שימור ויטראז' קיבוץ שדה נחמיה

שימור הוויטראז' בחדר האוכל של קיבוץ שדה נחמיה – "דברי ימי העם היהודי" ד"ר אברהם גלאט.

כאשר אמנות, אדריכלות וקהילה נפגשות

דינה אבשלום גורני מנהלת מחוז צפון

בין פרויקטי השימור שבוצעו השנה במחוז צפון של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, בולט במיוחד שימורו של הוויטראז' המונומנטלי בכניסה ללובי חדר האוכל של קיבוץ שדה נחמיה. זהו פרויקט המדגים את אחד האתגרים המרתקים בעולם השימור – שימור יצירת אמנות המשולבת במבנה היסטורי, כאשר היצירה עצמה היא חלק בלתי נפרד מן האדריכלות, מן המרחב הציבורי ומהזיכרון הקהילתי.

הוויטראז' נוצר בשנת 1979, לקראת חנוכת חדר האוכל החדש של הקיבוץ. את היצירה יזמו חברי הקיבוץ ירי (ירמיהו) ורות סביר,  שהזמינו את האמן ד"ר אברהם גלאט ורעייתו ביאטריס גלאט להגיע לשדה נחמיה וליצור אותה במקום. ד"ר גלאט, פרופסור לאמנות ב־St. Patrick's College  בניו יורק, בחר בטכניקה יוצאת דופן של זכוכיות צבעוניות המודבקות על לוחות פרספקס, ולא בטכניקת הוויטראז' הקלאסית המבוססת על מסגרות עופרת. גם הפרשנות הרעיונית של היצירה נכתבה על ידו ומלווה אותה עד היום.

אמנות כחלק מהאדריכלות הקיבוצית

בשנות השבעים והשמונים הייתה תפיסה רווחת בקיבוצים שלפיה מבני הציבור אינם מיועדים רק לשימוש פונקציונלי, אלא גם לביטוי תרבותי ואמנותי. חדר האוכל היה לב החיים הקהילתיים – מקום שבו התקיימו הארוחות המשותפות, חגי ישראל, אספות חברים, טקסים, מופעים ואירועים קהילתיים.

בתוך מרחב ציבורי זה שולבה היצירה כחלק בלתי נפרד מן האדריכלות. היא אינה קישוט המתווסף למבנה, אלא אלמנט אומנותי היוצר חוויה של אור, צבע ומשמעות. האור החודר דרך הזכוכיות משתנה לאורך שעות היום ועונות השנה, והופך את היצירה לחלק חי מן החלל ולחוויה יומיומית של חברי הקיבוץ ומבקריו.

שילוב אמנות במבני ציבור היה אחד המאפיינים החשובים של האדריכלות הקיבוצית באותה תקופה. הוא ביטא את האמונה כי אמנות ותרבות הן חלק בלתי נפרד מחיי היום־יום ומהזהות הקהילתית. לכן, שימור הוויטראז' הוא גם שימור של תפיסת עולם, שלפיה איכות החיים הציבוריים נוצרת גם באמצעות אמנות.

סיפורו של העם היהודי בצבע ובאור

מעבר להיותו אלמנט אדריכלי ואומנותי מרשים, הוויטראז' הוא יצירת אמנות בעלת תוכן רעיוני עמוק. ד"ר אברהם גלאט תיאר אותה כמעין תקציר חזותי של תולדות העם היהודי, המשלב מקורות מקראיים, סמלים יהודיים ואירועים מכוננים בהיסטוריה של העם.

המסע מתחיל בפינה השמאלית העליונה של היצירה, בפסוק "והארץ הייתה תוהו ובוהו". מן הכאוס הראשוני מתפתחים בהדרגה סיפורי ספר בראשית – קין והבל, המבול, הופעתו של אברהם והרעיון המונותאיסטי. גוני הצהוב המתבהרים מסמלים את תקופת מלכות דוד ושלמה, עד אשר הרצף נקטע בלב סערת ההיסטוריה – החורבן, הגלות והשואה.

במרכז היצירה מופיע בהדרגה מגן דוד, הנבנה מתוך האדום המסמל את הדם היהודי שנשפך לאורך הדורות. לאחר השואה הוא מתגבש לצורתו השלמה – ביטוי חזותי לתקומת העם היהודי ולהקמת מדינת ישראל.

בחלקה הימני של היצירה ממשיך הסיפור אל יסודות הזהות היהודית: הבטחת הארץ לאבות, אוהל אברהם כסמל להכנסת אורחים,  ברכת יצחק ליעקב, וסולם יעקב,  המסמל את מאבקו של האדם עם עצמו, עם אמונתו ועם ייעודו. היצירה נחתמת בפינה השמאלית התחתונה בפסוק "והנו ערים נשמות וישבו"  בדימוי של משפחה סביב שולחן השבת, האישה מברכת על הנרות, המשפחה מקדשת על היין, והבית היהודי הופך לסמל של המשכיות, תקווה ובנייה מחדש בארץ ישראל.

באמצעות צבע, אור וסמליות מצליח הוויטראז' לספר אלפי שנות היסטוריה במבט אחד, ולהפוך את הכניסה לחדר האוכל למרחב של זיכרון, זהות וערכים.

יצירה שהיא גם זיכרון קהילתי

ייחודה של היצירה אינו נובע רק מאיכויותיה האמנותיות, אלא גם מן הדרך שבה נוצרה. בניגוד ליצירות רבות שהובאו אל המבנה לאחר השלמתו, הוויטראז' של שדה נחמיה נולד בתוך הקהילה ונוצר לעיניה.

במהלך העבודה השתלבו בתהליך חברי הקיבוץ ואף ילדים, שלקחו חלק בהרכבת אלפי שברי הזכוכית. כך הפכה היצירה למפעל קהילתי ולא רק למעשה אמנותי.

אחת העדויות המרגשות לכך היא סיפורה של רונית קורן, שהייתה בשנת 1979 תלמידת כיתה ו'. מתוך סקרנות נכנסה לקרוון שבו עבדו ד"ר אברהם וביאטריס גלאט בחורשת האורנים של הקיבוץ, ומצאה את עצמה נשאבת אל תהליך היצירה. בכל ביקור קיבלה שקית ובה זכוכיות צבעוניות שיועדו לאחד מחלקי הוויטראז', והשתתפה בהדבקתן. לימים כתבה כי בכל פעם שעברה בלובי חדר האוכל חזרו אליה אותן שעות של עבודה משותפת. עדות זו ממחישה כי הוויטראז' אינו רק יצירת אמנות; הוא חלק מן הזיכרון האישי והקולקטיבי של חברי שדה נחמיה.

כאשר הקהילה בוחרת לשמר

לאחר קרוב לחמישים שנה החלו חברי קיבוץ שדה נחמיה ונאמני השימור בקיבוץ להבין שמצבה של היצירה הולך ומידרדר. אף שכעשרה אחוזים מחתיכות הזכוכית השתחררו ממקומן במהלך השנים, הן נותרו כלואות בין שכבות הפרספקס, ולכן למעשה לא אבד אף חלק מן הקומפוזיציה. ההבנה שניתן להשיב את היצירה למצבה המקורי, יחד עם ההכרה בערכה התרבותי והרגשי, הובילו את הקהילה לפעולה.

חברי הקיבוץ לא השלימו עם אובדן היצירה. הם ראו בה חלק בלתי נפרד מחדר האוכל, מן האדריכלות ומזהותו התרבותית של הקיבוץ. מתוך אחריות למורשת המקומית פנו למועצה לשימור אתרי מורשת בישראל להתייעצות מקצועית. כבר בראשית הדרך היה ברור שהמטרה אינה "לתקן חלון", אלא לשמר יצירת אמנות שהיא חלק מהזהות של המקום.

את היוזמה לטיפול ביצירה הוביל בקיבוץ אמנון ארבל יחד עם נאמני שימור נוספים והנהלת הקיבוץ שנרתמה למהלך, איגמה את המשאבים הנדרשים ומימנה את הפרויקט במלואו. ללא המחויבות של חברי הקיבוץ, נאמני השימור והנהלת הקהילה – הפרויקט הזה לא היה יוצא אל הפועל. זהו ביטוי מרגש לאחריות קהילתית ולהבנה שמורשת נשמרת בראש ובראשונה בזכות האנשים הרואים בה חלק מחייהם.

שימור בידי מומחה בינלאומי

כדי להבטיח את איכות השימור יצרה דינה אבשלום גורני,  מנהלת מחוז צפון במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, בעזרתה של נירית שלו כליפא מנהלת פרויקט שימור אומנות הקיר ביד יצחק בן צבי, קשר עם המשמר הצרפתי Gilles Florent,  מן המומחים הבולטים כיום לשימור ויטראז'ים היסטוריים.

פלורן עוסק למעלה משלושים שנה בשימור חלונות זכוכית היסטוריים, בשחזור יצירות אמנות וביצירת ויטראז'ים חדשים. הוא משלב טכניקות מסורתיות עם שיטות שימור מתקדמות, ומתמחה בטיפול ביצירות מורכבות בעלות ערך היסטורי ואמנותי גבוה. לאחר שעבד בפרויקטים רבים באירופה, הוא פועל כיום גם בישראל, ובימים אלה מוביל את פרויקט שימור חלונות הוויטראז' של בית הכנסת הגדול בתל אביב, מן המיזמים החשובים בארץ בתחום שימור אמנות הזכוכית.

לאחר ביקור מקדים בשדה נחמיה וגיבוש תוכנית העבודה, הוחלט לבצע את השימור באתר עצמו. העבודה כללה פירוק מדורג של לוחות הוויטראז', ניקוי, שיקום והדבקה מחדש של אלפי שברי הזכוכית והשבתם למקומם המקורי, תהליך עדין ומורכב שדרש דיוק, סבלנות ומומחיות ברמה הגבוהה ביותר.

הרבה מעבר לשימור יצירת אמנות

שימור הוויטראז' בשדה נחמיה ממחיש את התפיסה ההולכת ומתחזקת בעולם השימור, שלפיה יצירות אמנות המשולבות במבנים הן חלק בלתי נפרד מן המורשת הבנויה. לא רק הקירות, הגגות והחלונות הם נכסי מורשת, אלא גם היצירות שנוצרו עבורם, מעניקות להם את אופיים ומספרות את סיפורם.

במקרה של שדה נחמיה נשמרה לא רק יצירת אמנות מרשימה, אלא גם רוח התקופה שבה נוצרה, תקופה שבה האמינו כי אמנות, אדריכלות, קהילה וחיי היום־יום הם חלק ממארג אחד.

הפרויקט כולו ממחיש כי שימור מוצלח נשען על שותפות: קהילה המאמינה בערך נכסיה, אנשי מקצוע המביאים עמם מומחיות, וגוף ציבורי המחבר בין השניים. יחד הצליחו להבטיח כי הוויטראז' של שדה נחמיה ימשיך להאיר את חלל חדר האוכל גם בדורות הבאים כיצירת אמנות וכסיפור של קהילה, של תרבות ושל מורשת חיה.

מקורות

• ארכיון קיבוץ שדה נחמיה, "הוויטראז' בכניסה ללובי של חדר האוכל" (כולל הפרשנות המקורית של ד"ר אברהם גלאט ועדויות חברי הקיבוץ):
  ארכיון שדה נחמיה – הוויטראז'
• Gilles Florent – Studio Florent, שימור ויטראז'ים ויצירות זכוכית:
  Studio Florent

צילומים משה אנוליק ואמנון ארבל. שדה נחמיה

חזית פנימית של היצירה עם האזורים הפגועים. צילום: משה אוליניק. שדה נחמיה

חברי הקיבוץ משתתפים בעבודת השימור. צילום אמנון ארבל. קיבוץ שדה נחמיה

האומן המשמר ג'יל פלורנט במהלך עבודות השימור

האומן המשמר ג'יל פלורנט במהלך עבודות השימור.