בסיום מלחמת העולם הראשונה. סיפור בצד: האחראי לפרעות היה סמיון פטלורה הנשיא האחרון של הרפובליקה העממית של אוקראינה. על הרקע הזה רצח אותו היהודי שלום שוורצבארד בעת גלותו של פטלורה בפריז ב-1926 אך בית המשפט הצרפתי זיכה אותו בשל העובדה כי יצג במעשהו את הקורבנות היהודיים הרבים. בחזרה לאוכברג: הלה אסף 187 יתומים יהודים פליטי הפוגרומים והביאם על חשבונו לדרום אפריקה, שם דאג לכל מחסורם וחינוכם בעזרת שני בתי יתומים שהקים ביוהנסבורג וקייפטאון. אלפי צאצאיהם חיים עד היום בדרום אפריקה, אחרים עלו ארצה. הילדים (כולם מונצחים במצפה, חלקם עם תמונותיהם) כינו אותו “אבא אוכברג” ויפה מאד עשו המועצה האזורית מגידו והקק”ל כשהחליטו על הקמת מפעל ההנצחה המרשים הזה.

נחזור אל הרכב, נפנה ימינה (דרומה) ומיד שמאלה בכיכר לכביש 6953 לעבר קיבוץ משמר העמק. לתחתנו הבאה כתבו ב Waze – אנדרטת יער הקיבוצים.

הכביש חולף על פי הכניסה (מימין) לקיבוץ עין השופט (1937) הנושא את שמו של השופט היהודי אמריקאי לואי ברנדייס (1856 – 1941) ממנהיגיה של יהדות ארצות הברית. קיבוץ רמת השופט (1941) הסמוך נקרא על שמו של השופט היהודי יוליאן מק (1866 – 1943) שכיהן כנשיא הסתדרות ציוני ארה”ב. לא קל לזכור, אבל אלה הם השמות שנבחרו…

סעו 600 מ’ מהכניסה לעין השופט ותגיעו לשלט חום המורה – אנדרטה לחללי הקיבוצים, ימינה (דרומה). בכניסה לשביל (סימון ירוק) תבחינו משמאל בשלט המתאר את המרחב הביוספרי באזור.

נרד באיטיות בדרך הסלולה ונבחין בשלט המציין – ג’וערה. לצערנו, האתר החשוב הזה סגר את שעריו בשל העובדה כי לא נמצא תקציב בכדי להפעילו. היום, כששנת המאה לארגון ה”הגנה” (1920 – 2020) מאחורינו, חשוב לדעת כי כאן היה בית הספר הצבאי הגבוה של ה”הגנה”. לימים כונה המקום “בית ספר לרמטכ”לים“, בשל מספרם הגדול של קציני צה”ל הבכירים שקבלו את הכשרתם הראשונית במקום. קורס מפקדי המחלקות היה הקורס הגבוה ביותר שיכולה הייתה המחתרת להציע לאנשיה. כאן, הרחק מעיניהם הבולשות של הבריטים עסקו אנשי ה”הגנה” באימוני שדה, ירי, ניווט, ספורט ועוד. כאן צמח דור המפקדים שהוביל את ה”הגנה” ואת צה”ל במלחמת העצמאות ובמשך שנים רבות נוספות. עובדת טריוויה… כאן צייר משה בר תקוה (מונדק פסטרנק) את סמל החרב וענף הזית, שהפך לסיכת המ”מ המוענקת עד היום למסיימי קורס הקצינים של צה”ל.

במאה ה 19 היו שייכות אדמות האזור לבני משפחת צאלח הערבית מחיפה שאריסיהם עיבדו את האדמה והתגוררו בבית האבן הגדול שעל ראש הגבעה. בימי מאורעות 1936 החליטה הקק”ל להרחיב את תחום ההתיישבות היהודית לאזורים מרוחקים ומסוכנים ובג’וערה, יישבו את ראשוני קיבוץ עין השופט (1937) שכעבור כשנה עברו לגבעה הסמוכה בה נמצא הקיבוץ גם היום.

הגבעה עליה שוכן מחנה ג’וערה נקראת גבעת נוח. נח (נורווין) לינדהיים (1908 – 1939) היה אדריכל ונפטר בגיל צעיר ממחלה. אמו אירמה לינדהיים (1886 – 1978) יהודייה אמריקאית, הייתה פעילה ציונית ונשיאת ההסתדרות הציונית “הדסה”. ב 1933 עלתה ארצה והייתה חברה בקיבוץ משמר העמק ובמהלך שהותה בארץ סייעה רבות בהקמת קיבוץ עין השופט. בן אחר שלה, דונלד, נהרג בעת שירותו כחייל בצבא ארה”ב ב-1945. אירמה נפטרה בארה”ב ולבקשתה נטמן אפרה לצד אפרם של בעלה, בנה נוח ורעייתו הלן בקיבוץ משמר העמק.

הכביש סלול וצר ופונה דרומה, נגיע עמו לפי השילוט, לאחר כ-6 ק”מ, ליער הקיבוצים. לאחר כ-800 מ’ מהכניסה לכביש, נבחין מצד שמאל ברחבת אבן מרוצפת ובה שני עמודי אבן, זהו אתר הנצחה (חורבת ח’לת עת) לזכר שלמה קורץ חבר קיבוץ עין השופט ונכדו ליאור צ’רן שנספו בשנת 1989 כאשר ירדו לחקור את אחת המערות שבאזור וזו קרסה וקברה אותם חיים.

נמשיך כ-300 מ’, נפנה שמאלה, נסע עוד כ 2,700 מ’ ונקיף את הגבעה של חורבת בית ראש (ראס בערבית), שנמצאת משמאל. בימי מלחמת העצמאות שימשה הגבעה משלט לחברי הקיבוצים עין השופט, רמת השופט ודליה. ההתבססות בגבעה סייעה לעמידת הגבורה של קיבוץ משמר העמק שנלחם על חייו מול כוחותיו של המפקד הערבי של “צבא ההצלה“, פאוזי אל קאוקג’י. בתקופה הצלבנית נקרא המקום “ביאתריאס” ושימש את חברי המסדר הטמפלרי כחווה חקלאית. נראה כי מעיין שולמית הסמוך שימש להם כמקור מים.

נמשיך בנסיעה עוד כשני ק”מ ונגיע אל פניה חדה מזרחה – מולנו נמצאת האנדרטה לחללי הקיבוצים במערכות ישראל. סביבנו יער מנשה הנמצא בגובה של כ 250 מ’ מעל פני הים והוא מקום טוב לפיקניק (אין במקום ספסלי ישיבה).

ביער זה התקיימה בשנת 2013 “השומריה ה-10” של תנועת הנוער ״השומר הצעיר״, בה ציינו 100 שנות פעילות לתנועת הנוער הציונית הראשונה. מידי פעם גם משמש היער למחנות קיץ שונים.

האנדרטה בקרחת היער נחנכה ב-2007 והיא מנציחה את שמות הנופלים ואת קיבוציהם. למעלה מ 3,000 חללי התנועה הקיבוצית במערכות ישראל מונצחים בה. ראשון הנופלים הוא משה ברסקי מדגניה (משה דיין נקרא על שמו). בסמוך תבחינו גם בשמותיהם של יוסף טרומפלדור וחבריו שנפלו בהגנת תל חי. אחרוני הנופלים הם חללי “צוק איתן” (2014). הקמתה של האנדרטה לוותה בהתנגדויות. היו שטענו כי האנדרטה אינה נחוצה בשל העובדה כי הנופלים מונצחים באנדרטאות רבות הפזורות בכל רחבי המדינה. זה נכון, אולם כשמבקרים באתר זה רואים את מספרם הרב של הנופלים ומבינים את גודל ההקרבה ואת התרומה העצומה של בני ובנות הקיבוצים לחייה של האומה. טוב עשו המתכננים אנשי הקק”ל כשהחליטו למקם את האנדרטה בקרחת היער. ממנה יש תצפית טובה מזרחה לעבר הרי הגלבוע, גבעת המורה, התבור, עמק יזרעאל והגליל התחתון. את האנדרטה תכנן הפסל שאול סלו חבר קיבוץ עין גב ונכתב עליה: “נזכור אחים, בנים ורעים אשר יצאו עמנו בפלוגות הלוחמים. אנחנו חזרנו והמה לא ישובו עוד” (ס. יזהר).

הדרך המומלצת חזרה היא דרך הכביש הסלול עמו הגענו. ניתן לחזור לכביש 672 גם דרך שבילי היער, אולם הדרך אינה מתאימה לכלי רכב נמוכים. ראו הוזהרתם.

כאן מסתיים סיורנו אך למי שזמנם בידם נמליץ להמשיך לעבר קיבוץ הזורע, לבקר במוזיאון ע”ש ישראל וילפריד ולבקר בנחל השופט (עין אמי).

טיול נעים, רמי אהרוני