חפש:
0
סל קניות

אין מוצרים בסל הקניות.

שבעה כוכבים מוזהבים

“רקע לבן עם שבעה כוכבים מוזהבים” כך תיאר תיאודור הרצל את הצעתו לדגל התנועה הציונית במכתב, ששלח לידידו האנגלי יעקב דה-האז ביולי 1896, וגם צירף שירטוט של סידור הכוכבים על הדגל. מכתב זה, השמור בארכיון הרצל, עבר לאחרונה טיפול משמר במעבדת השימור של הארכיון הציוני.

 

מכתב של הרצל ליעקב דה-האז, 1896 (H1\2750)

 

תיאודור הרצל, 1898 לערך (GNZB\401808) ויעקב דה-האז (PHG\1095551)

דה-האז, עיתונאי, סופר ופעיל ציוני מלונדון, היה מתומכיו הראשונים של הרצל. לקראת ביקורו הראשון של הרצל בלונדון התכתבו השניים על מימוש התוכנית הציונית. בתחילת מכתבו הזכיר הרצל את הברון אדמונד ג’יימס דה רוטשילד, שדחה את תוכניתו בטענה שההגירה לארץ ישראל לא מעשית. בהמשך המכתב הציע הרצל פעולות אפשריות לקראת הקמת ארגון ציוני מקומי בלונדון, והוסיף שרטוט של הצעתו לדגל התנועה.

הרעיון של הרצל לעיצוב דגל עם שבעה כוכבים, המייצגים את מספר שעות העבודה הרצוי ביום, על רקע לבן, המסמל את “חיינו החדשים והטהורים”, פורסם עוד קודם בספרו “מדינת היהודים” מ-1896. הרצל כתב עליו כבר שנה קודם ביומנו (בתאריך 14.6.1895), אך זוהי הפעם הראשונה שהוא שרטט אותו. בגרסה המשורטטת הוסיף הרצל מגן דוד, שבתוכו מיקם שישה כוכבים, ואחד נוסף בקצהו העליון. האריה במרכז מגן הדוד, סמל לשבט יהודה, נוסף במועד מאוחר יותר, והופיע במכתב ששלח הרצל לידידו מכס בודנהיימר כשנה לאחר מכן.

 

מתוך מכתבו של הרצל למכס בודנהיימר, 30.5.1898 (A15\98-11)

הדגל, שהונף על במת הנואמים בקונגרס הציוני הראשון – דגל עם שני פסים כחולים על בד לבן ובמרכזו מגן דוד, עוצב לפי הצעתו של דוד וולפסון, ולימים הפך לדגל התנועה הציונית. בקונגרסים הבאים שולבו הדגל של וולפסון והדגל של הרצל יחדיו: שני פסים כחולים, מגן דוד עם שבעה כוכבים ואריה במרכז. במרוצת הזמן דווקא עיצובו של וולפסון נפוץ יותר, ואומץ לבסוף גם כדגלה הרשמי של מדינת ישראל.

כמעט 120 שנה חלפו מאז צייר הרצל את דגל שבעת הכוכבים, והמכתב, שכתב לדה-האז נשמר בארכיון הציוני המרכזי. במשך השנים הוא עבר פעמים אחדות טיפול משמר. בשנות השמונים הוכנס המכתב לעטיפת מיילר (פוליאסטר) שקופה, שתגן על הנייר, אך כנהוג באותם הימים סגרו אותה עם דבק דו-צדדי לאורך השוליים, ורק בפינות נותר פתח קטן לאוויר. כיום ידוע ששיטה זו בעייתית, מכיוון שכעבור זמן הדבק מתפשט, נספג בנייר וגורם להתחמצנותו – מה שעלול להביא להתפוררותו. מסיבה זו משמרת הנייר, שטיפלה מחדש במסמך, נדרשה תחילה להסיר את מעטפת המיילר הישנה.

ניקוי גרגרי האבק מן הנייר בעזרת לחות

בשלב הבא ניקתה המשמרת את גרגירי האבק, שחדרו לסיבי הנייר, בעזרת מכחול מיוחד ורסיסי מים, שהותזו בספריי עדין. אחר כך הסירה מהדף את שאריות הדבק בעזרת חומרי המסה (סולוונטים), וניקתה את הכתמים שהותיר, ואז חיזקה את הקפלים ואת שולי הדף שהחלו להתפורר בעזרת נייר יפני עדין ודבק עמילן. כדי להגן על המכתב ולהבטיח את שימורו לדורות הוכנס למעטפת מיילר חדשה, ששוליה חוברו בחום, במכונה הלחמה מיוחדת.

 

הלחמת שולי המיילר ליצירת מעטפה למכתב

השופט פרופ’ אליקים רובינשטיין, המשנה לנשיאה (בדימוס), בית המשפט העליון נשיא המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים:

“ערב יום העצמאות ה-75 יפה להידרש לעניין הדגל. דגל בתרבות האנושית, ובתולדות עם ישראל בכלל, מהווה סמל לאומי, דתי, שבטי, יחידתי, ציון לזיהוי כלפי כולי עלמא, לסולידריות, לעידוד הדדי. עוד בתורה מסופר על דגלי מחנות השבטים בתוך מסעות בני ישראל במדבר. בילדותי שרה לי אמי את שירו של נח רוזנבלום “שאו ציונה נס ודגל, דגל מחנה יהודה, מי ברכב מי ברגל, נעש נא לאגודה”. השיר, המבוסס על פסוק בירמיהו (ד’, ו’), חובר בתרנ”ח (1898) בעקבות הקונגרס הציוני הראשון, שכינס הרצל.

הרצל, איש העם והעולם, הבין את חשיבותו של דגל לתנועה לאומית כסמל מאחד. מן הסתם הביט סביבו אל הלאומים, שהתעוררו באירופה. לכן עוד ב-1896, בשלב מוקדם של מאמציו לכינון התנועה הציונית, נתן ביטוי לכך בספרו “מדינת היהודים” – והשם “מדינה” מצביע מיניה וביה על הצורך בדגל – “בשעה שרוצים להנהיג אנשים רבים, מן ההכרח הוא להניף סמל מעל לראשיהם”. על כן תיכנן דגל, ששילב ניקיון ויושר עם בשורה חברתית: שבעת הכוכבים בו מסמלים שבע שעות עבודה ביום. הדבר מפתיע ומרגש בהתחשב בשעבוד העובד, שהיה מקובל באותה תקופה. הדבר תאם את תפיסתו החברתית של הרצל, המתבטאת גם בספרו “אלטנוילנד”.

בסופו של יום לא נבחר לתנועה הציונית דגל שבעת הכוכבים. במקומו נבחר הדגל הלבן עם שני הפסים התכולים בצידיו בדומה לטלית ועם מגן דוד תכול במרכזו, שכבר היו כמותו בנמצא בעשורים שקדמו לקונגרס הציוני הראשון.

מדינת ישראל הכריזה, מפי מועצת המדינה הזמנית (שקדמה לכנסת), ביום כ”ה בתשרי תש”ט (28.10.48) על דגלה, ובשנה שלאחר מכן קיבלה את חוק הדגל והסמל, הקרוי כיום חוק הדגל, הסמל וההמנון. הדגל שנבחר הוא דגל התנועה הציונית, בעיניי המשך טבעי. לימים, בתשע”ח (2018), התקבל חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, ובו קובע סעיף 2(ב) “דגל המדינה הוא לבן, שני פסי תכלת סמוך לשוליו, ומגן דוד תכול במרכזו”; הוא הוא דגלנו.

דגל מדינת ישראל מונף במשכן הנשיא, בכנסת, בכל משרדי הממשלה, במחנות צה”ל ובבתי המשפט; ישראלים רבים מאוד יניפו אותו על בתיהם ורכביהם סביב יום העצמאות. בביתנו מונף הדגל הלאומי מראשית אייר עד תומו, עד לאחר יום ירושלים. הציבור, הרוצה לבטא את דבקותו במדינה ובערכיה, מניף את הדגל – ולהבדיל, בעת אבל חלילה מורד הדגל לחצי התורן. לא בכדי שרו מבקשי העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות השבעים של המאה העשרים את שירו של ישראל רשל “כחול ולבן זה צבע שלי”.

כללם של דברים: תודעתו הלאומית והמדינית של הרצל הייתה נכונה. הדגל מתנופף בגאווה ומסמל את ישראל. הדגל ששרטט הוא עצמו אמנם לא התקבל, אך מונצח (למשל בקניון שבעת הכוכבים בהרצליה, העיר הקרויה על שם הרצל). ואפילוג קשה אך מרשים; הבעל והאב השכול ליאו די, אישה של לוסי (לאה) ואבי רינה ומאיה, ה’ יקום דמן, ביקש מכולנו להניף את דגלי ישראל, בחינת “עם ישראל חי”, סמל לטוב ולבניין אל מול מבקשי ההרס והשמד. הרצל היה גאה בו. שאו ציונה נס ודגל.

עוגיות

אתר זה משתמש בעוגיות כדי לשפר את הפונקציונליות של האתר, לספק לך חוויית גלישה טובה יותר ולאפשר לשותפים שלנו לפרסם לך.

מידע המפרט על השימוש בעוגיות באתר זה וכיצד ניתן לדחות אותם, ניתן לצפות במדיניות העוגיות שלנו.

על ידי שימוש באתר זה או לחיצה על “אני מסכים”, אתה מסכים לשימוש בעוגיות.