המושבה הגרמנית בירושלים

בימים אלו אישרה עיריית ירושלים תכנית מגורים יוקרתית, שבו קיבל יזם אישור לפרק ולהרכיב בית לשימור מלא ברחוב כרמיה 8 (בית קובנר הטפלרי), כולל הגבהה של 1.6 מטרים – בניגוד לתכנית המתאר לשימור שכונת המושבה הגרמנית.

המושבה הגרמנית נוסדה בחלק המערבי של אזור “אל בקעה” המישורי בדרום העיר (בקעה התחתית). האדמות נרכשו מתושבי הכפר בית צפפא בשנת 1872 על ידי מתיאוס פרנק הטמפלרי, עבור חותנו שנפטר בדרכו לירושלים. אנשי הקהילה הטמפלרית שישבו בבתים שכורים בעיר העתיקה, נחלצו לעזרתו ורכשו ממנו את הקרקע כדי לייסד בירושלים מושבה חדשה, ולהקים את המרכז הרוחני של התנועה. הבנייה נעשתה במתכונת כפר גרמני טיפוסי בחבל וירטמברג שבדרום מערב גרמניה, משם הגיעו מתיישביה הטמפלרים שהיו חברי כת דתית שמרדה בכנסיה הפרוטסטנטית. הם הקימו לעצמם מועצה דתית שניהלה את ענייני הדת, ויצרו תפילות משלהם. אחרי שהתגבשו, החליטו לעלות לארץ הקודש ולהקים את מרכזם בירושלים. לשכונתם הם בחרו בשם המקראי “רפאים”.

הבנייה נעשתה בחומרים מקומיים. כך, שלא כבכפר גרמני אופייני, בתי המושבה הגרמנית נבנו מאבן ירושלמית ולא מעץ ומלבנים. מרבית הבניינים הם בני שתי קומות או בתים חד-קומתיים ובעלי גגות רעפים. שלד הרחובות הושתת על שני רחובות ראשיים – דרך עמק רפאים במערב ודרך בית לחם במזרח. שני הרחובות נפגשים בקודקוד אחד וביניהם נמתחת רשת רחובות הניצבים זה לזה. הבתים בנויים לאורך הרחובות על חלקות שרובן בצורת מלבן, בשטח של כדונם אחד. מבני הציבור תוכננו במרוכז בקודקוד השכונה.

בשנת 1882 נבנה בית העם ששימש לצרכי חברה וכבית תפילה וכן שני בתי הספר – הליצאום הישן בשנת 1878 והליצאום החדש בשנת 1882. בשוליים הדרומיים נבנה בשנת 1894 מנזר קתולי ובשנת 1878 בית הקברות. רוב הבתים הראשונים נבנו לאורך רחוב עמק רפאים בהדרגה לכיוון דרום. רובם חד-משפחתיים ומכילים את הפונקציות הנחוצות למשק חקלאי (מחסנים, מתבנים, וכדומה). 

המתיישבים הגרמנים במושבה היו חלוצי המודרניזציה ובעלי מקצועות יצרניים כמו נפחים, מסגרים, בנאים, אופים, גננים, מהנדסים ואדריכלים. הייחודיות הארכיטקטונית של המושבה הגרמנית הינה פועל יוצא של המרקם הכפרי – פסטורלי שבו רחובות צרים, גדרות אבן, עצי אורן וגגות רעפים. הקשר החזק שלהם עם המקרא בא לידי ביטוי בחריטת פסוקים מהתנ”ך על משקופי הבתים. עם בניית תחנת הרכבת בסמוך למושבה בשנת 1892, הביא הדבר להתפתחות ולשגשוג כלכלי. האזור הפך למוקד משיכה עבור משפחות מוסלמיות ויזמים ערבים אמידים שבנו בתים במושבה הגרמנית, בעיקר בחלק שמדרום לבתי בני הקהילה הטמפלרית. כך נוספו למושבה בתי מידות מפוארים בסגנון ערבי.

כשביקר הקיסר הגרמני וילהלם בירושלים בשנת 1898, התגוררו במושבה כ-400 נפש. הביקור הביא לחידוש קשרי בני הדור השני עם המולדת בגרמניה. לפני מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, התגוררו במושבה כ-600 נפש. עם כיבושה של ירושלים על ידי הבריטים בשנת 1917, ולאחר סיום מלחמת העולם, פונו רוב המתיישבים הגרמנים, שהיו נתיני אויב, ובמקומם התיישבו פקידים ועובדים בריטים. בשנת 1921 חזרו חלק מהמתיישבים הגרמנים ואופי השכונה נקבע כמרכז מגורים מעורב. ברחוב לויד ג’ורג’ נבנה קולנוע אוריינט, לימים סמדר. המושבה התפתחה לכוון דרום ומערב לאזור המגורים של משפחות ערביות המגורים בגבול השטח הבנוי של בקעה תחתית וקטמון. בתקופת המנדט נוצרה רציפות של שטח בנוי מהמושבה הגרמנית ועד למושבה היוונית.

בשכונת המושבה הגרמנית נותרו כ–50 מבנים טמפלרים – שמורה ארכיטקטונית בסגנון כפרי עם רחובות צדיים צרים ופסטורליים, בתים בני קומה אחת או שתיים בעלי גגות רעפים וגדרות אבן סביבם, תריסי עץ ירוקים, עצי אורן וברוש, גינות ירק ונוי ומרפסות.