להורדת קובץ PDF של המגזין 11 לחץ כאן

להורדת קובץ PDF של המגזין 11 המונגש לחץ כאן

אתרים המגזין, טבת תשפ”ב, דצמבר 2021

גיליון 11 | מורשת תרבות מוחשית בעידן של תמורות ומחלוקות – דילמות ופתרונות

 

יהודה דקל – האיש שהתגבר על כל משבר

יהודה דקל (1929–2008) היה במשך כשישים שנה אחד מבוניה הגדולים של הארץ. הוא נמנה עם מקימי חבל לכיש בשנות החמישים, ובשנים הבאות היה מעורב בעבודתה של מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית בכל חלקי הארץ. במשך כעשור, בשנות השמונים של המאה הקודמת, כיהן כמנכ”ל המחלקה להתיישבות, והטביע חותם עמוק בשורה ארוכה של תחומי התיישבות ופיתוח. לאחר סיום תפקידו התמסר במשך יותר מ־15 שנה לנושאי שימור ומורשת, בתפקידו כיושב ראש הוועד המנהל של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. יהודה נשא בגאון את שמו של בנו הרביעי של יעקב אבינו, אשר כונה גור אריה יהודה. כמוהו היה באופן אישי גור נעים הליכות ואנושי, ואילו בתפקידיו השונים הוא היה אריה. תפקידים בכירים, כאלה שיהודה מילא, כרוכים לא פעם בהתמודדויות עם לחצים ואתגרים, ויהודה ידע איך לנהל משברים ולהתגבר עליהם. כמה דוגמאות: בשנות השמונים, בעת שהיה מנכ”ל המחלקה להתיישבות, נקלעה ישראל למשבר כלכלי־חברתי חמור ביותר בשל אינפלציה של עשרות אחוזים בחודש. יישובים חקלאיים רבים – קיבוצים ומושבים -הגיעו לכדי קריסה כמעט. יהודה עשה לילות כימים כדי לסייע להם. הוא נפגש עם שרים ועם ראשי המשרדים הממשלתיים והסביר להם את החשיבות העליונה שבסיוע ממשלתי למגזר ההתיישבותי. בד בבד פעל בחזית ההסתדרות הציונית העולמית, ואף אותה גייס לסייע. ואכן, הסיוע הגיע, אם כי בקצב איטי משקיווה יהודה, וההתיישבות החקלאית יצאה מהמשבר. משבר נוסף שחייב את היחלצותו של יהודה לעזרה התחולל באותן שנים בענף היין. זה עשרות שנים שהענף קפא על שמריו, ויהודה הוא שחילצו מן המצר. הוא יזם הבאה לארץ של זני גפן חדשים ונטיעה של כרמים חדשים, בעיקר בגליל העליון וברמת הגולן. והוא עשה זאת, לא אחת, חרף התנגדות של משרד החקלאות, ולפעמים של הכורמים עצמם. בתוך שנים אחדות שיפרו הזנים החדשים את איכותו של היין הישראלי. נוסף על כך דחף יהודה להעלאת רמתם של יקבי חברת “כרמל מזרחי”. המחלקה להתיישבות בראשותו אף נכנסה כשותפה בחברה, וביוזמתו הוקם היקב הראשון ברמת הגולן. בתחנתו הבאה – במועצה לשימור אתרים – היה על יהודה לפתור משברים בתחומים אחרים. לעיתים חייב הדבר פעילות של שנים ארוכות, כפי שהיה במקרה של מצודת כ”ח (משטרת נבי יושע). ליהודה היה קשר מיוחד במינו לאתר זה. במלחמת העצמאות הוא השתתף בקרב השלישי – והמכריע – בלחימה על כיבוש המשטרה. רבים מרעיו להכשרת דפנה של תנועת הצופים נפלו בקרב השני, שלא השיג את מטרתו. הוא ראה חובה לעצמו להנציחם, ויצא לקרבות שנמשכו שנים כדי להפוך את בניין המשטרה לאתר הנצחה לאומי. בדרכו עמדו הבירוקרטיה הישראלית וגופים דוגמת משטרת ישראל, משמר הגבול, משרד האוצר ועוד – כל אחד מנימוקיו. אולם יהודה לא ויתר. במשך כעשר שנים הוא דפק על כל שולחן אפשרי, נטרל מוקשים לאין־ספור, עד שזכה לקבל אישור ממלכתי להפיכת משטרת נבי יושע לאתר הנצחה לאומי. במהלך אותה תקופה ארוכה הוא הכין את הקרקע להקמת מוזיאון הרֵעות, לזכרם של כ”ח הלוחמים שנפלו בשלושת הקרבות על כיבוש המקום בתש”ח. יהודה לא זכה לחנוך את מוזיאון הרעות. אולם בנו בועז המשיך בדרכו, ועם סטף ורטהיימר, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ומשרד ירושלים ומורשת, שנשאו בעול הכספי, הביא לחנוכת המוזיאון ב־2014. שמו של יהודה מתנוסס מעל דלת הכניסה: “מוזיאון הרעות – מייסודו של יהודה דקל”. מאבק אחר, שחייב התמודדות עם גופים וגורמים בארץ ובחוץ לארץ, ניהל יהודה דקל על הבאתה לארץ של האונייה “גלינה”, ספינה־אחות לספינות המעפילים, כדי להציבה במחנה המעפילים עתלית. אין־ספור מכשולים עמדו בפני אנשי המועצה לשימור אתרים בדרך הארוכה שעברה גלינה, מאז אותרה בלטביה ועד שהוצבה על קרקע יציבה במחנה עתלית. אף כשנדמה היה שהתוכנית לא תצלח, עודד יהודה את העושים במלאכה, דחף ללא לאות להתגבר על הקשיים – עד הסוף הטוב. ואחרון – אך אולי ראשון בחשיבותו: מאבקו של יהודה דקל ליציאתה של המועצה לשימור אתרים מחסותה של החברה להגנת הטבע ולהפיכתה לגוף עצמאי. המאבק היה ממושך, ורבים וטובים נואשו במעלה ההר. לא כן יהודה. הוא לא נואש ולא ויתר, וכיתת רגליו לכל גוף ומוסד שיכולים היו לסייע. בכנס המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, שהתקיים ברחובות בסוף 2007, נשא יהודה דקל את דברי הפתיחה. אחר כך נסע לביתו, מותש לגמרי בשל המחלה שקיננה בו, ולאחר שבועות אחדים נפטר. כזה היה יהודה: הולך בגדולות, חולם ולוחם.

 

מו”ל: ספריית יהודה דקל – המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל

עורכת: פרופ’ עירית עמית־כהן

עורכת משנה: עידית מי־דן

עוזר לעורכת משנה: רוני חיימוב

עריכת לשון: נירית איטינגון

מערכת: עמרי שלמון, חומי נובנשטרן

תרגום לעברית: אורה דנקנר

תרגום לאנגלית: שפרה פייקין

עיצוב גרפי ועיבודי תמונות Ladymac Creative :

הגהות: יובל הלפרין

הפקה: P.M.I

בשער: כיכר שצלחה משברים, כיכר דיזנגוף – מורדות ועליות. צילום: ברק ברינקר

שער אחורי: שמורות זיכרון במושב באר טוביה. צילום: עירית עמית־כהן

 

 

תוכן העניינים:

4 אתרים – המגזין: מתווה דרך ומתווה מורשת בעולם משתנה | עמרי שלמון

5  דבר העורכת | עירית עמית־כהן

10 כיכר צינה דיזנגוף: יצרים ויצירתיות בדפוס מעגלי | קרן מטרני

18 מה לתל־אביב-יפו בהוד השרון | עירית עמית־כהן, יוסי ויטריאול

24 האמנה להגנת נכסי תרבות בעת עימות מזוין | גדעון קורן

30 יוזמת השימור של משרד הדתות הישראלי | אורי בן ציוני

38 כפר סבא ועוד: 15 שימור מורשת אצטדיוני הכדורגל ההיסטוריים של הקבוצות העירוניות | איל סלינג’ר

46 תאריכים כסמל: שנת 1700 ומעמדה בהבחנה בין עתיקה לבין אתר ונכס היסטוריים | רחל שוויצר, עירית עמית־כהן

58 שלום ולא להתראות: הקורונה והתהפוכות בתפיסת מורשת התרבות | ניל אשר סילברמן

66 מורשת תרבות מוחשית נעלמה־נאלמה של העת החדשה, ותפקידן של שיטות מחקר מתעדות לשחזורה: מערכת השקיית מטעים בהצפה כמקרה מבחן | דרור סגל

74 שימור ללא סיפור | שמואל גילר

80 דילמות ואתגרים: בין תוכניות התחדשות עירונית ומרקמית לבין שימור עירוני ומרקמי | גיורא סולר

86 אדריכלות ואדריכלים בקיבוץ נען: דילמות בנושאי מורשת תרבות בנויה | יוני שילה

94 שימור ותכנון בקהילה הקיבוצית המשתנה כרכיב משמעותי בזהות הקיבוץ | צאלה קרניאל

100 מוזיאון האצ”ל: מיקומו ומעמדו במכלול פארק ז’בוטינסקי/שוני | איציק שמחון, נינה קול (קלקין)

108 אתרי מורשת איתנים בסערה: המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, האתרים וההתמודדות בימי משבר הקורונה | רוני בר־נתן

113 נספח: להיות מנהלת מוזיאון בזמן קורונה | ענבר קוונשטוק

114 מורשת בעת משבר: הסתגלות לחוויית ביקור חדשה | עמליה זאבי־קובו

124 סיורים וירטואליים בנווה צדק | תומר שלוש

128 שימור וקיימות: גגות ירוקים, גגות חיים | רות ליברטי־שלו, עירית עמית־כהן

134 מדוע היה צורך לחדש בשנת 2021 את האמנה הבין־לאומית לתיירות מורשת תרבות משנת 1999 | עירית עמית־כהן  [Proposed Final Draft] ICOMOS International Charter for Cultural Heritage Tourism 2021: reinforcing cultural heritage protection and community resilience through responsible and sustainable tourism management

144 דברים לזכרו של רן חדוותי (1936–2021), רכז שימור טכנולוגיות היסטוריות במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל | רווית חדוותי־איל

 

 

אתרים – המגזין: מתווה דרך ומתווה מורשת בעולם משתנה

 

לקוראי אתרים – המגזין

גיליון 11 של אתרים – המגזין המוגש לקוראים הוא “נאמן שימור” במלוא מובן המושג. שכן מיום לידתו, לפני 11 שנה, מקפיד המגזין להיות נאמן לנושאים המשיקים לסביבה, לשימור, למורשת, לעושי השימור ולמנחילי המורשת. כך גם גיליון זה הוא מעין “סכר” האוצר מאחוריו מאגר גדול של ידע, העמקה, חומרי מליטה ובנייה המחזקים את העולם הזה, המצוי בכל מקום ובכל אתר של מורשת תרבות שבה פעל ופועל האדם. במרכזו של אתרים – המגזין 11 עומדים התמורות והשינויים הדרמטיים העוברים עלינו בעת משבר הקורונה. מדובר במצב חירום, בשינויים ובתמורות עצומות המחייבות מענה, פתרונות להתנהלות אחרת, שונה ומותאמת למצב המשתנה באופן רחב היקף שהשפעתו ניכרת ועוברת על כל מדינה, חברה וקהילה. לאחרונה, במפגש בבית חברים, פגשתי באומן ידוע שיצירותיו מוצבות במקומות רבים בישראל ובעולם. בשיח שהתנהל בינינו אמר אותו אומן: “מי זקוק לשימור? מי צריך שמירת נופי תרבות, יש להרוס את הכול ולהתחיל בכל פעם מחדש, ליצור יש מאין – זו היצירה הגדולה, זו הדרך הנכונה”. בצד הפגיעה, לכאורה, באושיות ייעודנו כאנשי שימור ומורשת, האמירות הללו עוררו חשיבה והצריכו התייחסות. דילמה כזאת מתעוררת בימים של תמורות גדולות, שינויים משמעותיים העומדים לפתחנו, חלקם מתוך בחירה וחלקם עקב מצב נתון אובייקטיבי, כפי שהראה לנו הנגיף .COVID-19 גם אם נתעלם מהוויכוח ומהשיח עם אותו אומן, שלא בטוח שכך הוא מתייחס גם ליצירותיו שלו – זמניות, חד־פעמיות וכו’ – הרי דווקא ימי הקורונה חייבו אותנו לחישוב מסלול מחדש. מתוך הדילמה צמחה לפנינו מציאות שבה אתרי הביקור נסגרו בפתאומיות, ולזמן ממושך, והופסקה הפעילות החינוכית להנחלת המורשת. עמדה בפנינו אפוא השאלה הנוקבת כיצד להתייחס למציאות כה קשה ומורכבת. נראה שדווקא האחריות, האמונה וההבנה המלאה של ייעודנו “תיעלו” אותנו להתמודדות. למעשה, דילמת החירום יצרה רעיונות ופתרונות יצירתיים, אלה יצרו המשכיות, וזו יצרה מציאות שהובילה לפעולה. כך לדוגמה, החל ממרץ 2020 והכניסה לשגרה של סגרים, נבנה מודל גמיש ולפיו השימור הפיזי ממשיך ללא עצירה, תוך הקפדה על הנחיות הבריאות. עשינו מאמץ עליון לעמוד במשימה זו בתוך מציאות שבה נסגרו באחת כל אתרי המורשת (יותר ממאתיים אתרי ביקור). ה”טוויסט” בעלילה הביא אותנו להתארגנות מהירה. נבנו מערכים שלמים שעלו ל”אוויר” ברשתות, ובהם סיורים וירטואליים באתרים (באמצעות מדריכים, שחקנים ורחפנים); מערך גדול של חידונים; משחקי “חפשו את המטמון”; מופעי אומנים באתרים; והרצאות נושאיות, ממוקדות שימור. הפעלנו מערך של עשרות מתנדבי המועצה ובני ובנות השירות הלאומי, שהתחברו מביתם אל המערכת המרכזית. במועצה פעל מעין חמ”ל שתכלל את הפעולות – הן את השימור הפיזי הן את המערך החינוכי. חמ”ל זה “המציא” למעשה את הדברים מחדש, תוך הלימה והתאמה למצבים המשתנים. פירטנו כאן באופן חלקי ביותר כמה דוגמאות, בבחינת המועט המורה על הכלל, אך די בהן כדי להדגיש את הגמישות, החשיבה המעמיקה והכוחות שגויסו כדי לתפקד וליצור המשכיות גם בעיתות משבר. ברור לחלוטין שאין זה סוף פסוק. ההתנהלות הנדרשת -ייתכן שגם עקב התחממות האקלים הגלובלית והשלכותיה, מצבי סיכון ורעידות אדמה – יש בה מעבר להתמודדות הספציפית. דרושה הבנה עמוקה באשר לחובה לתת מענה לכל מצב משתנה, מקומי ייחודי או כלל עולמי. כתמיד, אנו מלאי הערכה והוקרה לכותבים ולחוקרים שהגישו את מאמריהם לגיליון זה. תודה לפרופ’ עירית עמית־כהן, עורכת המגזין והרוח החיה בו והמְחַיָּה אותו, בכל שנה מחדש, בכל גיליון חדש היוצא לאור. תודה והערכה לעידית מי־דן, מנהלת תחום מידע ופרסומים ועורכת המשנה של אתרים – המגזין, המשקיעה רבות בכתב עת חשוב זה. תודה לאורנה יזכירוביץ, המעצבת הגרפית של המגזין, לנירית איטינגון על עריכת הלשון, ליובל הלפרין אשר על ההגהות, לשפרה פייקין המתרגמת והעורכת באנגלית ולאורה דנקנר המתרגמת לעברית. נוסף על כך, במלאת 11 שנה ללידת המגזין, ברצוני לציין את העיצוב החדש המלווה את המאמרים ומביא רוח של רעננות ועכשוויות. אתרים – המגזין הוא מפעל בתוך הספרייה ע”ש יהודה דקל – המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. משפחת דקל מסייעת רבות בהוצאתו לאור ומאפשרת בכך, מדי שנה, להעמיק את הידע בתחומי השימור והמורשת. על כל אלה, ועל שיתוף הפעולה המלא, תודתנו והערכתנו לבועז דקל.

שלכם,

עמרי שלמון מנכ”ל המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל

 

 

דבר העורכת

 

למילה “משבר” פירושים אחדים. המוכר ביותר הוא מצב קשה, קריטי, הנתפס כשינוי לרעה אך גם כנקודת הכרעה המחייבת גישה חדשה; במקום להוסיף ולחשוש – להתמודד, לחולל רפורמות ושינויים מרחיקי לכת. הגישה הרואה במשבר הזדמנות היא ליבו של גיליון 11 של אתרים – המגזין. ההחלטה להתמקד בנושא זה נובעת ממשבר הקורונה  (COVID-19)שראשיתו בינואר 2020, המשכו בשנת 2021 וסופו אינו נראה באופק. משבר זה אינו יחיד; מצטרפים אליו משברים כלכליים, חברתיים ותרבותיים, ומשבר שינויי האקלים הזוכה לדיון מרכזי על כל במה, ולכולנו ברור שלמשברים הללו יש השלכות ארוכות טווח. מעמדם של נכסי מורשת התרבות המוחשיים והדאגה לשימורם אינו נפקד מדיון נרחב זה, והעוסקים בחקירתם אינם מסתפקים בתיאור מצבם העכשווי, אלא בוחנים דרכים להתמודד עם המשברים ועם ההשלכות ארוכות הטווח, וגם מעלים רעיונות להופכם להזדמנות – הזדמנות לחזק את מעמדם של נכסי מורשת התרבות, ולשפר את האמצעים לניהולם ולשימורם. לכאורה, ההתמקדות בדילמות בתחום שימור נכסי מורשת התרבות אינה חדשה. דילמות הן אחד מהמאפיינים המרכזיים של שימור מורשת התרבות, ונמצא להן ביטוי רחב בתהליך קבלת החלטות. שכן תהליך כזה מחייב להפעיל שיקולי העדפה, להציג פתרונות ולקבוע איזה נכס ייכלל ברשימת שימור, ועל ידי כך יזכה לשרוד גם בדורות הבאים. וכן בעשייה השימורית עצמה – מה יודגש, מה יטושטש או יימחק, לאיזה תפקוד ייועד הנכס, ואת מי לערב בתהליך ובשלביו השונים. בגלל ההיכרות עם תכונה זו של נכסי המורשת, נדמה שיקל על המשמרים להתמודד טוב יותר עם המגבלות שיצרו וגם יוצרים המשברים של השנים האחרונות. אלא שעוצמתם המתגברת, משך הזמן של כל אירוע משברי, חוסר הוודאות, ההיקף וההשלכות על כל תחומי החיים, ובאלה גם בנושא שימור מורשת התרבות – כל אלה מחייבים חשיבה חדשה.

באתרים 61, עיתון המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל שיצא לאור בחודש מרץ 2021, במדור שנועד לבחון את מעמדה של מורשת התרבות בעידן של משבר, הוצגה חשיבה חדשה זו במאמר שכותרתו “החשש מפגיעה בנכסי מורשת מוחשית בטווח הקרוב והאפשרות להופכה ליתרונות בטווח הרחוק” (עמ’ 26–27). למאמר סעיפים אחדים, ובכל אחד מהם מוצגים השינויים שחלו במעמדם של אתרי מורשת התרבות ובביקור בהם. להלן עיקרי המאמר: “עלייה” במספר “המבקרים” באתרי מורשת בעקבות “הוזלת” הוצאות הביקור: הסרתן של מגבלות המרחק, ביטול הצורך להתחשב בגודלן של קבוצות מבקרים ולהתייחס לזמן ולמשך הביקור – כל אלה קידמו אתרים, חלקם ידועים יותר וחלקם ידועים פחות, והם זכו עתה להארה באמצעות הרשתות הדיגיטליות. כך קרה במוזיאונים שבאתרים היסטוריים, בערים גדולות וביישובים קטנים, בפארקים ארכאולוגיים, במערות ציורי קיר שהגישה אליהן מותרת רק ליחידי סגולה. הביקור הווירטואלי בהם לא נתפס עוד כחד־פעמי או כמתאים רק לקבוצת מיקוד מסוימת המתמחה בתולדות הנכס ובשימורו. להפך, גדלה ההתעניינות בנכסים ובמגוון ההפעלות שליוו את הביקור. ככל שההתעניינות התעצמה התחזקה גם נכונותם של מנהלי אתר מורשת התרבות, של המדריכים ושל האוצרים לקדם ולשכלל תוכניות ביקור ולמידה. היצירתיות, החדשנות וההנגשה הווירטואלית היו למילות מפתח בפיתוח אתרי המורשת התרבותית. פעילות חינוכית מותאמת משבר: תקופת הקורונה קידמה לא רק את הסיור הווירטואלי; היא גם אפשרה ניתוח מעמיק של מאפייני ההוראה המקוונת וניצולם ליצירת עניין בנכסי מורשת התרבות ולקידום החקר שלהם. כך למשל הודגשו האפשרויות לפתח כישורים אומנותיים – ציור, פיסול וכתיבה באמצעות הקניית כלים לאפיון, לתיאור ולפרשנות “מרחוק” של נכסים מוחשיים. התפתח שיח ביקורתי בזכות השימוש הגדל במקורות המידע בתקופת הקורונה וההכרה במגוון אפשרויות ההשוואה והביסוס. כל אלה, בתורם, עודדו פיתוח של אמצעים דיגיטליים חדשים. חיסכון בהוצאות תחזוקה, תעסוקה והפעלה: החיסכון מקורו בשינויים שחלו בהרגלי הביקור והתיור. ברבים מהמקרים חיסכון נתפס כתופעה שלילית, משום שהוא גורר פיטורים. אבל יש מקרים שבהם הוא תוצר של התייעלות שיש לה כמה גורמים: פיתוח אמצעי תצוגה וסיור וירטואליים שאינם דורשים מדריכים צמודים וקבועים; גידול שחל במספר “המבקרים” אך אינו מחייב תוספת עובדים; תרגום הביקור אינו נשען על מתורגמנים, אלא וירטואלי, וככזה חוסך בכוח אדם; אחסון המידע, קלות השימוש החוזר בו והאפשרות להתאימו לקהלים שונים חוסכים גם הם בזמן ובהוצאות. “מנוחה” ושיקום: פסק הזמן שיצרה מגפת הקורונה מאפשר לאושש נכסי מורשת תרבות באתרים שסבלו מלחץ גובר של תיירות המונים ומפגיעה בערכיהם הפיזיים והתרבותיים, ולשקמם. הוא גם קידם את האפשרות להשוות בין עיתות של עומס תיירות לבין תקופות רגיעה, וכך לנתח את קצב השינויים. כך קרה באתרי מורשת עולם דוגמת ונציה או עתיקות רומא, וכך קרה בבית שערים, בעבדת ובבית גוברין. בתקופה זו צצו כלי הערכה (assessment) חדשים, שהתמקדו לא רק בערכי התרבות של הנכס אלא במצב הפיזי ובכדאיות השימור בטווח הארוך. כלים אלה מקדמים תוכניות להתמודדות עתידית בפגיעה ב”כושר הנשיאה” (הפיזי, הכלכלי, החברתי והסביבתי) של אתר מורשת תרבות. נכסי מורשת תרבות בשטחים פתוחים: סגירתם של אתרים היסטוריים ושל אוספים ותערוכות של חפצי מורשת במוזיאונים ובגלריות חידדה את ההבחנות בין סוגים שונים של נכסי מורשת תרבות. במשך שנים נתפסו נכסי מורשת תרבות בשטחים פתוחים כחלק ממרחב פתוח, חסרי שימוש, ומשום כך הוזנחו. בגלל השינוי שחל במעמדם של השטחים הפתוחים בעיתות של סגר, וההתייחסות אליהם לא רק כאל מקומות פנאי ובילוי אלא גם כאל מקומות מפגש ומקלט מהסגירות שכפתה המגפה, זכו הנכסים הפזורים בהם להתעניינות מחודשת. חוויית הביקור בהם התעצמה, נעשית חשיבה מחודשת על האפשרויות להשמשתם, ונידון תפקידם לשמש אמצעי לשחזור נוף תרבות, נוף תעשייתי וכפרי־חקלאי. ההתעניינות בנכסים הללו מעודדת את הקריאה לייצבם, לשמרם ולדאוג להישרדותם בדורות הבאים. התאמות בזמני הפתיחה ובמסלולי ביקור: השינוי שחל בתקופות הסגר בהרגלי הביקור באתרי מורשת חייב לפתוח אותם בשעות לא מקובלות, וליצור מסלולי ביקור המתאימים לקבוצות קטנות- משפחות, זוגות ויחידים. התאמה זו נדרשה בעיקר בנכסי מורשת בשטחים פתוחים- פארקים ארכאולוגיים, תשתיות מים ודרכים, מתקני תעשייה, מכרות ומחצבות. גם במקרה זה בולטים הצמצום שחל במעורבות של מדריך צמוד לקבוצה המתיירת, העדפת הסיור העצמאי וההדרכה הווירטואלית. התפתחות זו תרמה גם לפיתוח תשתיות לתיור בלילה, ואמצעי הדרכה טכנולוגיים חדשים. הבחנה בין מוזיאון בנכס היסטורי למוזיאון במבנה חדש: סקר שנערך ביולי 2020 בקרב איגוד מנהלי מוזיאונים בארצות הברית (American Alliance of Museums AAM) העלה כי 30% מכלל המוזיאונים האמריקאיים לא ישרדו, כנראה, את מגפת הקורונה. נתונים דומים עלו מסקרים של רשת ארגוני המוזיאונים האירופיים (2020) של ICOM (2020) ושל UNESCO (2020). לעומת זאת, במוזיאונים שבנכסים היסטוריים התחזית הייתה עגומה פחות. ההסבר לעמידותם היה שהאוספים או הנכסים עצמם אינם עומדים למכירה. מכירה לכיסוי הוצאות תחזוקה של נכסים ופריטים בתקופות משבר היא מקובלת, אך נדירה במוזיאונים שבהם הנכס עצמו הוא בעל ערכים היסטוריים. רבים מהמוזיאונים הללו נתמכים או מנוהלים על ידי גורמים ציבוריים, ומלווים בתוכניות שימור ארוכות טווח המבטיחות את שרידותם. עם זאת, כדי להצדיק את התמיכה בהם נדרשים הממונים עליהם לחדד עוד יותר את מאפייניהם הייחודיים ולהתאים את הפעילות בהם למצבי משבר. היבטים חדשים לתפקידם של נכסי מורשת תרבות בעידן של משבר: השנה האחרונה התייחדה בחשיבה חדשה על ייחודה של מורשת התרבות המוחשית. שני נושאים בלטו במיוחד:

1. הדיון התאורטי בתקופת הקורונה המעיט לעסוק בשימור הפיזי עצמו ,(preservation) כזה המתמקד באותנטיות – נושא שזכה בשנים האחרונות להדגשת יתר בהכרזה על נכס כראוי לשימור, וזאת בעקבות עקרונות אמנת נארה (1994). הוויתור על הדגשת יתר של האותנטיות בלט לא רק בהקשר של שימור פיזי, אלא גם בעקבות השימוש הגובר באמצעים וירטואליים כדי לאפשר “ביקור” המתבסס על צפייה והדרכה נאותות מרחוק, ולא על ביקור מוחשי וקרוב. נושא זה התחדד בשנים האחרונות בעקבות הקצנה דתית, שרפות ושינויי אקלים שהביאו עימם הרס מוחלט של נכסי מורשת תרבות ברחבי העולם, בלי שום אפשרות לשקמם. מגפת הקורונה חידדה עוד יותר את הדיון במשמעות השימור: האם להוסיף ולהקפיד על השחזור המוחשי, על המגע, הביקור והמפגש הבלתי אמצעיים, או שמא להעדיף את השימור, הביקור והסיור הווירטואליים, שהוצאותיהם פחותות ואפשרויותיהם מגוונות.
2. סוגיות שנדחקו בעבר מהשיח השימורי זכו עתה להתעניינות מחודשת. באלה נכללו דיון רחב במורשת במחלוקת ובתפקידה לייצר שיח ביקורת; חלקם של ערכים לא מוחשיים בתהליך הבחירה, המיון, האפיון והשימור של נכסי מורשת תרבות מוחשית; אחריותו של דור ההווה לשימור נכסי מורשת תרבות עבור דור העתיד; נגישות וירטואלית לאוספים פרטיים של נכסי מורשת תרבות מוחשית העתידים להיכחד עקב שינויי אקלים והרס מכוון.

 סיכום

להתפרצות הקורונה השלכות ארוכות טווח; שינויים שאת מאפייניהם ואת עוצמתם קשה לצפות, אבל על קיומם והשלכותיהם לעתיד אין ויכוח-ובאלה השלכותיהם על מעמדה ותפיסתה של מורשת התרבות המוחשית. בהשלכות אלה בולט הערעור שחל בתפיסת “המוחשיות” של הנכס – הממשות הפיזית, מגוון הפעולות לשימור, הביקור בנכס, ההנאה המוחשית כל כך מעצם הקרבה והמגע, ואמצעי ההדרכה שהתמקדו בנוכחות הפיזית של הנכס ושל הפריטים ההיסטוריים. מצב זה הוא מצע למחקרים אין־ספור, אך כבר עתה ביכולתנו להעמיק בהשלכות, ביתרונותיהן ובחסרונותיהן, למתוח ביקורת ולתהות את מה לקדם ועל מה לוותר.

גיליון 11 של אתרים – המגזין יוצא לאור קרוב לשנה אחרי פרסומה של הכתבה באתרים, ובמאמריו ובסקירותיו כבר אפשר לקרוא לא רק על משבר הקורונה והשלכותיו על האתרים ונכסי מורשת התרבות, אלא גם על משברים נוספים שתקופה זו מתאפיינת בהם, הדילמות המתעוררות והפתרונות שהוצעו כדי להתמודד עימם ועם השלכותיהם. המאמר הפותח את העיתון הוא של האדריכלית ד”ר קרן מטרני, “כיכר צינה דיזנגוף: יצרים ויצירתיות בדפוס מעגלי”. הכותבת עוקבת אחרי התמורות שחלו בעיצוב הכיכר, ובעקבותיהן בשינויים במעמדה. היא בוחנת את תהליך הפיכתה לאחד מסמליה המרכזיים של העיר ‘תל־אביב-יפו, ובתקופת מגפת הקורונה – למרכז חברתי תרבותי לקהילת העיר. המאמר המשותף של פרופ’ עירית עמית־כהן וד”ר יוסי ויטריאול”. מה לתל־אביב-יפו בהוד השרון”, מתאר תופעה ששורשיה היסטוריים: בעלות של רשויות מקומיות על קרקעות שבינן לבין גבולות הרשויות עצמן אין רצף גיאוגרפי, ובתחומי המרחב המרוחק מצויים נכסי מורשת תרבות. למצב זה השלכות על ניהול הקרקע, התכנון, תחושת השייכות לנכסים ההיסטוריים ושימורם. עו”ד גדעון קורן במאמרו “האמנה להגנת נכסי תרבות בעת עימות מזוין” סוקר את התפתחותה ואת מידת הרלוונטיות שלה בשנים האחרונות, המתאפיינות במאבקים פוליטיים, ובהם מאבקים על המורשת. דוגמה למאבקים שכאלה מובאת במאמרו של אורי בן ציוני, מנהל מחוז צפון במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, “יוזמת השימור של משרד הדתות הישראלי”. המאמר סוקר פעילות של משרד הדתות בשנים הראשונות של מדינת ישראל, פעילות שנועדה להכיר בערכיהם ההיסטוריים והתרבותיים של אתרים היסטוריים מוסלמיים, למנוע את הריסתם ולהציג כללים לשימורם. הסכסוכים בערים שונות בעולם בדבר תפקידם של נכסי מורשת והישרדותם, ובישראל – העימותים בערים מעורבות במאי 2021, מחדדים את חשיבות המאמר. ד”ר איל סלינג’ר במאמרו “כפר סבא ועוד 15: שימור מורשת אצטדיוני הכדורגל ההיסטוריים של הקבוצות העירוניות” חוזר וחושף את הזדהותה של קהילה עם מורשתה המקומית, ואת יכולות הקהילה להתמודד עם לחצי הפיתוח ולדרוש את שימורם של הנכסים המייצגים מורשת זו. מאמרן של רחל שוויצר ופרופ’ עירית עמית־כהן “תאריכים כסמל: שנת 1700 ומעמדה בהבחנה בין עתיקה לבין אתר ונכס היסטוריים” דן בתפקידם של תאריכים בקביעת מעמדם של נכסי מורשת תרבות. המאמר בוחן את השתלשלות האירועים שהובילו להחלטה לבחור בשנת 1700 כשנה מתחמת, ואת ההשלכות של קביעה זו. מטרתו לתהות בדבר מיקומו של התאריך ההיסטורי בסולם העדיפויות בקביעה מה ייחשב נכס מורשת תרבות, ובעקבות זאת – מה ישומר. המאמר המתורגם של פרופ’ ניל סילברמן “שלום ולא להתראות: הקורונה והתהפוכות בתפיסת מורשת התרבות (Good-bye to all that: COVID-19 and the transformations of cultural heritage) מתמקד בשינויים שחלו בשנים האחרונות במעמדם של נכסי מורשת התרבות, והתחדדו בתקופת מגפת הקורונה. בדומה למאמר שעניינו התפקיד שנקבע לשנת 1700, גם מאמרו של סילברמן מציב סימן שאלה על חשיבות היתר המוקנית לערכים היסטוריים בתהליך קבלת ההחלטות מה ראוי להיחשב נכס לשימור. הדיון בערכים ההיסטוריים עולה גם במאמרו של דרור סגל, מנהל המוזיאון לארכאולוגיה “עקבות בעמק” בגן השלושה. סגל סוקר את היעלמותן מהנוף של תשתיות להשקיית מטעים בהצפה. בסקירתו “מורשת תרבות מוחשית נעלמה־נאלמה של העת החדשה, ותפקידן של שיטות מחקר מתעדות לשחזורה: מערכת השקיית מטעים בהצפה כמקרה מבחן”, הוא מדגיש את תפקידם של מקורות המידע לסוגיהם בהערכת חשיבותו של נכס מורשת, בייחוד במקרים שבהם לא נותרה ממנו עדות מוחשית. את מעמדו של התיעוד, את החובה להקפיד בו וגם להישען עליו בעיצוב הנכס שהוחלט לשמרו מנתח האדריכל וההיסטוריון שמואל גילר במאמרו “שימור ללא סיפור”. המאמר מתמקד בהשלכות שיש למידע חסר המוצג בשלטים המוצבים סמוך לנכסי מורשת או קבועים בהם. לטענת גילר, מצב זה פוגם בתפקיד המרכזי של נכסי המורשת: לשמש עדות היסטורית לצמתים מרכזיים בתולדות קהילה ועם האדריכל גיורא סולר מתמקד גם הוא במרכזים עירוניים היסטוריים. בסקירתו “דילמות ואתגרים: בין תוכניות התחדשות עירונית ומרקמית לבין שימור עירוני ומרקמי” קורא סולר למקבלי ההחלטות לא לוותר על המאפיינים ההיסטוריים של המתחם, ולמצוא את הדרך לשלבם בתהליך ההתחדשות. יוני שילה, חבר קיבוץ נען, מציג דילמה דומה, אלא שהמרחב שהוא בוחן הוא קיבוצו. בסקירתו “אדריכלות ואדריכלים בקיבוץ נען: דילמות בנושאי מורשת תרבות בנויה” מוצגות ההתלבטויות של חברי הקיבוץ מה לשמר ואיך לשמר בעידן של תמורות אידאולוגיות וכלכליות בקיבוץ. את יחסה של קהילת הקיבוץ לנכסי מורשתה בתקופה שבה הקיבוץ משנה את פניו מתארת ומנתחת גם צאלה קרניאל, אדריכלית ומתכננת מרקמים עירוניים. במאמרה “שימור ותכנון בקהילה הקיבוצית המשתנה כרכיב משמעותי בזהות הקיבוץ” נבחן המתח בין מתאר הקיבוץ וערכיו ההיסטוריים לבין הפיתוח המואץ המתקיים ברבים מהקיבוצים, והשפעתו על זהותו של הקיבוץ המחדש פניו. לסקירה נוספת הדנה במרחב מתוחם חברו איציק שמחון, מנהל מוזיאון האצ”ל בשוני, ונינה קול (קלקין), רכזת ההדרכה במוזיאון. בסקירתם “מוזיאון האצ”ל: מיקומו ומעמדו במכלול פארק ז’בוטינסקי/שוני” דנים השניים בהתלבטות המלווה את עבודתם במוזיאון – בשיקוליהם מה לשמר, איך לשמר, כיצד לנהל מרחב מורשת שבתחומיו נכסים המייצגים תקופות שונות, ובהעדפתם. הצגה של שיקולים והעדפות נשנית בשלוש סקירות המתארות את ההתמודדות בניהול אתר מורשת בתקופת משבר הקורונה. רוני בר־נתן, מנהלת מחלקת השתלמויות ואירועים במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, מציגה את דרכי ההתמודדות בניהול אתרי המורשת, בעזרתה של של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, בתקופת משבר הקורונה. בסקירתה “אתרי מורשת איתנים בסערה: המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, האתרים וההתמודדות בימי משבר הקורונה” נבחנים מצבם של האתרים בתקופת המגפה, וההזדמנות שניתנה למנהלים ולעובדים “להתחדש” ולהציג פתרונות לניהול טוב יותר של אתרי המורשת. לסקירה זו מצורף נספח של ענבר קוונשטוק, מנהלת מוזיאון ה”הגנה” בתל־אביב, “להיות מנהלת מוזיאון בזמן קורונה”, ובו היא מתארת את דרכי ההתמודדות של צוות האתר עם משבר הקורונה. במאמרה “מורשת בעת משבר: הסתגלות לחוויית ביקור חדשה” מפרטת עמליה זאבי־קובו, מנהלת תחום ההדרכה באתר הפרדסנות ע”ש מינקוב ברחובות, את המודל האג’ילי, המציע דרכים להתמודדות בעת משבר. באתר הפרדסנות ניצלו העובדים, המנהלים והמדריכים את “פסק הזמן” שזכו בו בעת משבר הקורונה, ובאמצעות המודל פיתחו תוכנית ביקור ושיטות הדרכה חדשות באתר. מדריך הסיורים תומר שלוש פיתח גם הוא שיטות הדרכה שתאמו את המצב שנוצר בעת מגפת הקורונה. בסקירתו “סיורים וירטואליים בנווה צדק” הוא מדגיש את ההזדמנות שניתנה לו במשבר הקורונה לקדם סיורים וירטואליים לקהל ממקומות שונים בעולם. את הגיליון סוגרת סקירה משותפת של האדריכלית רות ליברטי־שלו ופרופ’ עירית עמית־כהן “שימור וקיימות: גגות ירוקים, גגות חיים”. הסקירה הקצרה מתמקדת ב”גג הירוק” – תופעה המקנה לגגות תפקודים חדשים התואמים את התפיסות המתפתחות במאה ה־21, ובראשן הקיימות. למגזין צירפנו עוד שני מסמכים. הראשון הוא טיוטה של שכתוב האמנה הבין־לאומית לתיירות מורשת תרבות, בלוויית מבוא של פרופ’ עירית עמית־כהן שכותרתו “מדוע היה צורך לחדש בשנת 2021 את האמנה הבין־לאומית לתיירות מורשת תרבות משנת 1999”. האמנה המקורית פורסמה בשנת 1999, אבל מאז חלו תמורות בתיירות זו: היא נעשתה מבוקשת יותר ויותר, הקיימות (sustainability) הייתה למילה נרדפת לתאר את התפתחותה, והמשברים – גם אלה שיצרה מגפת הקורונה וגם משבר שינויי האקלים – עודדו התפתחות של גישות חדשות לניהולה. היות שגישות אלה התאפיינו בפתרונות יצירתיים להתמודדות עם ההשלכות של המשברים על פיתוח התיירות, בחרנו לצרפה לגיליון זה. את המסמך השני, “דברים לזכרו של רן חדוותי (1936–2021), רכז שימור טכנולוגיות היסטוריות במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל”, כתבה בתו, רווית חדוותי־איל. רן נפטר בחודש מאי 2021. תרומתו לעשייה השימורית ולמעמדה של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל עצומה, ויעידו על כך השלטים הכחולים והמנועים הפועלים ברבים מהאתרים בישראל. ושלוש הערות אחרונות:

1. כמו קודמיו, גם גיליון 11 של אתרים – המגזין נועד לחשוף את קהל החוקרים והמתעניינים בשימור מורשת התרבות לגישות ולחידושים שנוספו השנה לשיח השימור.
2. כמו בכל גיליונות אתרים – המגזין, גם בגיליון זה מלווה את המאמרים והסקירות פסקה פותחת. את הפסקה הזאת כתבתי אני, והיא נועדה להדק את הקשר בין הנושא המרכזי של העיתון לבין הנושאים, הדוגמאות וההיבטים שהסקירות והמאמרים השונים מתמקדים בהם.
3. טיוטת האמנה הבין־לאומית לתיירות מורשת תרבות מ־2021 מעומדת מימין לשמאל, בהתאמה לרצף של המבוא בעברית. התרגומים לאנגלית של העמוד לזכרו של יהודה דקל, של דבר המנכ”ל עמרי שלמון, של דבר העורכת, של תקצירי המאמרים והסקירות, ושל המאמר “תאריכים כסמל: שנת 1700 ומעמדה בהבחנה בין עתיקה לבין אתר ונכס היסטוריים” מובאים כתמיד משמאל לימין, בסוף הגיליון.

עירית עמית־כהן

 

 

מורשת במחלוקת

מהותם של נכסי מורשת, מוחשיים ולא מוחשיים, מבוססת על מחלוקות. המיון, העדפת הנכסים הראויים לשרוד ומשום כך לעבור תהליך שימור, תפקידם לייצג עקבות עבר של פרט, קהילה או לאום, עבר הרואי עבור אחדים ועבר שחור עבור אחרים, גיוסם לצורכי העברת מסרים, מאחדים וגם מפלגים, כל אלה מחדדים מהות זו. בשנים האחרונות זוכה תכונה זו להבלטה עקב ההכרה בכוחה של המורשת להשפיע על שני תהליכים: קידום שיח וניהול משותפים בין החלוקים בדעותיהם, ובאמצעותם עידוד המעורבות וחיזוק הזהות של מקום ושל קהילה .(Bender, 2018, p. 850)

כיכר צינה דיזנגוף: יצרים ויצירתיות בדפוס מעגלי – קרן מטרני

תקציר

כיכרותיה של עיר הן חלק מהמרקם העירוני הבנוי, אך לא פחות מכך הן חלק מהרקמה החברתית, ודרכן משתקפות ההיסטוריה והפוליטיקה המקומיות. לכיכר העירונית תפקיד פונקציונלי וסמלי – היא סלון עירוני מגונן ופתוח לכיפת השמיים, מקום לפעילות חסרת תכלית, לשחרור מהמהומה של העיר הסואנת. כיכר צינה דיזנגוף, הכיכר העגולה וסמלה של העיר הלבנה, היא הרבה יותר משטח ציבורי פתוח ומקום להתכנסות, לשהייה ולפנאי. הכיכר היא זירה מטאפורית, ראי להליכים גלובליים, עירוניים ואישיים שהתרחשו בה ודרכה לאורך השנים. מאז הקמתה ועד היום נחנכה הכיכר חמש פעמים(!). היא לבשה ופשטה תצורות שונות של הסדרי תנועה ועיצוב עירוני. היא שינתה את פניה, מפלסיה, מזרקותיה ומשתמשיה. במאמר זה אציג מחלוקות וסערות ציבוריות שהתחוללו סביב הכיכר. אתמקד בשלוש המזרקות השונות שעיטרו אותה במהלך שנות קיומה, ושדרכן משתקפים הביוגרפיה המורכבת שלה, היוזמות, היצרים, האינטרסים והמשברים שעיצבו את דמותה והשפיעו על תפקודה. דרך המזרקות נתוודע לסיפורם של הפוליטיקה העירונית ושל היוצרים שפעלו בכיכר. עבורם הכיכר משולה לרכבת הרים: רגשות של סיפוק, הצלחה וגאווה התחלפו בעלבון, מרמור ואכזבה.

פתח דבר

כיכר צינה דיזנגוף הייתה מושא למחקרים רבים – היסטוריים, אדריכליים ותכנוניים, וסיפור הקמתה מוכר לרבים. בתוכניתו לעיר תל־אביב קבע מתכנן הערים הסקוטי פטריק גדס כי במרכזו של אחד משני צירי המסחר הראשיים המתוכננים לעיר- לימים רחוב דיזנגוף -תיבנה כיכר עירונית משושה שתהיה מוקפת בעצים ובשיחים ותכיל גם במה לתזמורת (גדס, 1925). הכיכר מכנסת לתוכה שישה רחובות ומהווה “טרנספורמטור” בין מערך הרחובות הישן, הרב־כיווני, למערך הרחובות החדש, “המצפין”, של התוכנית המוצעת (מרום, 2009, עמ’ 62). גדס הדגיש שסביב הכיכר יוקמו בניינים בני ארבע קומות, והם יעוצבו בצורה אדריכלית אחידה על ידי ארכיטקט אחד, שייבחר במיוחד למטרה זו. המלצותיו של גדס יושמו כמעט במלואן. הכיכר הועברה מהנייר אל החול הצהוב של העיר המתפתחת, במיקום ובממדים שיועדו לה. המתווה המצולע התעגל. תושבי האזור קראו לה “העיגול”: “את העיגול ראינו מצויר על נייר […] עיגול חול ריק מופשט – משהו שאדריכל־ערים התווה על הנייר […] בינתיים היה הפלא הזה משטח חול ריק” (שרירא, 2009, עמ’ 176). כמתבקש, הכריזה עיריית תל־אביב בשנת 1933 על תחרות אדריכלים במטרה “למצוא צורה ארכיטקטונית וקונסטרוקטיבית המתאימה ביותר לבניין הבתים אשר מסביב לכיכר, וכן, למצוא צורת סידור הולמת לכיכר. בתחרות זכו האדריכלית הצעירה ג’ניה אוורבוך ושותפה י’ גריניץ’ – מתכנן שדמותו נשארה עלומה עד ליום הזה. ההצעה כללה בניינים בעלי חזיתות קעורות, הד לצורתו המעגלית של “העיגול”, שיצרו מסגרת גאומטרית מושלמת. במרכז הכיכר הוצע להקים חניון תת־קרקעי, “גראז’ לטקסי ולאוטומובילים פרטיים”. החניון, כפי שיתברר  שנים רבות מאוחר יותר, הוא משל לאקדח שהופיע במערכה הראשונה ויירה במערכה החמישית. הבנייה סביב “העיגול” החלה כעבור כשנתיים, ונמשכה שלושה עשורים (מטרני, סלע־וינר וקציר, 2015). כל הבניינים הוקמו על פי עקרונות העיצוב שזכו בתחרות, וברבות הימים גם סומנו כמיועדים לשימור.

המזרקה ההיסטורית

בשנות השלושים נחנכה הכיכר פעמיים. הטקס הראשון התקיים במאי 1934, ובו נקבע כי הכיכר תיקרא על שמה של גב’ צינה דיזנגוף, רעייתו המנוחה של ראש העיר המכהן. האירוע התקיים במסגרת חגיגות חצי היובל של תל־אביב. מועצת עיריית תל־אביב קידמה את היוזמה כדי לעודד את ראש העיר, שהיה שרוי באבל כבד. בטקס החגיגי שהתקיים ב”עיגול” נקבע גם כי שמו של הרחוב המסחרי יהיה מאיר דיזנגוף. העיגול האנונימי קיבל שם, אך לא פיתוח או טיפוח. כשנתיים עמד שומם, עד שבאפריל 1936 התגבשה יוזמה להסדיר את גינת הכיכר כמתנה לראש העיר, לציון יום הולדתו ה־75. פקידי העירייה ובעלי המגרשים שסביב הכיכר הרימו תרומות לכיסוי העלויות, והעירייה השלימה את הסכום החסר. את התכנון הנופי הכינו מהנדס העיר יעקב שיפמן (בן־סירה) והגנן הראשי הראשון של העירייה, אביגדור משל. הם עיצבו אותה כגן אירופי; במרכזו בריכת מים שקוטרה כ־14 מטרים, ובמרכזה מזרקה סילונית בדגם אירופי שעיטר רבות מהכיכרות החדשות שהוקמו בערי אירופה בשנות העשרים והשלושים. המזרקה הורכבה מ־72 סילוני מים בגובה ובזוויות משתנים, עד לגובה של עשרה מטרים במרכז הבריכה. בתוך הבריכה האירו את הסילונים אלומות תאורה בצבעים מתחלפים: אדום, כחול וצהוב. עבודות ההכשרה והנטיעות החלו חודשים ספורים לאחר פטירתו של מאיר דיזנגוף. הטקס השני התקיים בינואר 1938, ובו נחנכה גינת הכיכר. ראש העירייה ישראל רוקח נשא דברים בשבחה של גב’ דיזנגוף, הודה לתורמים וגזר את הסרט. הכיכר הוארה, והמזרקה שבמרכזה החלה לפעול. במשך שלושה עשורים הייתה הכיכר מוקד עירוני שריכז סביב ומבקרים רבים. במהלך היום שימשה כגינה עבור תושבי השכונה ותיירים שנפשו בבתי המלון ובפנסיונים שפעלו בסביבתה. בערבים פקדו אותה באי בתי הקולנוע, החנויות ובתי הקפה. בימי חול ובשבתות הגיעו אליה מבקרים מכל רחבי הארץ, ובימי חג נערכו בה חגיגות ואירועים כלל־עירוניים. ריבוי המבקרים העמיס מאוד על תפקודה ותחזוקתה. התושבים התלוננו תדיר על מצב תברואה ירוד, על עסקים מפוקפקים המתקיימים בתחומה, על חסרי בית שהתמקמו בה, ועל “מכת עכברים” שתקפה דרך קבע את הגינה. בשנות השישים החל תהליך דעיכתם של הכיכר ושל רחוב דיזנגוף. מרכז הבילוי הססגוני והעדכני, שהיה חלון אל עולם השפע והגלובליות, איבד את זוהרו ואת מעמדו בתודעה הציבורית. דפוסי הבילוי השתנו, הבוהמה עברה למוקדים אחרים, והמסחר היוקרתי התפוגג. “ריח של זקנה ירד על רחובות העיגול […] הגינות נעשו הפקר. הרחוב נשכח מלב פקחי העירייה ומלב העירייה” (שרירא, 2009, עמ’ 181). זאת ועוד, עומס התחבורה סביב הכיכר גדל בהתמדה, והיא אובחנה כנקודת תורפה של התנועה במרכז העיר. אגף התנועה של עיריית תל־אביב-יפו בחן חלופות לפתרון הבעיה. מרבית החלופות התמקדו בהפרדה מפלסית בין תנועת הולכי הרגל לבין תנועת כלי הרכב, והתייחסו אך במעט לפעילות האנושית ולדפוסי השימוש שייחדו את סביבת הכיכר (דוידוב, 1981, עמ’ 86).

מזרקת שלוש הקשתות

ביולי 1976 אישרה הנהלת העירייה תוכנית שהגה אדריכל צעיר בשם צבי לישר לשינוי תחבורתי ולשינוי במבנה הפיזי של הכיכר. התוכנית כללה שיקוע של מערך התנועה הממונעת ויצירת רחבה מוגבהת במרכז הכיכר, שתתפקד כגשר להולכי רגל. במרכז הרחבה העילית, מעל קו המתאר של בריכת המים ההיסטורית, תוכננה בריכת מים. הרעיון היה להציב בבריכה יצירת אומנות משמעותית שתעניק לכיכר תדמית חיובית ועדכנית. בתחילה קיימו נציגי העירייה מגעים עם האומן יעקב אגם, אך בסופו של דבר נקבע שהשטח במרכז כיכר צינה קטן מכדי להכיל יצירה שלו. מהנדס העיר דאז יעקב בן־סירה כתב לאגם: “באנו במסקנה להציע לך לבצע עבורנו מזרקה בכיכר העירייה בה עומדים לרשותנו שטחים ומפלסים גדולים ופתוחים מאשר קיימים בכיכר דיזנגוף”. לביצוע פסל־מזרקה שיוצב במרכז בריכת המים החדשה בכיכר המוגבהת נבחר אלן דוד -(Allen David, 2014-1926) אומן בין-לאומי, יהודי בריטי ממוצא הודי, שעבודותיו הוצגו בגלריות בעלות שם ברחבי העולם והיו חלק מאוספים פרטיים מכובדים באירופה, בארצות הברית ובאוסטרליה. הנסיבות שהובילו לבחירתו של דוד לוטות בערפל. דוד תכנן פסל זכוכית בעל שלוש קשתות א־סימטריות המשולבות זו בזו. תאורת הפסל תוכננה על ידי צבי לישר באמצעות שש כיפות שקופות הצפות במים. דוד לא היה שבע רצון מההחלטה התכנונית, שכן היא לא תאמה, לדעתו, את המראה הכללי של היצירה ופגמה בשלמות האומנותית שלה. הפרויקט קודם בלוח זמנים צפוף. היעד הלא רשמי היה לחנוך את הכיכר לפני הבחירות לרשויות המקומיות בשנת 1978, שבהן הונהגה לראשונה בחירה אישית ישירה של ראש הרשות. העבודות החלו בשנת 1976 בלי שאושרה תוכנית (תב”ע), בלי שאושר היתר בנייה כנדרש בדין, ובלי שההוצאה הכספית אושרה במועצת העיר. האופוזיציה במועצת העיר טענה ל”מחטף בחירות”, וגילתה לוחמנות במישורים המשפטי והציבורי כלפי מה שראתה כפרויקט מגלומני המוחק את מתאר הכיכר ההיסטורית וערכיה בנימוק של תכנון תחבורתי. ראש העיר ספג ביקורת קשה, אך הליקויים הוסדרו במהרה והעבודות המשיכו כסדרן. הטקס השלישי של חנוכת הכיכר התקיים ביולי 1978- ארבעים שנה לאחר חנוכת הכיכר הראשונה, ובמרכזה מזרקת שלוש הקשתות של דוד. את הסרט גזרה זיוה להט, אשתו של ראש העיר המכהן שלמה להט, כמחווה לצינה דיזנגוף, אשת ראש העיר הראשון מאיר דיזנגוף. בטקס נכחו כ־30 אלף מוזמנים ותושבי העיר. דוד לא נמנה עם המוזמנים, ותרומתו האומנותית לעיצוב הכיכר לא הוזכרה בנאום ראש העיר.                                                חידוש הכיכר גרר שיח ציבורי סוער באשר לתוצר החדש, והוביל להשוואות בלתי נמנעות בין הכיכר המחודשת לכיכר ההיסטורית. ימים ספורים לאחר חנוכת הכיכר שיגר יו”ר אגודת הציירים והפסלים בישראל מיכאל ארגוב לראש העיר מכתב חריף, ובמידה רבה אלים, בשם ציבור אומני ישראל, ומתח בו ביקורת על תהליך קבלת ההחלטות בדבר בחירת יצירות אומנות למרחב הציבורי. הביקורת נוסחה באופן פוגעני ולא אתי כלפי יצירתו של דוד, קולגה ואומן בין־לאומי, שהתגורר באותן השנים בתל־אביב (1978–1983). וכך כתב ארגוב: “ציבור אומני ישראל רואה בהצבת המזרקה הנ”ל מפגע אסתטי שאינו הולם עיר המתיימרת להיות תרבותית. אנו דורשים את סילוקה של מזרקה זו, המכערת את העיר. אנו חוזרים על דרישתנו שלא יושם שום מבנה אומנותי, או האמור להיות אומנותי, ללא אישורה של ועדה אומנותית”. ההתלהמות הציבורית השחירה את עמודי העיתונות המקומית, שלא חסכה בביטוי מורת רוחה מהשינוי שחל בכיכר. “רוצחים את דיזנגוף” ו”שואה אקולוגית” הן דוגמאות מייצגות לכותרות שפורסמו באותה התקופה. גם בעלי העסקים לא חסכו שבטם, התלוננו על שינוי שחל בדפוסי השימוש בכיכר ודיווחו על ירידה של יותר מ־50% בפדיון (דוידוב, 1981). התושבים התלוננו על לכלוך והזנחה של רחבת הכיכר המוגבהת, שהפכה כר פורה לפעילות שוליים, עבריינות ומקום לינה של דיירי רחוב. העירייה, מצידה, לא נקטה פעולות לחיזוק תדמיתה ותפקודה של הכיכר. היא התרשלה בתחזוקה הכללית של הרחבות, של הבריכה ושל פסל הזכוכית, ששכבת אבנית הצטברה עליו ופגעה בחזותו. האומן אלן דוד, שתלונותיו על היעדר התחזוקה השוטפת לא נענו, נאלץ ליזום בעצמו פעולות לניקוי היצירה שלו

“מים ואש” במפלס העילי

בדצמבר 1981 התפרסמה ידיעה כי בכוונתו של ראש העיר להחליף את היצירה של אלן דוד ביצירה חדשה של יעקב אגם. דוד למד על ההחלטה מהעיתונות. במכתב זועם שכתב לראש העיר הוא ניסה לתבוע את עלבונו: “פרט למדינות טוטליטריות לא ידוע על מקרים בהם הוחלף פסל אחד תקין ושלם בפסל אחר”. אך לאחר מכן נאלץ דוד לקבל, למורת רוחו, את גזר הדין, והתנה את הסכמתו בכך שפסל הזכוכית בן שלוש הקשתות יועתק בעדינות ובמקצועיות למיקום חדש שייקבע בתיאום איתו. אלא שבעת ביצוע העבודות להעתקת הפסל כדי לפנות מקום ליצירה החדשה, נופצה אחת משלוש קשתות הזכוכית לרסיסים. ל”יישור ההדורים” הזמינה העירייה מדוד פסל רחוב (“הקוסם”, 1989), והציבה אותו על אי התנועה שבין שני המסלולים של רחוב איינשטיין בצפון העיר. יעקב אגם תכנן יצירה קינטית צבעונית שתוצב במרכז בריכת המים ברחבה המוגבהת של הכיכר. היצירה – “מים ואש” – בנויה מחמש טבעות בגדלים שונים המסודרות זו מעל זו ומסתובבות סביב צירן, ועליהן מותקנים פרופילים משולשים צבעוניים שתנועתם יוצרת משחק צבעים קינטי. מהטבעות בוקעים סילוני מים ואש ומוזיקה קלסית מושמעת ברקע. הדגם של היצירה הוצג בפני פורום מקצועי שבו לקחו חלק אדריכלים, נציגי קרן תל־אביב לפיתוח ונציגי מוזיאון תל־אביב. הפורום שיבח את היצירה ה”מרשימה ביופייה, בפשטותה ובהתאמתה לכיכר”,  וסבר כי המזרקה עשויה “להרים את רמתה התרבותית של הכיכר”. היצירה אושרה וביצועה יצא לדרך. אגם הפנים את העלבון הצורב שחווה אלן דוד, ולמד ממנו לקח חשוב. בהסכם שנחתם בינו לבין עיריית תל־אביב-יפו בשנת 1984 נקבע, לפי דרישת אגם, שהעירייה תתחזק את היצירה בצורה סבירה ונאותה לעולמים, ותפעיל אותה (תנועה, מים, אש ומוזיקה) במועדים ובשעות סבירות, לפחות 25 שעות בחודש. הטקס הרביעי של חנוכת הכיכר ושל המזרקה השלישית בתולדותיה התרחש ביולי 1986, שמונה שנים בלבד לאחר הטקס הקודם. המאסטרו זובין מהטה ניצח על תזמורת אשר ביצעה בהופעה חיה את היצירה המלווה את תנועת היצירה הקינטית. להט הדגיש את סמליות היצירה: הדינמיות והתנועה המתמדת הן ממאפייניה המרכזיים של העיר, והשילוב בין מים ואש – שני ניגודים טבעיים – מסמל את דו־הקיום המתקיים בעיר. אולם הציבור חשב אחרת. החלפת היצירה במרכז בריכת המים לא הביאה לשינוי בתדמיתה של הכיכר המוגבהת או באופי השימוש בה. הביקורת על “מים ואש” החלה להישמע עוד טרם הוצבה המזרקה החדשה במקומה המיועד. סקרי דעת קהל שבוצעו באותה תקופה העלו כי תושבי אזור הכיכר רואים בה מפגע אסתטי, ומחזיקים בדעה שלילית ביחס ליצירה הקינטית המוצבת במרכזה. “עוגה אמריקנית”, “עוגת קצפת עם אש מטופשת”, “טורט בלהבות”, “שומה שעירה וכעורה” – אלה היו חלק מהכינויים שהיא זכתה להם, ותפסו כותרות ראשיות בעיתונות המקומית והארצית. האומן יגאל תומרקין קרא לה “חטוטרת”, וטען שצריך לשלוח חבלן “שיוריד אותה עם חומר נפץ”. היצירה הושמצה לא רק בשל גודלה וצורתה, אלא גם בשל בזבוז האנרגיה והמים שתבעו מערכותיה המורכבות. בתחילת שנות התשעים, כחמש שנים בלבד לאחר חנוכתה הרביעית, הודיעה העירייה כי הכיכר מהווה חסם להתחדשות האזור וכי בכוונתה לפעול לחידושה. ה”חידוש” כלל הפעם את הריסת הכיכר המוגבהת ו”החזרת עטרה ליושנה” – כיכר במפלס הרחוב. אגם למד על ההחלטה מהעיתונות. בריאיון איתו אמר: “נגרם לי עוול. יוקרתי כאמן נפגעה […] אם יחליטו שטובת הציבור מחייבת את הזזת המזרקה אני מוכן לדון על כל האפשרויות. אני לא אעצור את התפתחות העיר” (גלילי, 1991). השנים נקפו, רוחות השינוי נשבו, אך דבר לא התרחש. ההשקעה של העירייה בתחזוקת הכיכר, שממילא עתידה להיהרס, הצטמצמה, ובשלב מסוים הופסקה פעילותה של המזרקה. העובדה שהמזרקה לא פעלה נתנה לאגם עילה לתביעה, וזו סימלה את ראשיתו של מאבק משפטי המתנהל בינו לבין העירייה עד עצם היום הזה. התביעה, שלבשה צורות של הסכם פשרה וביזיון בית משפט, נשאה פרי רק בחלוף עשור. “מים ואש” במפלס הרחוב בתחילת שנת 2000 החליט רון חולדאי, ראש העיר הטרי, להוציא את חידוש הכיכר אל הפועל. העירייה החלה לקדם מול אונסקו את הכרזתה של “העיר הלבנה של תל־אביב” כאתר מורשת עולמית, שכיכר צינה דיזנגוף היא הייצוג האדריכלי המובהק שלה. העיתונות המקומית לא הסתירה את סיפוקה מן ההחלטה. הסופר והעיתונאי יקיר אלקריב כתב בעיתון תל־אביב: “בין כל הפשעים שארכיטקטים ביצעו נגד תל־אביב ותושביה במאה השנים האחרונות, כיכר דיזנגוף נמצאת ללא ספק בחמישייה הפותחת […] נדמה שבשום מקום מחירה של השגגה התכנונית לא היה מר ונמהר כל כך: הכיכר עצמה הפכה לשממה אנושית, שהפנקיסטים וחבורות של נוער מנוכר וחסר בית הפכו אותה לבסיס של סחר בסמים והתנהגות אנטי חברתית” (אלקריב, 2006).

או כפי שהיטיבה לתאר זאת אסתר זנדברג, מלכת הכיכרות הפכה לגיבנת אורבנית (זנדברג, 2007). ההחלטה העירונית פחות מצאה חן בעיני מי שהכיכר הייתה מרחב יצירתם – האדריכל צבי לישר והאומן יעקב אגם. לישר ניסה לשכנע את העירייה ולהכשיר את דעת הקהל לחדש את הכיכר ללא הריסתה. אגם הודיע ממקום מושבו בפריז: “באמת קשה לי. אף פעם לא שיתפו אותי במה שקורה. הסבירו לי שהתחזוקה לא הייתה בסדר […] החוזה שלי עם העירייה לא קבע את הגובה, אלא רק את המיקום הכללי” (גלילי, 1991). בשנת 2012 ביצעה העירייה עבודות שיקום מקיפות במערכות המזרקה, בפרויקט שעלותו נאמדה בכ־2 מיליון ש”ח, והמזרקה חזרה לתפקוד מלא. בד בבד בוצעו סקרי דעת קהל חדשים ובהם נשאלו התושבים אם להנמיך את הכיכר או להשאירה מוגבהת, ואם להקים חניון ציבורי מתחתיה. 61% מהנשאלים העדיפו להנמיך את הכיכר למפלס הרחוב, ו־53% מהם בחרו בחלופה המציעה חניון מתחת לכיכר (יעקובסון, 2011). השיח הציבורי המשיך לגעוש, ונוצר קיטוב בין המתנגדים לפרויקט לבין אלו שדחפו לביצועו ללא חניון תת־קרקעי. מצד אחד, המצדדים ב”גישה האקולוגית” דגלו בשיקום הכיכר הקיימת ובשיפורה ללא שינוי מפלסי. הם טענו שהפרויקט הוא בזבוז מיותר של כספי ציבור, ויוביל לשידור חוזר של האסון התחבורתי של שנות השבעים. עם אלו נמנה להט, ראש העיר לשעבר, שאמר בדיון שהתקיים בעמותת האדריכלים כי הוא “מתנגד בכל תוקף להנמכת הכיכר”, אף שבעבר ביטא חרטה פומבית על ההגבהה שבוצעה בתקופתו (לרמן, 2007). מצד אחר, פעילים שכונתיים הקימו קבוצת מאבק בשם “החזית להורדת כיכר דיזנגוף”, שהקו המנחה שלה היה “גן ירוק במקום בטון וחניון!” המטרה הראשית שלהם הייתה לדחות את רעיון החניון, וליצור לחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות להשלים את הפרויקט לפני תום הקדנציה של מועצת העיר. בשנת 2016 אושר פרויקט “הכיכר המתחדשת” בתכנון משרד האדריכלים “מוריה-סקלי אדריכלות נוף”. מטרת הפרויקט הייתה להחזיר את העיצוב הרדיאלי והמפולס שאפיין את גינת הכיכר ההיסטורית. העירייה החליטה לקבוע את יצירתו של אגם במרכז הכיכר החדשה, ולא להקים חניון תת־קרקעי. הנוכחות של הפסל והצורך ביצירת חללי תפעול תת־קרקעיים עבור מערכותיו הכתיבו חלק ממהלכי התכנון, ובהם ההחלטה למקם את מרחבי הדשא במעגל החיצוני של הכיכר, סמוך לכביש, ולא במעגל הפנימי כפי שהיה בכיכר ההיסטורית. בתקשורת וברשתות החברתיות התחדש הוויכוח בדבר נחיצות הפרויקט, החלופה שנבחרה ועלותה, ונשמעו קריאות בוטות נגד ההחלטה להותיר את הפסל במקומו. האומן דני קרוון הצטרף למחאה וטען כי ליעקב אגם אין זכויות על הכיכר ההיסטורית. העבודות החלו בינואר 2017, לאחר שהמזרקה הועתקה ממקומה עד לסיום העבודות. בספטמבר 2018 נפתחו הכבישים הסובבים את

הכיכר, שבילי האופניים הוכשרו לתנועה, ומשטחי דשא נשתלו. היצירה של אגם הוחזרה למקומה כשפניה חלקות ואפורות, ללא הפרופילים המשולשים הצבעוניים. הליך ייצורם יצר מחלוקת עמוקה בין העירייה לבין האומן (שקיבל שכר מכובד על עמלו) בכל הקשור לאישור הגוונים, מפרט הצביעה ודרישות נוספות שהעמיד אגם. תאריך היעד לחנוכת הכיכר המחודשת היה ספטמבר 2018, לפני הבחירות לראשות העירייה ולמועצת העירייה באוקטובר באותה השנה. בחלוף שנה, משלא הושלם הפסל, מסרה העירייה כי “הפרויקט יסתיים עם השלמת הפסל, שגווניו נתונים לאישורו של האומן יעקב אגם. כשיסתיים תהליך היצירה תזמין העירייה את הציבור לחנוכת הכיכר” (בלומנטל, 2019). הטקס הרשמי החמישי של חנוכת הכיכר לא התקיים עד עצם היום הזה. הסרט לא נגזר, הנאומים לא נישאו, והמוזמנים לא הוזמנו, אך הציבור והיזמים מצביעים ברגליים. מיום שנפתחה מחדש לציבור חווה הכיכר עדנה מאוחרת. בכל שעות היממה היא מהווה מוקד משיכה לתושבים ולמבקרים שיושבים על המדשאות, הספסלים והכיסאות הצבעוניים הפזורים בה. עסקים חדשים נפתחו בהיקף הכיכר, והאזור נעשה מבוקש על ידי תיירים. למרות ממדיה הגדולים, המזרקה האפורה, הפועלת באופן חלקי בלבד, נבלעת בכיכר הצבעונית והתוססת.

סיכום

סיפורה של הכיכר, על הפעולות והאירועים שנקשרו בה, גדוש מחלוקות. מאז שורטט העיגול בחולות ועד היום, כל אירוע, כל החלטה או שינוי הקשורים בה לוקחים חלק בסדר היום הציבורי, מלווים בוויכוחים וזוכים לחשיפה תקשורתית. במהלך שמונים השנים האחרונות הייתה הכיכר זירה פוליטית, חברתית ותכנונית המשקפת את ערכי המורשת הבנויה, ומעל לכול – את התמורות ואת הלך הרוח החופשי והתרבותי המאפיין את תושבי העיר. בתקופת משבר הקורונה זכו מאפיינים אלה להבלטה מיוחדת. בתקופה זו מילאה הכיכר בהצלחה יתרה את תפקודה האורבני עבור תושבי האזור. בזמן שנכפו מגבלות על המסחר ועל הציבור הייתה הכיכר למקום מפלט. בימי שישי ובחגי ישראל התקיימו תפילות בשטח הפתוח, והשתתפו בהן מאות תושבים שהקפידו על כללי הריחוק. בתי קפה ומסעדות מכרו מזון בסלסילות שהיו בהן גם בד או מחצלת לישיבה על הדשא. מרכזיותה של הכיכר כסמל של הציבוריות החילונית קיבלה ביטוי נוסף בתקופת הסגרים, כמייצגת של פערי האכיפה המשטרתית כלפי הציבור החילוני. דיווחים שהופצו ברשתות החברתיות, והגיעו גם למהדורות החדשות המרכזיות, הציגו שוטרים שסיירו בכיכר והטילו קנסות על הבודדים ששהו בה בשעה שיצאו להתאוורר. פרק הקורונה בעלילות הכיכר היה לרובד נוסף במורשתה התרבותית. למרות השינויים שחלו בכיכר, בחזותה, בתדמיתה ובתפקידה, הרי המזרקה, אותה יצירת אומנות שנועדה לייחד אותה, נותרה במרכזה ועומדת עירומה. מצבה זה מייצג לכאורה באופן מוחשי את המשברים והמחלוקות שהתחוללו ועודם מתחוללים בטבור הכיכר. אך הוא מעיד גם על הצורך בחשיבה על חיפוש פתרונות במקרים של מחלוקות בדבר טיבה של מורשת תרבות. לא נותר אלא לאחל ליעקב אגם אריכות ימים, ולקוות שהיצירה “מים ואש” תושלם במהרה לשביעות רצון הצדדים כולם.

מוקדש לזכרו של אדר’ צבי לישר (1939- 2020)

על המחברת: קרן מטרני היא אדריכלית בוגרת הפקולטה לארכיטקטורה של הטכניון במילנו, ובעלת תואר דוקטור בהצטיינות מהמחלקה לגיאוגרפיה וסביבה של אוניברסיטת בר־אילן; מרצה בנושאי תכנון ובנייה, שימור ופיתוח ואדריכלות ישראלית באוניברסיטת תל־אביב; מתמחה בתחום השימור בהיבטים תאורטיים, תכנוניים וניהוליים; יועצת לרשויות מקומיות ומשרדי ממשלה; חברת הוועד המנהל של איקומוס ישראל.

Keren.metrany@gmail.com

מקורות
• אהעת”א (ארכיון היסטורי עיריית תל־אביב-יפו). התכתבויות שונות מתיק -101(26),7 מכל .6546
• יעת”א (ידיעות עיריית תל־אביב), חוברת 2 שנה ו, דצמבר .1934
• יעת”א, חוברת 9 שנה ח, מרץ .1938
• אלקריב, י’ (,2006 15 ספטמבר). בא ברגל (טור שבועי). עיתון תל אביב.
• בלומנטל, א’ (,2019 22 באוקטובר). המזרקה הלא-גמורה: זה הסכום ששילמה עיריית ת”א לפסל יעקב אגם. ynet
• גדס, פ’ (1925). דין וחשבון לתכנית בנין עיר: יפו תל אביב (תרגום: גדעון ביגר). ספריית אגף תכנון ערים, מנהל ההנדסה של עיריית תל אביב-יפו.
• גלילי, א’ (,1991 נובמבר). שיורידו. הארץ.
• דביר, אורי (1984). נקודת חן: תל אביב. מודן.
• דוידוב, נ’ (1981). שינויים בכיכר עירונית מודרנית: חקר אירוע: כיכר צ. דיזנגוף (עבודת גמר לתואר מג’יסטר למדעים בארכיטקטורה – בינוי ערים), הטכניון, חיפה.
• זנדברג, א’ (,2007 6 בנובמבר). להוריד או לא? הארץ.
• יעקובסון, מ’ (,2011 13 בדצמבר). הציבור החליט: כיכר דיזנגוף תונמך. Xnet
• לרמן, י’ (,2007 3 בנובמבר). רשמים מדיון על עתיד כיכר דיזנגוף – יש קונצנזוס. עוד בלוג תל אביבי.
• מטרני, ק’, סלע־וינר, ע’ וקציר, ט’ (2015). כיכר צינה דיזינגוף תל אביב: סקר תיעוד מתחמי. הוכן עבור עיריית תל־אביב-יפו.
•מרום, נ’ (2009). עיר עם קונספציה: מתכננים את תל אביב. בבל.
• שרירא, ש’ (2009). אלמני הקש הצהובים: הזמן התל אביבי. כרמל

• Bender, B. (2018). Introduction to contested landscapes: Movement, exile and place. In S. Watson, A. J. Barnes, & K. A. Bunning (Eds.), Museum studies
approach to heritage (pp. 850–860). Routledge.

 

מורשת תרבות: הקרקע, הנכסים ומאבקי נדל”ן

ברבים מהמקרים, המאבק על שימורו של נכס מורשת תרבות מושפע ממיקומו. הוא בולט באזורי ביקוש לפיתוח נדל”ני, ומשום כך השימור בהם נתפס כגורם מונע פיתוח. מצב זה מנוגד, לכאורה, לאחד ממאפייני התכנון: הבחנה בין שימושי קרקע במרחבים שונים, חלקם עתירי פיתוח וחלקם מופחתי פיתוח, המתבססת על שני עקרונות: (1) שוויוניות באזור תכנוני מסוים, במילים אחרות – תפיסה הגורסת כי לכל בעלי הנכסים באזור זכויות שוות; (2) סבירות (היגיון תכנוני) – גישה המבהירה שהזכויות באזור מסוים מתבססות על ייעודיו וכושר הנשיאה שלו. פגיעה בעקרונות אלה מחייבת פתרונות למי שזכויותיו נפגעו, למשל פיצויים, הקלה במיסים, העברת זכויות בנייה לאזור אחר, השמשת השריד ההיסטורי לתפקוד עכשווי ועוד.

מה לתל־אביב-יפו בהוד השרון | עירית עמית־כהן, יוסי ויטריאול

תקציר

ייחודה של העיר הוד השרון הוא במקבץ היישובים הכפריים שממנו נוצרה, כולם מושבות שנוסדו בשנות העשרים של המאה ה־20 והתאפיינו במשקים זעירים – שטחים קטנים בבעלות פרטית של בעלי הון זעיר ובינוני, שהגידול החקלאי המרכזי בהם היה מטעי הדרים. סמוך למושבות נוסדו כמה חוות מטעים בבעלות בעל הון או חברה, ואיכרים מהמושבות עבדו בהן, הוכשרו לעבודה חקלאית ואת שכרם השקיעו בביסוס משקיהם. בשנת 1990 הוכרזה הוד השרון לעיר, ומאז הביקוש למגורים בה הלך וגדל, ועימו גדל גם הלחץ למכור את הקרקעות החקלאיות ולשנות את ייעודן למגורים. להתפתחות זו השלכות על נופה של העיר גם כיום. במרחביה מצויים “טלאים” של קרקעות חקלאיות, חלקן מעובדות וחלקן מוזנחות, וטבועים בהן נכסי מורשת שהם עדות לתולדות מקבץ היישובים והחוות שיצרו את העיר. מטרת מאמר זה היא לחשוף את סיפורו של אחד הטלאים הללו, שמרובים בו נכסי מורשת. שימורם של הנכסים מושפע ממיקומם במרחב ומלחצי הפיתוח המתקיימים בו. תיעוד האירועים והדמויות שנקשרו בנכסים אלה חושף את ייחודם, וצריך לקוות שהחשיפה תעודד את שימורם ואת שילובם בעיר שפיתוחה מואץ כל כך.

פתח דבר

תפקידם המרכזי של שרידי מורשת תרבות הוא לחשוף את סיפור המקום. אלא שהיעדרו של תיעוד מסודר העוקב את הכרונולוגיה של הנכס, תולדותיו, שימושיו לאורך השנים והשינויים שחלו בו ובסביבתו, גם הפיזיים וגם הסטטוטוריים, מותירים את הנכס לשיני הזמן, ואלה נוגסות בו, מפוררות והורסות אותו, וסופו להימחק. חסרונו של תיעוד מסודר בולט במיוחד בנכסים בבעלות פרטית. במקרים אלה העדויות להתפתחותם, לאירועים ולדמויות שנקשרו בהם לא רוכזו בארכיונים ציבוריים, והמעט שידוע עליהם נחשף בארכיונים פרטיים ובאלבומים משפחתיים. המחסור במידע סדור מקשה על מערכות התכנון – הארציות, המחוזיות והמקומיות – האחראיות להכנת רשימות שימור ולשילובם של הנכסים שנכנסו לרשימה בתוכניות המתאר המקומיות. בישראל למצב זה שתי סיבות נוספות: (1) גידול מואץ באוכלוסייה התורם לשינויים מהירים במעמדם המוניציפלי של יישובים כפריים – מיישוב כפרי לעירוני. במקום שתהיה זו התפתחות איטית שאפשר לעקוב אחריה, להתמודד עם השינויים הכרוכים בה ולתכנן את המרחב, הגידול המואץ ועימו הביקוש הגדל לשינויי ייעוד של קרקעות – מקרקעות חקלאיות ושטחים פתוחים לאזורים מבונים – גורר אחריו תכנון לא מסודר; (2) היותה של ישראל מדינת הגירה. מצב זה תורם לגיוון במורשות אוכלוסיותיה, ורבות מהן מנותקות מתולדות המרחב הישראלי, בעיקר מהאירועים שהתחוללו ומהדמויות שפעלו לפני 1948, שנת הקמתה של מדינת ישראל. לחסרונו של זיכרון היסטורי יש השלכות על היחס לנכסי מורשת התרבות, ההזדהות עימם והמעורבות בשמירתם. מטרת מאמר זה היא להשלים תיעוד חסר של מכלול נכסים היסטוריים הנמצא כיום בבעלות עיריית הוד השרון, אך עד לשנה זו, 2021, חלק מהשטח וממכלול הנכסים נמצאו בבעלות עיריית תל־אביב-יפו. למורכבות הבעלות על הקרקע ועל הנכסים ההיסטוריים שנותרו בה מצטרף התיעוד החסר על אודותיהם, ויחד הם משפיעים על ההכרה המועטה בחשיבותם ובצורך בשימורם. ייתכן שהשלמת המידע תיתן מענה לתהייה מה לתל־אביב-יפו בהוד השרון, תעודד את שימור הנכסים ההיסטוריים, ותקדם את שמירת המכלול כולו כריאה ירוקה בתוך מרקם עירוני שפיתוחו מואץ כל כך. מאמר זה מתבסס על שלושה מקורות עיקריים: ספר שיצא לאור בעברית בשנת 2005 ובאנגלית בשנת 2014 (עמית־כהן, 2005, עמ’ 46–51; ;(Cohen-Amit, 2014, 50-56 תיק תיעוד מקדים למתחם בית הנערה שהוכן בשנת 2012 (ויטריאול ומימר, 2012).

מתחם “בית הנערה” ושרידיו של “המשק הגדול” בהוד השרון | נכון להיום: אוגוסט 2021 במחצית הראשונה של שנת 2021 הרבתה עיתונות הנדל”ן הישראלית לעסוק במתחם בית הנערה בהוד השרון. המתחם הוא חלק ממכלול של 620 דונם במערב הוד השרון, המשתרעים מצפון לרחוב הפרדס ומדרום לרחוב הבנים. 185 דונם מתוכם הם שטחי ציבור ובהם מבנים היסטוריים, 90 דונם חורש טבעי, 130 דונם שהיו עד לאחרונה בבעלות של עיריית תל־אביב-יפו מאז 1930, והשאר בבעלות עיריית הוד השרון ועשרות בעלי קרקע פרטיים (איורים 1א, 1ב). בשטח שבבעלות עיריית הוד השרון וסמוך למתחם המשמש את בית הספר הדמוקרטי נמצאים שרידים לחווה חקלאית – מגדל מים, בריכת מים ומבנה מגורים – שרק מעטים יודעים כי בעבר כונתה “המשק הגדול של נורמן שיפר” (איורים 2א, 2ב).

המובלעת התל־אביבית הייתה במשך שנים בסיס למחלוקות בין שתי רשויות: האחת, העיר הוד השרון, שהיא למעשה חיבור של כמה מושבות – רמתיים, מגדיאל, כפר הדר ורמת הדר – יישובים חקלאיים שנוסדו בשנות העשרים של המאה ה־20 על ידי איכרים בעלי הון זעיר והתבססו בעיקר על מטעי הדרים. האחרת, תל־אביב-יפו, שלעומת הוד השרון, הגובלת במתחם בית הנערה, בינה לבין המתחם אין רצף מוניציפלי. מצב זה גרם לכך שהשטח של 130 הדונם נתפס במשך כל השנים על ידי הוד השרון לא רק כמובלעת תל־אביבית, אלא כגורם המונע ממנה להתפתח בהתאם לצרכיה האורבניים. שרידי החווה ומבני הציבור מגודרים בגדר תיל ומצבם המתפורר מעיד על יחסן של הרשויות כלפיהן: לתת לשיני הזמן לעשות עבורן את המלאכה, ובכך להקל את קידומן של תוכניות הבנייה באזור. בשנת 2003 ננטשו המבנים בשטח שהיה בבעלות עיריית תל־אביב- יפו והקנו למתחם את שמו, “בית הנערה” (ראו בהמשך). מאז קידמה עיריית תל־אביב-יפו תוכניות למכירת השטח שבבעלותה לבניית בתי מגורים ולהקמתו של פארק. עיריית הוד השרון עצמה הוסיפה בשנים אלה ללטוש עיניים לשטח ולהציג תוכניות משלה, ובהן שילובו במתחם אוניברסיטאי או כחלק ממתחמי מגורים, מענה לביקוש הולך וגדל להתגורר בשטחה. את השרידים שנותרו מהחווה הפרטית שבשולי מתחם בית הנערה הזניחה עיריית הוד השרון, וחיכתה לפתרונה של סוגיית הבעלות על הקרקע במתחם כולו. ראשי ערים התחלפו, משפטים נערכו, ובסופו של דבר נמכר המתחם שבבעלות עיריית תל־אביב-יפו לחברת ישראל קנדה. זו ייעדה אותו לבנייה למגורים בתוך פארק פתוח. באוגוסט 2020, לבקשת עיריית הוד השרון, החליטה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה לעצור את התוכנית שהציגה חברת ישראל קנדה לבניית שכונת מגורים, להגבהה ולציפוף המבנים, ולאפשר חשיבה מחודשת בנושא. במאי 2021 קבעה המועצה הארצית כי את מתחם בית הנערה יש לשמר כשטח פתוח, את מתחמי המגורים שנועדו להיבנות בו יש להעביר לשטחים בנויים קיימים בהוד השרון, וכן יש לעודד את שימור השרידים ההיסטוריים שנותרו במרחב. החלטת המועצה הארצית זימנה לקבוצה האחראית לתכנון המתחם כולו אפשרות לעשות סדר בשלל השמות שדבקו במתחם ולתעד כראוי את נכסי המורשת שנותרו בו: את השרידים הקשורים ב”משק הגדול” של הקנדי נורמן שיפר, את שרידי “המעון העירוני לילדים בהדר” שהקימה עיריית תל־אביב בשנת 1946 בקרקעות המשק הגדול, ואת מתחם “בית הנערה” עצמו.

שלהי שנות העשרים ואילך: שרידי מורשת ותיעודם

שני מקבצי מבנים היסטוריים טבועים בתוך חורשות עצים שזכו לכינוי מכלול “בית הנערה”. נורמן שיפר והמשק הגדול ב־3 בדצמבר 1923 התאספו במונטריאול נציגי הארגונים הציוניים בקנדה כדי לדון בהיערכותם לפעילות ציונית בקרב הקהילות היהודיות, בעקבות הצהרת בלפור וסיומה של מלחמת העולם הראשונה. רשימת המשתתפים כללה את שמו של פעיל בעיר ויניפג, נורמן (נחום) שיפר .(SchiHer) שיפר נולד בפולין בשנת 1888, ובהיותו בן 16 היגר עם אחיו לקנדה והתיישב במונטריאול. שנתיים אחר כך נדד מערבה כדי לעבוד בחווה חקלאית בבעלות יהודית סמוך לעיר ויניפג. כשהיה בן 19 התחתן עם בתו של האיכר, תרזה דייוויס, ולאחר מות האב ירש את החווה. הוא חזר לפולין כדי להביא את הוריו וחמישה מאחיו שנותרו בפולין, שב לחווה והחליט להתמחות בתעשיית החומץ. בתקופת מלחמת העולם הראשונה הקים בוויניפג בית חרושת לחומץ ופתח בית מסחר גדול. הוא הצטרף לפעילות ציונית וב־1923, בהיותו בן 35, נבחר לסגן נשיא קרן קימת לישראל בוויניפג. שיפר נדד בין ויניפג למונטריאול והיה לאחד הדוברים המרכזיים בקהילה היהודית הקנדית, שקראה לפעילות ציונית ולחיזוק ההתיישבות בארץ ישראל. בסוף שנת 1927, בשנים שבהן התגלתה התאמתן של קרקעות החמרה שבמישור החוף לגידולי הדרים, הגיע לארץ ישראל עם אשתו ושבעת ילדיו (שנה אחר כך נולדה בתו השמינית). שיפר ועימו משקיע נוסף – יעקב הלפרין, גם הוא יהודי קנדי תושב ויניפג – רכשו בתיווכו של יהושע חנקין 1,032 דונם באדמות אבו כישך, סמוך לירקון, נטעו פרדס וחלמו להרחיב את השקעותיהם במפעלים כלכליים נוספים (איורים 3א, 3ב, 3ג). שנתיים לאחר עלייתו חלתה תרזה, אשתו של שיפר, ובשנת 1930 שבה המשפחה לקנדה כדי שתזכה לטיפול רפואי. האישה נפטרה חודשים מעטים אחר כך. שיפר שב לארץ ישראל, נישא מחדש והוסיף לקדם את תוכניותיו לפיתוח מפעלים כלכליים בארץ ישראל. בשנים הראשונות לפעילותו בארץ ישראל פרסם שיפר כתבות בעיתונות הקנדית וסיפר בהן על תוכניותיו להרחיב את אחיזתו בארץ ישראל ולהגדיל את שטחי חוותו ל־4,000 דונם. הוא ביקש להקים בשטח זה יישוב חקלאי שייקרא גבעת הארבעה, לזכרם של ארבעה צעירים יהודים שנהרגו בכפר סבא במאורעות 1921. הוא הזמין מתיישבים מיישובים יהודיים בערבות שבמערב קנדה – ססקטון ,(Saskaton) אדמונטון ,(Edmonton) קלגרי ,(Calgary) ורג’יינה – (Regina) להצטרף אליו להקמת היישוב החדש. לקריאתו של שיפר לא הייתה היענות, בעוד הוצאות החזקת המשק החקלאי בארץ ישראל גדלו. הקשיים וההכרה בהבנתו המעטה בניהול חוות מטעים בארץ ישראל הביאו אותו למסור את ניהולה למנהל עבודה, בפיקוח בנק הפועלים ביפו. תכתובת בין שיפר ליוסף אהרונוביץ, מנהל הבנק ביפו, מעידה על מצב המשק הגדול, כפי שכינה שיפר את חוותו, בשנים הראשונות להקמתו. למנהל העבודה נבחר עשהאל צוקרמן, לימים אחד מרוכשי הקרקעות המרכזיים עבור הכשרת היישוב ב”דרום” (הכינוי שדבק בקרקעות וביישובים מדרום לרחובות לפני 1948) ובנגב. לצד המטעים הקים עשהאל חממה לשתילי הדרים, רפת ולול, ובחן אפשרות לגדל ירקות. בעצת בנק הפועלים החליט שיפר למסור חלק מהקרקע שבבעלותו לקבוצה של פקידים, מורים ובעלי מלאכה שהתגוררו בתל־אביב וחלמו על בית בכפר. ואכן, בדצמבר 1929 מכר שיפר 129 דונם מתוך ה־1,000 שהיו ברשותו לקבוצה בתל־אביב. נוסף על הקרקעות שקנו מנורמן שיפר רכשו חברי הקבוצה מידי חברת הכשרת היישוב עוד 325 דונם, ועל שטח של 454 דונם הקימו את המושבה כפר הדר (חשביה, 1997, עמ’ 50–52).

עם נורמן שיפר הם יצרו יחד אגודה שיתופית שמטרתה הייתה לפתור במשותף את בעיות המים, הכשרת הקרקע ושיווק הפרי. יסודה של המושבה כפר הדר עודד את שיפר, ובסוף אותה שנה החליט לממש את חזונו להגדיל את אחוזתו החקלאית. עם קבוצת חברי האגודה בכפר הדר הוא נשא ונתן עם נציגי חברת הכשרת היישוב על רכישת 1,000 דונם נוספים, “שהם טובים למטעי הדרים, שההכנסה מהם מובטחת”. בעצת מנהל העבודה עשהאל ונציגי בנק הפועלים נוספו לנטיעות ההדרים שטחי בננות, ופועלים ומתיישבי כפר הדר סיפרו כי “המשק הגדול של שיפר הוא דוגמה למשק מפואר לחוף הירקון” (חשביה, 1997, עמ’ 53). התפעלותם נבעה לא רק מהפיתוח שחל בחווה, אלא בעיקר מתפיסתו הכלכלית של שיפר ולפיה יש לקדם את הפועלים בחוותו, לכן הוא הקפיד לשלם להם שכר גבוה, ולמי שלא נמנה עם מתיישבי כפר הדר הבטיח עשרה דונמים מהשטחים שבבעלותו. משקו של שיפר ופעולותיו לעידוד הכשרתם ועבודתם של הפועלים היו למנוף כלכלי לכפר הדר וליישובים נוספים בשרון. ההכשרה שזכו לה והכסף שחסכו הקלו עליהם להתיישב במושבות במשקים זעירים, 5–25 דונם למתיישב. אבל חלום המשק הגדול של שיפר עצמו נשבר, ובשנת 1932הוא פשט את הרגל. בקשותיו לעזרה מאחיו שהתגורר בוויניפג ומהקהילה היהודית שם לא נענו.  לכיסוי החובות מכר הבנק את רכושו של שיפר – הקרקע, הבית ומבני המשק. נורמן שיפר הוסיף להשקיע בעסקי נדל”ן בחיפה ובתל־אביב, שבה התגורר וניהל קיוסק. בראשית שנות השישים עבר לרמת השרון ועסק במכירת פוליסות ביטוח חיים, בעיקר ליהודי קנדה, אבל ההתלהבות שאפיינה את הקמת החווה החקלאית לא חזרה. הוא נפטר בינואר 1964 ברמת השרון והוא בן 75.  מפועלו של שיפר בשרון נותרו רק עדויות מעטות, והבולטות שבהן אלה שרידי המשק הגדול בהוד השרון. מתחם בית הנערה ממסמכי עיריית תל־אביב עולה שהקונה העיקרית של קרקעות שיפר ושל מבני המשק והבית הייתה משפחת אליס. המשפחה החזיקה בקרקע כ־12 שנים, ובשנת 1944 פתחה במשא ומתן עם עיריית תל־אביב להעברת הקרקע והמבנים לבעלותה כדי להקים בו מוסד חינוכי. בשנת 1946הוקם בשטח מוסד לחינוך מיוחד, “המעון העירוני לילדים בהדר”. לאחר האיחוד בין המושבות הדר ורמתיים (נובמבר 1951) שמו השתנה והוא נקרא “המעון העירוני לילדים בהדר־רמתיים”. בשנת 1960 הועבר למתחם זה מתל־אביב המוסד “בית הנערה”, ושני המוסדות פעלו זה לצד זה במשך כמה עשורים. בשלב מסוים המוסד לחינוך מיוחד, המעון העירוני לילדים הדר־רמתיים, שינה את שמו ל”פנימיית גבעת הוד”. בראשית שנות האלפיים נהרסו מבני בית הנערה, ופנימיית גבעת הוד הוצאה מהמקום. התפתחויות אלה גרמו לטשטוש בהבחנה בין האירועים ובין המוסדות החינוכיים, וגם להעדפת הקיצור “בית הנערה” שדבק במתחם המוזנח.

עיריית תל־אביב וההתעניינות בקרקעות השרון להקמת מוסדות שיקומיים

מה לעיריית תל־אביב בקרקעות מרוחקות מהעיר עצמה, ועוד במטרה ליעדן להקמת מוסדות שיקומיים לחינוך מיוחד ולטיפול בילדים מוזנחים? לתופעה זו שני הסברים: (1) גישות חינוכיות שהעדיפו הקמה של מוסדות שכאלה בלב פרדסים; בשטחים מרוחקים ממקומות יישוב, באווירה מבריאה, שבה ניתן מקום מרכזי לעבודה חקלאית (רזי, 2009); (2) מחירן הנמוך יחסית של קרקעות חקלאיות, ומערכת מוניציפלית שאיננה סדורה דייה בתקופה של טרום מדינה, תקופת המנדט. ואכן, בתקופת המנדט, בעקבות העליות הגדולות (השלישית, הרביעית והחמישית) ומלחמת העולם השנייה, התרחבה תופעת הילדים המוזנחים, חסרי הבית והחולים, והביקוש לקרקעות מרוחקות להקמת מוסדות לטיפול בהם, גדל. תחילה שוכנו הילדים בחווה, בבית משפחת שיפר, אך בשנות החמישים הוחלט להרחיב את המעון העירוני לילדים בהדר, ובשטח הפרדס שננטש נעקרו עצים והוקמו בשנת 1952 כמה מבנים חדשים:שלושה מבני מגורים, כל אחד מהם לשלושים ילדים; בית למנהל המוסד; שני בתים למשפחות המדריכים; חדר אוכל שכלל את משרדי ההנהלה. כן הוכשרו מגרש כדורגל ודרכים. בשנות השישים הוחלט על הרחבה נוספת ונבנו כיתות לימוד, אולם ספורט, פינת חי, מרפאה, בית מגורים נוסף לילדים, ובית המגורים של משפחת שיפר איבד את מרכזיותו. בשנים אלה נבנה בית הספר לנערות “מוסד בית הנערה”, והחינוך בו, כמו במעון העירוני, הושתת על שילוב בין מקצועות לימוד רגילים לבין עבודה חקלאית. בשנות השמונים שולבו בו קורסי הכשרה מקצועית, ספרות, תפירה, מלאכת יד, כלכלת בית ולימודים טכנולוגיים, ונבנו כיתות לשם כך. השינוי שחל במעמדה המוניציפלי של הוד השרון בשנת 1990 שינה את יחסה של העירייה החדשה למצב שבו בתוך המרחב הנתון לשיפוטה קיים שטח בבעלות עירייה אחרת. משום כך החלה במשא ומתן לשכנע את עיריית תל־אביב-יפו להוציא מהשטח את המוסדות השיקומיים ולהעבירם לתחומיה העירוניים, ואת הקרקע שתתפנה לייעד לבנייה, וכך לתת מענה לביקושים הגדלים להתגורר בהוד השרון. עיריית תל־אביב-יפו נענתה, אבל ביקשה לנצל את השווי הנדל”ני של הקרקע ופרסמה תוכנית משלה.

סיכום: המאבקים לשמירה על המכלול הירוק ועל שרידי המורשת בתחומו

בעשורים הראשון והשני של המאה ה־21 קידמה עיריית תל־אביב-יפו תוכניות לבנייה רוויה במתחם בית הנערה. עיריית הוד השרון חמדה גם היא את השטח לבנייה למגורים, אבל בשנת 2018, בעקבות חילופי ראשי ערים, שינתה את עמדתה ודרשה לשמור על המתחם כריאה ירוקה ולזכות באישור לבנייה רוויה באזוריה הבנויים. הדרישה תאמה את תוכנית האב להוד השרון, שקודמה עוד בשנות התשעים של המאה ה־20. ערעורה צלח, וכפי שהוזכר לעיל, בעלי החברה שקנו את הקרקעות התחייבו בשנת 2021 לשמר את מאפייניו הפתוחים של המרחב, נופו ונכסיו ההיסטוריים, אלא שאז התגלו הקשיים בתיעוד הנכסים, האירועים והתוכניות המקוריות של המבנים. לקשיים אלה כמה סיבות: (1) חסרונו של ארכיון שיאצור את הפעילות החקלאית בארץ ישראל של חברות ואנשים פרטיים. המועצה המקומית הוד השרון הוקמה רק בשנות החמישים, תחילה בחיבור בין רמתיים וכפר הדר (1951), ואחר כך בתוספת של מגדיאל ורמת הדר (1964). ארכיון מסודר אורגן רק כשהוכרזה לעיר (1990); (2) המבנים במתחם בית הנערה נבנו ללא אישור, על קרקע שייעודה חקלאי. בנייתם קדמה לשנת 1965, שבה פורסם חוק התכנון והבנייה ש”יצר” סדר בתכנון יישובים ובקביעת ייעודי הקרקע בהם. ואכן בארכיון עיריית תל־אביב-יפו מרובות פניות להסדרת מצב זה החל מהמחצית השנייה של שנות השישים ואילך; (3) שיני הזמן, ואלה פגיעתן רבה ככל שמתרחקים ממועד האירועים ומהדמויות המעורבות. כך קורה שלא רק איתורו של המידע נתקל בקשיים, אלא גם אין מי שיתערב בתהליך קבלת ההחלטות וידחוף לשימורם של הנכסים ההיסטוריים. הסיבות כולן מחדדות עוד יותר את חשיבותו של התיעוד לשימור “סיפורו של מקום”: הסיפור של העיר הוד השרון בשלבי התפתחותה השונים, והסיפור הרחב יותר, של תהליך ההתהוות של מפת ההתיישבות. לשני הסיפורים יחד עדויות במרחב הארץ־ישראלי, ולעדויות אלה תרומה לצביונם של שטחים פתוחים, בעיקר באותם מרחבים שזכו להגדרה “נוף כפרי פתוח”‘ בשנת 1993 (תמ”א 31). נוכחותם במרחב מייצרת חוויה לשוהים בו, מחזקת את היחס למקום ואת הרצון להיות מעורב בשימורו.

על המחברים: פרופ’ עירית עמית־כהן היא מרצה וחוקרת במחלקה לגיאוגרפיה וסביבה באוניברסיטת בר־אילן, ומתמחה בקשרים בין תכנון, שימור ופיתוח והתייחסותם לנופי תרבות ולנכסי מורשת תרבותית. פרופ’ עמית־כהן חברה בוועד המנהל של איקומוס ישראל ובוועד המנהל של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.

amitcoi@biu.ac.il

ד”ר יוסי ויטריאול, מתכנן סביבתי ויועץ שימור, מומחה בתיעוד אתרי מורשת שהוקמו בשטחים פתוחים ובמרחב הכפרי.

Vitriol30@gmail.com

 

מקורות
ארכיונים
ארכיון העיר תל־אביב בתל־אביב-יפו.
הארכיון היהודי בטורונטו.
הארכיון הציוני המרכזי בירושלים (אצ”מ).
מסמכים וספרים
• ויטריאול, י’ ומימר, נ’ (2012). תיק תיעוד מקדים: מתחם בית הנערה הוד השרון. הוכן עבור משרד אדריכלים מימר נאור.
• חשביה, א’ (1997). עיר בירוק: סיפורה של הוד השרון. מלוא.
• עמית־כהן, ע’ (2005). החידה מאחורי הברושים. מאגנס.
• רזי, ת’ (2009). ילדי ההפקר: החצר האחורית של תל־אביב המנדטורית. עם עובד ומכללת ספיר.
• תמ”א :31 תוכנית מתאר ארצית משולבת לבנייה, פיתוח וקליטת עלייה. אושרה בינואר ,1993 ופעם נוספת בשנת .2008 משרד הפנים, ממשלת ישראל

Amit-Cohen, I. (2014). Zionism and Free Enterprise. De Gruter and Magnes.

ערכים ושימור נכסי מורשת בעידן של מחלוקות

נכסי מורשת וערכיהם התרבותיים מעוררים במהותם מחלוקות שמקורן בגישות המשתנות עם הזמן לערכי מורשת תרבות. כדי לשמור על הנכסים מאובדן ומחיקה מקדמים ארגונים בין־לאומיים ומדינות אמנות והמלצות הכוללות קריטריונים לאפיון ערכי תרבות שזכו להסכמה רחבה, ומעת לעת בוחנים את האמנות והכללים האלה ומעדכנים אותם. השנתיים האחרונות התאפיינו במשברים – מדיניים, כלכליים, אקלימיים ובריאותיים, ובאלה נכרכו תהיות בדבר מעמדם של ערכי מורשת תרבות והנכסים המייצגים אותם. פסלים שהנציחו מעשי גבורה ועמדות שאינן תואמות את גישות ההווה הושחתו וגם נהרסו. ייתכן שאת ההשחתה וההרס אפשר היה למנוע בעזרת כללים מוסכמים, ולפיהם גם לנכסים שהפכו לסמל והם מייצגים ערכי תרבות “צורמים” יש זכות הישרדות, בגלל תפקידם ההיסטורי והחינוכי.

האמנה להגנת נכסי תרבות בעת עימות מזוין | גדעון קורן

תקציר

בשנים האחרונות עולות שוב לסדר היום הציבורי סוגיות הקשורות באמנת האג להגנת נכסי תרבות בעת עימות מזוין, שפורסמה בשנת 1954Convention for the Protection of Cultural) Property in the event of Armed conflict), ובאה לעולם בעקבות מלחמת העולם השנייה וההרס המסיבי שנגרם במהלכה (איור 1), בעיקר ברחבי אירופה (להלן- אמנת האג). לאור העובדה שעימותים כאלה מתרחשים בימינו לא רק בין מדינות, והרס נגרם גם על ידי ארגונים חברתיים שאינם “מדינתיים” או במהלך עימותים בין קבוצות שונות בתוך אותה מדינה, מתעוררות סוגיות מורכבות רבות שלא עמדו על הפרק בעת כריתת האמנה. ישראל נקלעה למצב עימות שכזה בחודש מאי 2021, במהלך תסיסה ואירועי הרס ופגיעה בנכסי מורשת תרבות בערים שמתגוררת בהן אוכלוסייה מעורבת, יהודים וערבים (איור 2). מצב זה דחף לעיסוק מחדש בישראל באמנת האג, בתוכנה ובמהותה. מטרת המאמר היא לתאר את הרקע ליצירת האמנה, לסקור את תוכנה ואת השלבים השונים בהתפתחותה, ולתאר את הדרכים הנבחנות כיום להתמודדות עדכנית עם אתגריה.

מבוא

מאז מלחמת העולם השנייה, ולקראת אימוץ האמנה למורשת עולמיתConvention Concerning the) Protection of World Cultural and Natural Heritage), התחזקה מאוד המודעות לשימור. ההליכים שהובילו לניסוח האמנה למורשת עולמית, וכך גם האפשרות שנפתחה להכיר באתרי מורשת כבעלי חשיבות אוניברסלית ולא רק מקומית, שדרגו את מעמדם של כלל אתרי המורשת ברחבי העולם כולו, הרחיבו את מעגל העוסקים במלאכת השימור והגבירו את המודעות לנושא. השאיפה לזכות בהכרה “עולמית”, ולא רק מקומית, בחשיבותם של אתרים הנושאים ערכים יוצאי דופן (Outstanding) בלשון האמנה) הביאה עד מהרה לחיפוש אינטנסיבי אחר ההצדקה להצטרף לאמנה למורשת עולמית, ולהרחיב את המספר והמגוון של אתרים הזכאים להיכלל ברשימת המורשת העולמית; לא רק “מונומנטים”, אלא גם נכסים ואתרים המייצגים מורשת תעשייתית, ורנקולרית, דתית, צבאית ופוליטית, מסורות ואורחות חיים שעברו מן העולם. להתפתחויות אלה היו השלכות נוספות על מעמדו של תחום הדעת המתמקד במורשת התרבות, במאפייניה ובהיבטיה השונים. מאמר זה ידון בנגזרת אחת של ההתפתחויות שחלו בתחום מורשת התרבות – הטיפול במישור הבין־לאומי בשימור נכסי התרבות בעת עימות מזוין. לשם כך נסקור את הרקע לחקיקת אמנת האג; את תוכן האמנה והתפתחותה, את שני הפרוטוקולים שצורפו אליה ואת הזיקה בינם לבין האמנה למורשת עולמית; נתאר כיצד אמנה זו יושמה במהלך השנים, נפרט את ממצאי המחקר שנעשה על אודותיה עבור אונסקו, ונסיים בתיאור תפקידה ומעמדה בהווה.

הרקע לאמנת האג

אמנת האג היא אמנה ספציפית שנחתמה בהאג שבהולנד במאי 1954. הרקע לחתימת האמנה היה ההרס הנרחב של אתרים בתקופת מלחמת העולם השנייה עקב הפצצות מסיביות, גם מהאוויר וגם מהקרקע, על ריכוזי אוכלוסייה אזרחיים ועל הערים המרכזיות באירופה. ההפצצות במלחמה הזאת כוונו בחלקן באופן מובהק לפגיעה בחברה האזרחית – בנפש, ברכוש ובמורל הלאומי – ובמסגרת זאת להרס מכוון של סמלים לאומיים, שרובם ככולם הם נכסי תרבות רבי־משמעות. כחלק מההיערכות בתום מלחמת העולם השנייה החליטו מדינות העולם המערבי המנצחות לנסות לקדם סדר עולמי חדש בתחומים אחדים. נוכח ההרס הנרחב שהתגלה בתום המלחמה, הוחלט לשקם מרכזים עירוניים היסטוריים ומבנים היסטוריים ולהגן על נכסי מורשת התרבות, ועל ידי כך לייצר מציאות חדשה שתאפיין את העולם בשנים הבאות. בפרספקטיבה היסטורית, חשוב לציין שהרס ושוד של נכסי תרבות אינם המצאה של המלחמות המודרניות. כבר בימי קדם נהרסו ונפגעו נכסי תרבות, לפעמים לשם נקם בלבד. בימי הביניים נתפסו שוד והרס של נכסי תרבות כתוצר לוואי של כל מלחמה. זאת ועוד, אמנת האג אינה ההסכם הבין־לאומי הראשון לשמירת מורשת בעת מלחמה. קדמו לה הסדרים בין־לאומיים משלהי המאה ה־19, כפי שמתואר בהקדמה להסכם רוהריץ ,(Roerich Pact) שנחתם בוושינגטון בשנת 1935, ונועד להגן על מוסדות אומנות ומדע וגם על מונומנטים היסטוריים. באותה הקדמה נזכרות הוראות שנכתבו בשנת 1899 ובשנת 1907 בדבר הגנה על נכסי תרבות מפני הפצצות של כוחות ימיים בזמן מלחמה.

תוכן אמנת האג

אמנת האג ככלל מתייחסת להגנה על כל מכלול תרבותי ולא רק על מורשת בנויה. היא מגינה על אתרים בעלי חשיבות ארכאולוגית, אדריכלית, אומנותית והיסטורית, ועל נכסי מיטלטלין כגון יצירות אומנות, כתבי יד, ספרים, אוספים מדעיים וכיו”ב. המחויבות המרכזית של המדינות שהצטרפו לאמנה היא להגן על נכסי התרבות ולכבדם בעת עימותים מזוינים, בין־לאומיים ומקומיים. במסגרת זו על המדינות לנקוט אמצעים מעשיים – העיקריים שבהם הם הקמת יחידות מיוחדות אשר יפעלו במסגרת הכוחות המזוינים וינחו את הכוחות הפועלים בשטח להימנע מפגיעה בנכסי תרבות מוכרים. עוד יהיה עליהן לסמן מראש מבנים חשובים ואתרים בעלי חשיבות תרבותית בסימון מיוחד אשר נקבע באמנה, מובלט בתצלומי אוויר או במפות, ונועד להבהיר לכוחות כי מדובר במבנה או באתר שיש להישמר מפגיעה בהם. בנכסים כאלה אף נאסר לעשות שימוש לצרכים צבאיים, כדי למנוע פגיעה בהם בתגובה לאותם שימושים. חשוב לציין גם כי האמצעים שהאמנה והפרוטוקולים מעודדים לנקוט בהקשר של עימות מזוין מחולקים לשלוש תקופות זמן: לפני העימות, במהלכו, וגם לאחריו – מחויבויות הכוללות בקרה על הנזקים שנגרמו, שיקומם וכיוצא בזה. להוראות הנוגעות לעניין המרכזי – ההתנהלות הקשורה לעימות המזוין – הוסיפה האמנה עוד רכיב: אפשרות להכיר באתר מורשת בתקופה שבה מתרחש העימות המזוין; גם אם בעבר לא נכלל האתר ברשימת האתרים הראויים לשימור, כעת אפשר לכלול אותו ברשימת אתרים הנהנים מ”הגנה מיוחדת” מכוח האמנה. להגנה זו עוד נשוב בהמשך. אמנת האג, כרבות אחרות מאותה תקופה, הכירה בחשיבותו של ארגון האו”ם, שקם אף הוא לאחר מלחמת העולם השנייה במטרה לסייע ביצירת “סדר עולמי חדש”, למנוע מלחמות ולספק בסיס לדיאלוג בין מדינות. האמנה הטילה על אחד מארגוני האו”ם – אונסקו The)  (United Nations Education, Science and Culture Organization, UNESCO  – את האחריות ליישומה. סמוך לקבלת האמנה (ב־14 במאי 1954) התקבל גם הפרוטוקול הראשון שלה. פרוטוקולים הם כלים מוסכמים או נלווים ליישום האמנה, הקובעים שורה של כללים נוספים לאמנה עצמה. המטרה המרכזית של הפרדתם מהאמנה עצמה היא לאפשר למדינות החברות להיות סלקטיביות בנורמות שהן מתחייבות לקבל על עצמן. מדינות מקבלות על עצמן התחייבויות עקב הצטרפות לאמנה, ובמקרה שיש התחייבויות שחלק מהמדינות מתנגדות להן עלול להיווצר מצב שבו ההיענות להצטרף לאמנה תהיה מצומצמת, וכך תיפגע האפקטיביות שלה. אחד הכלים להתמודד עם מצב זה הוא פרסום של פרוטוקולים הנלווים לאמנה המרכזית, ושלאישור קבלתם מצטרפות המדינות בנפרד. זאת הסיבה המרכזית לקבלת הפרוטוקול הראשון סמוך לקבלת האמנה. הרכיב המרכזי שהפרוטוקול הראשון מטפל בו הוא האיסור הספציפי להוציא נכסי תרבות משטחים כבושים. במדינות רבות בעולם סוגיית ההתנהגות בשטחים כבושים רלוונטית זה שנים רבות, והייתה כך גם בתקופות שבין מלחמות העולם, ובחלקן אף לפני מלחמת העולם הראשונה. כל מבקר במוזיאונים החשובים באירופה נהנה לראות בהם נכסי תרבות רבים ש”הועברו” ממדינות במזרח התיכון, באסיה וגם באזורים האחרים, בין שעקב כיבוש ועימות מזוין בין שעקב הסדרים בין־לאומיים אחרים דוגמת מנדטים למיניהם, קולוניאליזם ועוד. מצב זה גרם לכך שההיסטוריה של חלק מהמדינות עוררה בהן התנגדות לקבל על עצמן נורמות שהן כבר “הפרו”. יתר על כן, הפרוטוקול מטפל לא רק באיסור על הוצאת נכסי התרבות והעברתם, אלא גם מסדיר מנגנונים מאוד מפורטים להשבת נכסי תרבות למדינות שמהן הוצאו. היבט זה גרם למדינות שהיו מוכנות לתמוך באיסור גזל נכסי תרבות בעתיד להסתייג מהצטרפות לאמנה, שמא יצטרכו להתחייב להשיב נכסי תרבות ש”השיגו” והעבירו בעבר לשטחן. כתוצאה מכך, ועל אף מרכזיותו בתחום שימור המורשת, נושא ההגנה על נכסי התרבות הניידים הוצא מהאמנה ונכלל בפרוטוקול נפרד. ההפרדה אפשרה למדינות רבות להצטרף לאמנה עצמה, ולא לפרוטוקול. הפרוטוקול השני (26 במרץ, 1999) רלוונטי אף הוא לעניין הגנת נכסי התרבות. הוא התקבל, בין היתר, עקב הוספת פרוטוקולים לאמנת ז’נבה בשנת 1977. כידוע, אמנת ז’נבה היא האמנה המרכזית המטפלת בדיני המלחמה עצמם, והיא מוכרת בעיקר בשל הטיפול בדיני שבויים ובזכויותיהם. העדכונים בשנת 1977 שיקפו שינויים שחלו בתפיסת ההגנה על אזרחים בשטחים שמתנהלות בהם המלחמות, יכולתם של האזרחים להמשיך במהלך חייהם, ובכלל זה בהגנה על סמלים ועל נכסי תרבות שלהם. כך קרה שבעקבות הפרוטוקולים שנוספו לאמנת ז’נבה נוסח באותה שנה הפרוטוקול השני הנספח לאמנת האג. הפרוטוקול השני קבע ביתר פירוט את המנגנון של הכרה בנכסי תרבות בעלי מעמד מיוחד, הרחיב את אמצעי האכיפה הבין־לאומיים ושיפר את דרכי הענישה. בעיקר נוסף בו אמצעי שלא הופיע באמנה המקורית ובפרוטוקול הראשון, והוא אפשרות להטיל אחריות פלילית אישית על מי שמפר את הוראות האמנה ואת הפרוטוקולים שלה. בשנים האחרונות נכנסה האחריות הפלילית האישית לתוך הדין הבין־לאומי בצורה הרבה יותר אינטנסיבית. בעבר רווחה הגישה ולפיה האחריות לקיום הוראות באמנות בין־לאומיות מוטלת רק על המדינות: על הממשלות, ולא על אנשים באופן פרטי. אולם, היות שבמקרים לא מעטים התקשה המשפט הבין־לאומי להטיל סנקציות על מדינות, התפיסה השתנתה. כך התפרסמה סדרה נרחבת של אמנות שאימצו ושכללו את היכולת להטיל אחריות פלילית אישית על מי שמעורב בביצוע פעולות המנוגדות לאמנה.

התפתחויות שליוו את אמנת האג

את הקשיים בהתפתחות אמנת האג אי אפשר להבין לאשורם ללא התייחסות להתפתחות מקבילה – קבלת האמנה למורשת התרבות העולמית וכניסתה לתוקף בשנת 1972. ההתפתחויות ההיסטוריות שהובילו לפרסום אמנה זו החלו בשנת 1959, שבה עמדה מצרים להקים את סכר אסואן. החשש לפגיעה בנכסי התרבות במצרים הוביל ליוזמה בין־לאומית לאשר העתקה של עתיקות (כמו מקדשי אבו סימבל) למקום בטוח מהצפות. כדי לממן את הפרויקט גייסו כמה עשרות מדינות סכומים שנחשבו באותה תקופה להון עתק. שיתוף הפעולה הבין־לאומי הניח יסודות לגישה ולפיה מדינות יכולות להתארגן כדי לטפל יחד בנכסי מורשת הנתונים בסכנה. חשוב לשים לב שההקשר של היוזמה לא היה עימות מזוין, אלא פרויקט הנדסי אזרחי שסיכן נכסי מורשת. לאור הצלחת הפרויקט, ובמטרה לשפר את שיתוף הפעולה הבין־לאומי, נוצרה אמנה ספציפית לשימור ולשחזור מונומנטים ואתרים. (The Venice Charter for the Conservation and Restoration of Monuments and Sites)  ונציה אמנת ונציה לתוקף שנכנסה בשנת 1964, נחשבת עד היום למסמך המקצועי המכונן בתחום שימור המורשת הבנויה. בשנים הבאות התפתח דיון ציבורי והתחזקה המודעות הבין־לאומית לתחום השימור, הן של אתרי טבע הן של אתרי מורשת בנויה, ומודעות זאת קידמה גם את פרסומה של האמנה למורשת עולמית בשנת 1972. בהתפתחויות אלה חשוב לשים לב לשתי נקודות חשובות: האחת, האמנה למורשת עולמית התקבלה מאוחר הרבה יותר מאמנת האג, שנמסרה אף היא לפיקוח של האו”ם ושל אונסקו. השנייה, באמנת המורשת העולמית כלולה הקביעה כי מדינות צריכות לפרסם רשימת אתרי מורשת בסיכון (סעיף 11.4). כלומר, נוצר מנגנון הקובע כי לצד אמנת האג, גם האמנה למורשת עולמית מטפלת באתרי מורשת בסיכון. למרות העיסוק הדומה, אין מדובר באותם אתרים ובאותם סיכונים. האמנה למורשת עולמית מתמקדת בעיקר בהכרה באתרים שהם בעלי חשיבות אוניברסלית, והיא מטפלת בסיכונים הרבה יותר רחבים – לא רק נזקי עימות מזוין, אלא גם נזקי שיטפונות, רעידות אדמה ונזקי טבע. בשנים האחרונות מודגשים הסיכונים שיוצר משבר האקלים. עם זאת, גם הנושא של סכסוכים מזוינים ומלחמות נזכר באמנה למורשת העולמית. למרות ההבדלים בין האמנות, בולטת בהן הכפילות בנושא ההגנה על מורשת התרבות עקב עימות מזוין.  בהקשר זה חשוב להזכיר גם כי רשימת האתרים בסיכון באמנה למורשת עולמית נתפסת כרשימה זמנית, המתריעה על סכנות. נקודת המוצא באמנה זו היא שגורמי הסיכון יטופלו, וברגע שהסכנות יחלפו האתר יצא מרשימת האתרים בסיכון. הטיפול באתרים בסיכון מכוח האמנה למורשת עולמית התחיל בצורה חיובית מאוד, גם משום שהמופקדים על האמנה המשיכו במסורת שהחלה בסכר אסואן – גיוס משאבים בין־לאומיים לטיפול באתרים. עם האתרים המפורסמים הראשונים שהוכרו כאתרים בסיכון נמנים פארק ילוסטון, שזכה בתמיכה כלכלית מסיבית, ואיי גלפאגוס – אתר המורשת הראשון בעולם שזכה לטיפול, מתוך תפיסה שקיימים בו משאבים כלכליים שיכולים לעזור למדינה לנהלו בעתיד באופן עצמאי. תפיסה זו הביאה לכך שבשנים הראשונות לאמנה, אתרים נכנסו לרשימת האתרים בסיכון אך ורק בעקבות בקשה של המדינה שהם נמצאים בה לקבל סיוע כלכלי. דוגמה מובהקת לטיפול באתר בהקשר של עימות מזוין היא העיר דוברובניק, שספגה נזקים קשים מאוד מירי ארטילרי במהלך המלחמה ביוגוסלביה בסוף 1991. העיר נכנסה לרשימת האתרים בסיכון, ובתום המלחמה זכתה מדינתה, קרואטיה, בסיוע טכני וכספי ניכר לשיקום העיר, גם מאונסקו וגם ממדינות אחדות. השיקום התבצע בפרק זמן קצר יחסית, בתוך כשבע שנים, ובסוף 1998 נמחקה דוברובניק מרשימת האתרים בסיכון. בשנים הבאות חלה תפנית בעייתית ביישום האמנה למורשת עולמית. ההתעניינות הגדלה בשימור מורשת התרבות, ההתחזקות של מעמד המורשת, הביקוש הגדל לתיירות באתרים אלה, ובעקבות זאת ההכרה בפוטנציאל הכלכלי שלהם – כל אלה עודדו מדינות רבות להגיש לוועדה למורשת עולמית בקשות לכלול אתרים שבתחומן ברשימת המורשת העולמית, משיקולים שלאו דווקא נגעו לחשיבותם המיוחדת או לערכם האוניברסלי. כך קרה שאחדות מההגשות למועמדות התאפיינו במניעים פוליטיים. התפתחות זו גרמה לא פעם לפערים בין ההמלצות שהגישו הגופים המקצועיים לאונסקו בנוגע לאתרים הזכאים להיכלל ברשימת המורשת העולמית, לבין ההחלטות שקיבל הארגון בסופו של דבר. במילים אחרות, הדיונים באונסקו הפכו ל”תחרות יופי” שבה לא תמיד היה מקום לערכי תרבות, שהם הבסיס לפרסום האמנה למורשת תרבות ולהשפעה הרחבה שהייתה לה על אמנות שפורסמו אחריה. להתפתחות זו הייתה השפעה גדולה גם על אופן היישום של אמנת האג. אומנם בתחילה אמנת האג עודדה את המדינות לבקש את ההכרה המיוחדת עבור אתר הנמצא בסיכון, אבל עד מהרה התאפיינו אחדות מהבקשות בתופעות פחות חיוביות, ונוצר צורך בחשיבה מחודשת. התופעה הראשונה הייתה שימוש בפרוטוקול השני המצורף לאמנת האג לצורך הכרה בחשיבות אתרים כמסלול “מקביל” לאמנה למורשת עולמית. כזכור, מדינה יכולה מכוח הפרוטוקול השני לבקש לרשום אתרי מורשת בסיכון מיוחד. מדינות שנדחתה בקשתן להכרה בנכס לאתר מורשת עולמית, או שהעריכו שאין לבקשה סיכוי להתקבל בגלל הידיעה שערכיו התרבותיים אינם עונים לקריטריונים הכלולים באמנה, ניסו להשיג את ההכרה בהם כאתרי מורשת מיוחדים, כנזכר בפרוטוקול השני. ואכן, בשנים הראשונות אחדים מהאתרים שנכללו ברשימה זו צורפו לא בגלל היותם בסיכון מיוחד לפגיעה עקב עימות מזוין או סיכון אחר. אחד האתרים הראשונים שנכנסו לרשימה היה קבוצת מערות שבין (Neolithic Flint mines at Spiennes, Mons), בבלגיה כרייה ערכיה לבין הקריטריונים הנכללים באמנה אין כל קשר, ובוודאי שלא היה חשש שהמערות תיפגענה בעת עימות מזוין. אלא שבלגיה ניצלה את שנכתב בפרוטוקול השני המלווה את אמנת האג. התופעה השנייה נבעה מהשינוי שחל ביישום האמנה למורשת עולמית בשנת 1992. בשנה זו ארגון אונסקו החליט שהוא זכאי לפעול כדי לכלול ברשימת אתרי המורשת בסיכון גם אתרים שזכו להיכלל ברשימת המורשת העולמית, ושלהשקפת הארגון נמצאים בסכנה גם אם המדינה שהנכס נמצא בה לא ביקשה זאת. עקב החלטה זו הוכרו אתרים בסיכון וזכו לכל ההגנות והתמיכה, אף אם המדינה חזרה והכחישה שהם נתונים בסיכון. מהלך זה גרם, כמובן, לשינוי בתפיסת ההגדרה של “אתרים בסיכון”. במקום לראות בהכרה עמדה מקצועית ומקור לסיוע כספי, היא הפכה אמצעי לניגוח ולהעלבת מדינות, מעין “כרטיס צהוב” בדרך לשלילת הכרה באותו אתר כאתר מורשת עולמית, אם לא יקוימו דרישות מסוימות. מהלך זה אינו מסייע לשימור אותם אתרים ולעתידם. התופעה השלישית שהתפתחה היא פוליטיזציה של השימוש בהכרזה על אתרים בסיכון לפי האמנה למורשת עולמית, גם כאשר מדובר באתרים שאינם מוכרים כאתרי מורשת עולמית. תופעה זו נוגעת לישראל יותר מקודמותיה, שכן ניסיונות שכאלה נעשו על ידי המשלחת הפלשתינאית המשלחת הגישה סדרת בקשות להכרה ישירה באתרי מורשת בסיכון – כנסיית המולד בבית לחם, הטרסות החקלאיות שבכפר בתיר והעיר העתיקה של חברון – שאינם נכללים ברשימת אתרי המורשת העולמית. אף שהבקשות לא ענו על הקריטריונים להכרה באתרים בסיכון – כפי שקבעו גם חוות הדעת שהגישה איקומוס ובהן המליצה על דחיית הבקשות – הם אכן נרשמו כאתרי מורשת בסיכון, וזאת עקב ההתנהלות הפוליטית המאפיינת בשנים האחרונות את הוועדה למורשת עולמית. ההתפתחויות שעמדנו עליהן והשינויים בגישה לאתרי המורשת בסיכון הביאו מטבע הדברים גם להפסקת ההכרה באתרים ככאלה מכוח אמנת האג, ויישומה של אמנת האג – נעצר כמעט כליל.

מצב אמנת האג במאה ה־21: אתגרים ומסקנות

הבעיות הרבות שליוו את אמנת האג והפוליטיזציה ביישום כלליה הובילו גורמים באונסקו לערוך מחקר מקיף על מצבה הנוכחי. המחקר שאונסקו הזמין התבסס על נתונים אמפיריים ועל כמה מקרי מבחן של מדינות שחוו עימות מזוין בשנים האחרונות, ובהן אפגניסטן, קמבודיה, אל סלבדור, לבנון, סוריה ועוד. מטבע הדברים לא נוכל לתאר את המחקר כולו, אולם נציין כי מסקנותיו העיקריות מציבות הרבה יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה בדבר מצב האמנה והרלוונטיות שלה כיום. הנושא הראשון שהמחקר הצביע עליו היה שההצטרפות לאמנה ולפרוטוקול השני עדיין מצומצמת. מרבית מדינות העולם לא חברות באמנת האג כלל – וכמחצית המדינות החברות באמנת האג לא הצטרפו לפרוטוקול השני. והיות שהפרוטוקול השני הוא המסגרת הבין־לאומית העיקרית לטיפול בסוגיות של עימות מזוין, אזי קיים סימן שאלה עד כמה מדינות העולם יצרו נורמות בין־לאומיות בתחום זה. נושא שני שנחקר ונבדק במדינות שונות קשור ביישום האמנה. ניתן היה לצפות להלימה בין הצטרפות לאמנה ולפרוטוקולים לבין היקף הטיפול בפועל על פי עקרונותיהם. מתברר שלא כך המצב. בהרבה מדינות שהצטרפו לאמנה ולפרוטוקולים התגלה כי רמת הטיפול בדרישות האמנה והפרוטוקולים נמוכה מאוד, ולפעמים אפילו אפסית. לעומתן מדינות אחרות – ארצות הברית מצד אחד ואף סוריה מצד אחר – אף שלא הצטרפו לאמנה, נוקטות הרבה מאוד פעולות המתחייבות מכוח האמנה. גם ממצא זה מעורר סימן שאלה באשר למשמעות האמנה והפרוטוקולים ולטעם בהצטרפות להם. נושא שלישי שאותר היה הפיצול הפנימי בטיפול בשתי האמנות, האג והמורשת העולמית, בתוך ארגון אונסקו עצמו. ניתן היה לצפות שאם שתי האמנות עוסקות בשימור מורשת, הטיפול של אונסקו בנכסי המורשת לפי שתיהן יהיה טיפול אחיד. למרבה ההפתעה זה איננו המצב: באמנות מטפלות שתי מחלקות נפרדות, ושני צוותים שונים אמונים על כל אחת מהן. הפיצול הפנימי שנוצר משפיע על האפשרות להתייחסות אחידה ומתכללת לבעיות שהצגנו ביישום שתי האמנות, אפילו מבחינת השקפת העולם של אונסקו עצמו. לעניין זה מתקשרת יוזמת SDG Sustainable Development) Goals), המייצגת תוכניות עבודה ומחקר של הארגון שמדינות החברות בו מקדמות, ובאלה גם בנושא שימור המורשת. אלא שחסרונם של המחקרים והתוכניות הוא בהתעלמותם מהעובדה שקיימות אמנות ושיש להן פרוטוקולים. אולי ראוי היה להשקיע את המאמצים בטיפול ובקידום אפקטיביים של האמנות הקיימות, במקום “להמציא את הגלגל מחדש”. נושא רביעי הוא היעדר המשאבים הבין־לאומיים לסיוע. כזכור, גיוס המשאבים הבין־לאומי עמד ברקע לאמנה למורשת עולמית. האטרקטיביות של האמנה משנת 1972 התבססה גם על העובדה שהיא מתוקצבת ושלמימושה בסיס כלכלי איתן, בעיקר הודות לעלייה בתיירות באתרי המורשת. אבל לעומת האמנה למורשת עולמית, הנהנית מכלים ומתקציבים, אמנת האג והפרוטוקולים שלה נשארו זנוחים, נטולי אטרקטיביות ונעדרי תקציבים. לכך יש השפעה שלילית נוספת על תפקידם הבין־לאומי. נושא חמישי הוא תוצר של הצטרפות שחקנים חדשים, שאינם מדינות, לזירת העימותים המזוינים ברחבי העולם. ואכן בשנים האחרונות אנו משופעים, גם באזור שלנו וגם באזורים אחרים, בארגונים לא מדינתיים פעילים המשתתפים בעימותים מזוינים. גורמים אלה אינם צד מחויב לאמנות, וגישתם היא שהאמנות אינן רלוונטיות עבורם. יתר על כן, במקרים רבים אותם גורמים מבצעים פעולות פרובוקטיביות מכוונות נגד נכסי תרבות. בשנתיים האחרונות מעורבות בפעולות אלה קבוצות חברתיות שלתפיסתן נכסי התרבות הללו מסמלים אירועים היסטוריים וערכים תרבותיים וחברתיים שמוטב למחוק מהזיכרון הקולקטיבי המקומי או האוניברסלי. כל חמשת הנושאים הללו מציבים סימני שאלה על מידת האפקטיביות של שתי האמנות – אמנת האג והפרוטוקולים המלווים אותה, והאמנה למורשת עולמית – בטיפול באתרי מורשת תרבות, בעידן שמתאפיין במחלוקות. המחלוקות עשויות להתפתח לעימות מזוין, והן עשויות לבטא ניגודים חברתיים ופוליטיים, אלא שבאלה וגם באלה מעורבת אותה דילמה: האם מורשת תרבות עומדת מעל מחלוקות, והאם ערכיה התרבותיים מצדיקים את ההישרדות לאורך זמן של הנכסים המייצגים אותה ואת ההגנה עליהם.

על המחבר: עו”ד גדעון קורן הוא היועץ המשפטי של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל; בשנים 2008–2017 כיהן בוועד המנהל של ארגון איקומוס הבין־לאומי, מהן שש שנים כסגן יו”ר הארגון; הוא שימש תשע שנים גם כיו”ר הוועדה המדעית הבין־לאומית של איקומוס לעניינים משפטיים; מתוקף מומחיותו נבחר קורן לשותף בצוות בין־לאומי שביצע עבור ארגון אונסק”ו כמה מחקרים בתחום שימור המורשת. האחרון שבהם עסק באמנת האג, נשוא המאמר, ובמעמדה כיום.

gidi@gkl.co.il

מקורות

• Convention Concerning the Protection of World Cultural and Natural Heritage, 1972.
• Convention for the Protection of Cultural Property in the event of Armed ConEict (The Hague Convention), 1954.
• Roerich Pact – Treaty on the Protection of Artistic and ScientiFc Institutions and Historic Monuments, 1935.
• The Venice Charter for the Conservation and Restoration of Monuments and Sites, 1964.

 

הרס ושימור והיחסים ביניהם

הרס נכסי מורשת תרבות ונופים ערכיים יכול להיעשות במכוון ושלא במכוון. הוא מתרחש בגלל סיבות מגוונות, ובאלה התייחסות לנכסים ולנופים כאל גורם מונע או מעכב פיתוח, העדפת החידוש על פני הישן, אסונות טבע, מלחמות ובלייה שהזמן גרמה ועוד. ריבוי הסיבות מקשה על אותם אלה שקוראים לשמר נכסים ונופים שערכיותם נבחנה לעומק והוּכחה זכאותם לשרוד גם עבור הדורות הבאים. במשך שנים נמדדה הזכאות באמצעות קריטריונים שזכו להסכמה רחבה ובעקבותיה שומרו נכסים ונופים באופן פיזי. בשנים האחרונות האמצעים הדיגיטליים, נגישותם, התחדשותם, עושרם ויכולותיהם מקדמים דיון אם יש להתמיד בשימור הפיזי במקרים של מחיקה והרס .(Mudge, Ashley & Schroer 2007; Macdonald, 2006).

יוזמת השימור של משרד הדתות הישראלי | אורי בן ציוני

תקציר

מאמר זה עוסק ביוזמת שימור ייחודית בתקופה של משבר והרס אתרי מורשת. במלחמת העצמאות ובשנות המדינה הראשונות, בתקופה של הרס אתרי מורשת מוסלמיים, הפציעה יוזמה לפרסום סקר והוראות לשימור מבני דת ואתרי קודש מוסלמיים דווקא מטעם משרד הדתות, בשנה הראשונה להקמתו. המקרה מציף כמה סוגיות של השתמרות והרס של מורשת בנויה, דילמות ותהליכי קבלת החלטות הנוגעים לשימור ולשרידותה של מורשת בנויה “של האויב” בעת משבר ומלחמה, והיבטים פוליטיים ומוסריים הכרוכים בקבלת ההחלטות הללו. ההתחקות אחר מחברי הספר בניינים דתיים של המוסלמים במדינת ישראל (מאיר ופינקרפלד, 1950), אחר מושא המאמר המתבסס על הסקר, ואחר הסיבות ההצהרתיות והנסתרות לפרסום סקר השימור, מציגה בפנינו דוגמה היסטורית מקומית וייחודית במארג תולדותיו של השימור הישראלי.

מבוא: הגנה על מורשת תרבות בעיתות מלחמה

ההרס בתקופת מלחמת העולם השנייה והפגיעה בנכסי מורשת תרבות מוחשית הוביל להחלטה של רבות ממדינות העולם לחתום על אמנה שקראה להגן על נכסי תרבות באזורי עימות בתקופות של מאבק מזוין (Hague Convention for the Protection of Cultural Property in the Event of Armed ConIict, 1954). ישראל חתומה על האמנה ומכירה בחשיבותה, בייעודה ובהגדרותיה, ובאלה – ההגדרות של “נכס תרבות ,(cultural property) “המשמעות של ההגנה על נכס תרבות, וגם התחייבותה של מדינה החתומה על האמנה לכבד את נכסי מורשת התרבות לא רק בשטחה אלא גם בשטחה של מדינה אחרת. הכיבוד משמעו הימנעות מכל מעשה עוינות נגד הנכס או משימוש בו ובסביבתו הקרובה באופן העלול לחשוף את הנכס להרס או לגרום לו לנזק במקרה סכסוך מזוין. בחנות ספרים משומשים מצאתי בעבר ספר משנת 1950 בשם בניינים דתיים של המוסלמים במדינת ישראל (מאיר ופינקרפלד, 1950 הספר, כך נכתב על עטיפתו, “הוצא לאור בשביל הוועדה לשמירת בניינים מוסלמיים דתיים במשרד הדתות”. הוצאת הספר, העוסק בשימור מבני דת מוסלמיים, מעוררת סקרנות בעיקר עקב התקופה שבה פורסם: זה עתה נסתיימה מלחמת העצמאות וההרס הנורא שהביאה עימה גם לשרידי התרבות הבנויה של האויב הערבי בעריו ובכפריו, הריקים והמדולדלים. עובדה מפתיעה נוספת היא הגוף שיזם את הוצאת הספר: משרד הדתות. בעת שמשרדי הממשלה השונים גויסו והתגייסו למאמץ למחיקת העבר וליצירת התשתיות הנאותות לבנייה החדשה, דווקא משרד זה (שכיום נקרא “המשרד לשירותי דת” ומתרכז אך ורק בהיבטים ובאתרים דתיים יהודיים) נקט מדיניות הפוכה, והיה לאחד הגופים הראשונים במדינת ישראל שהעלה על נס שימור מבנים ומונומנטים היסטוריים. מה הניע את משרד הדתות הישראלי לבצע סקר לאיתור מבני דת מוסלמיים חשובים ולפרסם בספר את הנחיות השימור שקבעו להם? בשאלות אלו התמקדה העבודה האקדמית שכתבתי במסגרת קורס בטכניון בנושא פוליטיקה של שימור, בהנחיית פרופ’ אלונה נצן־שיפטן.

הסיבות הגלויות והמוצהרות להרס המרקמים הנטושים

הסיבה הראשונה להרס הייתה מלחמת תש”ח עצמה. אליה נלוותה גם נקודת מבט ביטחונית: בטבריה וביפו, לדוגמה, חשש הצבא להותיר בידי כוח האויב הזדמנות להגיח מן הים לכיבוש מחודש, ובעקבותיו להחזיר את התושבים שברחו או הוכרחו לעזוב. הרס המרקמים הנטושים נועד למנוע מצב זה. בהמשך נמנו סיבות נוספות: למשל באוגוסט 1957 כתב א’ דותן, איש מחלקת ההסברה במשרד החוץ (בהוראות השרה דאז, גולדה מאיר), כך:

“החורבות מכפרים ערביים ושכונות ערביות או גושי בניינים העומדים שוממים מאז 1948 מעוררים אסוציאציות קשות הגורמות נזק מדיני ניכר […] בתשע השנים האחרונות פונו חורבות רבות […] אולם אלה ששרדו בולטות עתה ביתר שאת בניגוד חריף לנוף החדש […] ראשית יש להיפטר מחורבות בלב ישובים יהודיים, במרכזים חשובים או בעורקי תחבורה מרכזיים; טיפול מהיר טעונות החורבות של כפרים אשר תושביהם נמצאים בארץ, כגון ברווה שמצפון לשפרעם וחורבות ציפורי; באזורים שאין בהם פיתוח, כגון לאורך מסילת הברזל מירושלים לבר־גיורא, מתקבל רושם מדכא […] כן יש להפנות תשומת לב לחורבות שבאזורי תיירות מובהקים, כגון חורבות הכפר הצ’רקסי בקיסריה, העומד על תלו, אך שומם  […] אי לזאת היה רצוי שמשרד העבודה ייטול על עצמו את המשימה של פינוי ההריסות […] מן הראוי להביא בחשבון כי שיתופם של גורמים לא ממשלתיים מצריך זהירות היות ומבחינה מדינית היה רצוי שהמבצע יבוצע בלי שאיש יעמוד על משמעותו המדינית” (אצל רפופורט, 2007).

מבחינה תכנונית־אורבנית, מתכננים ומנהיגים יהודים מקומיים רבים גרסו כי מדובר בשכונות “סלאמס”, שהכרח להורסן לטובת בנייה חדשה, מודרנית. בטבריה, למשל, טען חבר העירייה יוסף נחמני בינואר 1949 כי “אין המועצה החדשה, שהתחייבה בפיתוח ושיפור העיר, יכולה להשלים עם השארת העיר העתיקה במצב העכשווי, המהוה זוהמה ולכלוך, וצורתה המעוררת גועל נפש” (עבאסי, 2009, עמ’ 352). ואכן, מצבם הפיזי של הבתים הנטושים הידרדר במהירות ושימש לעילה נוספת להריסה. לשלל סיבות אלה נוספו אידיאל ההתחדשות הציונית, ולצידו התעלמות מהמורשת הערבית, כאמירתו של בן־גוריון בשנת 1950, ולפיה “כובשים זרים עשו ארצנו למדבר” (אצל רפופורט, 2007). הביקוש לפתרונות דיור לעלייה ההמונית לישראל באותן השנים היה גם הוא סיבה להרס המרקמים הבנויים הקיימים לטובת בנייתם של בניינים חדשים. כל אלה מבליטים את ייחודו של המיזם של משרד הדתות לשימור במבנים המוסלמיים.

מחברי הספר והשותפים לפרסומו

נראה כי פרסום הספר נבע, בין השאר, מהרקע הביוגרפי של מחבריו. את החלק המקצועי בספר כתבו שני מומחים בתחומם: ליאון אריה מאיר ויעקב פינקרפלד. ליאון אריה מאיר נולד בגליציה בשנת 1895. הוא למד לימודי “המזרח המושלמי ותולדות התרבות שלו” באוניברסיטת וינה, והשלים בה בשנת 1917 תואר דוקטור לפילוסופיה. בד בבד הוא הוכשר בבית המדרש לרבנים בווינה. הוא עלה לארץ ישראל בשנת ,1921 ועבד במחלקת העתיקות הממשלתית (של ממשלת המנדט הבריטית). בשנת 1932 הוא קיבל את תפקיד הממונה על “אוסף המטבעות האיסלמיות והכתובות הערביות במוזיאון הממשלתי (רוקפלר)”, והמשיך בקריירה אקדמית בתחומי הארכאולוגיה והאומנות. בשנת 1959 (שנת מותו) הוא קיבל את פרס ישראל למדעי הרוח. המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים קרוי על שמו. יעקב פינקרפלד נולד בגליציה בשנת 1897. הוא למד אדריכלות בטכניון הגבוה בווינה. בשנת 1925 הגיע כמהנדס־אדריכל לארץ ישראל ועבד במחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט. משנת 1930 ואילך פעל כאדריכל עצמאי. פינקרפלד התעניין במחקר האומנות היהודית העתיקה והשתתף כאדריכל בחפירות ארכאולוגיות רבות. בשנים 1949-1948 הוא עבד כמשמר בניינים עתיקים במחלקת העתיקות הישראלית, ולמעשה היה ממונה על מחלקת שימור המונומנטים. בשנת 1956, במהלך כנס החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה שהתקיים בקיבוץ רמת רחל, ירו חיילים ירדנים על באי הכנס. פינקרפלד נמנה עם ההרוגים. את המבואות לספר כתבו שר הדתות, יהודה לייב הכהן מימון, וראש המחלקה המוסלמית־דרוזית במשרד הדתות, חיים זאב הירשברג. יהודה ליב הכוהן מימון (1875–1962), שר הדתות הראשון של מדינת ישראל, היה רב וסופר ומראשי הציונות הדתית. בנעוריו הצטרף לחובבי ציון והשתתף באספת היסוד של “המזרחי”. חיים זאב הירשברג (1903–1976) נולד בגליציה, ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח עם משפחתו לווינה. הוא למד באוניברסיטת וינה שפות שמיות ולימודי אסלאם, ובשנת 1925 סיים את עבודת הדוקטורט. בד בבד למד בבית המדרש לרבנים בווינה והוסמך לרבנות בשנת 1927. הירשברג עלה ארצה עם ילדי טהרן בשנת 1943, ועד מהרה התקבל כעמית מחקר במכון בן־צבי. בשנת 1948 מינה אותו שר הדתות הראשון מימון למנהל המחלקה לענייני המוסלמים והדרוזים במשרד הדתות. הוא כיהן בתפקיד עד 1962. את עיקר מאמציו הקדיש ליצירת מערכת יחסים מעשית ומשפטית תקינה בין המדינה לבין המוסלמים, כולל פעילות למען חקיקה להסדרת מעמד הקאדים, בתי הדין הדרוזיים ועוד. לאחר מותו בשנת 1976 הוענק לו פרס יצחק בן־צבי.

מבנה הספר וההסברים שהובאו במבואות לכתיבתו

הפרסום מורכב משני פרקים עיקריים: (1) פרק המבואות, הכולל דברי פתיחה של שר הדתות ומבוא בן שמונה עמודים שכתב הירשברג, ובו מוצגים מהות הספר וההסברים לפרסומו; (2) הסקר הפיזי שערכו מאיר ופינקרפלד, ובו הצגה של האתרים שנסקרו, הרקע שלהם ומצבם הפיזי, כולל איורים, תצלומים והוראות שימור. התוכן נכתב בשלוש שפות: עברית, ערבית ואנגלית. פרק המבואות שכתבו מימון והירשברג הוא המפתח להבנה של המטרות והיעדים שעמדו בבסיס הפרסום, והוא מבטא את השקפתו של משרד הדתות דאז ואת יחסו לאתרי הדת ההיסטוריים. להלן יוצגו העמדות וההסברים כפי שהם עולים מהמבואות: הגדרת סקר המבנים כבסיס למטרותיו של משרד הדתות באופן רשמי נוסד משרד הדתות, מעצם שמו, כדי לספק שירותי דת לאוכלוסיית המדינה כולה. המשמעות היא שהמשרד קיבל על עצמו את האחריות למבני הדת היהודיים והלא יהודיים כאחד. לשם כך הוקמו במשרד מחלקה מוסלמית־דרוזית, וכן מחלקה נוצרית. וכך כתב הרב הירשברג במבוא לספר על האתרים הנסקרים בו:

“כל המקומות האלה מסורים לפיקוחה של המחלקה המוסלמית והדרוזית במשרד הדתות […] המחלקה […] אחראית לארגון כל ענייני הדת והשיפוט הדתי של העדות האלו וכן לשמירה על מקומות הפולחן הדתי” (הירשברג, ,1950 עמ’ י”ב).

הדאגה לשימור המקומות הקדושים לאחרים כערך מוסרי יהודי שר הדתות הראשון, הרב הכהן מימון, כתב במבוא לספר כי הוא הורה כבר בסוף שנת 1948 לשמור על:

“מקומות התפילה ובתי הקברות העזובים שלהם”. זאת מתוך “המצווה להתייחס בכבוד ובאהבה לגר […] מורשת אבות עתיקה היא לנו […] תחת השנאה שעוררה ולבתה את המלחמה נגד מדינתנו וכגר כאזרח משפט אחד יהיה לכולם בארצנו” (הכהן מימון, 1950, עמ’ ג’).

הכרה בחשיבות שימורם של אתרי המורשת המוסלמית מאיר והירשפלד, נוסף להיותם רבנים, היו גם בוגרי לימודי המזרח באוניברסיטת וינה, מהערים המובילות במערב בתחילת המאה ה־20, וחוקרים דגולים בהמשך. מעצם אישיותם, הם הובילו את נושא השימור גם מתוך הבנה אמיתית של חשיבותם ההיסטורית־תרבותית של המבנים, ולכן מתוך דאגה לעתידם. וכך, המבוא שכתב הירשברג נפתח בסקירה מפורטת ומקיפה של דברי הימים ושל מפעלי הבנייה של המוסלמים בארץ ישראל. בדבריו ניכרת הערכתו לתרבות המוסלמית ולשליטיה הקדומים. הירשברג סקר בספר את בתי המושלים המוסלמים השונים, הישגיהם, בנייניהם המפוארים, המסורות שנקשרו בהם ופולחניהם. הוא סקר בפירוט את אתריהם ברחבי הארץ וציין תאריכי מפתח בקורותיהם. בהתאם לזאת, גם הטיפול במבנים עצמם הוא בעל דגשים שימוריים־מקצועיים, כפי שציין הירשברג בנוגע לפעולות שעל משרד הדתות לנקוט: “שמירה מיוחדת על בניינים ומקומות דתיים בעלי ערך היסטורי ואמנותי. במידת האפשר נשתמש בשעת הכושר של תיקונים הכרחיים הנעשים מדי פעם בפעם, כדי להחזיר לבניינים את צורתם המקורית ולהסיר את כל התוספות המאוחרות, שגרמו לכיעורם וטשטוש סגנונם וצורתם הראשונה” (הירשברג, 1950, עמ’ ט”ו).

שמירת האתרים הקדושים למוסלמים כערובה להסדרים עתידיים הירשברג סיים את המבוא בציינו כי “יש להניח שבחוזי השלום שייערכו פעם עם המדינות המוסלמיות השכנות ייכללו גם סעיפים לפתרון הוגן בשביל בעיית מקומות דתיים נטושים לשביעות רצונם של שני הצדדים, היהודים והמוסלמים, כאחד” (הירשברג, 1950, עמ’ ט”ז). מקומות קדושים ליהדות דוגמת הכותל המערבי, קבר רחל ומערת המכפלה, שבעת עריכת הספר לא היו בשליטתה של מדינת ישראל, שימשו, כנראה, השראה לסעיף זה.

שימור של המקומות הקדושים למוסלמים כחלק מ”חינוך” המוסלמים לערכי המערב מהמבוא של הירשברג לספר אפשר להסיק כי הוא ראה בשימור מורשת הבנייה מעין תו תקן “מערבי” שלאורו יש לחנך את המוסלמים. הירשברג כתב כי מאז תחילת המאה ה־19 סבלו המבנים המוסלמיים מ”הזנחה וחוסר טיפול”. לדבריו, המועצה המוסלמית העליונה (שהוקמה בימי המנדט) לא טיפלה במסגדים ובשאר המונומנטים המוסלמיים, ואף יותר מכך – גרמה להרס של שרידים. כך היה למשל כשנבנה בית המלון הערבי “פאלאס” בירושלים על חורבות זאוית אל־קלנדריה בסוף שנות העשרים של המאה ה־20. בדוח של משרד הדתות שיצא בינואר 1949, סמוך להוצאת הספר, כתב הירשברג: “על העדה המוסלמית ללמוד לחיות חיי אזרחים הנאמנים למדינה, בלי חנופה, שלה אנשי המזרח נוטים מטבע אופיים, ובלי אשליות מסוכנות על אפשרויות של שינויים מדיניים. יחסנו ההוגן אינו מבוסס על הרגשות אישיות כי אם על שגרת חובתנו כלפי מדינתנו ועל הצורך ללמד את העדה הנתונה לפיקוחנו פרק בהלכות הנהלת שלטון לפי שיטות מערביות – כלומר חינוך לעצמאות ואחריות. מחובתנו ללכת בדרך שבסופה נוכל למסור לעדה המוסלמית את האחריות המלאה להנהלת ענייניה ולהסתפק בפיקוח ליבראלי ומאוד דיסקרטי… השגת המשימה העיקרית: חינוך בני העדה המוסלמית לאזרחות מלאה במדינת ישראל על כל חובותיה וזכויותיה”.

הרקע הפוליטי והתרבותי לכתיבת סקר השימור על ידי משרד הדתות עד כה הוצגו הנימוקים לעריכת סקר השימור כפי שהם נזכרים בספר עצמו. אולם כשבוחנים את הרקע הפוליטי והתרבותי להקמת המשרד, אפשר להבחין בסיבות עמוקות יותר לכך שמשרד הדתות הראשון מנכס לעצמו את תפקיד השימור של מבני הדת המוסלמיים. הרב הכהן מימון, שר הדתות הראשון, שתחת חסותו התפרסם הספר, היה ממנהיגי “המזרחי”.

רבים ממנהיגי “המזרחי” […] הצטיינו בנוסף לזיקתם העזה למסורת, גם בזיקה לעולם הערכים המודרני של התרבות המערבית, או במילים אחרות, לעולמו של היישוב החדש החילוני בארץ […] אין לשכוח כי “המזרחי”, כחלק מההסתדרות הציונית, שהייתה חילונית ברובה, חתר לדו־קיום עם החוגים החילוניים בציונות וביישוב. עובדה זו היתה עשויה להקשות על נקיטת עמדות דתיות ייחודיות ובלעדיות, השואבות את כל הלגיטימציה שלהן מנורמות הלכתיות בלבד. הקשר לעולם החילוני, בצד הזיקה למסורת, גרם להתלבטות בקרב “המזרחי” ולהיעדר עמדה חד־משמעית בנוגע לקבלת מרותה של המערכת הדתית, כפי שהוצגה על־ידי הרבנות (אליאש, 1986, עמ’ 129).

מימון היה ממובילי מגמה זאת: כך לדוגמה בשנת 1920, כשאספת רבני ארץ ישראל בראשות הרב קוק שללה הלכתית את השתתפותן של נשים בבחירות, תקף מימון את ההחלטה וקבע כי הרבנות יכולה לעסוק רק בנושאים הלכתיים צרים ולא בכאלו הנושאים “אופי תרבותי, חברתי ופוליטי, שאין להיזקק לחוות דעת רבנית בנוגע אליו” (אליאש, 1986, עמ’ 131). במקרה אחר, בקיץ 1943, בעת שחזית אחידה של הרבנות הראשית, אישים מ”המזרחי'” ומ”אגודת ישראל”, תבעו כי ל”ילדי טהרן”- נערים פליטים ניצולי שואה מפולין – יוענק חינוך דתי, התייצב מימון לצד הרוב החילוני שזעם על דרישה זאת. גם בשאלה הרת הגורל של תוכנית החלוקה, עמד מימון לצד בן־גוריון, בעד הפשרה ונגד העמדה ההלכתית ששללה אותה. מימון מסמל אפוא, במידה רבה, את המרד הדרמטי של הציונות הדתית בסמכות הרבנית. יש להניח כי מטעמים אלה העדיף בן־גוריון למנות אותו לשר בממשלה הראשונה. מימון ייצג את הציונים הדתיים, הפרגמטיים, שאיתם ניתן היה, מבחינתו של בן־גוריון, ללכת כברת דרך ארוכה בלי להתנגש ישירות, לפחות בשלב זה, בענייני דת ומדינה. לכן בשנת 1949, בעת תהליך הרכבת הממשלה הראשונה למדינת ישראל, הציבה “המזרחי” את הקמת משרד הדתות ואת המינוי של מנהיגה מימון לשר הדתות, כתנאי להצטרפותה לממשלה. בהסכם קואליציוני שחתם בן־גוריון עם המפלגות הדתיות נקבע בסעיף הראשון כי “משרד הדתות יקוים גם להבא”. המשרד הצעיר נאלץ להצדיק את קיומו ולהילחם ביחס המזלזל כלפיו. כבר ביולי 1948 מציין מנהל המשרד בתזכיר לשר הדתות את היחס השלילי כלפי המשרד החדש: “אמנם, קיימת בקרב חוגים מסוימים בממשלת ישראל נטייה להצר צעדי משרד הדת ולייחד לו תפקידים צנועים ומצומצמים ככל האפשר, אולם נטייה זו מקורה לא רק באי הבנה לגבי צרכיה האמיתיים של האומה אלא גם בקוצר ראות פוליטי. משרד הדת כגורם מדיני בעל השפעה רחבה עשוי לחזק את מדינת ישראל במידה שאין לה שיעור”.

באותו תזכיר מועלית על נס גם חשיבותן המדינית־דיפלומטית של שתיים ממחלקות המשרד: “תעיד על כך כוונת מנהלי משרד החוץ לשתף פעולה עם שתיים ממחלקותינו, הן המחלקות לענייני המוסלמים ולענייני הנוצרים. משרד החוץ רואה את חשיבותן הפוליטית ומוכן לייחד להן תפקידים פוליטיים. אולם, כשם ששתי מחלקות אלה לא תוכלנה להצטמצם ביחסים עם האוכלוסייה המוסלמית והנוצרית שבגבולות המדינה ותצטרכנה לקשור קשרים ולטפח יחסים גם עם רשויותיה הדתיות בחוץ לארץ”.

בתזכיר מופיעה גם המטרה הסופית שבחיזוק מעמדו של משרד הדתות:  “כגורם מדיני ממדרגה ראשונה תהיה לאל ידו להציע ולהעביר חוקים שיהיה בהם כדי להגביר את חיי הדת במדינה, כדי לחזק את עמדת הרבנות הראשית והשפעתה, אולי אף כדי לחדש את הסמיכה, שתביא בעזרת השם לידי החזרת העטרה לישנה: לחידוש הסנהדרין”

מעיון במסמכי גנזך המדינה עולה כי סוגיית נכסי הנפקדים, שהייתה, מטבע הדברים, סוגיה חמה ומשמעותית בשנות המדינה הראשונות, מסתעפת ומתחברת בדרכים שונות למשרד הדתות. כאמור, משרד הדתות לקח על עצמו את תפקיד הטיפול בדתות הזרות והתיווך בין המדינה לבינן. הטיפול כלל גם את מבני הדת והציבור של האוכלוסייה הערבית, אשר רבים מהם היו נטושים לאור הנסיבות. הטיפול בנכסים אלה שימש בסיס לצבירת כוח רב. גם אם המבנים לא נחשבו רכושו הישיר של משרד הדתות, הרי הייתה למשרד הסמכות לקבוע למי יועברו. מתוקף תפקידו זה היה בידו של המשרד גם להפעיל לחץ על הצבא ועל משרד הביטחון לפנות מבנים מסוימים ולהעבירם לקבוצות מסוימות. בתיקי המשרד מימי ראשית המדינה המצויים בגנזך המדינה נמצאו דוגמאות רבות לכך. למשל פנייתו של ליפס, מנהל מדור ההפקעות במחוז חיפה, אל משרד הדתות, ב־17 במאי 1949, כדי לשאול למי להחזיר את בנייני המיסיון הסקוטי בטבריה “התפוסים ע”י צבא הגנה לישראל ועומדים להתפנות בימים אלה”. דוגמה נוספת: ב־20 במאי 1949 פנה הרב ד”ר יעקב הרצוג (אחיו הצעיר של מי שהיה לימים הנשיא חיים הרצוג), מנהל המחלקה הנוצרית במשרד הדתות, לאפוטרופוס על נכסי הנפקדים והתלונן על כך שהאפוטרופוס של עפולה משתמש במבני דת נוצריים בבית שאן כמבני חינוך לילדים וכמחסנים של קיבוץ שלוחות. לסיום דבריו הדגיש: “נא לתת מייד הוראה על פינוי המקומות הנ”ל וכן להזכיר לאפוטרופוס המקומי כי סוף סוף קיים בממשלה משרד שמתפקידו לטפל ביחסים עם העדות הנוצריות ובטרם ייעשו מעשים כנ”ל יש להתייעץ עם מוסד ממשלתי זה”.

ב־27 בספטמבר 1949 נשלח מכתב מהמפקח על בתי דין והקדשות מוסלמיים במשרד הדתות אל הירשפלד בנוגע לסיכום נוסף עם אנשי משרד האפוטרופוס: “הטיפול במקומות קדושים בכל חלקי הארץ, בין במקומות נטושים או מיושבים, הוא מסמכותו של משרד הדתות בלבד, ואנו חופשיים לעשות בהם כרצוננו ולפי מה שנמצא לנכון. בתור דוגמה, אנו יכולים למסור איזה מקום קדוש למוסדות תרבות וכדומה. במילים אלה התחלתי שיחתי עם עו”ד ח. בנטל וה. פגנר היועצים המשפטיים במשרדי האפוטרופוס לנכסי נפקדים ביפו. המשכתי בזה שאין אנו יכולים לתת את הסמכות הזו לאפוטרופוס בשום אופן כיון שאין לעניינים כאלו שום קשר מסחרי המצדיק את התערבותם בהושטת עזרה לשמירה על נכסים וקבלת הכנסות מתאימות מהם. מר פגנר השיב לי שכבר דנו בעניין הנ”ל, ושמר שפריר נתן הוראות לכל משרדי האפוטרופוס בארץ שהטיפול במקומות הקדושים הוא מסמכותו של משרד הדתות בלבד”.

מסמכים נוספים רבים בתיק זה בגנזך המדינה מראים על מאבקו המתמשך של משרד הדתות במשרדים ובגופים ממלכתיים אחרים על הסמכות והאחריות למבני הדת המוסלמיים והנוצריים.

סוף דבר

התגבשותו של משרד הדתות הישראלי הביאה בעקיפין לאחת מיוזמות השימור הראשונות במדינת ישראל. הצורך בעריכת סקר שימור של מבני דת מוסלמיים נבע מהסיבות השונות שפורטו לעיל. בד בבד אפשר לראות שהסיבות ליוזמת השימור, כמו הסיבות להרס שקדם לה, שזורות במארג מורכב של מכלול שיקולים פוליטיים של גורמי שלטון שונים.

הספר בניינים דתיים של המוסלמים במדינת ישראל הוזכר בשנת 2010 בכתבה בעיתון הארץ שעסקה בארכיון האדריכלות שהקים האדריכל ד”ר צבי אלחייני (דביר, 2010). אלחייני הדגיש כי ספר זה הוא מהפריטים המעניינים ביותר באוספו. הוא בחר להציגו במאמר לצד הספר תכנון פיסי בישראל, תכנונו של אריה שרון למדינת ישראל מאותם זמנים (שרון, תשי”ב). על ספרו של שרון אמר אלחייני כי הוא “נהפך למסמך המכונן שעל פיו הומצא המרחב הישראלי ויושמה מדיניות פיזור האוכלוסייה של בן־גוריון”. את בניינים דתיים של המוסלמים במדינת ישראל כינה אלחייני “מעין נספח למה ש’תוכנית שרון’ ביקשה להדחיק”,  שכן “כלל עדות אדריכלית של מצאי האדריכלות המוסלמית בארץ לאחר 1948” (דביר, 2010). מכתבה זאת למדתי כי הספר “התברר מיד לאחר צאתו כמסמך בעל פוטנציאל מפליל”. הוא נאסף, נגנז ונגרס בהוראת בן־גוריון ושרדו ממנו עותקים ספורים בלבד.

על המחבר: אורי בן ציוני הוא מנהל מחוז צפון במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, בעל תואר ראשון בארכאולוגיה מטעם האוניברסיטה העברית, ותואר שני בתכנון ערים ואזורים מטעם הטכניון.

uri@shimur.org.il

 

מקורות:

• אליאש, ש’ (1986). הרבנות הראשית ו”המזרחי” בתקופת המנדט. קתדרה, ,37 123–.148
• דביר, נ’ (,2010 3 באוגוסט). הארכיון הלא רשמי למורשת האדריכלות הישראלית. הארץ. https://www.haaretz.co.il//gallery//1.3304282
• הירשברג, ח”ז (1950). מבוא. בתוך ל”א מאיר וי’ פינקרפלד, בניינים דתיים של המוסלמים במדינת ישראל (עמ’ ט–טז). המדפיס הממשלתי.
• הכהן מימון, י”ל (1950). מבוא. בתוך ל”א מאיר וי’ פינקרפלד, בניינים דתיים של המוסלמים במדינת ישראל (עמ’ ג). המדפיס הממשלתי.
• מאיר, ל”א ופינקרפלד, י’ (1950). בניינים דתיים של המוסלמים במדינת ישראל. המדפיס הממשלתי. https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001315131/NLI
• עבאסי, מ’ (2009), פינוי ערביי טבריה והרס העיר העתיקה, 1948–,1949 בתוך צ’ גרוסמרק, ח’ גורן, י’ זלטנרייך ומ’ עבאסי (עורכים), מחקרים חדשים של הגליל: ספר העשור
לכנס מחקרי הגליל (כרך א, עמ’ 340–371). המכללה האקדמית תל חי.
• רפופורט, מ’ (,2007 4 ביולי). המבצע לפיצוץ המסגדים. הארץ. /1.1423313misc/il.co.haaretz.www://https
• שרון, א’ (תשי”ב). תכנון פיסי בישראל. המדפיס הממשלתי.

Mudge, M., Ashley, M., & Schroer, C. (2007). A digital future for cultural heritage. XXI International CIPA Symposium, Athens. https://did.li/hKlTY

 

 

דילמת ההרס, השימור ומאפייניו: שיקולי העדפה או הערכה

חפירה ארכאולוגית במהותה היא הרס. מה שנחפר, הוסר או סולק לא יוכל להיחפר, אבל אפשר לשחזרו. כך גם נכס מורשת תרבות. גם אם נהרס, במלואו או בחלקו, אפשר לשקמו ולשחזרו. בבואה להגדיר מהו נכס (property) תרבות ומה הן פעולות השימור או השחזור, הדגישה אמנת ונציה (1964) כי תהליך השחזור חייב להיעשות במומחיות רבה, וכי מדובר בפעולה שמטרתה לשמר ולחשוף את הערך האסתטי ואת הערך ההיסטורי של המונומנט. ההדגשה הערכית תרמה לקביעות מַתְווֹת דרך למשמרים, ובאלה – שבתהליך השימור יש חשיבות לרובדי בנייה ולעדויות התרבותיות הכרונולוגיות; שההחלטה מה לשמר ואיך אינה יכולה להיקבע על ידי האדם המופקד על ביצוע העבודה לבדו; וששחזור של חלקים חסרים חייב להשתלב בהרמוניה בנכס השלם.

כפר סבא ועוד: 15 שימור מורשת אצטדיוני הכדורגל ההיסטוריים של הקבוצות העירוניות | איל סלינג’ר

תקציר

בעשורים האחרונים אנו עדים להריסתם של אצטדיוני כדורגל עירוניים ותיקים הממוקמים בתוך הערים כדי להקים על מקומם מגדלי מגורים, ולהקמתם של אצטדיונים חדשים מחוץ לערים ובשוליהן. מטרת המאמר היא להעלות לתודעה את התופעה, להמחישה ולהציע כי גם אם ייהרס האצטדיון הוותיק, ראוי לשמר סממן ממנו כאתר מורשת תרבות מקומית. במאמר מוצגים השיקולים להריסת האצטדיון העירוני הוותיק בתוך העיר, ובראשם השיקולים הכלכליים; מודגשת חשיבותם של קבוצת הכדורגל העירונית בכלל, ושל האצטדיון העירוני בפרט, כסמל למורשת מקומית, וזו מומחשת באמצעות שני מקרי מבחן: האחד – שימור הקיר הדרומי של “מגרש הפרדסים” בכפר סבא; האחר – שימור חזית היציע בהייבורי -(Highbury) אצטדיונה הוותיק של קבוצת ארסנל הלונדונית.

הקדמה

ב־25 ביוני 1978 זכתה ארגנטינה במונדיאל כשניצחה בגמר גביע העולם באצטדיון בבואנוס איירס את הולנד 1-3. כמה ימים לאחר מכן הציב אבא שלי, פול סלינג’ר ז”ל, את כיסא האיפור של אימא שלי, בעל הריפוד הכחול, קרוב לטלוויזיה, ואמר לי, ודאי במבטא אנגלי: “שב תראה”. היה זה תקציר של אותו משחק גמר. הייתי אז בן שש. אני זוכר את המראה המרהיב של האצטדיון, את הקונפטי ברחבת השער, וכמובן – את מריו קמפס. זו הייתה אחת התמונות האחרונות שאני זוכר מאבא. כעבור עוד כמה ימים נלקח לבית החולים, וממנו לא שב עוד. ב־17 ביולי 1978 נפטר ממחלת הסרטן. אבא השאיר לי את האהבה לספורט, את מורשת הכדורגל, ואני מקדיש לו מאמר זה.

מבוא: הריסת האצטדיונים הוותיקים בתוך הערים

בעשורים האחרונים אנו עדים בישראל להריסתם של כמה אצטדיונים עירוניים ותיקים הממוקמים בתוך הערים, ולהקמתם של אצטדיונים חדשים מחוץ לערים ובשוליהן. כך נהרסו אצטדיון הקופסה בנתניה, אצטדיון האורווה בפתח תקווה, אצטדיון וסרמיל בבאר שבע, אצטדיון קריית אליעזר בחיפה, אצטדיון המכתש בגבעתיים, אצטדיון המכביה ואצטדיון גאון בתל־אביב–יפו, אצטדיון ימק”א בירושלים, והרשימה נמשכת. מאמר זה לא נועד להציג את כל אותם אצטדיונים היסטוריים שנהרסו. הוא גם אינו מתיימר להתעמת עם כל הגורמים להריסת האצטדיונים הוותיקים בתוך הערים ולבניית מגדלי מגורים במקומם. הוא מתמקד בשיקולים כלכליים ומעלה שיקולים תכנוניים, חברתיים, תרבותיים וקהילתיים המבטאים חשיבה אחרת: לשמר את האצטדיון, אם בשלמותו ואם בחלקו, בשל תרומתו לזהות ולמורשת המקומיות. ככלל, החלטה להרוס אצטדיון ותיק ולבנות אצטדיון חדש בשולי העיר, ולהעדיף צעד זה על פני החלופה – שיפוץ ושדרוג אצטדיון קיים, כמובן בתנאי שקיימת קרקע זמינה להקמת אצטדיון חדש – מוּנעת בעיקרה משיקולים כלכליים, ומשיקולים חשובים נוספים:

1. חדשנותו של האצטדיון: אצטדיון חדש, מודרני, בסטנדרטים בין־לאומיים, הוא לרוב גדול יותר ויכול להכיל קהל רב יותר. לכן נוטים להעדיף את הקמתו, למרות העלות הגבוהה מאוד הכרוכה בכך, על פני שיפוץ של אצטדיון ישן, שעלות שיפוצו, הרחבתו והתאמתו לסטנדרטים בין־לאומיים גם היא גבוהה וכרוכה בקשיים רבים.
2. הבעלות על הקרקע: בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל, רשות מקרקעי ישראל מקצה לרשויות מקומיות קרקע לאצטדיוני ספורט בפטור ממכרז ובדמי חכירה סמליים. דוגמה לכך היא החלטה 406 מיום 14 במרץ 1989, שבה החליטה מועצת מקרקעי ישראל להחכיר לעיריית ירושלים בדמי חכירה סמליים שטח של 62 דונם בדרום־מערב העיר, להקמת אצטדיון עירוני.
3. הריסת אצטדיון במרכז עיר מפנה קרקע יקרה לבניית מגורים: כאשר מדובר בקרקע מדינה אשר הוקצתה לרשות המקומית, על העירייה להגיע להסכמה עם רשות מקרקעי ישראל באשר לחלוקת התקבולים בגין מכירת הקרקע לאחר שינוי הייעוד למגורים. הקרקע החלופית להקמת האצטדיון החדש מוקצה על פי רוב בשולי העיר, וכאמור – על פי החלטת מועצת מקרקעי ישראל – בדמי חכירה סמליים.
4. נגישות: אצטדיון הממוקם במרכז עיר סובל מבעיות נגישות, ומהווה מטרד לסביבתו בימים שמתקיימים בהם משחקים. לעומת זאת, אצטדיון חדש בשולי העיר יכול להוות מנוף לפיתוח אזורי, תרבותי ומסחרי. הדיון בהיבטים הכלכליים מדגיש את ההתעלמות משיקולים תכנוניים קהילתיים. השארת האצטדיון בתוך העיר יכולה לייצר השפעות חיוביות, להגביר את תחושת ההזדהות של תושבי העיר עם הקבוצה העירונית ולתרום לשינוי היחס לתרומה התרבותית שיש למשחקי ספורט – ובאלה לכדורגל. המקרה של אצטדיון בלומפילד בתל־אביב-יפו, ששופץ ושודרג לאחרונה, הוא הוכחה להעדפת אצטדיון היסטורי בעיר על פני בניית אצטדיון חדש בשוליה.

מה בין אצטדיון כדורגל לאתר לשימור

אצטדיון או כל מבנה ספורט אחר, שהיה ממוקם בעבר במרכז העיר, אך במהלך השנים – בעקבות התפתחותה של העיר והלחץ על הקרקע – הוחלט להורסו ולבנות אצטדיון חדש בשולי העיר – מורשתו זכאית לבחינה כמו כל נכס היסטורי אחר. זכאות זו מתבססת על הזיקה המקומית לאצטדיון ועל היותו רכיב חשוב במורשת התרבות המקומית. החיבור בין אצטדיוני ספורט למורשת תרבות מוכר היטב, ובא לידי ביטוי באופן מוחשי במקרה של אצטדיונים אולימפיים שנבנו או שודרגו לצורך אירוח האולימפיאדה. אצטדיון אולימפי ממחיש את הקשר הישיר והמוחשי של מתקני ספורט לאירוע אוניברסלי בעל משמעות. האצטדיון האולימפי מסמל יותר מכל את האירוע שלשמו נולד, והופך לבעל משמעות תרבותית ולאתר תיירות .(Kiuri & Teller, 2015) ומה בין קבוצת הכדורגל העירונית והאצטדיון העירוני הוותיק לבין מורשת תרבות מקומית? בחלק זה נדגיש את חשיבות קבוצת הכדורגל העירונית כחלק מהמורשת המקומית, ולאחריו נדגיש את חשיבות אצטדיון הקבוצה כסמל למורשת זו. ננסה לטעון כי גם אם הריסתו של האצטדיון הוותיק הכרחית ראוי לשמר ממנו סממן כלשהו כאתר מורשת מקומית. חשיבותה של קבוצת הכדורגל המקומית במורשת התרבותית והחברתית מקומית מועדוני כדורגל מייצגים מקומות וקבוצות אנשים ספציפיים, ומכאן חשיבותם למורשת המקומית. האנטר שובה (Shobe, 2008) בוחן במאמרו את הקשרים בין מקום, זהות ומועדון הכדורגל ברצלונה (FC Barcelona) לאחר מותו של הרודן הספרדי פרנסיסקו פרנקו, ומתמקד בשנים 1975–2005. שובה סוקר את היחסים בין מועדון הכדורגל לבין חבל קטלוניה בכלל והעיר ברצלונה בפרט, ובודק כיצד יחסים אלו השתנו תחת כהונתם של נשיאים שונים של הקבוצה, וכיצד המועדון התגייס לקידום רעיונות שונים בנוגע לברצלונה וקטלוניה. המחבר טוען כי למועדון הכדורגל ברצלונה הייתה מעורבות עמוקה בפוליטיקה של המקום ובמבנה החברתי של מקום מבוסס זהות בברצלונה ובקטלוניה. כך למשל תחת הנשיא חואן לפורטה ,(Joan Laporta) שנבחר ב־2003, המועדון מקודם בד בבד כמועדון קטלוני וכסופר מותג גלובלי עולמי. כדורגל הוא כלי חשוב לביטוי ולמבנה החברתי של מקום מבוסס זהות. מועדוני כדורגל משקפים לא רק את הדינמיקה של העיר שהם ממוקמים בה, אלא מקדמים באופן אקטיבי רעיונות בדבר זהות־מקום (Shobe, 2008). חשיבותו של האצטדיון כסמל למורשת בילדותי לא זכיתי אומנם לפקוד בקביעות את אצטדיון בלומפילד, המגרש הביתי של קבוצתי מכבי תל־אביב, אבל בזכות דודי עוזי ברעם זכיתי לכמה ביקורים במגרשה הביתי של הפועל ירושלים, אצטדיון ימק”א. אני זוכר כי בתחילת שנות השמונים, ערב לפני הדרבי הירושלמי, נכחתי במפגש של עוזי ברעם עם שחקני הפועל ירושלים. לאחר השיחה פנתה דודתי רותי ברעם ז”ל לציון מרילי, כוכב הקבוצה, וסיפרה לו שבאתי במיוחד מתל־אביב לראות את המשחק. ציון מרילי פנה אליי ואמר: “נשתדל לא לאכזב אותך”. זה נגמר 2–0 לבית”ר. אור לונטל (2013) מצביע על שלושה שלבי חיים של אצטדיון כדורגל: (1) שלב ההקמה – הנובע מצורך, משיקולי פיתוח עירוני ויוקרה; (2) שלב הפעילות השוטפת – שבו נוצר החיבור הרגשי של האוהדים המקומיים לאצטדיון; (3) שלב העזיבה – הכולל לעיתים מאבק של האוהדים לשימור האתר. לונטל מתאר, בין היתר, את המאבק המשפטי של אוהדי הפועל רמת גן נגד הריסתו של אצטדיון המכתש בגבעתיים, שנבנה בשנת 1927 ונהרס לבסוף בשנת 2011 לטובת מגדלי מגורים. המכתש היה מגרשה הביתי של הפועל רמת גן, ואחד מכיווני המאבק, שלווה בפנייה למועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, היה הדרישה לכלול את אצטדיון המכתש כאתר לשימור מורשת תרבותית ספורטיבית – דבר שכאמור לא יצא אל הפועל (לונטל, 2013). הרצון של אוהדי הקבוצה היה לשמר את האצטדיון, כדי שהפועל רמת גן תמשיך לשחק במכתש. המכתש, אף שהיה ממוקם בגבול גבעתיים, היווה מקור לחיזוק תחושת ההזדהות עם הקבוצה והקהילתיות. האצטדיון היה הביטוי המוחשי עבור אוהדי הקבוצה – המגרש הביתי שלהם. כפי שציין לונטל במאמרו, שחקנים ומאמנים מתחלפים, אך הבית או המקום נשארים קבועים. ולכן הריסת אצטדיון מקבלת ממד משמעותי כל כך.

שימור זיכרון של אצטדיון ותיק שנהרס, והפיכתו לאתר מורשת תרבות נושא ערכים חברתיים מקומיים

במקרים שבהם אי אפשר לשמר אצטדיון היסטורי, יש מקום להותיר זיכרון ממנו באמצעות שימור חלק בעל משמעות – דוגמת יציע – והפיכתו לאתר מורשת תרבות. אתר כזה הוא בעל ערך חברתי לקהילה המקומית, שחלק מחבריה פקדו אותו במשך שנים במשחקיה הביתיים של הקבוצה המקומית. בחלק זה יוצגו שני מקרי מבחן לשימור זיכרון של אצטדיון ותיק שנהרס כאתר מורשת. המקרה האחד – שימור קיר מגרש הפרדסים בכפר סבא; המקרה האחר, השונה מעט, הוא הייבורי, אצטדיונה הוותיק של קבוצת ארסנל הלונדונית, ששתיים מחזיתות יציעיו שומרו כחלק מפרויקט למגורים, לאור ערכם הארכיטקטוני ההיסטורי.

שימור זיכרון: הקיר ששומר לזכרו של מגרש הפרדסים בכפר סבא

מגרש הפרדסים שכן ברחוב טשרניחובסקי, מול בית החולים מאיר. לפי האתר הרשמי של הפועל כפר סבא, מועדון הכדורגל הפועל כפר סבא נוסד בשנת 1928. מגרשה הביתי של הקבוצה בשנים 1952–1986 היה מגרש הפרדסים, ובו 3,000 מקומות. באצטדיון זה זכתה הפועל כפר סבא בעונת 1982/1981 באליפות המדינה היחידה בתולדותיה. עם השחקנים הבולטים והמוכרים ששיחקו בה אז נמנו יצחק שום, אלי יאני וישראל פוגל. המאמן היה דרור קשטן. מעניין כי אף שבתכנון של מגרשי כדורגל מביאים בחשבון את כיוון השמש, וממקמים את השערים בצד הצפוני ובצד הדרומי, הרי במגרש הפרדסים השערים הוצבו בצד המזרחי ובצד המערבי. במאמר שפורסם באתר ,Debuzzer ומשיחה בעקבותיו עם איתן אורטסמן, מי שהיה כתב מעריב בכפר סבא וצוטט במאמר, מספר אורטסמן כך:

בהתחלה הקימו יציע של שלוש שורות בטון בצד הדרומי, עם 700 מקומות בערך, והיתר עמדו לאורך הגדרות. לפני שהקימו את החומה השטח גודר באמצעות חבלים ולא הייתה בעיה להתפלח. בהמשך הוקמה חומה בצד הצפוני, כי כדורים עפו לשכונת מעוז ולשטח חקלאי. אחרי החומה הוקם יציע בצד הצפוני עם 1200 מקומות, מול השמש. במקרה הטוב היו 3500 צופים במגרש בצפיפות גדולה מאוד (אצל ויכסלפיש, 2010).

נח איינשטיין, משחקניה הבולטים של הפועל כפר סבא, שיחק במגרש הפרדסים מיום שהוא זוכר את עצמו, וגם הוא מספר: “מול בית”ר ירושלים, מכבי תל־אביב ומכבי נתניה המגרש היה מפוצץ. אנשים עמדו על החומות ואפילו באו עם משאיות וטרקטורים והרימו את הכף כדי לצפות במשחקים מבחוץ. על כל דבר שאפשר טיפסו – מעצים עד עמודים” (אצל אברמזון ואחרים, 2019). באתר מוזיאון הפועל כפר סבא נכתב: “אוהדים היו מספרים שכאשר היה כדור קרן לכפר סבא הסדרן היה פותח את השער בגדר כדי שיצחק שום יוכל לקחת תנופה. כמובן שכאשר היו קרנות לקבוצות היריבות השער נשאר נעול”. שימורה של מורשת האתר קודם בשיתוף “הלב הירוק” – עמותת אוהדי הפועל כפר סבא, ועיריית כפר סבא. על פי כרטיס סקר האתר לשימור לקיר האצטדיון, הקיר שנותר מהאצטדיון מפריד בין השטח הציבורי למגרש מגורים. הקיר ממוקם בגבול מגרש ששטחו 500 מ”ר בבעלות עיריית כפר סבא, שייעודו על פי תוכנית בניין עיר לשטח לבנייני ציבור. זהו קיר בלוקים, חלקו מטויח וצבוע וחלקו חשוף. אורכו כ־21.5 מטרים וגובהו כ־4 מטרים. הקיר הוא בעל חשיבות מקומית בזכות ערכו ההיסטורי, האורבני והנופי, ובעל חשיבות קהילתית בזכות ערך ארכיטקטוני. בעקבות אתר זה, ועוד כמה אתרים ברשימת השימור, התפתח בוועדת השימור העירונית דיון בדבר ערכיותם של אתרים שהערך המרכזי בהם הוא החברתי המקומי. לאור זאת החליטה הוועדה להכניס שני קריטריונים נוספים לערך ההיסטורי: (1) ערך האתר כנכס ציבורי מקומי; (2) ערך האתר כסממן קהילתי לזיכרון קולקטיבי. הקיר ממשיך מזרחה, אל מעבר למגרש הציבורי, בגבול חלקות למגורים. דיירת באחד הבתים הסמוכים סיפרה כי הקיר העובר במגרשה מוסתר אומנם בצמחייה, אך אם חושפים אותו, עדיין רואים עליו את הכיתוב “כיסא שמור”. שטח מגרש הפרדסים הפך לשכונת מגורים בבנייה נמוכה. בהתאם לתוכנית כס/1/244 משנת 1986 נקבעו במטרותיה איחוד וחלוקה בהסכמת הבעלים, וחלקות בייעוד לאזור מגורים ב’ לבנייה נמוכה. שטח התוכנית 10,540 מ”ר, והבעלים, כמצוין בתוכנית, הם “הציבור בכפר סבא בע”מ” ועיריית כפר סבא. מבירור שנערך עולה כי ככל הידוע חברת הציבור בכפר סבא בע”מ הייתה חברת אחזקה וניהול נכסים בכפר סבא של חברת העובדים/ההסתדרות בכפר סבא. ואכן, חברה זו רשומה כחוכרת היסטורית של בית הפועלים עמל בכפר סבא, הידוע כקולנוע עמל ההיסטורי.  ממידע על החברה באתר רשות התאגידים עולה כי חברת הציבור בכפר סבא בע”מ התאגדה ב־29 בספטמבר 1936. סטטוס התאגיד: מחוסלת מרצון, וכתובתה אצל חברת העובדים השיתופית הכללית בארץ ישראל בע”מ, רחוב ארלוזורוב 93 בתל־אביב – שהוא בית ההסתדרות. מכאן שהמגרש היה, למעשה, בבעלות ההסתדרות.

יציע אצטדיון הייבורי הוותיק של קבוצת ארסנל הלונדונית: שימור זיכרון היסטורי

אצטדיון הייבורי נבנה בשנת 1913. היציע המזרחי והיציע המערבי שלו השתרעו לאורך המגרש, והם שתיים מהדוגמאות הבודדות של יציעי מגרשי כדורגל בריטיים בסגנון אר דקו .(Art Deco) על פי טיוטה של מסמך תוכנית השימור לאצטדיון, ב־1932 נבנה היציע המערבי בסגנון אר דקו. ההצלחה במגרש הביאה להמשך הפיתוח של האתר, וב־1936 נבנה גם היציע המזרחי בסגנון זה. היו בו מעט יותר מ־10,000 מקומות, ובהיבט ארכיטקטוני, בזכות החזית לרחוב היה לו יתרון על פני היציע המערבי. האתר נכלל ברשימה הסטטוטורית של מבנים בעלי ערך היסטורי ארכיטקטוני, דרגה 2. הקיבולת של האצטדיון כולו עמדה על 38,419 צופים, והצלחותיה של ארסנל על המגרש בשנות התשעים ובשנות ה־2000 הביאו לכך שכמעט בכל משחק ביתי המגרש היה בתפוסה מלאה. מגבלות השימור – היותו של היציע המזרחי ברשימת השימור, ומיקומו של האצטדיון באזור מגורים, הפכו כל אפשרות להרחבה של האצטדיון לקשה ויקרה. ב־1999 החליטה ארסנל לעזוב את האצטדיון ולבנות אצטדיון חדש ובו 60 אלף מקומות, “אצטדיון האמירויות”. האצטדיון, שזכה לשם זה עקב החסות שנתנה לו חברת התעופה ,Emirates Airlines נחנך בשנת 2006. במקומו של אצטדיון הייבורי הוקם בשנת 2010 פרויקט המגורים  .Highboury Square חזיתות היציע המזרחי והמערבי שומרו ושולבו בפרויקט החדש, ואילו שאר היציעים והמבנים הוסרו. המגרש עצמו הוסב לגינה משותפת לדיירים, במרכז הפרויקט. היתר בנייה ליציע המזרחי מפברואר 2005, ניתן לשימור היציע המזרחי עבור 111 יחידות דיור ומרתף.

סיכום

הפיתוח העירוני המואץ, הציפוף האורבני וערכי הקרקע מובילים להריסת אצטדיונים בתוך הערים, ולהקמת מגדלי מגורים בקרקע שפונתה. ההרס מדגיש את העדפת השיקולים הכלכליים, שהם השבחת קרקע יקרה במרכז העיר. קיימים גם שיקולים תכנוניים: אצטדיון במרכז העיר עלול ליצור השפעות חיצוניות שליליות על סביבתו, ואילו אצטדיון חדש בשולי העיר יכול להוות מנוף לפיתוח אזורי. שיקולים נוספים הם קושי בשיפוץ אצטדיון ישן ובהתאמתו לסטנדרטים מודרניים. מנגד קיימים שיקולים העשויים להצדיק החלטה להשאיר אצטדיון במרכז העיר, היות שאצטדיון עשוי לייצר גם השפעות חיוביות בליבה של העיר ובקהילה, אולם מקבלי ההחלטות אינם מתייחסים בשיקוליהם לאצטדיון כאל תופעה הזכאית לשימור מורשת לאומית או מקומית. להעדפה זו יש השלכות לא רק במקרים של הרס אצטדיון היסטורי, אלא גם במקרים שבהם אי אפשר לשמר את האצטדיון במלואו. נשאלת השאלה אם במקרים שבהם ההרס המלא מחויב, אי אפשר לשמר סממן המבליט את ערכיו ההיסטוריים, העיצוביים, התרבותיים והחברתיים של האצטדיון. במקרה של כפר סבא מדובר אומנם בחלק מקיר האצטדיון, לכאורה לא סממן מרכזי, אך זהו אתר לשימור בעל ערך מקומי. לדעתי יש לתת את הדעת כיצד לשמר סממנים מאצטדיונים נוספים שייהרסו בעתיד. אצטדיון כדורגל ממוקם על שטח קרקע נרחב. תכנון השטח מחדש להקמת מגדלי מגורים משלב בוודאי, מלבד הייעוד למגורים, גם שטח ציבורי פתוח, ואף יכול לכלול שטח לבנייני ציבור. במקרה של אצטדיון הקופסה בנתניה, לדוגמה, נותר רק להצר על כך שלא השכילו לשמר סממן של האצטדיון במסגרת התוכנית למגורים, המשלבת שטחים ציבוריים פתוחים. באצטדיון הקופסה זכתה מכבי נתניה בחמש אליפויות בשנות השבעים ובראשית שנות השמונים, בהובלת שורה של כוכבים ובהם עודד מכנס ואחיו התאום גדי, חיים בר, משה גריאני ועוד רבים וטובים.

אפילוג

את האליפות של הפועל כפר סבא במגרש הפרדסים בעונת המשחקים 1981/1982 מכנים בנתניה “האליפות הגנובה”. היא נסתיימה בפער של נקודה אחת לטובת הפועל כפר סבא על פני מכבי נתניה. בעונה שלאחר מכן, 1983/1982, זכתה מכבי נתניה באליפות החמישית בהנהגת המאמן מרדכי שפיגלר, מי שגם זכה באליפויות עם הקבוצה כשחקן בשנות השבעים. נתניה זכתה באליפות בפער גדול של 14 נקודות, וזכורה אמירתו הידועה של שפיגלר – “נתניה ועוד 15″. בהיבט של שימור המורשת המקומית, ובאנלוגיה לאמירתו של שפיגלר, גם הפעם הפועל כפר סבא היא ש”גנבה” את הבכורה – כפר סבא ועוד 15.

תודות:

• לעוזי ברעם, על עצותיו המועילות ועל תרומתו הגדולה למורשת הכדורגל שלי.
• לנגה די סגני, מתכננת ערים, אגף תכנון עיריית כפר סבא, על עזרתה ועל המידע על שימור האתר.
• לשי גולוב, יו”ר “הלב הירוק”, עמותת אוהדי הפועל כפר סבא, בתקופה שבה קודם שימור האתר.
• לאלחנן גולוב, שהיה הפרויקטור של עמותת האוהדים לנושא מורשת המועדון.
• ליואב ויכסלפיש, שכתב סדרת מאמרים על מגרשים שנמחקו.
• לאיתן אורטסמן, לשעבר כתב מעריב בכפר סבא.

על המחבר: ד”ר איל סלינג’ר הוא שמאי מקרקעין, כלכלן, היסטוריון, בעל תואר שלישי מהטכניון בתכנון ערים ואזורים, בעל תואר שני בתכנון מרחבי מטעםThe Royal institute of Technology) KTH (Stockholm מרצה בתחום הערכת שווי מקרקעין בטכניון, באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטת בר־אילן; יו”ר הוועדה לכלכלה של השימור, איקומוס ישראל; עוסק במחקר בתחום שוק המקרקעין, כלכלת שימור, מדיניות תכנון וכלכלה עירונית; שותף במשרד סלינג’ר – שמאות מקרקעין וייעוץ.

Eyalsalinger@gmail.com

מקורות
• אברמזון, א’, סלגניק, ד’ וליאור־גוטמן, מ’ (,2019 23 באפריל). מקום בלב: תושבים נזכרים במקומות המיתולוגיים של כפר סבא. צומת השרון.
https://www.tzomet-kfs.co.il/news/27961
• ויכסלפיש, י’ (,2010 20 בספטמבר). ביציע יכולתם לראות את הילד אלי טביב. Debuzzer
• לונטל, א’ (2013). שימור והנצחה של מתקני ספורט בישראל. זמנים, ,121 100–.1

• Kiuri, M., & Teller, J. (2015). Olympic stadiums and cultural heritage: On the nature and status of heritage values in large sport facilities.
The International Journal of the History of Sport, 32(5), 684–707. Also citing: ICOMOS (1988). DOI: 10.1080/09523367.2015.1037745
• Shobe, H. (2008). Football and the politics of place: Football Club Barcelona and Catalonia, 1975–2005. Journal of Cultural Geography, 25(1)
87–105.DOI:10.1080/08873630701822661

 

 

זמן קורונה: הרהורים על ייחודם והגדרתם של נכסי מורשת תרבות

מגפת הקורונה והשלכותיה חייבו דיון בדרכים להתמודד עם הקשיים וההשלכות, קצרות הטווח וארוכות הטווח, של המגפה. מעמדה, תפקידה, מאפייניה, שימושיה והישרדותה של מורשת התרבות המוחשית היו חלק מדיון זה. אחד הנושאים שחזר ועלה בקרב המתדיינים, חוקרים ומתמחים בפעולות שימור מורשת התרבות המוחשית, היה איתור המאפיינים המייחדים את נכסי מורשת התרבות המוחשיים ומבדילים אותם מנכסים אחרים. הדיון במאפיינים נועד להציג כלים לניהול נכסי מורשת התרבות בעיתות משבר. בהגדרתם בלטה ההתלבטות במעמדו של הערך ההיסטורי ובחשיבותו להכרזת נכס לשימור, ובעיקר – בתלות של ערך זה בתאריכים, ובאלה – בשנה שבה קם הנכס. מתברר שברבות מהמדינות והארגונים הבין־לאומיים איבד הערך ההיסטורי הקשור בתאריך את מעמדו, וכבר אינו ניצב בראש רשימת הקריטריונים לבחינת ערכיו התרבותיים. את מקומו החליפו ערכים חברתיים.

תאריכים כסמל: שנת 1700 ומעמדה בהבחנה בין עתיקה לבין אתר ונכס היסטוריים | רחל שוויצר, עירית עמית־כהן

תקציר

בתהליך הבנייה של זיכרון – קולקטיבי, לאומי ופרטי – יש לתאריכים היסטוריים מקום מרכזי. לעיתים נכרך התאריך באירוע מתועד שנחקר לעומקו או בתאריך שבו קם הנכס, ולעיתים זהו תאריך שתולדות קביעתו נשכחו, וחשיבותו איננה קשורה באירוע או בדמות כלשהם אלא במעמדו הסמלי ובהשלכות כלליות של התאריך על התפתחויות, תהליכים והגדרות. מטרת מאמר זה היא לעקוב אחרי ההשתלשלות של קביעת התאריך, שנת 1700, כמועד המבדיל בין נכסי עתיקות לבין נכסים היסטוריים בארץ ישראל. לקביעה זו השלכות על תחומי הפעילות של מוסדות ממלכתיים ושל רשויות דוגמת רשות העתיקות והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, וכן על הוראות וכללים הקבועים במערכות החוק והתכנון. המעקב והניתוח נועדו לעודד חשיבה חדשה בדבר הצורך לגמישות בקביעת תאריכים מתחמים כמו אלה, דווקא משום ההכרה בהשלכות ארוכות הטווח שלהם.

מבוא

בתולדותיהם של עמים וארצות התחוללו אירועים היסטוריים שהם בעלי השפעה רבה על מהלך ההתרחשויות, על ההתפתחות האנושית, על המדע וההמצאות, על האידאולוגיה, האמונה והאומנות. אירועים אלה נקשרים בתאריכים שהם צירופי לשון קצרים המורכבים משמות עצם ותואר הקשורים בזמן. במאפייניהם ובתפקידיהם בולטים כמה היבטים: (1) הם מציינים תאריך הנקשר בדמות, בהתרחשות כלשהי, באירוע או בתופעה. ככאלה הם ממלאים תפקיד של סמן על ציר זמן כרונולוגי. כזו היא השנה 1904, שהיא שנת מותו של תיאודור הרצל ומסמנת את ראשיתה של העלייה השנייה; (2) באחדים מהמקרים ציון התאריך מתקצר וכולל רק את השנה. כך למשל, מלחמת העולם הראשונה פרצה ב־28 ביולי 1914 והסתיימה ב־11 בנובמבר 1918, אך כשדנים בה מציינים רק את השנים – 1914–1918; (3) יש שאת התאריך המלא או את השנה המדויקת מחליף תאריך עגול, כינוי כמו יובל ושנת ה־100, וגם דימוי שקל לזוכרו. כזו היא “המלחמה הגדולה”, כפי שכונתה המלחמה 1914–1918, ושבעקבות מלחמת העולם השנייה קיבלה בדיעבד את הכינוי הנוסף “מלחמת העולם הראשונה”; (4) אחדים מהתאריכים זוכים למעמד של “רגע גדול” או של “אירוע מכונן” ,(high impact event) וככאלה הם מדגישים שמה שהתרחש אחריהם שונה ממה שקרה לפניהם. כזה הוא “כ”ט בנובמבר”, 29 בנובמבר 1947, היום שבו החליטו המדינות החברות באו”ם על סיום המנדט הבריטי ועל הקמת שתי מדינות בארץ ישראל, מדינה יהודית ומדינה ערבית. הדגשה זו תומכת בהכללתם בפנתיאון (עזריהו, 1995 ;Elder et al., 2019; Tran et al., 2015); הקולקטיבי הזיכרון המאפיינים הלשוניים מקילים את ההישענות על התאריך כאמצעי לתיחום, ובאמצעותו לקבוע כללים, הוראות וחוקים. אות מלחמת הקוממיות, ובשמו הנוסף “אות המערכה, 1951” מוענק לחיילים ולאזרחים שהשתתפו במלחמה בין 1 בפברואר 1948 ל־10 במרץ 1949.

לצד המאפיינים והתפקידים, קורה שהמידע המפורט בדבר האירועים שנקשרו בקביעת הסמן התאריכי היטשטש או אף נשכח. במרבית המקרים השִׁכְחָה איננה מעידה על אובדן חשיבותו ומעמדו כסוכן זיכרון וכאמצעי לתיחום נותרים יציבים. מצב זה מאפיין את התאריך העגול 1700, שהמוסדות הממלכתיים בישראל שאלו מהחוק האנגלי, ובשנת 1978 קבעו אותו לסַמן מתַחם על ציר הזמן בחוק העתיקות – חוק שנועד להגדיר “עתיקה” ועל ידי כך לדאוג להגנתה. קביעת תאריך זה הפרידה בין נכסי מורשת שהם עתיקות, ותיארוכם קדם לשנת 1700, לבין נכסי מורשת היסטוריים שהוקמו אחרי 1700. אבל היו לה השלכות נוספות – על הוראות וכללים שקבעו את מאפייני פעילותם של רשויות, גופים ממלכתיים ועמותות, ובאלה של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, הנשענת על תאריך זה כדי לבדל את פעילותה מזו של רשות העתיקות. למרות חשיבותו של התאריך, המידע על מקור ההחלטה לבחור בו – מועט. מטרת מאמר זה היא לחשוף את המקורות ההיסטוריים, את השתלשלות האירועים ואת תהליך קבלת ההחלטות שהובילו את החוק הישראלי להישענות על קביעת התאריך העגול 1700. חשיפה זו היא רק תחילתה של דרך; היא נועדה לעודד חשיבה על מידת הרלוונטיות של סמן זמן זה בחוקים ובהוראות בישראל, ועל השלכותיו על שימור מורשת התרבות המוחשית.

התאריך וקביעתו במדינות שונות בעולם

ההחלטה לבחור בסמן תאריכי עבור נכסי מורשת תרבות, עתיקות ונכסים היסטוריים, ולהכלילו בחוקים ובהוראות המתייחסים לתכנון ולשימור היא חלק מתפיסה רחבה יותר, ולפיה הבסיס להגנה על נכס המייצג מורשת תרבות ולהכרזה על זכאותו לשימור הוא “רישום” שלו (listed property) ברשימת מורשת. הרישום מתבסס על תיעוד, והוא כולל קודם כול פירוט של תאריכים – ובאלה תאריך ההקמה – וממשיך בתולדות הנכס ובתמורות שחלו בו לאורך כל שנות הישרדותו. במהלך השנים נוספו לתאריכים ניתוח ערכיו התרבותיים של הנכס, זיהוי משמעותו  (signiMcance) החברתית והתרבותית, ובחינת ההשלכות האפשריות של החלטה לשמר אותו על סביבתו. הדגש המושם על התאריך ברישום של נכס היסטורי ברשימת מורשת נועד לפשט את המיון של הנכסים ההיסטוריים ואת הבחירה בנכסים מתוך המצאי הקיים שיזכו לשימור. בתהליך זה קיים חשש להעדפה שאינה מתבססת על תאריכים או על ערכים תרבותיים, אלא על שיקולים פוליטיים (Amit-(Cohen, 2005, 2009  או כלכליים הקשורים במצבו הפיזי של הנכס ובאפשרות להשמישו Shefer &) (Salinger, 2010  למרות זאת, הרישום המתבסס קודם כול על תאריך היסטורי נחשב מאז ומתמיד לאמצעי לקידום העשייה השימורית וליצירת מודעות לחשיבותה, לאפיונה ולהגדרת תפקידיה החברתיים והתרבותיים. בעבר, ברבות ממדינות העולם הבסיס לרישום היה תאריך שנקשר בתולדות הקהילה או האומה. עקב חשיבותו זו הוא נבחר לשמש גורם מתחם לקביעת הנכסים ההיסטוריים הזכאים לרישום, לאופן שימורם ולגורמים שיהיו אחראים לכך. עם חלוף השנים מדינות וארגונים שונים שינו את גישתם, ובמקום ההגבלה המבוססת על תאריך יצרו קריטריונים רחבים ומכלילים יותר. להלן כמה דוגמאות לשינוי שחל ביחס למעמדו של תאריך מתחם.

הולנד

בהולנד נקבע בשנת 1961 החוק הלאומי הראשון להגנה על נכסי מורשת תרבות, מבנים היסטוריים ומונומנטים  Historic Buildings and Monuments Act, 1961) ובכינוי הקצר Monumentenwet). החוק התבסס על רשימה שנערכה בשנת 1903 וכללה מבנים שהוגדרו חשובים לתולדות המדינה. בחוק נקבע שהוראותיו חלות על נכסים היסטוריים שהוקמו חמישים שנה ויותר לפני עריכת הרשימה. במילים אחרות, ברשימת השימור ייכללו רק נכסים שהוקמו לפני שנת 1850. תאריך עגול זה תאם אירוע היסטורי ממשי: בשנת 1848 הפכה הולנד לדמוקרטיה פרלמנטרית שבראשה מונרך, מלך או מלכה. למרות קביעה זו, בשנת 1985, עקב חשש לגורלם של מבנים היסטוריים מאוחרים יותר, הוחלט בהולנד לערוך “אינוונטר לאומי” – רישום של נכסים היסטוריים שהוקמו בשנים 1940-1850.(De Boer, 2010; Richel-Bottinga, 2001)  בעקבות ההחלטה לכללי רישום חדשים פורסם ב־1988 חוק שימור חדש, ובו נקבע כי ברשימת המונומנטים ההיסטוריים ייכללו “אובייקטים שנוצרו לפני חמישים שנה לפחות”. בשנת 2012 בוטלה גם מגבלת זמן זו, ונקבע כי כל מבנה שיש בו ערך עיצובי יוצא דופן או שהוא נקשר באירוע ובדמות היסטוריים חשובים, ניתן יהיה להכריז עליו ראוי לשימור. הגמישות ברכיב הזמן, שהוחלט עליה באופן רשמי, לא פגעה במעמדם של נכסי המורשת. את התיחום בזמן החליפה רשימת קריטריונים מוסכמת שקל למיין ולקבוע באמצעותה מה ייכלל ברשימות שימור, מקומיות ולאומית .(Vermeulen, 2012)  

אירלנד

ייסודה של מדינת אירלנד החופשית בשנת 1922 הוביל לגיבוש הזהות הלאומית האירית באמצעות הגנה על מורשת התרבות החומרית. בשנת 1930, באמצעות החוק 1930 Monuments National Act  נקבעה ההגדרה של “מונומנט לאומי”. נעיר כי השימוש במילה “מונומנט” נועד להדגיש את הנכס הבודד, הבולט בייחודו הנופי ומתייחד בערכיו ההיסטוריים. על פי החוק, מונומנטים ארכאולוגיים וארכיטקטוניים שנקשרים בהם ערכים לאומיים יוכלו לשמש ייצוגים רשמיים של המדינה החדשה, ובגלל תפקידם זה הם יזכו להגנה של המדינה. ההגדרה בחוק האירלנדי רחבה ביותר, ואינה כוללת הגבלה המתייחסת לתאריך הקמתו של הנכס. במשך השנים, הדיון בהגדרתו של מונומנט לאומי התרחב בעיקר בנוגע לשימורם של בתי האחוזה הגדולים הפזורים ברחבי המדינה. מבנים אלה סומנו להריסה בגלל עלויות התחזוקה הגבוהות שלהם ובגלל ההקשר הייצוגי השלילי שדבק בהם – הקמתם, האירועים שנקשרו בהם והבולטות שלהם במרחב בתקופה הקולוניאלית .(Carew, 2009)  הדיון בהגדרתו של מונומנט והרצון לתחם את ההגדרה בזמן הובילו לפרסום תיקון לחוק בשנת 1987. התיקון צירף לחוק מושג חדש. “מונומנט היסטורי”. וכך נאמר בחוק:

בהגדרה של מונומנט היסטורי נכללים מונומנט פרהיסטורי וכל מונומנט אחר שנקשר בתולדות המקום שבו נמצא המונומנט או בתולדות המדינה עצמה והוא מתייחס להיסטוריה של המקום, המסחר, התרבות, הכלכלה, התעשייה, הצבא, הדת והחברה. הגדרה זו כוללת את כל המונומנטים שהוקמו לפני שנת 1700 לספירה, או בתאריך מאוחר יותר שאותו יקבע השר האחראי (חוק המונומנטים הלאומיים, 1987. תרגום שלי, ע”ע).

קביעת התיחום באירלנד לשנת 1700 הושפעה מהחוק הבריטי (ראו בהמשך), ונועדה להבהיר שכל מונומנט שמועד הקמתו מתועד קודם לשנת 1700 יוכרז באופן אוטומטי כמונומנט היסטורי. קביעה זו לא ביטלה את האפשרות שמונומנטים שהוקמו לאחר 1700 ייכללו גם הם בהגדרה של “מונומנט היסטורי” .(MacRory & Kirwan, 2001)

דנמרק

בדנמרק חוק רישום המבנים ושימורם פורסם בשנת 2007. בסעיף 3 שלו נכתב ששר התרבות רשאי לרשום מבנים ויצירות נוף אדריכליות בעלות ערך אדריכלי או תרבותי־משמעותי בני יותר מחמישים שנה. לתאריך המתחם נוספה הסתייגות, ולפיה מבנים ויצירות נוף ייחודיות יוכלו להיכלל ברשימת שימור ללא קשר לגילם, ואת צירופם לרשימה יקבעו ערכיהם התרבותיים. בסעיף 4 לחוק נוסף תאריך מתחם הקובע שמבנים שהוקמו לפני שנת 1536 (השנה שבה המלך כריסטיאן השלישי עלה לשלטון בדנמרק, והדת הלותרנית אומצה לדת מדינה) זכאים להגנה, ללא צורך בהחלטה מיוחדת.

הודו

בהודו נחקק החוק להגנה על מונומנטים עתיקים בשנת 1958, כעשור לאחר הביטול של שלטון האימפריה הבריטית ושל החקיקה האנגלית, והכרזת העצמאות. כמו במדינות אחרות, השימוש במונח “מונומנט” התייחס לנכס הבודד הנושא ערכים תרבותיים. בהודו התייחסה ההגדרה למונח “מונומנט עתיק” כדי לציין שהוא ישן, ונכללים בו כל מבנה בעל חשיבות היסטורית או ורנקולרית, כל תל אבנים או מקום קבורה, כל מערה, פסל מעוצב בסלע, כתובת או מקום פולחן שגילם מאה שנים לפחות ושיש בהם עניין היסטורי, ארכאולוגי או אומנותי. עם זאת, ב־2007 הושקה בהודו תוכנית לתיעוד וליצירת בסיס נתונים של אתרי מורשת בנויה, במטרה להפיצה בקרב מתכננים וחוקרים ולאפשר ניהול מיטבי של משאבי התרבות התוכנית (The National Mission on Monuments and Antiquities) נועדה להרחיב את מסד הנתונים על כל מבנה מן התקופה שקדמה לקבלת עצמאותה של הודו, ולכן נבחרה שנת 1950 לתאריך המתחם. ההסבר שניתן לתאריך זה היה שלא זו בלבד שמדובר בתאריך עגול הקרוב לשנת העצמאות, 1947, אלא שמטרתו להדגיש שנכסי מורשת תרבות שקדמו לשנה זו הם עדות לאדריכלות – גם הקולוניאלית וגם הוורנקולרית (נכס שהאדריכל שלו לא ידוע) – ששרידיה לא רק שהם מהווים חוליה מרכזית בתולדות המדינה, הם גם נדירים.

יוון

בחקיקה המסדירה את ההגנה על מורשת התרבות של יוון, מונומנטים, נכסים ניידים ומורשת בלתי מוחשית (3028/2002 ,(Law מופיעה בסעיף 2 הבחנה בין “מונומנטים עתיקים או עתיקות”, שהם נכסי תרבות המתוארכים לתקופות הפרה־היסטוריות, לעת העתיקה ולתקופה הביזנטית והפוסט־ביזנטית, עד שנת 1830, לבין מונומנטים היסטוריים משנה זו ואילך. אפשר לשער שהבחירה בשנת 1830 לתאריך מתחם מתבססת על העובדה שבשנת 1822 הכריזו היוונים על עצמאות ומרדו בשלטון העות’מאני. המרד נמשך עשור והסתיים בשנת 1832. ובשנה זו הוכרה עצמאותה של מדינת יוון המודרנית. גם במקרה זה, שנת 1830 מייצגת תאריך עגול שקל לזוכרו. בחינה של המדינות השונות וחוקיהן מצביעה על בחירה בתאריך מתחם “עגול” הקרוב לאירוע לאומי. לאור זאת מתעוררת השאלה בדבר מקורה של קביעת שנת 1700 בחוק הישראלי. מהו האירוע – לאומי ואולי אחר – שתרם לקביעה זו? מכיוון ששורשיו של חוק העתיקות הישראלי הם בחוק האנגלי, ניתן לשער שההסבר לקביעה זו ולהבחנה בין עתיקה לנכס היסטורי מוכרז לשימור יימצא בתולדותיו של חוק זה.

אנגליה: השתלשלות האירועים שהובילו לחוק המונומנטים ההיסטוריים ולקביעת 1700 כסמן לתאריך מתחם

מאז שלהי המאה ה־19 התחזקו באנגליה העיסוק בשימור נכסי מורשת וההכרה בצורך להגן על המרקם המקורי והאותנטי של מבנים היסטוריים. בראייה היסטורית ניתן להצביע על שני פרסומים שנכתבו בשלהי המאה ה־19 והניחו את היסודות לעיצוב מערכת השימור באנגליה. הראשון היה החוק להגנה על מונומנטים עתיקים ,(Ancient Monuments Protection Act, 1882) שהעניק הגנה משפטית, באמצעות “אפוטרופסות” של המדינה, למונומנטים שנכללו ברשימה שהייתה נספח לחוק. החוק עבר ביוזמת סר ג’ון לוּבוֹק ,(Lubbock, 1834-1913) שקרא למעורבות ממשלתית בשימור מבנים היסטוריים. לובוק, חבר פרלמנט ליברלי, עסק בארכאולוגיה ובעתיקות. הוא היה חבר בוועד החברה להגנה על מבנים,(The Society for the Protection of Ancient Buildings, SPAB)  עתיקים וחזר והגיש לממשלה הצעות לחוק לשימור מונומנטים. עקשנותו הובילה בסופו של דבר לניסוח חוק ההגנה על נכסים עתיקים, שפורסם בשנת 1882  .(Delafons, 1997; Mynors, 2006)השני היה ספרו של היסטוריון האומנות ג’רלד בולדווין בראון The care of ancient monuments ,(1932-1849 ,Gerald Baldwin Brown)  שיצא לאור בשנת 1905. מנעוריו התעניין בולדווין בראון בהיסטוריה תרבותית, ובשלהי המאה ה־19, בעת שהותו באוקספורד, נפגש עם ג’ון רסקין ,John Ruskin) 1819-1900) ועם וולטר פאטר (,Walter peter 1839-1894), שניהם ממניחי היסודות לחקר מורשת התרבות ולחשיבות המיוחסת לשימורה. בהשפעתם הפך בולדווין בראון לתומך נלהב של תנועת האומנויות באמצע שהוקמה ,(The Arts and Crafts Movement) והמלאכות המאה ה־19 וייצגה רעיונות מנוגדים לאלה שהופצו בעקבות המהפכה התעשייתית. בולדווין בראון קרא לשימורן של מלאכות ומסורות שעברו מאב לבן ושל טכנולוגיות בנייה מסורתיות. בולדווין בראון הגיע מלונדון לאדינבורו בשנת 1880. הוא הכיר בערך התרבותי של הסביבה הבנויה, היה פעיל בתנועת השימור בסקוטלנד, יזם הפגנות למען שימור מבנים היסטוריים בעיר והשתתף בהן, חבר לארגונים שעסקו בהגנה על העיר העתיקה, אך בה בעת הכיר בחשיבות שיש למאפיינים ולרכיבים הארכיטקטוניים של העיר החדשה. פעילותו זכתה להדים בעקבות המחאה שהוביל נגד ההרס המתוכנן באדינבורו לצורך הרחבת מסילות הרכבת. אחד מתומכיו של בולדווין בראון היה המדען והמתכנן פרופ’ פטריק גדס Patrick Geddes, 1854–1932),  שעסק באותה עת בשימור ובמציאת שימושים חדשים למבנים במרכז העתיק של אדינבורו. רוב המבנים הללו ייצגו אדריכלות ורנקולרית, מבני מגורים ומוסדות שעיצובם פשוט ושאדריכליהם אינם מוכרים .(Cooper, 2013) תיקון לחוק המונומנטים בשנת 1900 הרחיב את הפירוש המצומצם שהיה עד אז למושג “מונומנט”, ולראשונה צוין שההגנה תכלול “כל מבנה, בניין או מונומנט שיש בו עניין היסטורי או אדריכלי” (סעיף 1). נוסף על הרחבת ההגדרה, החוק העניק למועצות המחוזיות (county councils) בעלות או אפוטרופסות על מונומנטים (Fry, 2014; Mynors, 2006). להוראה החדשה הייתה חשיבות עליונה, שכן – ובדומה לחקיקה הגרמנית והאיטלקית באותה תקופה – היא הדגישה את הזכות שיש לגוף מקומי לקבוע את עתיד נכסיו ואת אופן שימורם (Baldwin Brown, 1905, p. 157) מתוקף העדכון לחוק, מועצת מחוז לונדון (Council London County)  קיבלה מעמד של גורם המוסמך לפעול לשימור כל מבנה בעל עניין היסטורי או אדריכלי בלונדון ובמחוז כולו. למעשה, כבר בשנת 1897, שלוש שנים קודם לתיקון החוק האנגלי, החלה מועצת מחוז לונדון בהכנת רשימת מצאי של מונומנטים עתיקים. הרשימה נועדה למנוע מצבים שבהם היעדר מידע בדבר ערכיהם יעודד את הריסתם. רשימת המבנים הראשונה The Srurvey of London פורסמה ב־1900 ונערכה על ידי האדריכל צ’רלס רוברט אשבי(Charles Robert Ashbee, 1942-1863). אשבי הוסיף לרשימה מבוא אינפורמטיבי שעסק בשאלות של שימור ותיעוד מבנים היסטוריים (ראו בעניין זה בספרו של בולדווין בראון .(Baldwin Brown, 1905 pp. 159-161) אשבי היה תלמיד של ויליאם מוריס, חבר ב־ SPAB וב־ ,National Trust ופעיל בתנועת ה־. Arts and Crafts בארץ ישראל נודע אשבי בגלל פועלו בה בשנים 1918–1922 עת הוזמן על ידי רונלד סטורס, המושל הצבאי הראשון של ארץ ישראל, לשמש לו יועץ בנושאי תכנון. במסגרת תפקידו כמזכיר האגודה למען ירושלים פרסם בשנת 1922 עם פטריק גדס את התוכנית לעיר.

אחת ההשלכות של החוק משנת 1900 הייתה העברתם של מבנים היסטוריים ומונומנטים מאחריותן של הרשויות והמועצות המחוזיות לאחריותם של משרדי ממשלה. המשמעות הייתה שהוצאות השימור והתחזוקה יישענו על תקציבי המדינה. ההחלטה איזה משרד יטפל בנכס כלשהו נקבעה בהתאם להיסטוריה של הנכס. במשרדים שזכו לתת חסות למבנים היסטוריים רבים בלטו משרד היערות .(office of wood , forests& land revenues) משרד המלחמה ((War Office  ומשרד התשתיות ( .(office of work & Public Bulidingsבספרות המתארת את תהליך קבלת ההחלטות בדבר המשרד שידאג לכל נכס נזכר לראשונה התאריך 1700. כדי להבין את התהליך ואת חלקו של התאריך 1700 בו, נרחיב בהם מעט. בתחילת דרכו נוהל משרד התשתיות על ידי בית המלוכה, והוא התאפיין בדאגה לבנייה ולתחזוקה של ארמונות, מבצרים והמגורים המלכותיים. משנת 1815 עבר המשרד לפיקוח משרד האוצר, וקיבל את האחריות גם לתחזוקת מבני ציבור. ב־1898 הושג הסכם בין משרד התשתיות ומשרד המלחמה לבין משרד האוצר ובו הוסדרו המימון של עלות התיקונים, הרסטורציה והשינויים בבניינים בעלי עניין היסטורי או לאומי שבאחריות משרד המלחמה. באפריל 1932, כצעד כלכלי, אוחדו משרד התשתיות ומשרד הייעור, ובשנת 1951 החשש משימוש בהכנסות מקרקעין למימון עבודות ציבוריות הוביל להחלטה על פיצולם מחדש. האיחוד והפיצול של משרד התשתיות ומשרד הייעור היו בעלי חשיבות במיוחד בנוגע לחלוקה של תחומי האחריות לנכסי הכתר. כל משרד היה אחראי לטיפול במבנים היסטוריים שאינם נכסי הכתר. באותן שנים משרד המלחמה החזיק גם הוא בנכסים היסטוריים שהיו בשימוש הצבא. במשרד התשתיות התעוררה דאגה עקב לחצי הפיתוח במחנות הצבא, לחצים שעלולים היו לפגוע בערכם האדריכלי של הנכסים ההיסטוריים. בחילופי דברים בין המשרדים הוסכם כי תוכניות של משרד המלחמה לבנייה חדשה ולתוספות בנייה במבנים היסטוריים יוגשו גם לאישור משרד התשתיות (2014 (Fry, בשנת 1903, שלוש שנים לאחר תיקון החוק, הוחלט לצמצם את מספר המשרדים שטיפלו בנכסי מורשת (עתיקות ונכסים היסטוריים), ונעשו צעדים ראשונים לקדם הסכם בין משרד המלחמה לבין משרד התשתיות, שיעביר לחסות האחרון מבנים בעלי עניין היסטורי או אדריכלי שנמצא כי אינם מתאימים לאכלוס חיילים ולצורכי ביטחון אחרים. הבחירה במשרד התשתיות נעשתה בשל יכולותיו לתחזק מבנים היסטוריים. אבל ההסכם לא צלח, היות שהחוק מראש לא העניק למשרד המלחמה את הסמכות לשמר ולתחזק מבנים היסטוריים שהשימוש בהם לא היה בתחומי ביטחון, דוגמת בתי תפילה או מבני ציבור. מצב זה הביא לכך ששימור הנכסים הללו לא היה מעולם באחריות משרד המלחמה, ולכן להעברת האחריות למשרד התשתיות לא הייתה כל משמעות. שנה אחר כך, ביולי 1904, הציע ג’יימס פיצג’רלד (James Fitzgerald, 1895–1989), עוזר המזכיר של משרד התשתיות, פתרון למצב מורכב זה. פיצג’רלד, שנודע בבקיאותו בנושא שימור מונומנטים היסטוריים, פנה למשרד הייעור והתעניין בדבר הסדרים הקיימים במשרד בנוגע למבנים שבאחריות משרד המלחמה אבל אינם בשימוש לצורכי ביטחון (Emerick, 2014 ,Fry; 2014) במענה למכתבו כתבו נציגי משרד הייעור שכבר בשנת 1893 קבע משרד האוצר שנכסים ללא שימוש שנרכשו לפני 1700, אבל נותרו ללא שימוש שנים אחר כך, אינם זכאים לתמיכה של משרד האוצר בתחזוקתם; לכן הם יועברו אוטומטית למשרד הייעור, שהוא הממונה על ניהול נכסי הכתר .(Crown`s estate) ולמה 1700? ייתכן שהסיבה לכך הייתה החלטה משנת 1700 שבה נקבע לראשונה להקציב כספי ציבור עבור שירותים ציבוריים Emerick, 2014 ,Fry; 2014)  בכל אופן, ההתכתבות בין פיצג’רלד למשרדי הממשלה הובילה להעברה של מבנים ומונומנטים היסטוריים רבים שהיו קודם לכן באחריות משרד הייעור לאחריות משרד התשתיות, ולהפיכתו לגורם המרכזי האחראי לשימור ולתחזוקה של נכסי מורשת תרבות (2014 .(Fry,  לצד פרסום החוק ופעילותו הנרחבת של פיצג’רלד, בולדווין בראון עצמו הוסיף לקדם את רעיונותיו, וערך סקירה מקיפה של מערכות לשימור מורשת תרבות הקיימות במדינות אירופה. הוא בחן את הפתרונות המיושמים להגנה על מונומנטים אדריכליים עתיקים בארצות דוגמת גרמניה, צרפת, אוסטריה, בלגיה, הולנד, איטליה, ספרד ופורטוגל, את האמצעים המשפטיים והאחרים הננקטים לשמירה על מבנים עתיקים וחפצים אחרים בעלי עניין היסטורי ואומנותי, את ההקפדה על תחזוקה הולמת של הארכיטקטורה העירונית, ואת שימור היופי הטבעי של אזורים כפריים. לאור ההשוואה קבע שההתנהלות האנגלית לוקה בחסר, ושממשלת אנגליה עשתה עבור המונומנטים פחות מכל מדינה אחרת באירופה. הסיבה העיקרית לכך הייתה הלחץ הפוליטי להגן על זכויות קניין פרטיות, הגנה שבאה על חשבון האינטרס הציבורי .(Sargent, 2001) בולדווין בראון טען שלמרות קיומו של חוק המונומנטים 1882, הטיפול במונומנטים עתיקים באנגליה לא הפך לנושא לאומי: החוק העניק הגנה מוגבלת, לא עודד פיתוח של מתמחים במקצועות השימור, לא קידם הקמה של ועדות שימור ורשימות שימור – כפי שנעשה בארצות אחרות. וכך כתב בולדווין בראון:

The shyness of the British parliamentary mind in the presence of monuments is so great, that in our Ancient Monuments Act of 1882 the legislature could hardly contemplate anything nearer in date than pre-historic standing stones and tumuli (Baldwin Brown, 1905, p. 18).

סקירתו של בולדווין בראון הצביעה על כך שמדינות רבות באירופה, ובאלה צרפת, רומניה, שווייץ וגרמניה, הבינו שההגנה על עתיקות ועל מבנים היסטוריים נושאי ערכים תרבותיים תלויה בהנהגת שיטה לתיעודם ולרישומם כראויים לשימור. ואכן, מדינות אלה קידמו את הכנתן של רשימות מבנים הראויים לשימור. באחדות מהמדינות אפילו נקבע שר אחראי לנושא, ולצידו פעלו מועצת משמרים מומחים, פקחים ואדריכלים. לאור התפתחויות אלה המליץ בולדווין בראון להקים באנגליה ועדה מלכותית למונומנטים היסטוריים, שתפקידיה יהיו להכין רשימת מונומנטים עתיקים, היסטוריים ואומנותיים, להציג אמצעים להגנתם ולתאם בין הגופים השונים העוסקים בתחום – על אופן הפעילות ותפקידו של כל גורם (Brown Baldwin, 1905). פנייתו של בולדווין בראון לממשלת אנגליה לייצר רשימה של אתרים ולהציג דרכים להגנתם ולשימורם הצליחה. במסמכים שיצאו לאור בעקבות פעילות זו חזר ונזכר התאריך 1700. בצו המלכותי להקמת הוועדה המלכותית למונומנטים עתיקים והיסטוריים של אנגליה Royal Commission on Ancient and Historical Monuments and Constructions of England (RCHME) שנחתם ב־27 באוקטובר 1908, הוצגו מטרות הוועדה כך:

To make an inventory of the Ancient and Historical Monuments and Constructions connected with or illustrative of the contemporary culture, civilization and conditions of life of the people in England, excluding Monmouthshire, from the earliest times to the year 1700, and to specify those which seem most worthy of preservation.

אחת מדמויות המפתח בהקמת RCHME היה ג’יימס פיצג’רלד, שפעל באותן שנים לצד בולדווין בראון. בשנים 1900–1909 היה פיצג’רלד מפקח על המונומנטים העתיקים וההיסטוריים מטעם משרד התשתיות, ואת מסקנותיו בדבר הסדרת כללים למיון, לרישום ולשימור מונומנטים שבאחריות משרד זה יישם ב־ .RCHME בזכות קשריו וכישוריו הוא הוזמן להיות מהנציבים (Commissioners, Committee member) הראשונים בוועדה.( Emerick, 2014; Fry, 2014)  כמו במסמכיו של בולדווין בראון, גם במסמכיו של פיצג’רלד שנת 1700 חוזרת ומוזכרת.

החוק האנגלי: מחלוקות בקביעת 1700 לתאריך מתחם

הצו שקבע את שנת 1700 לתאריך מתחם לתיעוד מונומנטים היסטוריים עורר מחלוקות מייד עם פרסומו. כבר אז נטען שמדובר בקביעה שרירותית, המחריגה את תקופת האדריכלות הג’ורג’יאנית (1714–1830), שהייתה כה מרכזית בהיסטוריה האנגלית, מהכללה ברשימת המורשת הלאומית. בעקבות טענה זו הופעל לחץ לכלול ברשימות הנכסים הראויים להכרה ולשימור לפחות חלק מהמבנים שהוקמו במאה ה־19 (Sargent, 2001). כתבה שהתפרסמה בשנת 1909 בירחון The Architectural Review  התייחסה לעניין זה, ונכתב בה כי הוועדה RCHME לא תוכל להכליל ברשימותיה הצעות למבנים מאוחרים משנת 1700, ומשום כך מוטב לה לבחור תאריך מתאים יותר -1723 – שנת מותו של האדריכל כריסטופר רן Christopher Wren), 1723-1632), שנודע בפעילותו לשיקום ולשחזור קתדרלת סנט פול וכנסיות רבות אחרות שנהרסו בשרפה הגדולה בלונדון.

An arbitrary date is obviously necessary, and there would be found those who would cavil whatever date were Fxed. It must however, strike everyone interested in the Renaissance as unfortunate, that the last works of Wren and the best works of his immediate successors are excluded from the purview of the Commission. The year of his death would seem a more suitable Fnal date (The Architectural Review, 1909).

בעקבות ההתנגדויות לתאריך 1700 פורסם ב־29 בנובמבר 1913 צו מתוקן, שדחה את התאריך הקובע לשנת 1714, סיום מלכותה של המלכה אן. השינוי לא עזר, והתאריך המתחם המשיך להיות מקור לדיון בקרב הנציגים החברים בוועדת .RCHME הטענה המרכזית הייתה שתאריך נוקשה כמו זה שנקבע גורם לקשיים, במיוחד במקרים שבהם התיעוד מצביע על בנייה בשלבים המתייחדת בתוספות מתקופות שונות, ולעיתים גם בסגנונות שונים. דוגמה למורכבות שיוצרת רב־שכבתיות היסטורית וסגנונית היא הכנסיות, שבהן תוספות שנעשו לאחר 1714 סווגו כ”מודרניות”. בכמה הצעות שהועלו הומלץ לדחות את התאריך הקובע לפחות עד סוף תקופת הריג’נסי (Regency Era, ,(1820 כדי שאפשר יהיה לכלול ברשימות המורשת מונומנטים היסטוריים מהמאות ה־18 וה־19. בשנת 1939 הוסכם לקבוע את שנת 1760 לתקופת ניסיון, ואחריה להתכנס ולדון בתאריך מתחם סופי. פרוץ מלחמת העולם השנייה מנע את האפשרות לקיים החלטה זו, והיא לא יצאה אל הפועל. צו מתחם חדש פורסם בשנת 1946, שנה אחרי סיום המלחמה, ובו נקבע שהרשימות תכלולנה מונומנטים היסטוריים מתועדים שנבנו עד שנת 1714, אך אפשר יהיה לכלול בהן גם מונומנטים משנים מאוחרות יותר שערכיהם התרבותיים מצדיקים את שימורם. בסופו של דבר נקבעה, באופן לא רשמי, שנת 1850 לתאריך הקובע, כדי לאפשר את הכללתם של מבנים שמייצגים את “התחייה” של האדריכלות הנאו־קלסית היוונית והנאו־גותית. שני הסגנונות הללו היו נפוצים בבריטניה ובמדינות אירופה השונות, ובתחילת המאה ה־20 גם ברבים מהמבנים החדשים שהוקמו בצפון־מזרח ארצות הברית. ההרס הרב שנגרם לערים במהלך מלחמת העולם השנייה הדגיש את הצורך בחקיקה להגנה על מבנים היסטוריים. חוק התכנון והבנייה האנגלי שהתפרסם בשנת 1946, שנה אחרי סיום המלחמה, הציג שיטה לרישום מבנים היסטוריים שהתבססה על היררכיה של ערכי תרבות, ולאו דווקא על תאריך מתחם. בשנת 1963 אוחדו באנגליה שני גופים-RCHME ,NBR (Record Building  National) שהוקם בשנת 1941 במטרה לאסוף תמונות ורשימות של בניינים ואתרים בסכנה או שנהרסו במהלך מלחמת העולם השנייה. צו חדש שפורסם הסמיך את נציגיהם של שני הארגונים להכין רישום של נכסי המורשת של אנגליה, ולכלול בתיעודם מידע אדריכלי, ארכאולוגי והיסטורי .(Croad & Fowler, 1984; Sargent, 2001) החלטה זו ביטלה למעשה את התאריך המתחם 1850 לקביעת חשיבותו של מבנה היסטורי הראוי להגנה משפטית. לגמישות שאפיינה את התפתחות החוק האנגלי בנוגע לקביעת התאריך המתחם של עתיקות ושל נכסי מורשת תרבות בנויה ברחבי אנגליה לא הייתה השפעה על החוק הישראלי. הוא נצמד לקביעה של 1700, בעוד בחוק האנגלי עצמו היא הייתה קצרת ימים.

1700 וההשלכות על החקיקה להגנה על מונומנטים היסטוריים בארץ ישראל

ב־9 בדצמבר 1917 נכבשה ירושלים על ידי הצבא הבריטי בפיקודו של גנרל אלנבי (1861–1936). עם כניסתם לירושלים נחשפה בפני הבריטים ההזנחה שאפיינה כל כך את המבנים ההיסטוריים והחומות. נוסף על תוספות הבנייה, גיבוב הסגנונות וחוסר התחשבות בתפקידם ההיסטורי של המבנים וביציבותם, ברבים מהמבנים החדשים שהוקמו בעיר במהלך המאה ה־19 נמצא שימוש חוזר בחלקים שנלקחו מהמבנים ההיסטוריים ושולבו בבתים החדשים (בן־אריה, תשס”א; (Kendall, 1948 הפגיעה בדמותה ההיסטורית של העיר תרמה להחלטתם של השלטון הצבאי הבריטי ושל מושל ירושלים רונלד סטורס (Ronald Storrs, 1881–1955) שהיה אספן, חובב ומשמר יצירות אומנות, לקבוע את ירושלים לעיר הבירה ולפתוח בהליכי חקיקה בנושאי תכנון וניהול שישמרו על ייחודה (ביגר, 1989). החקיקה התבססה על בקיאותם וניסיונם של מתכנני הערים האנגלים שפעלו באימפריה הבריטית, במושבות ובאנגליה עצמה (1986 (Fruchtman, אחת הפעולות הראשונות של הממשל הצבאי הייתה הכרזה על הוראת שעה (Proclamation Antiquities, 1918) שמטרתה להגן על עתיקות המצויות בכל שטחי ארץ ישראל. המסמך לא דן בנכסים שהוקמו בארץ ישראל בעת החדשה, במאות ה־18, ה־19 וה־20. הוא עסק בעתיקות, וגם קבע להן הגדרה: “עתיקה” היא כל מונומנט, חפץ או שריד, מיטלטל ושאינו מיטלטל, שקודם בזמנו לשנת 1600 (בן־אריה, תשס”א; Ashbee, 1921; Kersel, 2010). בתזכיר זה עדיין לא הופיע התאריך 1700; הוא הופיע שלוש שנים אחר כך, בתזכיר שפורסם בשנת 1920. עם יסודו של השלטון האזרחי בארץ ישראל, ביולי 1920, והצבתו של הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל (Herbert Samuel, 1870-1963), הוקמו מחלקות הממשל המנדטורי, והטיפול בעתיקות ובאתרים ארכאולוגיים הועבר למחלקת העתיקות בראשות הארכאולוג פרופ’ ג’ון גרסטנג (John Garstang, 1956-1876) גרסטנג החל להתעניין בארכאולוגיה בזמן לימודיו באוקספורד. במהלך עבודת חפירות בחורבות המחנה הרומי סמוך לכפר ריבצ’סטר הכיר גרסטנג את פרנסיס ג’ון הברפילד .(John HaberMeld, 1919-1860) חוקר מוביל בארכאולוגיה רומנו־בריטית מאוניברסיטת אוקספורד, והלה עודד אותו לעסוק בארכאולוגיה. הברפילד עצמו היה מהנציבים הראשונים שהתמנו על ידי ממשלת בריטניה לעמוד בראש RCHME, מייד עם הקמתו בשנת 1908. אחת ממשימותיו הראשונות של גרסטנג כמנהל מחלקת העתיקות בארץ ישראל הייתה החקיקה של פקודת העתיקות המנדטורית .(Antiquities Ordinance, 1920) בניסוחה התייעץ גרסטנג עם מומחים בתחומי הארכאולוגיה והמשפט – בריטים, אמריקאים וצרפתים – והתבסס על הניסיון החקיקתי במדינות נוספות(Garstang, 1922) . באוקטובר 1920 התפרסמו הוראות בדבר הגנה על שרידים, עתיקות, אתרים ומונומנטים היסטוריים וארכאולוגיים, וערכי טבע ונוף ברחבי ארץ ישראל, ובדבר ניהולם. ההוראות מצביעות על גישה מרחיבה; ההגנה והניהול מתייחסים גם לעתיקות וגם לאתרים ולמונומנטים היסטוריים. עם זאת נשמר רף הָעַתִּיקוּת, והמונח “עתיקה (antiquity) “מכוון אך ורק לנכס שהקמתו קדמה לשנת 1700 (סעיף 8(1) לפקודת העתיקות). לגישה המרחיבה נמצא ביטוי בעוד נושאים שנכללו בפקודה משנת 1920. כך למשל, על מחלקת העתיקות הוטל להכין רשימת אתרים היסטוריים שיש בהם עתיקות, לצורך תיעוד, בקרה, שימור ותחזוקה (סעיף 17).  זאת ועוד –בפקודה בלט השימוש במינוח הייחודי (“schedule” לוח זמנים, תכנון) לרישום אתרים היסטוריים, הזהה למינוח שנקטה החקיקה בדבר המורשת האנגלית; ובאופן דומה לחוק האנגלי, הוראות הפקודה לא חלו על מבנים ואתרים ששימשו לצורכי דת. באופן פרדוקסלי, במועד שבו פורסמה בחוק הארץ־ישראלי שנת 1700 כתאריך המבחין בין מונומנטים היסטוריים לבין עתיקות, ושבחירתו תאמה את שנקבע בצו המלכותי להקמת ,RCHME באנגליה עצמה תאריך זה כבר לא היה בתוקף. בשנת 1913 הוא הוחלף בצו שדחה את התאריך הקובע לשנת 1714. בשנת 1929 נחקקה בארץ ישראל “פקודת העתיקות 1929”, והחליפה את קודמתה. הפקודה החדשה הרחיבה את ההגדרה “עתיקה” כך שתכלול מונומנט היסטורי, כאובייקט מעשה ידי אדם נייד או קבוע מלפני שנת 1700, עם כל חלק שנוסף, נבנה מחדש או חודש בזמן מאוחר יותר; וגם כל בניין או מבנה מזמן שלאחר שנת 1700 שמנהל מחלקת עתיקות הכריז כעתיקה על ידי פרסום צו בעיתון הרשמי (סעיף 2(1)). מלבד תוספת זו, הפקודה לא הושפעה מהשינויים שחלו באנגליה באשר לתיחום התאריכי, ונצמדה לקביעה הישנה – 1700.

תאריכים מְתַחֲמִים בחוקים ובהוראות השימור בישראל

עם הקמת מדינת ישראל, במאי 1948, התקבלה החקיקה הראשונה, פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש”ח- 1948. בסעיף 11 שלה נקבע כי “המשפט שהיה קיים בארץ ישראל ביום ה’ באייר תש”ח (14 במאי 1948) יעמוד בתקפו”. היות שכך, חקיקת השימור להסדרת ההגנה על מורשת התרבות הבנויה בישראל והטיפול בה נותרה כפי שנקבעה בפקודת העתיקות המנדטורית. הסיבה העיקרית לקביעה זו הייתה רצונם של המחוקקים להבטיח מסגרת משפטית רציפה לסיוע בבניין הארץ (Kersel, 2008). מצב זה נותר על כנו עד לשנת 1978, עת נחקק חוק העתיקות תשל”ח-1978, אשר החליף את פקודת העתיקות הבריטית והסדיר את ההגנה על המורשת הארכאולוגית ברחבי מדינת ישראל. בסעיף 1 החוק הגדיר “עתיקה” כך: “נכס, בין תלוש ובין מחובר, שנעשה בידי אדם לפני שנת 1700 לספירה הכללית, לרבות דבר שהוסף לו לאחר מכן והוא חלק בלתי נפרד ממנו”. ההגדרה קבעה את המסגרת המשפטית לתפקידה של רשות העתיקות לשמור על נכסים מוחשיים לסוגיהם שנוצרו לפני שנת 1700. החוק קובע כי “עתיקות” הן בבעלות המדינה, וכי אין לבצע בהן פעולות ללא היתר. החוק לא קובע קריטריונים לזיהוי ערך היסטורי של נכס שהוקם אחרי שנת 1700, ואף לא מחייב את שר החינוך, השר האחראי ליישום החוק, להיוועץ בגורם כלשהו כדי לקבוע אתר מסוג זה כ”עתיקה” או כמשהו אחר. מצב זה קידם את ההקמה של “המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות” בשנת 1984, וזו שינתה את שמה בשנת 2008 ל”מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל”. התצלומים המצורפים למאמר זה מחדדים את המורכבות שמייצג אותו רף עתיקות של 1700 שחוק העתיקות קובע: באיורים 1, 2 נראים מוצגים מבית מרים, המוזיאון לעתיקות בפלמחים. המוצגים כולם רשומים ברשות העתיקות; באיורים 3, 4, 5 מוצגים שרידים של בית פרדס ממערב למושבה נס ציונה, המייצגים טכנולוגיות בנייה וחומרי בנייה שנהוגים היו בבנייה בשנות העשרים והשלושים של המאה ה־20. הנכסים אינם רשומים, ולא זכו לתיעוד. באיורים 6, 7, 8 מוצגים עתיקה ונכס היסטורי בפארק החורשות בתל־אביב ובקיבוץ מרחביה, והם נכללים ברשימת שימור מקומית.

ההסבר להקמתה של המועצה לשימור אתרים היה חסרונה של הגדרה לנכסי מורשת תרבות שאינם נכללים בהגדרה “עתיקה”. וכך נכתב באמנה לשימור מבנים ואתרי התיישבות (האמנה הישראלית) שפרסמה המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות בשנת 1990:

אמנה זו באה להשלים את חוק העתיקות המתייחס לאתרים שנבנו בארץ לפני שנת .1700 האמנה קוראת לציבור להטות עימה שכם, כדי להבטיח שבנופה של ארץ ישראל יישאר ייצוג מוחשי אותנטי לכל התקופות, לכל הסגנונות ולכל שרידי התהליכים ההיסטוריים, שעברו על הארץ והשפיעו על דמותה ועל התפתחותה החברתית והתרבותית (המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות, 1990).

הטיפול המשפטי בנכסי מורשת תרבות מוחשית שתיארוכם נקבע משנת 1700 ואילך משולב בחוק התכנון והבנייה תשכ”ה-1965. בחוק נכתב שהוא מאפשר עיסוק בשימור נכסים מוחשיים בנויים שאינם עונים על הגדרות הקיימות בחוקים נוספים העוסקים במורשת תרבות בנויה. הערה זו התייחסה לחוק גנים לאומיים ושמורות טבע תשכ”ג-1963, תיקון מס’ 3 משנת 1974, שבו הוגדר אתר לאומי כ”מבנה או קבוצת מבנים או חלק מהם לרבות סביבתם הקרובה שהם בעלי חשיבות לאומית היסטורית בהתפתחות היישוב בארץ”. בשנת 1991, תיקון מס’ 31 לחוק התכנון והבנייה קבע את התוספת הרביעית, שהסדירה את נושא שימורם ושמירתם של מבנים ואתרים היסטוריים כחלק מהעיסוק הרחב בתפקידו של התכנון לנהל באופן ראוי ומאוזן את הפיתוח הפיזי בישראל. בסעיף 1 לתוספת הרביעית הוגדר “אתר” כ”בניין או קבוצת בניינים או חלק מהם, לרבות סביבתם הקרובה, שלדעת מוסד תכנון הם בעלי חשיבות היסטורית, לאומית, אדריכלית או ארכאולוגית”. על אף הבלטת המאפיינים לזיהוי ערכו ההיסטורי של הנכס, ההגדרה חסרה קביעה ברורה של טווח גיל הנכס הראוי לשימור.

סיכום

הסקירה ההיסטורית במאמר זה על אודות תולדותיה של הקביעה האנגלית, ולפיה שנת 1700 תהיה סמן לקביעת תאריך מתחם עבור נכס שהוא “עתיקה” או נכס היסטורי, חזרה וחשפה את חולשתה. אף שהיה זה תאריך עגול, קצר וקליט, שניתן היה לקשור אליו אירועים היסטוריים ועל ידי כך לבססו בתודעת המשמרים, המתכננים והציבור הרחב, חוסר גמישותו גרמה לביטולו. עד מהרה הוחלפה שנת 1700 בשנת 1714, אחר כך בשנת1850, וכיום כמעט שאין באנגליה הגבלה של גיל הנכסים ברישומם והכרזתם לשימור. את הגיל ההיסטורי של הנכס החליפה בחינה מעמיקה של ערכי תרבות הכרוכים בו, המשמעות וההשלכות גם על חברה וגם על סביבה (Croad & Fowler, 1984; Sargent, 2001).  בישראל, הגם ששנת 1700 הושאלה מההיסטוריה של מדינה אחרת ואינה חלק מהזיכרון הלאומי הישראלי, נאחזים בתאריך מתחם זה משרדי ממשלה, רשויות ממלכתיות, רשויות מקומיות, משמרים, ארכאולוגים, אדריכלים וחוקרים. מעת לעת נערכים דיונים בקיבעונו של התאריך 1700 ובהשלכותיו על הבחנות בין נכס “עתיק” כמשהו קדום ושייך לעבר רחוק לבין נכס “היסטורי” ששייך לעבר קרוב, או על הפרדה בין רשויות, אלה המטפלות ב”עתיקות” ואלה המטפלות ב”נכסים היסטוריים” שהוקמו אחרי 1700. נעשים ניסיונות לשנות את התאריך וגם להשתחרר ממנו, לאחד גופים תחת רשות שימור אחת, כזו המתמקדת בערכים התרבותיים של נכס מורשת ולא נאחזת בתאריך הקמה כלשהו, אך עד כה ללא הצלחה. התאריך 1700 עדיין משמש בחוק הישראלי גם סמן בסולם של זמן וגם סמל שמקורותיו לא ברורים, והשלכותיו על החקיקה, על הפרדת רשויות, על התנהלות הגופים המשמרים והיחסים ביניהם הן רבות וגם ארוכות טווח.

על המחברות: רחל שוויצר היא בעלת תואר שני, בהצטיינות יתרה, מאוניברסיטת בר־אילן, במסלול “תכנון, שימור ופיתוח נוף ונכסי תרבות”, המחלקה לגיאוגרפיה וסביבה. המחקר שלה התמקד בהתפתחות תפיסות שימור ומדיניות שימור מורשת תרבותית בנויה בישראל, במהלך המאה ה־20 ובראשית המאה ה־21. משנת 2018 היא חברה בוועדת הביקורת של איקומוס ישראל.

Rachelj40@gmail.com

פרופ’ עירית עמית־כהן היא מרצה וחוקרת במחלקה לגיאוגרפיה וסביבה באוניברסיטת בר־אילן, ומתמחה בקשרים בין תכנון, שימור ופיתוח והתייחסותם לנופי תרבות ולנכסי מורשת תרבותית. פרופ’ עמית־כהן חברה בוועד המנהל של איקומוס ישראל ובוועד המנהל של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.

amitcoi@biu.ac.il

מקורות
• ביגר, ג’ (1989). בינויה של ירושלים בתקופת השלטון הבריטי 1917–.1948 בתוך ח’ לבסקי (עורכת), ירושלים בתודעה ובעשייה הציונית (עמ’ 183–215). הוצאת מרכז זלמן שזר.
• בן־אריה, י’ (תשס”א). פעילות לשימורה ותכנונה של ירושלים בראשית תקופת השלטון הבריטי בארץ ישראל (1917–1926). בתוך ר’ אהרונסון וח’ ולבסקי (עורכים), ארץ בראי
עברה: מחקרים בגיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל (עמ’ 441–500). הוצאת מאגנס, ויד יצחק בן צבי.
• המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות (1990). אמנה לשימור מבנים ואתרי התיישבות.
• עזריהו, מ’ (1995). פולחני מדינה: חגיגות העצמאות והנצחת הנופלים בישראל 1948–.1956 המרכז למורשת בן גוריון

• Amit-Cohen, I. (2005). Synergy between urban planning, preservation and functional changes in the old center: The case of Tel Aviv JaHa.
Land Use Policy, 22(4), 291–300.
• Amit-Cohen, I. (2009). Contested landscape and spirit of place the case of the olive trees and an urban neighborhood in Israel. In L. Turgeon
(Ed.), Spirit of place: Between tangible and intangible heritage (pp. 275–288). Laval University Press.
• Ashbee, C. R. (Ed.) (1921). Jerusalem, 1918–1920: Being the records of the Pro-Jerusalem Council during the period of the British military
administration. John Murray, for the Council of the Pro-Jerusalem Society.
• Baldwin Brown, G. (1905). The care of ancient monuments: An account of the legislative and other measures adopted in European
countries for protecting ancient monuments and objects and scenes of natural beauty, and for preserving the aspect of historical
cities. Cambridge University Press.
• Carew, M. (2009). Politics and the deMnition of national monuments: The “Big House problem”. The Journal of Irish Archaeology, 18, 129–139.
• Cooper, M. A. (2013). Gerard Baldwin Brown, Edinburgh, and the care of ancient monuments. The Historic Environment: Policy & Practice, 4(2), 156–177.
• Croad, S. J., & Fowler, P. J. (1984). RCHM(E) Annual Review 1983–1984: RCHM’s Frst 75 years: An outline history, 1908–83.
• De Boer, S. (2010). Traces of change: Dynamics in cultural heritage preservation arrangements in Norway, Arizona and the Netherlands.
Radboud Universiteit Nijmegen.
• Delafons, J. (1997). Politics and preservation: A policy history of the built heritage, 1882–1996 (Vol. 22). Taylor & Francis US.
• Elder, L., Gorzycki, M., & Paul, R. (2019). Student guide to historical thinking: Going beyond dates, places, and names to the core of history.
Rowman & LittleMeld.
• Emerick, K. (2014). Conserving and managing ancient monuments: Heritage, democracy, and inclusion (Vol. 14). Boydell & Brewer Ltd.
• Fruchtman, J. (1986). Statutory planning as a form of social control: The evolution of town planning law in mandatory Palestine and Israel
1917–1980’s. Doctoral dissertation, University of London.
• Fry, S. (2014). A history of the National Heritage Collection: Volume Two: 1900–1913, The OJce of War, Woods and Works. English Heritage.
• Garstang, J. (1922). Eighteen months’ work of The Department of Antiquities For Palestine. Palestine Exploration Quarterly, 54(2), 57–62.
• Kendall, H. (1948). Jerusalem, the city plan: Preservation and development during the British mandate, 1918–1948. His Majesty’s Stationery OPce.
• Kersel, M. M. (2008). The Trade in Palestinian antiquities. Jerusalem Quarterly, 33, 21–38.
• Kersel, M. M. (2010). The changing legal landscape for Middle Eastern archaeology in the colonial era, 1800–1930. in G. Emberling (Ed.),
Pioneers to the past: American archaeologists in the Middle East, 1919–1920 (pp. 85–90). Oriental Institute Museum Publications, Vol. 30.
• MacRory, R., & Kirwan, S. (2001). Ireland. In R. Pickard (Ed.), Policy and law in heritage conservation (pp. 291–314). Taylor & Francis.
• Mynors, C. (2006). Listed buildings, conservation areas and monuments. Sweet & Maxwell.
• Richel-Bottinga, S. (2001). The Netherlands. In R. Pickard (Ed.), Policy and law in heritage conservation (pp. 251–264). Taylor & Francis.
• Sargent, A. (2001). RCHME 1908–1998: A history of the Royal Commission on the Historical Monuments of England. Transactions: Ancient
Monuments, 45, 57–80.
• Shefer, D., & Salinger, E. (2010). Modeling the decision to conserve and the economic value of conservation: The case of the White City
of Tel Aviv. 50th Congress of the European Regional Science Association: “Sustainable Regional Growth and Development in the Creative
Knowledge Economy”, 19–23 August 2010, Jönköping, Sweden, European Regional Science Association (ERSA), Louvain-la-Neuve.
• The Architectural Review: A magazine of architecture & the arts of design. (1909). XXV(146). Caxton House Westminster.
https://www.architectural-review.com/
• Tran, T. A., Niederee, C., Kanhabua, N., Gadiraju, U., & Anand, A. (2015, October). Balancing novelty and salience: Adaptive learning to rank
entities for timeline summarization of high-impact events. In Proceedings of the 24th ACM International on Conference on Information
and Knowledge Management (pp. 1201–1210).
• Vermeulen, R. (2012). The future of the historic city: A study of partnerships in urban heritage rehabilitation in Amsterdam and Vancouver
(master’s thesis). University of Amsterdam, Amsterdam.

 

 

מורשת התרבות, המהות וחקרה בעידן של מגפת הקורונה

מגפת הקורונה גרמה לחוקרים רבים לשנות את גישתם כלפי מורשת התרבות המוחשית והלא־מוחשית, מאפייניה, הגדרותיה ותפקידיה הייצוגיים. ההסבר שנתנו לשינוי היה מגבלות הביקור באתרים השונים, הסיור הדיגיטלי שהחליף את הסיור הפיזי, ופסק הזמן המאולץ שאפשר פיתוח ושכלול של האתר והתצוגה. אחדים ניצלו את פסק הזמן לחשיבה מעמיקה יותר בדבר תפקידיה של מורשת התרבות בעידן של משברים ותמורות, ולמשבר הגלובלי שווירוס הקורונה יצר הם צירפו את משבר שינויי האקלים ואת השלכותיו ארוכות הטווח על החברה ועל אורחות חייה. ניל אשר סילברמן משתייך לקבוצת חוקרים זו. סילברמן הוא היסטוריון וארכאולוג המתמחה בתקופת התנ”ך ופעיל בחקר מורשת התרבות על מגוון היבטיה. במהלך לימודיו שהה באוניברסיטה העברית והיה שותפו למחקר של הארכאולוג הישראלי ישראל פינקלשטיין. לאורך כל השנים היה סילברמן פעיל בארגון איקומוס העולמי. הוא מונה לחבר בוועדה המייעצת לאיקומוס העולמי, ועמד בראש הוועדה המדעית הבין־לאומית לפרשנות ותצוגה. כיום הוא נמנה עם סגל המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת מסצ’וסטס אמרהרסט, וחבר בארגון ,Coherit שמטרתו לקרב את מורשת התרבות לקהילה. סילברמן פרסם מאמרים רבים, הוציא לאור ספרים, ונמנה עם עורכי כתב העת הבין־לאומי  International Journal of Cultural Property. התרגום הנכלל בגיליון 11 של אתרים – המגזין מתבסס על מאמר שלו שהתפרסם בכתב העת בשלהי שנת 2020. בחרנו לתרגמו בגלל התובנה המוצגת בו, ולפיה ההשלכות של וירוס הקורונה הן ארוכות טווח ותורגשנה בכל תחומי חיינו – ובאלה – גם ביחסנו לנכסי מורשת התרבות, למהותם ולתפקידם החברתי והכלכלי. התמונות שצורפו בסוף המאמר מייצגות אחדים מהרעיונות של ניל סילברמן, כותב המאמר. הן מתארות את הפעילות התיירותית באתרי מורשת התרבות במלטה, את הלחץ של תיירות ההמונים, את החשש לפגיעה באתרי המורשת ואת ההכרה בחשיבות ערכי התרבות הלא מוחשיים הן של נכסי המורשת המונומנטליים הן של אלה המייצגים אורחות חיים יום־יומיים ומסורות בעל פה.

שלום ולא להתראות: הקורונה והתהפוכות בתפיסת מורשת התרבות ניל אשר סילברמן – אוניברסיטת מסצ’וסטס אמהרסטAssociates Coherit;

Silberman, N. A. (2020). Good-bye to all that: COVID-19 and the transformations of cultural heritage. International Journal of Cultural Property, 27(4), 467–475. neil.silberman@coherit.com

תקציר

כלכלנים, אנשי מדעי המדינה ועיתונאים ברחבי העולם טוענים כי למגפת הקורונה תהיה השפעה ארוכת טווח על החברה כולה במאה ה־21. המגפה הייתה לגורם שזירז את ההתמוטטות הסופית של הסדר העולמי שהתקיים אחרי 1945, ונתפסה בקרב רבים כנקודת מפנה בהיסטוריה האנושית. מאמר זה מטרתו לבחון את ההשפעות ארוכות הטווח של המגפה על אתרי מורשת התרבות, שבעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה הפכו לנושא פוליטי וכלכלי ראשון במעלה אבל את שורשי ההתעניינות בהם ניתן למצוא כבר במאה ה־19 בעקבות תיירות ההמונים והביקוש הגדל לביקורים באתרים יוצאי דופן במראם ובחזותם. המאמר יתמקד בתהפוכות אחדות שהשפיעו על הפעילות הכלכלית והפוליטית, ועלולות לשנות את תפקידה של מורשת התרבות בעשורים הבאים.

הקדמה

אנחנו חיים בעידן של סערה גלובלית שעלול להיות דרמטי אף יותר מעידן התהפוכות העולמיות שתיאר בעגמומיות רבה כל כך המשורר רוברט גרייבס באוטוביוגרפיה שלו מ־1929, שלום ולא להתראות (גרייבס 1987[1929]). העולם כיום בוער ונמס סביבנו. בצורות, מלחמות וקריסות חברתיות מאלצות מיליונים להיעקר מבתיהם ולנדוד; ממדי העוני ואי השוויון הולכים וגדלים; אין מקום על פני כדור הארץ שמגפת הקורונה לא הגיעה אליו: גבולות נסגרו, התעבורה הבין־לאומית הוגבלה; סגרים והגבלות תנועה מוטלים ומתבטלים בהתאם לתנודות בנתוני ההדבקה. כמעט כל היבט שהיה מובן מאליו בחיינו עומד בסימן שאלה או משתנה. העתיד עכור ומאיים, והעבר נראה לנו כעת כמו חלום רחוק. אז איזו סיבה יש לנו לחשוב שהפרקטיקות הבסיסיות ביותר בתחום מורשת התרבות לא ישתנו אף הן בצורה דרמטית?

מעבר לחינוך הבידורי

אני כותב את השורות האלה בשלהי ספטמבר 2020, לפני הבחירות הגורליות לנשיאות ארצות הברית ולפני שמישהו מאיתנו מבין את ההשפעות ארוכות הטווח של הקורונה. אולם כבר עכשיו אנחנו חשים בכמה שינויים דרמטיים באופן שבו אנחנו נוהגים לחקור, לשמר ולצרוך מורשת תרבות. את העולם שחווינו פעם על בשרנו אנו חווים כיום באופן וירטואלי כמעט לחלוטין דרך אותות דיגיטליים ובאמצעות רמקולים ומסכים. מסכות וריחוק חברתי מונעים מאיתנו מגע פיזי עם אחרים, ומגבילים או אוסרים אפילו התכנסויות צנועות. מוסדות חינוך מכל הסוגים נאלצו לשנות את לוח הזמנים האקדמי ולאמץ שיטות לימוד ומחקר חדשות. אתרי מורשת. מוזיאונים, ולמעשה כמעט כל מוסדות התרבות הציבוריים, נסגרו לציבור או נפתחו לקהל מצומצם ביותר. ההשלכות הכלכליות הן מיידיות: עובדים רבים בתעשיית התרבות הוצאו לחופשה ללא תשלום או פוטרו; מוסדות תרבות נקלעו למשבר כלכלי עמוק; ועסקים דוגמת מלונות, מסעדות, בתי קפה וחנויות מזכרות, המתבססים זה שנים על תיירות תרבות ואירועי תרבות, פשטו את הרגל ושלחו עובדים נוספים למעגל האבטלה. למרות כמיהתה של תעשיית התיירות כי השוק ישוב, במוקדם או במאוחר, לשגרה, אתרים היסטוריים ומוזיאונים בכל רחבי העולם נותרים ברובם ריקים. אומנם אופטימיסטים בתחום שימור המורשת רואים במצב הנוכחי פתרון מוצלח לבעיית צפיפות היתר באתרי תיירות מפורסמים דוגמת ונציה, מקדש אנגקור ואט ומאצ’ו פיצ’ו, אבל הם מתעלמים בבוטות מהתלות הכלכלית של קהילות מקומיות השוכנות בקרבת אתרי מורשת עולמיים (וכמובן בקרבת אתרים מפורסמים ומתויירים פחות) בתיירות. למרבה האירוניה, “תעשיית המורשת”, כפי שכינה אותה בציניות רוברט היוסון (1987 ,Hewison), היא האחראית העיקרית לסכנה המרחפת מעל כלכלת התיירות הייחודית הזאת, הנאבקת בימים אלה על קיומה. בדומה לחברת תרופות הגורפת רווחים גדולים על אופיואידים המבטיחים להעלים כבמטה קסם כאב זמני, אך מסיבים סבל מתמשך המוביל בסופו של דבר לנטילת מנת יתר ולהתאבדות, כך גם הצגתה של תיירות המורשת במשך שנים רבות כ”מנוע לצמיחה כלכלית מקומית” גרמה לאתרי מורשת רבים להיהפך למוצר צריכה ולמקום בילוי. באזורים שכלכלתם התבססה בעבר על מכרות ועל מפעלי תעשייה, שנסגרו בינתיים, או על החקלאות המסורתית שגוועה, נשארו התושבים ללא מקורות לפרנסה בת־קיימא. הסיכוי להרוויח מתיירות של מטיילים המחפשים נופים אקזוטיים או אתרים היסטוריים ששוקמו או שוחזרו מפתה את הקהילות האלה, שלא נותר להן מה להפסיד פרט לרווח מהתרבות שלהן עצמן. במקרים רבים התוצאה היא השקעת יתר חסרת היגיון בהרחבת שדות תעופה, בבניית מלונות ומרכזי קניות ובגיוס עובדים מקומיים כמדריכי תיירים, אדריכלי נוף, אנשי תחזוקה, אנשי מכירות, מלצרים ועובדי ניקיון. כמה מההימורים הכלכליים המסוכנים האלה (המוזנים לעיתים קרובות על ידי השקעות של תאגידים, או גרוע מכך – חוב ממשלתי לארגונים לפיתוח בין־לאומי) נכשלו במהירות, ומרתיעים אחרים מלהשקיע בתיירות מורשת. גם במקומות שבהם ההימורים השתלמו, התברר שהרווחיות של מלונות, מלוניות, חנויות מזכרות, מסעדות וחברות תיירות לא האריכה ימים. גם בלי להזכיר כלל את הנזק שמסב זרם המבקרים האדיר, הנשפך מספינות התענוגות והמטוסים, לסביבה ולאורח החיים המסורתי, תיירות המורשת הזאת הותירה כלכלות מקומיות פגיעות ביותר. במקומות שלמרבה הצער סבלו מפגיעה פתאומית בעסקים מאז התפרצות נגיף הקורונה, הפחד מקריסה כלכלית החל לחלחל. אחרי חודשים ללא רווחים או הכנסה, בשעה שעוד ועוד עסקים פושטים את הרגל ושולחים את עובדיהם לחפש דרכים אחרות לגמור את החודש, סביר להניח שהתשתיות של תיירות המורשת ייפגעו אנושות. אם וכאשר הגבלות התנועה בשל הקורונה יוסרו לחלוטין, אין ספק כי תחום תיירות המורשת ישתנה. שירותי תיירות מועטים יותר יוצעו במחירים גבוהים יותר לאלה היכולים להרשות לעצמם לטייל במקומות שעד פרוץ המגפה היו נגישים וזולים למדי לביקור של קבוצות תיירים. במצב שבו המגפה מאיימת על כלכלות רבות כל כך ברחבי העולם, ההשקעות יצטרכו להגיע בעיקר מבחוץ. בכל מקרה, סביר להניח שתיירות מורשת תהפוך למעין סמל סטטוס אקסקלוסיבי השמור לבעלי המאה, ותותיר את החוויה ואת ההכנסות ממנה בידי מעטים. נראה שהמוזיאונים נידונו לגורל דומה לזה של אתרי המורשת. בשל הגבלות על מספר המבקרים במוזיאון ועל מספר אירועי ההתרמה, מוזיאונים מכל הסוגים והגדלים פונים לאפיקים וירטואליים כדי להקל על התורמים להכיר את המוזיאון ואת ייעודו, גם אם אינם יכולים לבקר בו פיזית. נתח גדול מאוד מתקציב התפעול הושקע בתערוכות וירטואליות, בשיחות גלריה וירטואליות ואפילו באירועי התרמה וירטואליים, כדי ליצור רושם של נורמליות. אבל השעון מתקתק. החיים הווירטואליים אינם עושים חסד עם המוזיאונים ועם מוסדות תרבות אחרים, שכן קיומם תלוי לא רק במכירת כרטיסים ובביקור של קבוצות בתי ספר, אלא בעיקר בפעילויות האחרות המתקיימות באתרים: בחנות המזכרות, בבתי הקפה, בקפטריות ובאירועים המיוחדים. אנחנו עדים לאין־ספור פיטורים וחופשות ללא תשלום; סקר שערך איגוד המוזיאונים האמריקאי בקרב מנהלי מוזיאונים ביולי 2020 חשף כי סביר להניח שבעקבות המגפה 30% מכל המוזיאונים בארצות הברית לא ישרדו .(American Alliance of Museums, 2020; Liscia, 2020) גם אם המגפה תימשך בסתיו, ולפחות במחצית הראשונה של שנת 2021, וגם אם השיעור של סגירת המוזיאונים לא יעלה, המשמעות היא ש־12 אלף מוזיאונים בקירוב בכל רחבי ארצות הברית יסגרו את שעריהם לתמיד. סקרים דומים שערכו ארגוני רשת המוזיאונים האירופיים(Network of  European Museum Organizations, 2020) איגוד המוזיאונים ICOM  (2020 ,ICOM)ואונסקו (2020 (UNESCO, הצביעו אף הם על תחזית עגומה באשר להישרדותם של מוזיאונים ברחבי העולם. והנה ההבדל המטריד בין מוזיאונים לאתרי מורשת: לעומת אתרי המורשת, שישומרו כנראה – אם כי ללא תשתיות ותוכניות שימור נרחבות – הרי סגירת מוזיאונים תסמן במקרים רבים את קיצם כמוסדות תרבות בלתי תלויים. אוספים עלולים להתפזר או להימכר לאספנים פרטיים כדי לממן את החיסול של המוזיאונים, והזהות והייעוד התרבותיים הייחודיים שלהם ייעלמו לעד. עד פרוץ הקורונה תחום התרבות המסורתי כולו הפך להיות תלוי בביקורים של הקהל הרחב בסופי שבוע, בערבים, ובחופשות שלעיתים קרובות התאפיינו בנסיעה ובשהייה רחוקה מהבית. חשוב מכך – בביקורים האלה יש למעשה צריכה של רכיבים נוספים הקשורים במורשת תרבות, למשל באמצעות התבוננות בממצאים או ביקור במבנים לשימור. כל אלה דורשים שימור ואוֹצְרוּת מקצועית, שהם יקרים ביותר. כעת, כשהפילנתרופיה הפרטית מתמקדת בראש ובראשונה בשיקום נזקי הקורונה, והמימון הציבורי לתרבות שאינה קשורה בתיירות מצטמצם מאוד, לא יהיה זה מוגזם לומר שתחום התרבות בכל רחבי העולם במתכונתו הנוכחית מתנדנד על סף תהום. ולמרות הדיבור האמיץ על תיירות בת־קיימא, על כושר העמידות של המערכת ועל המעורבות הקהילתית, אני חושש שחלק מהפרקטיקות הבסיסיות ביותר של מורשת התרבות יהיו חייבות להשתנות.

מעבר לשימור

על אילו פרקטיקות אני מדבר? על תיירות תרבות המונית (cultural mass tourism) כמובן. אולי על מסחור של דימויים ומוצרים בהשראת אתרי המורשת והממצאים הקיימים בהם. אבל כנראה חשוב מכול – על רעיון המורשת עצמו. הרעיון מבוסס על שימור פיזי ואוֹצְרוּת ושואב מעקרונות המורשת המשפחתית במובנה הבסיסי ביותר – הצוואה שבה אבות מורישים לצאצאיהם חפצים שהם התגלמות הסטטוס החברתי של המשפחה. שמירה על הרכוש המשפחתי והעברתו בירושה נתפסו תמיד כציווי מוסרי וחברתי. באופן דומה, מורשת התרבות הפיזית (למשל ממצאים, ייצוגים אומנותיים או מבנים ארכיטקטוניים) נתפסת זה שנים רבות כירושה המוסדרת על פי החוק והמסורת, המאפשרים את מדידת ערכה והאותנטיות שלה. במובן הזה אנחנו עדיין מושפעים מהקונספט של “מונומנטים”, כפי שטען במפנה המאה ה־19 אלויס ריגל Riegl, 1996 [1903]) ), היסטוריון האומנות הדגול מאוסטריה, במניפסט החשוב שלו .The modern cult of monuments: Its essence and development במניפסט זה הדגיש ריגל מה שחוקרים מאוחרים יותר כינו “פני השטח הגלויים לעין של הזמן”(Gubser, 2006) , כלומר האותנטיות הטבועה בחומר מתקיימת עם שכבת הפטינה של העבר בטקסטים מכוננים כל כך כמו אמנת ונציה מ־1965 והאמנה הבין־לאומית להגנה על מורשת עולמית מ־1972, קיבל המונח “מרקם מקורי”  (original fabric) משמעות כמעט מקודשת. ואף שמסמך נארה מ־1994 הרחיב את הדיון בדבר קביעת אותנטיות של מרקם המונומנט, אנחנו עדיין תופסים מורשת תרבות כתופעה חומרית בעיקר. למרות הכוונות הטובות של ארגונים בין־לאומיים וממשלות המבקשים להתאחד כדי לשמור ולהגן על המורשת, נראה שאנחנו איננו קרובים להשגת המטרה יותר ממה שהיינו ב־1960, כשארגון אונסקו – במאמץ בין־לאומי חסר תקדים – הציל את המונומנטים במדבר הנובי שבקרבת העיר אסואן מסכנת הצפות שהיו נתונים לה עם בניית הסכר הגבוה במקום זה. בצונמי של תהפוכות הטבע בימינו – עליית מפלס הים, הפשרת קפאת העד, (permafrost)  שרפות ענק, בירוא מסיבי של יערות, מיצוי משאבים, פיתוח תשתיות, ביזת אתרי עתיקות והשחתתם ממניעים פוליטיים – פשוט אין די כסף או מומחים שיכולים לשמר את ההיקף האדיר של אתרי ונכסי המורשת שנהרסים מדי שנה. כמובן, תמיד יהיו תקציבים לשיקום מונומנטים פופולריים כמו קתדרלת נוטרדאם, אבל הרוב המכריע של השרידים הפיזיים באתרי עבר הם זמניים או קבורים, וההתרופפות של תקנות איכות הסביבה בארצות הברית ובכלכלות ניאו־ליברליות אחרות עושה את הכלים העומדים לרשותנו לצורך הגנה על ההיקף העצום של אתרים היסטוריים וארכאולוגיים רגישים לבלתי יעילים. בספרה בליה: המורשת שמעבר לשימור(Heritage beyond saving Curated decay) מדגימה קייטלין ד’סילבי (DeSilvey, 2017) חלופות מרתקות לשימור, ומציעה תובנות חדשות על הערך של מורשת מוחשית בעידן שבו אין שום דרך להתגבר על כוחות הטבע הגורמים לבליה, להתפוררות ולהרס. ד’סילבי מדגישה את הצורך בתיעוד ובלימוד של תהליך ההשתנות הפיזי המתחולל במשך שנים באתרים ובממצאים, באותם מקרים שבהם לא ניתן היה לשמרם. בקריאתה “לראות מעבר למה שאבד” היא משרטטת מתודולוגיה להערכת המורשת ולחקירתה באופן שאינו מסתכם במשחק סכום אפס – כלומר במצב שבו או שמצילים את הממצא או שמאבדים אותו. באמצעות סקירה וניתוח של אתרי מורשת במצבים שונים של הזנחה והתפוררות, שלהם ושל סביבתם, היא טוענת שבליה לא בהכרח מרוקנת את האלמנט מהערך התרבותי שלו, כשם ששימורו של האלמנט לא בהכרח משמר את ערכו התרבותי. במקרים רבים שבהם לא ניתן למנוע התפוררות והרס, אנחנו חייבים להכיר בעובדה שהשינוי בנכס המורשת הוא למעשה שילוב בלתי נמנע בין כוחות הטבע לבין מעשי ידי האדם. שינויי האקלים מציפים והורסים מבנים על קו החוף, מפשירים חומרים אורגניים שהיו קבורים מתחת לקרחוני עד במשך מאות שנים, ושוחקים לאבק מבנים בולטים בערכם האדריכלי. שלא כמו היהלומים שכורה חברת דה בירס (Beers De) וגם נושאים את שמה, רבים מהמונומנטים אינם נצחיים. אנחנו חייבים להשלים עם כך שרק שבריר ממורשת התרבות יכול להינצל מהרס, ושאפילו השימור המוקפד ביותר של אתר מורשת או של ממצא מציע רק אשליה של על־זמניות.

מעבר לנוסטלגיה

וזה מוביל אותי לנושא נוסף, שלעניות דעתי ימלא תפקיד מכריע בעתיד מורשת התרבות. מעבר להתמקדות בהיבט הפיזי של הנכס, יש לא מעט שאיפות ותפיסות המקשות עלינו לחולל את השינוי הנדרש בעידן הקורונה. את התפיסות האלה אנחנו רואים כבר במאה ה־19 אצל ג’ון רסקין ואז’ן ויולה לה דוק, שלמרות הגישות הפילוסופיות השונות שלהם לשימור מבנים, שניהם ראו את העבר באור רומנטי ותפסו, אותו כמקלט מפני ההווה. הארובות המעשנות והמפעלים הצפופים, שכונות העוני השוקקות, הפשע העירוני והחיכוכים בין המעמדות גרמו לשני אסתטיקנים אלה ולחסידיהם לקונן על ניצחון ההווה הברברי על העבר ההרמוני והטהור יותר. וההפרדה הזאת בין העבר הנעלה מבחינה מוסרית לבין ההווה החשוך מתקיימת גם בימינו. פוטנציאל ההרס העתידי עקב שינויי האקלים, והסדר החברתי החדש שכופה עלינו נגיף הקורונה (ומגפות ידועות ולא ידועות העתידות עוד להופיע), מערערים על כמה מהגישות שלנו בנוגע למורשת התרבות. לדעתי, מגישות אלה ארבע בולטות במיוחד: (1) לעודד צריכה אישית; (2) לכפות נורמות אזרחיות וסדר חברתי; (3) לתכנן ולעצב דפוסי מגורים אורבניים רווחיים יותר; (4) לשמש מקור מרכזי ליצירת זהות חברתית. הטענה שלי היא שבתחום מורשת התרבות דרכי חשיבה אלה הופכות מיושנות, או לכל הפחות חסרות תועלת עבור חברה גלובלית עמידה וצודקת יותר במאה ה־21, המתמודדת עם אתגרים שלא הכירה מעולם. מיתוג וצריכה של מורשת תרבות מבטאים לא פעם נוסטלגיה לתקופה פרה־מודרנית אידילית ואידיאלית. בין שמדובר בביקור באתר היסטורי בין שבמקום אקזוטי – או לצורך העניין במרכז קניות או בפארק שעשועים הקשורים בתקופה היסטורית – תיירות מורשת המציגה מראה או מייצרת תחושה של “עֲבָריוּת” (pastness) מושג שטבע קורנליוס הולטורף (Holtorf, 2013) הפכה בהדרגה לפעילות פנאי פופולרית המתחרה בסוגי בילוי אחרים (חופשה על החוף, סקי, ביקור בגני חיות וטיולים בטבע). זאת ועוד, מכירת מוצרים מסחריים הקשורים לסמלים מסורתיים או לאתרי מורשת איקוניים לא רק דוחפת לניכוס תרבותי שמניעיו מפוקפקים, אלא מתאפיינת בכפיפותה לחוקי כלכלת שוק – כלכלה המונעת על ידי אלגוריתמים שמציעים לנו את המוצר המסחרי הפופולרי, הזול והנמכר ביותר, ודואגים לדחוק את כל השאר מהשוק. עם הגבלות הקורונה החמורות על נסיעות ממקום למקום ועל גישה של תיירים לאתרי מורשת ולמוצרים המסחריים שהם משווקים, יש סיכוי שיוגבר הפיקוח המסחרי על הפצתם. סביר להניח שהשימוש האינסטרומנטלי במורשת כמנוע לפיתוח כלכלי יהיה מבוסס פחות על המקום עצמו; הוא יהיה יותר ויותר וירטואלי, וככזה יגרום ליצירתה של קנייה המבוססת על חוויה אישית או על עיצוב אטרקטיבי יותר מאשר על אמצעים המתבססים על זיכרון קולקטיבי או תרבותי. זיהוי של מורשת תרבות עם זהות נורמטיבית הוא תכונה מרכזית נוספת בנושא המורשת, לפחות מאז עלייתן של מדינות הלאום האירופיות, כשעוד האמינו שמורשת האבות של כל מדינה מייצגת מערך נצחי והומוגני של מאפיינים תרבותיים שהתפתחו במהלך אלפי שנים, מהתקופה הפרהיסטורית ועד ימינו אלה. כל מונומנט, כל סגנון אומנותי, כל מאכל מקומי, וכמובן השפה, נתפסו כולם כהתגלמות של רוח המקום  (genius loci)ושל האזרחים עצמם. ואף שמושג המורשת הלאומית ספג ביקורת קשה מצד אלה האוחזים בתפיסה הרב־תרבותית, הרואים בו “היסטוריה פטריוטית” נוקשה, חד־משמעית ואחידה, הגל הגואה של סמכותנות השוטף את העולם כיום העלה את קרנה וחיזק את מעמדה. יתרה מכך, בניסיון לקבוע את המורשת הלאומית יש הטוענים שהיא מייצגת גישה היררכית (top-down) ולפיה את המורשת קובעים בעלי עניין, קבוצות כוח וגופים פוליטיים. המצב שבו המורשת נתפסת כתופעה פוליטית, ומי שלא מאמצה נתפס בחוסר נאמנות וכפירה, גורם לרבים לדחותה. ואכן, זה זמן רב שאין מלמדים את נושא מורשת התרבות בבתי ספר כחלק משיעורי האזרחות, וזאת אף שמדינת הלאום היא הסמכות האחראית לקביעת נושאים כמו האתרים והנכסים המועמדים לרשימת אתרי מורשת עולמית של אונסקו. אבל יש נקודה חשובה עוד יותר בהקשר של השימוש המתמשך במורשת ככלי למתן לגיטימיות פוליטית. כשעוד ועוד קבוצות חברתיות שוליות דורשות בעלות על המורשת, אפשר לעשות שימוש ב”גלולת הרעל” של המורשת השמרנית כדי לדחוק יריבים ומתנגדים פוליטיים מבית. המושג “שיח המורשת הרשמית”(Authorized Heritage (Discourse  שטבעה לורה ג’יין סמית (Smith, 2006) אינו כלי בלעדי בידי מי שנחשב אימפריאליסט או קולוניאליסט, אלא אמצעי שליטה פוטנציאלי יעיל בכל מפגן כוח פוליטי ודתי. שיקום מרכזי ערים היסטוריות והפיכתם לאזורי קניות ומגורים מייצגים מדיניות שהשלכותיה החברתיות והדמוגרפיות הן מרחיקות לכת – ולא כולן חיוביות. אם מביאים בחשבון רק תועלת כלכלית, הרי שחזור חזיתות של בתים וחנויות והסבה של מפעלים נטושים למגורים או למסחר הם רווחיים לרוב. באזורים שבהם הדבר נעשה ערך הנדל”ן עולה, תנועת המבקרים מתגברת, והמסחר פורח. כך לפחות היה לפני התפרצות מגפת הקורונה. אבל לא הכול חיובי. השיקום והפיתוח מלוּוים בנישול של תושבים ותיקים, לרוב מקהילות נחשלות ועניות, שכן אלה נוטות להתרכז באזורים העתיקים יותר, שהם באופן בלתי נמנע גם המוזנחים יותר. לתופעת הג’נטריפיקציה, שנחקרה לעומק במרכזים היסטוריים עירוניים שונים וזכתה לפרסומים רבים ולניתוח ביקורתי, יש אפקט נוסף. אף שהשיקום באזורים אלה נחשב לשימור היסטורי, משומרת רק המעטפת של המבנה ההיסטורי, ואילו את תוכה ממלאים ביחידות מגורים מודרניות ובחנויות של מותגים. ההיסטוריה של המקום, לעומת זאת, כמעט שאינה זוכה להבלטה. היא מוצגת בקיצור רב בעלוני מידע ובשלטי זיכרון. התחדשות עירונית זו עושה שימוש אירוני במונח נוסטלגיה ובכמיהה ל”אותנטיות” על־זמנית, הכול כדי לשנות באופן חד את אופי השכונה או הרובע ההיסטורי, ולהסתיר את השינויים האמיתיים שהיא מחוללת. התנערות מעולם של נכסי מורשת שכבר זכו להכרה במטרה להמירם בהיסטוריות קולקטיביות חדשות היא מסממני תקופתנו – עידן ששולטת בו פוליטיקה של זהויות. מאז שנות השישים, בכל רחבי העולם, עמים שזכו לעצמאות ולהכרה מדינית, חברות שמתאפיינות בתרבות ייחודית, קהילות שבחרו לחיות בתפוצות, מיעוטים גזעיים ואתניים, כל אלה דחו את היתרונות של רעיון כור ההיתוך שנקשר במורשת, כדי לתבוע לעצמם זכויות פוליטיות וזהות קולקטיבית הראויה לכבוד ולהערכה. לעיתים קרובות הזהויות החדשות שהתהוו התנגשו עם הרשויות המופקדות על המורשת הלאומית והאוניברסלית בנושאים של שיבה למולדת, טיפול בשרידי אדם ובחינת המקומות המקודשים לאותן קבוצות. אף שההכרה בהשקפות ובזכויות של מורשות חדשות מתקבלת במקרים רבים בסובלנות ובהכלה, קורה לפעמים בדיוק ההפך. חלוקת מורשת התרבות ליחידות אוטונומיות קטנות יותר ומתן סמכויות לכל יחידה מייצרות סיכוי לקונפליקט ישיר, שילך ויגדל, בין מטרות פוליטיות לבין השקפות עולם. איודיה בהודו, ירושלים, קברי המלכים בקסובי שבאוגנדה וחורבות מקדש פריאה ואהיר בגבול קמבודיה־תאילנד מדגימים כולם כיצד התביעה להשתמש במורשת תרבות כזהות היא מקור פוטנציאלי לקונפליקטים, ולא ערובה לסובלנות. עליי לציין כאן שאף שמורשת תרבות משלבת בין תרבות חומרית והסביבה הבנויה לבין תרבות לא מוחשית, הנוסטלגיה עדיין נאחזת בדמיון. הרשימה המייצגת של מורשת התרבות הבלתי מוחשית שפרסמה אונסקו ב־2003 במסגרת האמנה להגנה על מורשת התרבות הבלתי מוחשית, כוללת בתוכה בעיקר מלאכות יד צבעוניות, משחקים וטקסים שהם ביטויים של תרבות שנשמרים מדור לדור, אבל היא נמנעת מלכלול נציגים מורכבים ובעייתיים של המורשת העולמית הבלתי מוחשית: כוח, אי שוויון, אכזריות, עוני, מלחמות ושנאה. כן, מטבח אקזוטי ולבוש מסורתי צבעוני נכללים ברשימה, כך גם פריטים המייצגים את הסביבה הבנויה, אך אלה אינם מייצגים באופן מלא את המסורות התרבותיות שעיצבו את העולם שאנחנו חיים בו. מגפת הקורונה ושינויי האקלים אתגרו את התפיסה הבסיסית ביותר שלנו, ולפיה מורשת התרבות היא השרידים הנצחיים של העבר. למעט כמה מקרים חריגים, מורשת התרבות מקדשת מקומות, מבנים וחפצים מסוימים מתקופות עבר ומסמנת אותם כמשמעותיים, ראויים להערצה, יקרי ערך, ומשום כך טובים תמיד. לדעתי, הרעיון ולפיו הערך של מורשת תרבות הוא אינהרנטי ובלתי משתנה, אינו רלוונטי ואינו תואם את מאפייני העידן הנוכחי, המלא תהפוכות חברתיות וסביבתיות. הרעיון הישן, הקובע כי מורשת תרבות היא אוסף של שרידי עבר, מונע מאיתנו להכיר בכך שהשינוי עצמו הוא הדבר הקבוע היחיד בהיסטוריה. אל לנו להאמין שאי פעם נצליח לחזור לאחור ולהקפיא את הזמן באמצעות שימור, ולו גם המוקפד ביותר, מתוך מחשבה שהדבר יסייע לנו לשחזר את “גן העדן” של היציבות החברתית.

ממוצרים לתהליך

אז לאן פנינו מועדות? האם הפרקטיקה של מורשת התרבות שלנו נידונה להיזנח ולהישאר רק בידיהם של חסידיה הגדולים ביותר? האם היא תיזכר כמעין פולחן ימי־ביניימי של שרידים המעניק למאמיניו – באמצעות עצמות, אבנים ומזכרות בלויות שהותירו קדושים – “קורטוב של נצח”, כפי שניסח זאת ההיסטוריון פיטר בראון .(Brown, 2009) אין ספק שכמה טכניקות שימור מוכרות יוסיפו להתקיים, שכן תמיד יהיו מקומות ייחודיים מהעבר שקשורים בהם זיכרונות ומוסר השכל חשובים. כמה מהם יהיו אטרקטיביים דיים כדי להשיג מימון שיבטיח שימור פיזי. אבל אין לבלבל בין המקרים המועטים האלה לבין מורשת תרבות, שכן יש אין־ספור מקומות ודברים המעוררים זיכרונות ולקחים; כמה מהם חולפים ואחרים שורדים במשך דורות. ההשפעה של מגפת הקורונה מדגימה בבהירות כי מה שחשבנו במשך שנים על מורשת התרבות מתעלם למעשה בבוטות מרוב הביטויים היצירתיים של האנושות שראוי שייזכרו. יתרה מזאת, פרקטיקות רשמיות הקשורות במורשת התרבות מתעדפות לא פעם עשייה שימורית עכשווית שבינה לבין המקור אין קשר. הנימוק לכך הוא טענה שמורשת זו אבדה. לדעתי עלינו לשאוף לשים דגש על תהליכים של זיכרון קולקטיבי, ולא על תרבות חומרית קולקטיבית. אני מאמין שהרעיון הזה יתפוס מקום מרכזי ביוזמות בתחום מורשת התרבות בעידן הפוסט־קורונה, שבו שינויי האקלים יהיו דרמטיים אף יותר. לוקליות תהפוך בהדרגה לגורם חשוב בהערכה של מורשת תרבות. עם סופה (או לכל הפחות עם צמצומה) של טביעת הרגל הפחמנית הענקית שמייצרת התיירות הבין־לאומית, מורשת התרבות תשנה את מעמדה ותתייחס למקום שבו אנשים חיים, ולא למקום שבו הם מבקרים. זיכרונות מקומיים משמעותיים יותירו רושם עז ועוצמתי יותר מהגדרות של מומחים מהו “ערך אוניברסלי יוצא דופן”, כמו ארגז הכלים החינוכי הבלתי נשכח “אירופה מרחוב לרחוב” שבנתה מועצת אירופה ב־2001 כדי לעודד ילדי בתי ספר בשכונות נחשלות במדינות השונות שברחבי אירופה למצוא בשכונה שלהם מורשת תרבות, על כל מאפייניה וכל האירועים הבלתי נשכחים המתקיימים בה. המורשת תיתפס פחות כמעשה אסתטי או פטריוטי ויותר כהשתתפות בפעילות קהילתית, בלי להיצמד להגדרה של זהות אחידה. מורשת התרבות הזאת תחליף את ציר הזמן הלינארי הקיים כיום באפיון של אתר מורשת תרבות, ומומחש באמצעות סגנונות אדריכליים ומקומות לידה היסטוריים. את הרשימה של אתרי מורשת עולמית ה”משמעותיים” וה”חשובים” ביותר תחליף דרך משי עולמית, שבה כל המקומותהם רכיבים חיוניים של השלם. המשתתפים בתהליך המתמשך הזה יהיו אומנם מקומיים, אבל תהיה להם גישה לכל מורשת תרבות באשר היא, וכל אחד מהם יתרום מזיכרונותיו וממסורותיו התרבותיות, ינסה להשלים את הפערים ואת ההנחות הלא מדוברות של האחרים, ולהעלות לסדר היום סוגיות חשובות שהאחרים התעלמו מהן או השמיטו אותן. כמו רשת חברתית של זיכרון, יוזמות קהילתיות פיזיות או וירטואליות יישזרו זו בזו. הידע המקצועי השאוב מההיסטוריה של הארכאולוגיה ומהאדריכלות ישולב ביצירתיות עם הידע המקומי, עם יצירתיות אומנותית, עם ציורי ילדים, עם תצלומים וסרטונים מטלפונים ניידים של תושבי שכונה כזו או אחרת, כדי לבטא ייצוג מעמיק של מורשת התרבות במקומות רבים באופן סימולטני. מבחינת האוכלוסיות המקומיות, מרכזי מבקרים מעוצבים וטיסות וירטואליות מעל מונומנטים איקוניים הם כלי בידורי בעיקר. רק ביקור או שניים באתר מורשת או במוזיאון הנעזר באמצעים אינטראקטיביים יקרים יעוררו את עניינו של המבקר המקומי. ומכיוון שהיקף המבקרים החד־פעמיים בעתיד מוטל כעת בספק, השתתפות פעילה ברמה המקומית יכולה להבטיח חיוניות ויצירתיות של תהליך מורשת התרבות לאורך זמן. מנקודת המבט הזאת, תרבות ומורשת תרבות אינן רק אוסף של בניינים, נופים וחפצים אגדיים, אלא כלים שבאמצעותם אפשר לחוות ולהבין ערכים ואתיקות. מקומן בשיח הציבורי חשוב לא פחות מדיונים על מדיניות חברתית, פיתוח כלכלי, מדיניות סביבתית או מגבלות הגירה, המבוססים כולם על ההבנה כי לעבר יש תפקיד חשוב בעיצוב הווה ועתיד טובים יותר. וכיום, כשיש יותר ויותר אנשים שהחברה מכירה בזכותם לספר את סיפורם, כל פעולות המחאה הקשורות למורשת מקומית, כמו הפלת פסלים והצבת מונומנטים חדשים כדי להנציח עוולות ישנות-משקפות התנגדות לתפיסות שחוקות של אותנטיות ומסורת הנכפות עלינו מלמעלה. כפי שכתב רוברט גרייבס באוטוביוגרפיה שלו – ובכל כתביו הבהירים להפליא – השינוי היסודי, שהוא כמעט תמיד בלתי צפוי, הוא המנוע של ההיסטוריה ושל התרבות גם יחד. ואם יש משהו שלמדנו מהופעתה הפתאומית של מגפת הקורונה ומאיומי התהפוכות הכלכליות והאקלימיות על עתידה של מורשת התרבות – הרי זו ההכרה שהאנושות צריכה לקדם חשיבה משותפת יצירתית חדשה וגמישה על העבר, בניגוד לשימור המוקפד המתכחש לשינוי. הכרה זו, אם תקודם, צפויה להיות הפרדיגמה השלטת.

מקורות
• גרייבס, ר’ (1987[1929]). שלום ולא להתראות (תרגום: מאיר ויזלטיר). משרד הביטחון

• American Alliance of Museums (2020). National survey of COVID-19 impact on United States museums. https://bit.ly/2XB04OH
• Brown, P. (2009). The cult of the saints: Its rise and function in Latin Christianity. University of Chicago Press.
• DeSilvey, C. (2017). Curated decay: Heritage beyond saving. University of Minnesota Press.
• Gubser, M. (2006). Time’s visible surface: Alois Riegl and the discourse on history and temporality in Fin-de-Siècle Vienna. Kritik: German
Literary Theory and Cultural Studies. Wayne State University Press.
• Hewison, R. (1987). The heritage industry: Britain in a climate of decline. Methuen.
• Holtorf, C. (2013). On Pastness: A reconsideration of materiality in archaeological object authenticity. Anthropological Quarterly, 86(2), 427–443.
• ICOM (2020). Museums, museum professionals and COVID-19. https://bit.ly/3psjbpp
• Liscia, V. D. (2020, July 24). One-third of US Museums may never reopen, says American Alliance of Museums. Hyperallergic. https://bit.ly/3m2aIHn
• Network of European Museum Organizations (2020, May). Survey on the impact of the COVID-19 situation on museums in Europe.
https://bit.ly/3C9DBXV
• Riegl, A. (1996[1903]). The modern cult of monuments: Its essence and development. In N. Stanley Price, M. Kirby Talley, & A. Melucco Vaccaro
(Eds.), Historical and philosophical issues in the conservation of cultural heritage (pp. 69–93). Getty Publications.
• Smith, L. (2006). Uses of heritage. Routledge.
• UNESCO (2020). Museums around the world in the face of COVID-19.
https://bit.ly/3m1ukeX

 

ההשוואה, המיפוי והדיגיטציה – העדפתם ותרומתם לשחזור

ולשימור רבים השרידים במרחב שהמידע על אודותיהם מועט. בולטים באלה נכסים המייצגים שימושים יום־יומיים, חקלאות, תעשייה, תשתיות מים ודרכים. כדי לזהות את ערכיהם התרבותיים ולשכנע רשויות בחשיבותם לאפיון של חברה, מנהגיה ואורחות חייה, נדרשות גישות מחקר שאינן מתבססות רק על מסמך כתוב ומאויר ולא על תצלום או זיכרון, אלא על מידע המופק משיטות מיפוי וחשיפה דיגיטליות. מידע זה מתייחס למיקום ולפריסה, לתוספות בנייה, לפרופורציה, לגודל, לנפח ולצבע – ובעיקר לניתוח השוואתי. שלא כמו המסמך או התצלום, הנבחנים לאור מעורבותו של הכותב או הצלם, מידע מסוג זה הוא נטול השפעות סובייקטיביות. ההשוואה בין שני סוגי המידע יכולה לחדד את הקשר בין נכס, סביבה, זמן וקהילה.

מורשת תרבות מוחשית נעלמה־נאלמה של העת החדשה, ותפקידן של שיטות מחקר מתעדות לשחזורה: מערכת השקיית מטעים בהצפה כמקרה מבחן | דרור סגל

תקציר

בשנות הארבעים והחמישים פותחה בעמק בית שאן שיטת השקיה בהצפה, ייחודית בצורתה. השקיה בהצפה הייתה מוכרת ומקובלת בעולם בעת העתיקה ומוכרת גם בתקופה המודרנית – למשל בקליפורניה ובאוסטרליה. יישובי העמק השקו בבריכות בטון מרובעות שהוצבו בכל שלוחה בין שורות העצים וחוברו בצינור בטון. בכל פעם הוצפה שלוחה אחת – בעיקר במטעים. השיטה בזבזנית, ההתקנה יקרה, ולכן החלו להשתמש בהדרגה בצנרת פלסטיק, בטפטוף ובהמטרה. בריכות הבטון הוצאו ממקומן והושלכו בצידי הדרכים. בני הדורות שפיתחו את השיטה, רכשו או ייצרו את מתקניה והשתמשו בהם, הלכו לעולמם, ולא נותרו כמעט תצלומים או מסמכים שיעידו על קיומה של המערכת, ויתארו את אופני ייצורה, התקנתה והפעלתה בזמן אמת. כל שנותר הוא זיכרון קלוש של ותיקי העמק כיום, שכילדים ראו את הוריהם עובדים במטע ומשקים בשיטה זו. בדורות הבאים גם זיכרון זה ייעלם. המקרה הייחודי של שיטת ההשקיה הוא דוגמה אחת מני רבות למפעלים, מבנים, מתקנים או מנהגים שרווחו עד לפני כמה עשורים והפכו כמעט בן לילה לתופעות נעלמות ונשכחות. מכאן החובה לצלם ולתעד, לכתוב, לתאר ולשחזר, ולשמור את המידע בארכיונים, במוזיאונים ובמכוני מחקר, באופן שיטתי, ובליווי מחקר מדעי.

מבוא

לניתוח בריכות הבטון אקדים תיאור של ההבדלים בין השיטות שבהן נחקרת העת העתיקה לאלה הננקטות במחקר העת החדשה. בהמשך אמנה את הסיבות המובילות להיעלמותם של נכסי מורשת תרבות של העת החדשה מהנוף, ואעמוד על כלי המחקר העכשוויים המקדמים את השחזור של אותם שרידים. האמצעים הטכנולוגיים והמחקריים העומדים לרשותנו כיום מאפשרים לנו ואף מחייבים אותנו להקפיד על התיעוד ולמנוע היעלמות מוחלטת של שרידים ואירועים, כפי שקורה לרוב בחקר העבר הרחוק.

הקדמה: שיטות מחקר בתקופות קדומות ובהשוואה לעת החדשה

מחקר העת העתיקה עוסק בתקופות פרהיסטוריות, בתקופת המקרא, בימי הבית הראשון והבית השני, בימי המשנה והתלמוד ובימי הביניים. במחקרים המתמקדים באותן תקופות נאלצים היסטוריונים וארכאולוגים להשלים את המידע החסר תוך הישענות על מדעי הטבע והחיים, מדעים מדויקים וטכנולוגיה מתקדמת. לעומתם, היסטוריונים וארכאולוגים של העת החדשה יכולים להיעזר בעדויות כתובות או מוקלטות, בתצלומים או בציורים, וגם בשרידים מוחשיים שנותרו במרחב ונמצאים בדרגות שונות של השתמרות. אלא שבחינה של שיטות המחקר בעת החדשה מצביעה על כך שככל שימי ההתיישבות הציונית המודרנית והקמת המדינה הולכים ומתרחקים, כך גם שיטות המחקר שהחוקרים מתבססים עליהן הולכות ונעשות דומות לשיטות המחקר של העת העתיקה. החוקרים, חרף רצונם, ממעטים להתבסס על ראיונות, על עדויות כתובות, על תצלומים ואיורים, שכן אלה נמצאים בארכיונים ובמוזיאונים רק באופן חלקי. מצב זה בעייתי במיוחד במקרים שבהם גורמים שונים פעלו מסיבות שונות להרס וגם למחיקה של מורשת תרבות. כך קורה כי ללא ההסתמכות על אמצעי מידע אמורים, כתובים, מצולמים ומאוירים, אין אפשרות לשחזר ולשמר מורשת זו. מטרת המאמר היא לתאר את הסיבות למחיקתם של שרידי מורשת תרבות של העת החדשה, ואת החשיבות שיש לטכנולוגיה ולשיטות מחקר מבוססות מידע לצורך שחזורם או שימורם של שרידים אלה. כדי להדגיש את החשיבות שבכך, יתמקד המאמר במקרה מבחן מקומי: שיטות השקיה בהצפה, שהיו אופייניות בשנות הארבעים והחמישים, ואפילו בראשית שנות השישים, בעיקר באזור בית שאן. השרידים של אותה מערכת נותרו כבריכות אילמות בצידי הדרכים ובזיכרון מעומעם וחלקי, הולך ונעלם, של מבוגרים שהיו פעם ילדים.  בניתוח התופעה אמנה את הסיבות להרס והיעלמות של נכסי מורשת תרבות של העת החדשה ולמידע החסר על אודותיהם, ואעמוד על כלי המחקר העכשוויים המקדמים את השחזור של אותם שרידים.

סיבות לטשטוש ולהיעלמות של מורשת תרבות

סיבות פוליטיות מכוונות

כבני העם היהודי, שסבל רבות במהלך ההיסטוריה, אנו מודעים היטב לסוגיות ההכחשה והטשטוש של אירועים היסטוריים, בעיקר בעת החדשה, בעקבות התרחשויות במאה ה־20 ומאורעות השואה. האירועים מוכחשים בקבוצות ובזרמים באירופה וגם במזרח התיכון. די לקרוא את הדוחות, כולל אלה של ארכאולוגים החופרים במחנות ריכוז, לשמוע איך גורמים שהיו מעורבים בהקמת המחנות השמידו ראיות, וכיצד העדיפו רשויות שונות לנטוע יערות שיסוו את שרידיהם של המחנות. אולם גם במחוזותינו יש הכחשה מכוונת, והיא הולכת וגוברת עם השנים. קבוצות וזרמים שונים מנסים לטשטש, להמעיט ואפילו להכחיש את תרומתם של קבוצות וזרמים אחרים. רק לאחרונה שמענו שלא באמת היו ביצות, ושהחלוצים לא ביראו את הסבך והפריחו את השממה (איור 1). הכותבים המחזיקים בעמדות כאלה מגלים בורות, שחלקה אמיתית וחלקה מגמתית ומכוונת.

שיני הזמן

כארכאולוגים וכהיסטוריונים אנו מכירים היטב את המושג “שיני הזמן”, המתייחס לשרידים שאין עליהם מידע. בשנים הראשונות אחרי הקמת המדינה עוד יכולנו לשאול את הוותיקים, את המוכתר ואת זקן השבט. אחר כך שמענו את סיפורי הבנים והנכדים. אולם עם חלוף הזמן וחילופי הדורות, לא נותר מי שיספר. שיני הזמן נגסו בשרידים, וחמור מכך, הפיתוח המודרני גרם להרס. חוק העתיקות, המחייב הגנה על שרידים קדומים, לא חל על מבנים ומתקנים מאוחרים, ולא עזרה גם התוספת הרביעית לחוק התכנון והבנייה שנועדה להגן על אתרים שחוק העתיקות אינו חל עליהם – שרידים משנת 1700 ואילך. לשכחה ולזיכרון שנעלם נוספה העובדה שלרבים מהיישובים הצטרפה אוכלוסייה חדשה – עולים חדשים ואנשי ערים או אזורים אחרים – ואלה לא היו אמונים על ההיסטוריה המקומית. שינויים אלה מצביעים על החשיבות של צעדי השימור והשחזור – ארכיונים ומוזיאונים המשמרים מסמכים, תצלומים, תוכניות מקוריות, תעודות קנייה ומשלוח, ציורים, פריטים ומסמכים המתארים תקופה שהייתה ואיננה.

בורות ואדישות

עם חלוף הזמן רווחות בורות ואדישות מסוימות ברוב חלקי האוכלוסייה, גם בקרב הוותיקים, אך בעיקר בקרב החדשים והצעירים. הבורות מלווה לא פעם באדישות כלפי המורשת של מבנה או מתקן, ובחוסר הבנה של חשיבותם. לאלה מצטרפות לעיתים אמירות דוגמת “אותי לא מעניין העבר אלא רק ההווה והעתיד”, או “אי אפשר לשמר הכול ולהפוך את כל היישוב למוזיאון”. גם אם זה נכון, המרחק בין שימור מוחלט להרס טוטלי הוא עצום.

פגיעות בשגגה

פגיעות בשגגה והרס נגרמים מכל אותם רכיבים שתיארנו ונתאר בהמשך. הנזק עשוי להיווצר על ידי מנהל, מפקח או קבלן החדורים נחישות ורצון לבצע עבודה במהירות, ביעילות ובזול, עד כמה שניתן. לעיתים נוצר הרס על ידי טרקטוריסט בודד, או על ידי אזרח ושכן. אחת הסיבות לכך היא, כאמור, אי ידיעה וחוסר הבנה של חשיבות המבנה והמתקן, הקרובים לאזור הפיתוח או מפריעים לו.

מניעים כלכליים ופיתוח מודרני

לבורות ולאי ההבנה מצטרף שיקול כלכלי ציני: קיצור הליכים, זירוז וחיסכון בזמן ובעלויות. מבצעי הפגיעה וההרס אינם מודעים לעיתים לערך העצום של השרידים, למורשת וגם לפיתוח כלכלי דוגמת תיירות והשמשה לתפקודים חדשים. גם מסיבות אלה עשוי להיגרם נזק רב, בהווה ובעתיד.

אמצעים לתיעוד ולחשיפה של תופעה היסטורית מן העת החדשה

בחקר שרידים מן העת החדשה נשענו החוקרים על שיטות שאינן מתאפשרות בחקר שרידי העת העתיקה – מקורות היסטוריים כתובים, תצלומים, תוכניות מבנה ואתר, איורים וציורים, ראיונות (אם הם מתאפשרים), סקר שדה ואיתור שרידים שחלקם שינו את תפקודם וייעודם. אלה נעשו תוך ניתוח השוואתי, בעזרת יכולות צילום מתקדמות ומערכות דיגיטליות המקדמות שחזור ושימור. כיום, כל אותם מדעי עזר לארכאולוגיה הולכים ותופסים מקום מרכזי, גם במחקר המודרני ומסייעים בביצועו. כך אפשר לעקוב אחרי שינויים שנעשו במבנה באמצעות מדידות וצילומים מדויקים, חודרי קרקע וחודרי קירות. אפשר לבדוק במעבדות מיוחדות אותנטיוּת וזיופים, לשחזר טיח וצבע מקוריים, לבדוק את סוג העץ, גילו ומקורו המדויקים, לשחזר את פריטי המבנה בדיוק רב ובאמצעות תוכנות מחשב וציוד מיוחד – לרבות בתת־הקרקע ומתחת למים. כלי המידע והטכנולוגיה המתקדמים חשובים מאוד במצבים של הרס – שנגרם עקב צורכי פיתוח או בשל חוסר אכפתיות או מידע. למרות התרומה הגדולה של השיטות המודרניות למחקר, הרי עלותן הגבוהה והיעדר תיעוד מספיק מדגישים גם את מגבלות המחקר. אי אפשר לשחזר חומר או מידע שאבד לחלוטין.

מערכת השקיה בהצפה במטעים: התיאור והתיעוד בכלי מחקר עכשוויים לצורכי שחזור ושימור מאמר זה מתמקד במערכת ההשקיה בהצפה אשר הותקנה במטעים של יישובי עמק בית שאן בשנות הארבעים והחמישים, וחדלה לפעול בשנות השישים והשבעים של המאה ה־20. לאחר שהשימוש במערכת זאת הופסק נותרו שרידיה במטעים – בריכות או תיבות מבטון מזוין היצוק בתבנית, וכן צינורות ותעלות בטון. במהלך שנות השמונים הוצאו השרידים מהאדמה בכל רחבי העמק, מאחר שהפריעו לעיבוד המודרני של השדות. כך לא נותר בשום שדה או יישוב פריט מוחשי אחד או מתקן מקורי באתרו, ומובן כי מי שתכנן, יצק, בנה והתקין את המערכת, כבר אינו נמצא עימנו. כדי לשחזר ולהבין לעומק כיצד פעלה המערכת, עלינו לאתר תצלומים ושרטוטים מימי ההתקנה והעבודה השוטפת; למצוא מסמכים אותנטיים המעידים על מיקום ומקור הבנייה והיציקה, על זהותם של היצרנים, על הרציונל שהנחה את מפתחי המערכת, על עלויות הרכישה, ההובלה, הכשרת המטע וההתקנה בשטח. עלינו לברר גם את חישובי הגודל והנפח של הבריכה ואת המרחק בין הבריכות ביחס לסוג הקרקע (מידת החלחול), הטופוגרפיה, הקרבה למקור המים והספיקה, גודל המטע וסוג הגידול, מכסות המים ועוד.

רקע היסטורי, תיאור המתקן והרציונל בהקמתו

השקיה בהצפה הייתה מוכרת משחר ההיסטוריה האנושית (פליקס, 1963, עמ’ 291–345). היא רווחה, בדרך כלל, בקרבה למקורות מים גדולים ויציבים דוגמת נהרות ואגמים. במרבית המקרים היו אלה תעלות פרימיטיביות שנחפרו ידנית, והוליכו את המים לחלקות שפותחה בהן חקלאות פרימיטיבית. בממלכות גדולות דוגמת בבל, אשור ומצרים, ובאימפריה הרומית, היו מערכות השקיה משוכללות יותר. גם בארץ ישראל, עם ראשית ההתיישבות הציונית, החלו לפתח מערכות השקיה. החלוצים, שלא הכירו את הארץ והאקלים, למדו לא מעט מהפלחים המקומיים ואף מהמתיישבים הגרמנים, שניהלו אז חוות משגשגות. במישור החוף, ביישובים דוגמת נען, נתניה וכפר ויתקין (איורים 2, 3, 4, 5) יש עדויות להשקיית פרדסים במתקנים דומים: בקצה שלוחות הפרדס הותקנו בריכות בטון עגולות, וחוברו במערכת צינורות בטון שהוטמנו בקרקע. המים פרצו מהבריכות הללו בהדרגה והציפו את השלוחה או את הערוגה. השיטה רווחה שם בשנות השלושים של המאה ה־20. בכפר ויתקין, לדוגמה, אף הוקם מפעל לצינורות ולבריכות עגולות מבטון מזוין, ששימשו לבניית מערכת ההשקיה. יש המכנים את השיטה והמתקנים “שיטת השקיה קליפורנית”, בשל שכיחות ההשקיה בהצפה במדינה זו.

המתקן בעמק בית שאן עמק

בית שאן נקרא כיום עמק המעיינות, ולא בכדי. בעמק זה נבעו כארבעים מעיינות, חלקם גדולים, יציבים ומתוקים (ניר, 1989; סגל, 2014). מרבית העמק מישורי ונוח לנטיעת גידולי מטע, בעיקר זיתים, רימונים, תמרים וכרמי גפנים, המתאימים גם לאקלים ולסוג הקרקע. המים הרבים והזמינים אפשרו לפתח שיטת השקיה “בזבזנית” יחסית, המעבירה מים בתעלות ובצינורות בטון אל שלוחות המטע. שטח המטע הוכן וסודר בשלוחות, ערוגות או תלמים. המים הגיעו מהמעיינות אל בריכות הרמה, ומשם לתעלות ולצינורות בטון שהובילו אותם אל הבריכות שנחפרו וקובעו בשלוחות המטע וקישרו ביניהן. היה צורך לפלס וליצור שיפוע מתון שיאפשר זרימה בגרביטציה. המים זרמו והציפו את השלוחות בהדרגה, בכל פעם שלוחה נוספת. בראש כל שלוחה הותקנה בריכה או תיבת בטון מזוין, במתאר רבוע ועם פתחים עגולים (איורים 6, 7). לעיתים נעשה שימוש בצינורות מקשרים, עשויים אסבסט במקום בטון. השיטה רווחה בעיקר ביישובי עמק בית שאן, אולי גם בעמק הירדן. עדויות לקיומה יש ביישובים ניר דוד (תל עמל), מסילות, רשפים, מעוז חיים, כפר רופין, שדה אליהו, טירת צבי ועוד. המשקים שלטו על זרימת המים באמצעות סכרים, מגופים, לוח עץ או מתכת, והשקו את השלוחות בזו אחר זו. היו גם פקקי בטון שסגרו את הפתחים העגולים, אבל הם שימשו פחות להשקיה יום־יומית רציפה, ויותר לצורכי תחזוקה, ניקוי וריקון של התעלות. בריכות הבטון נוצרו באיכות טובה למדי ונוצקו בתבניות אחידות ומדויקות. קשה לקבוע אם יוצרו במפעל מסודר שהתמחה בייצור פריטים מבטון מזוין, או שהוכנו ונוצקו במקום בתבניות סטנדרטיות. בעמק בית שאן אין עדות לייצור מקומי או אזורי, בדומה לכפר ויתקין בשנות השלושים. הפנלים והמתאר המדויק מעידים על ייצור מקצועי ואיכותי, של הבטון ושל פרזול הברזל בתוכו. התיבות הללו שרדו כמעט בשלמותן עד היום, אך לא באתרן המקורי. הן היו בעלות צורה אחידה, אך בגדלים ובאורכים שונים, בהתאם לסוג המטע, לרוחב השלוחה והנטיעה, ואף לטופוגרפיה המקומית במטע

הספציפי. לאחר המדידות הוכן השטח באמצעות כלים מכניים ומגרדים שנגררו על ידי טרקטור זחל (איורים 8, 9, 10). לא הצלחנו לאתר בית חרושת שייצר את התיבות בליין מקצועי אחיד ובמרוכז. מרבית המפעלים כבר אינם פועלים, והארכיונים שלהם דלים או שאינם קיימים כלל. מעצם אופייה הייתה השיטה מסורבלת, איטית, חייבה השקעה עצומה בהתקנתה ובזבזה מים רבים, ודאי בהשוואה לשיטות ההשקיה שהחליפו אותה. כמו כן היא לא אפשרה ויסות, חלוקה ומתן מים בכמות המדויקת הדרושה לגידול החקלאי הספציפי, וגרמה לצמיחת עשבייה ולהתאיידות גבוהה בחודשי הקיץ. לכן היא הוחלפה בהדרגה, עם פיתוח צינורות הפלסטיק, הממטרות ושיטת הטפטוף. עם זאת, בשעתו היא הייתה שכלול ופיתוח מתקדמים וחדשניים, בהשוואה להובלת מים בטורייה, בערוגות שנחפרו ידנית.

גורלם וסופם של המתקנים

בחלוף השנים הפכו המתקנים המושבתים, החפורים עמוק בקרקע, לגורם מפריע בעיבודים. חלק מהמטעים נעקרו והפכו לשדות גידולי שלחין עונתיים או לשכונות מגורים. המתקנים הוצאו מאתרם בקרקע והושלכו בשולי החלקות. רבים מהם הוצבו ביישובים, כדי להגן על ברזים ומדשאות מפני כניסת כלי רכב. כך נעלם כל זכר להצבתם ולשימושם המקורי, החשוב והייחודי. מרבית החולפים ליד אותם מתקני בטון לא שמים לב אליהם כלל, וגם לו היו נשאלים, לא היו יודעים מה פשרם ולמה שימשו (איורים 6, 7). מידע חסר למרות המחקר לאיתור מידע על אודות בריכות ההצפה, אין שום תמונה, תצלום כללי, ציור או שרטוט של המתקנים, פועלים וניצבים בזמן אמת (בניגוד לתצלומיו של אריה פק משנות השלושים, למשל באזור השפלה). אין מסמך טכני או כלכלי, תעודת רכישה, מפרט ייצור, התקנה ומידות.  אין עדות לזהותו של יצרן המתקנים, ולמקום רכישתם. האם היו אלה מפעלי הבטון של אותם ימים – וולפמן, יואניני־אשד־איגרא, סולל בונה, נשר ואחרים? או שנוצקו במקום, כל יישוב ואנשי יחידת הבניין שלו? לא ידוע בדיוק באילו שנים השקו במתקנים האלה, ומי הגה ותכנן אותם. למה? ומתי? באילו נסיבות? מה הייתה תפוצתם הגיאוגרפית המדויקת? איך בדיוק פעלו? מה הייתה ספיקתם? באילו תקלות נתקלו המפעילים ואילו שיפורים ושינויים הוכנסו בהם לאחר התקנתם? חסרים גם סיפורים אישיים ואנושיים שעניינם העבודה והשימוש בשיטת השקיה זו.

סיכום והמלצות

מרבית קוראי המאמר לא חיו בתקופה שבה פעלו המתקנים, וגם לא בשנים שבהן שרדו באתרם המקורי. המחקר לא נעשה במסגרת אקדמית רשמית, והיה מוגבל מאוד בזמן ומשאבים. לא מן הנמנע כי יתגלו עוד פרטים רבים שטרם הספקנו והצלחנו לחשוף. עובדה מצערת היא שלא חי בינינו עוד שום אדם שעסק בפועל בתכנון ובהכנה של מערכת ההשקיה הזאת, ומי שהיה מעורב בשיקולים החקלאיים והכלכליים שהביאו להתקנתה. כולם הלכו לעולמם. בעדויות הבנים והנכדים נגסו שיני הזמן, הן ניתנות ברמה ומזווית הראייה של ילדים ונערים, שלא היו אמונים על המכלול. פנינו לעשרות ארכיונים ומוזיאונים רלוונטיים, לוותיקי היישובים כיום ולכל גורם, חברה, ארגון, מפעל או יצרן שעשויים היו להיות מעורבים בייצור או בהפעלת המתקנים, או בשימור המידע על אודותיהם. פנינו גם לצלמים, לאספנים ולחובבי היסטוריה, למוסדות חקלאות, לרשתות האינטרנט ולפורומים מתאימים. אף שהמערכת פעלה בתקופה המודרנית ועבדו בה מאות אנשים, המידע שהתקבל מפתיע מאוד בדלותו. רובו ככולו פירורים עקיפים וסיפורים פיקנטיים על התנהגות העוסקים בהשקיה במהלך העבודה הממושכת. בכל קיבוץ מספרים על איש שנרדם, והעביר את ההשקיה לשלוחה הבאה רק כאשר חש במים לרגליו היחפות או שחדרו למגפיו. למרות חסרונות אלה, סיכום תיאור המקרה הפרטני משליך על תופעת התיעוד והשחזור הכללית בעת החדשה, לרבות של מתקנים, מבנים ואירועים אחרים ובאזורים נוספים. המקרה של בריכות או תיבות ההצפה מעיד על האופן שבו אנו פועלים בדורות האחרונים בכל הקשור לתיעוד, לשימור ולהעברת מידע על אירועים ומתקנים שפעלו זה מכבר בתקופות מודרניות, קרובות מאוד לחיינו כיום. החלוצים והוותיקים “חטאו” בכל מה שנגע לתיעוד ולשימור. היו להם שלל נסיבות מקילות: הטכנולוגיה הייתה דלה ויקרה, האמצעים היו מועטים, והם היו צעירים ולהוטים והשקיעו את כל זמנם ומרצם בהווה ובעתיד – בהישרדות, בעשייה, בהקמה ובעבודה יום־יומית קשה, בתנאי חירום וחוסר ודאות מתמשכים וללא גב של מדינה ומוסדות חזקים. הם גם חסרו את הפרספקטיבה ההיסטורית שהצטברה בחלוף השנים. כולם היו צעירים, לרבות היישובים וההתיישבות הציונית המתחדשת, וכולם הכירו וזכרו את המאורעות והמעשים בזמן אמת. לכן גם צילמו, תיעדו ושימרו מעט מאוד, אולי גם מסיבות אידאולוגיות של צניעות או סודיות ביטחונית. הדבר נכון גם באשר לשרידים ארכאולוגיים חשובים שנתגלו ונחשפו באתרים שונים ונעלמו לחלוטין, ללא שום תיעוד, למשל במעיין השוקק הסמוך (סגל, 2015; רייך, 1996). במקרה של מערכת ההשקיה, נראה כי מידע רב חסר, וייתכן שאבד לעולמים. לו נותר תצלום טוב, סרטון של ההתקנה וההשקיה בפועל באמצעות בריכות ההצפה, היה בידינו מידע להבנת השיטה ולהסברתה. לו גם היו משאירים שתיים-שלוש בריכות מחוברות בצינור בטון באתרן, הייתה נותרת עדות מקורית באתרה למען המורשת והדורות הבאים. מצב זה מדגיש את החשיבות שיש לצילום ולתיעוד הארכיוני המסודר, המדעי והמקצועי: הציור והמילה הכתובה, התעודות והמסמכים. זאת לצד שימור ושחזור בפועל של מתקן מקורי אחד לפחות, באתרו או בחצר מוזיאון. חשוב לייצר תודעה שתביא לגיוס משאבים, לחיזוק ולשיפור התיעוד הארכיוני. אולם קודם כול עלינו לפעול בהווה ובעתיד ברוח הפתגם “סוף מעשה במחשבה תחילה”. גם פיתוח מודרני אינטנסיבי יכול להשתלב היטב בשימור ובשחזור בשטח. אם הדבר אינו מתאפשר, יש לעשות כל מאמץ לתאר, לתעד, לצלם ולשמור כל סוג של עדות, לפני שמחריבים מתקן, מבנה או תופעה ייחודית. והערה אחרונה. על אף המאמצים הבלתי מבוטלים שעשינו לאתר ולמצוא מידע נוסף, אנו פונים בזאת לחוכמת הציבור בבקשה להעביר אלינו כל מידע, תצלום ומסמך, שעשויים להימצא בארכיונים או באוספים פרטיים, ויכולים לשפוך אור נוסף על המתקן הייחודי ועל הרציונל להקמתו.

על המחבר: דרור סגל הוא מנהל ואוצר המוזיאון לארכאולוגיה אזורית וים תיכונית עקבות בעמק, גן השלושה; ארכאולוג ברשות הטבע והגנים ועמית מחקר באוניברסיטת חיפה; תחומי התמחותו הם ארכאולוגיה מדעית, תיארוך; חקר ושימור של מקורות יבוא השיש ומחצבות עתיקות, ארכאולוגיה והידרולוגיה באזור עמק המעיינות; חבר קיבוץ ניר דוד (תל עמל), עוסק גם בחקר תופעות ומתקנים מימי ההתיישבות הציונית בעמק ועד סמוך לימינו.

mus@gan3.co.il

מקורות
• חרובי, ג’ (,2003 אוגוסט). ההשקיה בשטחי הכפר. ארכיון כפר ויתקין.
• ניר, ד’ (1989). בקעת בית שאן: החבל ואתגריו על גבול המדבר. המועצה האזורית בקעת בית שאן.
• סגל, ד’ (2014). דרך המים: לכל מעין יש שם. מים והשקיה, ,533 36–.40
• סגל, ד’ (2015). מעיין שוקק וארמון נעלם: שרידים עלומים בעין שוקק, ליד בית שאן. עת-מול, ,239 2–.4
• פליקס, י’ (1963). החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד: הלכה ומעשה בעבודות יסוד חקלאיות. ירושלים; תל־אביב: הוצאת מאגנס.
• רייך, ר׳ (1996). נימפאון רומי־ביזנטי בעין שוקק, סמוך לבית שאן. עתיקות, ,28 9–.12

 

 

יושרה, שלמות ותיעוד בשימור מורשת התרבות המוחשית

נכס הראוי להיכלל ברשימת שימור נבחן על פי קריטריונים שזכו להסכמה רחבה. בולטים בהם הערכים התרבותיים, המשמעות, השלמות והיושרה (לשני האחרונים כותרת לועזית אחת- .(Integrity השלמות מתייחסת לשלמות הפיזית של הנכס על כל חלקיו, חומריו והטכנולוגיות ששימשו ליצירתו – כך שבעשייה השימורית נקראים המשמרים להקפדה על כל מאפייניו האותנטיים של הנכס. היושרה מתייחסת לאותה דקדקנות מדעית הנדרשת לבחינת הנכס וערכיו. הן היושרה הן השלמות בסיסן הוא התיעוד. רבים המקרים שבהם ויתור על התיעוד פוגם בייצוגה של המורשת שהקנתה לנכס את חשיבותו.

שימור ללא סיפור | שמואל גילר

תקציר

יפו עוברת תהליך מואץ של בינוי ושימור מבנים קיימים, אלא שאין בו הקפדה על שילוט המנוסח כראוי ומבוסס על מידע היסטורי אמין. אי ההקפדה בנושא זה מחמיצה את ייעוד השימור בהנחלת מורשת העיר, ואת השילוב הראוי במפת התיירות. הדגשת פרטים אדריכליים בלבד, ללא התייחסות לתולדותיהם של האתר או של המבנה, אינה עונה על הנחיות אמנת ונציה לשימור אתרי מורשת.

מבוא

נושא השימור קיבל תאוצה בשנים האחרונות ביפו ובתל־אביב, במיוחד כאשר יזמי בנייה הבינו את הפוטנציאל הטמון בו לקידום השיווק של פרויקטים למגורים. ההשקעה בשימור ה”מעטפת” של מבנים היסטוריים ושל בתי באר, וההבלטה של פריטים עיצוביים, הוכיחו את עצמן כנושאות פירות. אלא ששימור חזיתות בתים או בתי באר כשלעצמם תורם אולי לחזות העיר, אך בכל הקשור למימוש המטרה העיקרית של השימור – שימור העבר כחלק מהמורשת ההיסטורית של העיר – הרי שימור אדריכלי בלבד, ללא ההקשר של עברו, מחמיץ את המטרה: שילוב מבנים ואתרים במסלולי התיירות של העיר. שהרי אין שימור ללא סיפור. קביעה זו היא חלק ממהות העשייה השימורית, והיא גם זכתה להתייחסות רחבה במסמכים, באמנות ובהצהרות שקהילת המשמרים נסמכת עליהם. בולטת במסמכים אלה זו אמנת ונציה משנת 1964, שאומצה על ידי איקומוס והייתה לאבן יסוד לעוסקים בשימור המורשת הבנויה. אמנת ונציה מגדירה עקרונות מנחים ומושגי יסוד בשימור, וקוראת למדינות העולם לגבש אמנת שימור לאומית ותוכנית פעולה התואמות את המסגרת התרבותית והמסורת הייחודית של כל מדינה. בגלל ההסכמה הרחבה שזכתה לה האמנה יש להגדרותיה חשיבות רבה, ובאלה ההגדרות למונומנט היסטורי, לשימור ולשחזור. בולטת בהן הקריאה לאותנטיות, למחקר ולביצוע הנשען על מדע וטכנולוגיה, מקפיד על שמירת ההקשר של הנכס עם סביבתו – סביבה שמרקמה עתיק או מייצגת מורשת ארוכת זמן (traditional setting) ויש לשמרה. מטרת סקירה זו היא לבחון שני אתרים ביפו ששופצו ושומרו בשנים האחרונות. בשניהם בולטת ההקפדה השימורית, מיקומם בולט והם רכיב במסלולי סיור, אלא שהם מציגים את העדפת השימור על הסיפור – השילוט וההסברים הנדרשים להעשרת חוויית הביקור בהם.

השימור ביפו

יפו זוכה בעשור האחרון לתנופת שימור, והופכת לאתר תיירות מרכזי בעיר. חלק מהמבנים שהוגדרו לשימור מחמיר אכן זוכים לשימור קפדני של חזותם, ואילו אחרים משמרים את עברם כתפאורה בלבד, למטרות שיווק. אלא שבלהט הרצון לשמר מבנים, כשהמטרה הנדל”נית היא הזרז העיקרי לכך, נשכחה מטרת השימור כפי שהוגדרה בסעיף 3 של אמנת ונציה. זו התקבלה בשנת 1964 בהחלטת “הוועדה הבין־לאומית למונומנטים ואתרים” ,(ICOMOS) במטרה להתוות דרך לשימור בערים בעלות מורשת היסטורית ותרבותית. בסעיף זה נאמר: “הכוונה בשימור ושיקום מונומנטים היא שמירתם כעדות היסטורית לא פחות מאשר כיצירה אומנותית”. אלא שבאתרים שונים ביפו, חלקם בעלי מורשת היסטורית מהמעלה הראשונה, המידע המועבר לציבור בשילוט המבנים מתמקד בעיקר בסגנונם האדריכלי, ואינו מזכיר כלל את עברם ומורשתם ההיסטורית. דוגמאות לתופעה זו הן מתחם רובע יפו ובו הבאר ששומרה במורד רחוב רבי פנחס לפני שנים, והבניין בפינת הרחובות רזיאל וקויפמן (רח’ רזיאל 2).

מתחם רובע יפו והבאר: שימור והשכחתו של סיפור

הבאר שבמתחם רובע יפו נמצאת על ציר המעבר בין יפו העתיקה לשוק הפשפשים (איור 2). שטח הרובע מתפרס על גב רובדי בנייה היסטוריים שראשיתם בתקופת הברונזה המאוחרת (1550 לפנה”ס) והמשכם עד שנת תרל”ג (1872–1873). אלא ששנים חלפו מאז הושלם שימור הבאר העתיקה, המספרת את תולדות המקום, ובאתר טרם הותקן שילוט הולם שיחבר את הסיפור לשימור. אף שמדובר בבאר אנטילית, שכמותה היו מאות סביב יפו והיא מהיחידות ששומרו בעיר, הציבור אינו מקבל כל הסבר על אופן פעולתה. בחפירות ארכאולוגיות שנערכו באתר נחשפו ממצאים מעשר שכבות התיישבות, עד לתקופת המנדט הבריטי, ובהם – בית מרחץ ביזנטי שהבאר הזינה אותו. איש מהמבקרים במקום אינו יכול ללמוד על כך. סיפור האתר קשור גם למורשתנו שלנו. מתחם רובע יפו, ששטחו כ־16 דונמים, נרכש בשנות השישים של המאה ה־19 בידי אנטואן בשארה ט’איאן, סוחר מרוני עשיר מביירות, שבנה בית גדול ממדים מול “השער החדש” של יפו (רחוב הפנינים). הבית ניצב עד היום בפינת הרחובות יפת ורבי פנחס, ומוכר בשם בית נובמבר. ט’איאן שיקם את הבאר העתיקה שבמזרח המתחם, ונטע פרדס וגן פרי (ביארה). בסוף שנות התשעים של המאה ה־19, כשנבנה ברחוב הנושא את שמם של רבקה ושלמה אבולעפיה מעבר מקורה כדי לשמש שער יציאה לכרכרות, הפך ציר רחוב רבי פנחס לדרך היציאה מהעיר העתיקה לירושלים. בראשית המאה ה־20 ירדה משפחת ט’איאן מנכסיה, ושטח האחוזה נמכר לפייר בוסט, צרפתי שסחר בחומרי בנייה והחל לבנות בתים ומחסנים על השטח. בנו אנטואן המשיך לבנות ולפתח את המתחם, ובשנת 1932 בנה ביפו את בית המשרדים המפואר שתכנן האדריכל יצחק רפפורט וצוותו, ונודע כ”בית בוסט”. בתקופת המנדט הבריטי נשא רחוב רבי פנחס את שם המשפחה – בוסט. חשיבות האתר למורשת הבנויה של יפו החדשה שמחוץ לחומה היא בהיותו המבנה הראשון על דרך עזה באזור זה, והוא מופיע כבית ט’איאן כבר במפת הטמפלרי תיאודור זנדל משנת 1878. אלא שבאתר זה טמונה גם מורשת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. בשנת תרל”ח (1878), כשיצאו מירושלים יואל משה סולומון, זרח ברנט ודוד גוטמן כדי לתור אחר מקום להתיישבות, הם שמו את עינם על אדמת אום מלאבס. את 3,000 הדונמים הראשונים הם רכשו מסלים קאסר, אך 9,000 הדונמים, שהם כיום מרכז העיר, נרכשו שנה לאחר מכן מידי אנטואן בשארה ט’איאן, ובביתו שביפו נחתם הסכם הרכישה בתיווך סגן הקונסול הבריטי חיים אמזלק. אולם אתר הבאר הנשכח – שבשיקומו הושקעו יותר ממיליון שקלים, ויכול לספר על המורשת הארכאולוגית של העיר, על המורשת הבנויה, על אופן פעולת הבארות שהשקו את פרדסי יפו, על אחוזת ט’איאן/בוסט ועל ראשיתה של פתח תקווה הטמונה בה – נותר ללא שילוט הסבר על עברו. הוא נותר כשימור, אך ללא סיפור, ובכך הוחמצו המטרה והכוונה שנקבעו באמנת ונציה.

הבניין ברחוב רזיאל: שימור, סיפור והנצחה – ללא חוויה וללא תחושת מקום

אתר נוסף ביפו שעבר הליך שימור במסגרת הבנייה שמעליו, ואף הותקן עליו שילוט, הוא דוגמה להצגה לקויה וחסרה של סיפור עברו של המבנה. נוסף על טעויות ההיסטוריות המופיעות בשילוט בנוגע לתקופת בניית המבנים ולתפקודם, הוא מתמקד בפרטים האדריכליים, אך מתעלם לחלוטין מתולדותיו, מתפקודו העירוני ומחשיבותו בהתפתחות העיר (איור 3).  מדובר בבניין בפינת הרחובות דוד רזיאל ויחזקאל קויפמן (רח’ רזיאל 2). שני החלקים המזרחיים של הבניין היו “שוק בוסטרוס”, שנבנה בראשית המאה ה־20. כשהרחוב החל לתפוס את מקומו כרחוב המסחרי החשוב ביותר ביפו, וכציר החיבור אל המושבה הגרמנית והשכונות העבריות. צורתו במפות מעידה על היותו שוק, וכך גם נכתב בהן. הוא נבנה מול בית המשרדים של חברת הרכבת יפו-ירושלים, שנחנכה בשנת 1892. בשנת 1902, ביוזמת מוריס שיינברג ודוד יודילביץ, נפתח במקום “אוסם המכולת” – חנויות הקואופרציה הראשונות בתולדות היישוב. החנויות נפתחו כדי לסייע לבעלי מלאכה יהודים מיפו ומהמושבות שנפגעו מנטישת הברון רוטשילד. בשנת 1918 נפתחו במקום “מחסני המזרח התיכון” של חברת מורומס. מדובר בחנות הכֹּל־בּוֹ הראשונה בארץ שהייתה בבעלות רשת חנויות יהודיות ממצרים. סניף נוסף נפתח בירושלים. מורשת חלקו המערבי של המכלול אינה קשורה כלל למורשת חלקו המזרחי. מדובר בהתחלת בנייה של אגף נוסף לבית המשרדים של משפחת סורסוק, שהקמתו החלה בשנת 1928. “בית סורסוק”, שנחנך בשנת 1927, היה בית המשרדים המפואר בעיר. הוא נבנה בידי אלפרד סורסוק מביירות, שהיה בעל כל הבניינים ברחוב. בעקבות הצלחת הבניין ביקש היזם להרחיבו, אך מאורעות תרפ”ט (1929) הביאו לנטישת היהודים הרבים שאכלסו את הרחוב. שריד ההרחבה מסמל את תחילת שקיעתה הכלכלית של יפו, ואת מעבר ההגמוניה לתל־אביב.

סיכום

הדוגמאות שהובאו כאן מייצגות מקרים רבים שבהם הנכס ששומר אינו ממלא את ייעודו: לשמר את האירוע ההיסטורי, את הדמות שנקשרה בו, את השימוש שלמענו נבנה או את התפיסות שליוו את הקמתו, כל אלה כמתבקש באמנת ונציה. הגורמים הדוחפים לשמר את הנכס, או המשמרים עצמם, מסתפקים בטיפול בחיצוניות בלבד ובפרטים האדריכליים, ומתעלמים ממורשתו ההיסטורית. גישה זו משליכה גם על ההקפדה החסרה בעשייה השימורית. לא נדרשים תיעוד היסטורי מלא ונאמן ועמידה בתנאי האותנטיות והיושרה המדעית – תנאים שעם השנים היו לאבני יסוד בעשייה השימורית. כדי לתקן זאת, ולהשתית את מורשת יפו על בסיס עובדתי מוצק, חשוב לבצע תיעוד היסטורי שיובל על ידי צוות מומחים בהיסטוריה המקומית ובמשמעויות הנלוות של מעשה השימור – תפקידיו של הנכס המוכרז לשימור להבליט ערכי תרבות ולייצר זהות מקום. צוות שכזה ידאג לאותה הקפדה החסרה כיום בשמירה על הסיפור שהוא הבסיס לשימור.

על המחבר: שמואל גילר, אדריכל ודוקטורנט בלימודי ישראל, אוניברסיטת חיפה; מתמחה בחקר יפו בשלהי התקופה העות’מאנית ובתקופת המנדט הבריטי.

sglr@inter.net.il

מקורות
• גילר, ש’ (2013). פורצי החומה והצרפתים של יפו. עתמול, ,231 3–.6
• גילר, ש’ (2015). רחוב היהודים ביפו: תולדות רחוב הווארד־בוסטרוס־רזיאל.
קתדרה, ,157 53–76.

 

שיקום שכונות, התחדשות עירונית והיחס לשימור

שיקום שכונות הוא תהליך, חלקו ספונטני וחלקו יזום, שנועד לשנות מצב ירוד של מרקמים פיזיים ושל האוכלוסייה המתגוררת בהם. השיקום כולל שדרוג של מערכות השירותים המסופקות לתושבים, התשתיות ומקורות הפרנסה, והוא תורם לשינוי במעמדם החברתי והכלכלי של התושבים. תוכנית שיקום שכונות יכולה להיות מקודמת כולה על ידי המגזר הציבורי, ויכולה גם להתבסס על תהליכי שוק בליווי תמריצים של המגזר הציבורי. התחדשות עירונית מטרתה להחיות מרקם עירוני שהתיישן באמצעות פיתוחו, הריסה או שיפוץ המבנים שהתיישנו, ובנייה מחדש תוך הרחבת אחוזי הבנייה המותרים. שתי התופעות, גם השיקום וגם ההתחדשות, מתקיימות בעיקר במתחמים ההיסטוריים של העיר; מתחמים שנכסי מורשת התרבות מרובים בהם. למרות עובדה זו לא מתקיים שיתוף פעולה ממסדי בין תהליך השימור לתהליך שיקום השכונות וההתחדשות העירונית. שיתוף פעולה יחזק את חזותה של השכונה ההיסטורית ואת תדמיתה ויזרז את התחדשותה.

דילמות ואתגרים: בין תוכניות התחדשות עירונית ומרקמית לבין שימור עירוני ומרקמי | גיורא סולר

 

תקציר

תוכניות התחדשות עירונית מציבות בפני עולם השימור אתגרים חדשים ויוצאי דופן, מאחר שהתוצאה שלהן היא שינויים מפליגים באזורים עירוניים שלמים, ולא רק ברמת הבניין הבודד. התחדשות עירונית בעולם מטרתה בעיקר חידוש תשתיות ומודרניזציה והחייאה של חלקים היסטוריים של העיר. לעומת זאת, אחת המטרות המוצהרות של תוכניות כאלו בישראל היא תוספת יחידות מגורים עבור האוכלוסייה הגדלה. גידול אוכלוסייה ותוספת יחידות מבנים מביאים בעקבותיהם עומס גדל בתחבורה ובתשתיות הנדרשות לה, צורך בתוספות בשירותי ציבור ובשטחים פתוחים, ובעיקר בבנייה לגובה. בעיר הקיימת, המשמעות היא בנייה על הקיים או במקומו, בתהליך העלול להביא להרס מוחלט של שכבות עירוניות היסטוריות, לאובדן הצביון הקיים של הערים, ולמעשה להקמת ערים חדשות במקום הערים ה”מתחדשות”. אם שימור בכלל נתפס על ידי רבים כמכשול להתפתחות, להתקדמות וליזמות, הרי במקרה של התחדשות עירונית המצב מורכב עוד יותר. גם מי שעוסק בשימור ומי שתומך בשימור אינו יכול לשלול את הצורך בהתחדשות העיר והתשתיות שלה, את הצורך בהחייאת המרכזים ההיסטוריים, ובמקרה של ישראל – את החובה לדאוג למגורים לאוכלוסייה הצפויה לגדול. מטרת המאמר היא להציג את המתח הקיים בין התחדשות עירונית לבין שימור עירוני. עולם השימור מוכרח למצוא לחלק מהצרכים פתרונות, שחלקם כרוך גם בשינוי תפיסות וחשיבה.

מבוא

הזדקנותן של ערים היא תהליך טבעי שהוא, בין היתר, תוצאה של התיישנות תשתיות ושירותים לציבור, אי עמידה בתקנים ובצרכים מודרניים, ובלייה טבעית של החומר. אובדן החיוניות שלהן הוא תהליך פחות טבעי, אולם במידה רבה הוא תוצאה של הזדקנות העיר, ולעיתים קרובות – של העלויות הכלכליות הכרוכות בחיים בעיר ההיסטורית ושל אי התאמתה לחיים מודרניים. התוצאה היא יציאה של צעירים מלב הערים, מה שמגביר את ההזדקנות. הספרות המקצועית עוסקת זה שנים בתופעות הזדקנותן של הערים ואובדן החיוניות שלהן. לעומת התופעות הטבעיות של בלייה והזדקנות, הרי שימור הערים, כמו שימור בכלל, איננו תהליך טבעי, אלא תוצר של החלטה תרבותית וכלכלית של קבוצות מצומצמות בדרך כלל. ברור לכול כי עיר חייבת לשרת את החברה, הן זו המתגוררת בה הן זו המשתמשת בשירותיה השונים, אולם לגמרי לא ברור שהשימור גם הוא משרת אותה. המפגש בין תהליך ההזדקנות הטבעי לבין השימור יוצר כמעט תמיד קונפליקטים, ואלה מעוררים דילמות. מטרת המאמר היא לסקור את אותם קונפליקטים ודילמות ולנסות להציע גישות חדשות או פתרונות, מנקודת המבט של השימור. לשם כך, אפתח בתיאור של תפיסות ,(urban renewal/urban regeneration)  בכלל העירונית ההתחדשות אמשיך בתהליכי תכנון של התחדשות עירונית בישראל בימים אלה, ואסכם בכמה המלצות.

התחדשות עירונית: הגדרה ותהליכים

בראשית שנות השישים של המאה ה־20 יצא לאור ספרה הידוע של ג’יין ג’ייקובס מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות .(Jacobs, The death and life of great American cities, 1961)  הספר תיאר מצב קיים ותהליכים, והקדים בכ־20 שנה את תנועת ההתחדשות בערים היסטוריות בעולם. בשנות השמונים של המאה שעברה, עם הקמת מרכזי הקניות מחוץ לערים ואיתם גוויעה של חיי המסחר במרכזים ההיסטוריים שלהן, קמה בארצות הברית תנועה להחייאת לב הערים. התופעה, גם אם לא כתנועה מאורגנת, לא פסחה על ערים בארץ (בהן תל־אביב), שחוו הזדקנות דומה ויציאה של אוכלוסייה צעירה מהמרכז לשכונות ולפרברים שמחוץ לעיר. כאשר ההתמודדות עם תהליך ה”הזדקנות” הטבעי אינה מתבטאת בבנייה מסיבית חדשה, אלא בשיפורי תשתיות ושירותים, בהתאמות לתקנים ובהפיכת העיר לאטרקטיבית עבור הדור הצעיר, הרי הקונפליקטים הכרוכים ב”התחדשות עירונית” הם לכאורה מינוריים, ולכן גם קלים לפתרון. לא כך הדבר ביוזמות התחדשות עירונית בישראל.

התחדשות עירונית בישראל והתייחסות לשימור

ההתחדשות העירונית בישראל היא ממסדית ומוכוונת על ידי מדיניות וצרכים שאינם בהכרח תוצאה של הזדקנות העיר. המטרה המוצהרת שלה, הנובעת מתחזיות לגידול ניכר באוכלוסיית הארץ, היא הצורך ביצירת מלאי גדול מאוד של דירות. יצירת מלאי כזה בעיר הקיימת מלווה כמובן בחידוש תשתיות ובעמידה בתקנים ובצרכים של האוכלוסייה שתגדל ותחיה במקומות המתחדשים. יצירת מלאי דירות חדשות איננו מהווה מטרה של התחדשות עירונית במשמעותה המוכרת ברחבי העולם, ויכולה להוות כלי התחדשות רק בעקיפין. כלי התחדשות עירונית ישיר ולגיטימי הוא התאמת התנאים לאוכלוסייה עכשווית או עתידית ולא לממדי האוכלוסייה. מטרתה היא החייאת העיר ויצירת מקום שיש בו תנאים משופרים. התחדשות עירונית בנוסח ישראל, אשר תוספת ניכרת של יחידות מגורים היא אחת המטרות שלה, יוצרת בהכרח קונפליקטים בין “התחדשות עירונית” לבין “שימור עירוני”. אומנם שני התהליכים עוסקים במרקם העירוני, ולא בבניין הבודד, אלא שמטרתו של האחד היא לחדש, לשפר ולשמר, ואילו מטרתו של האחר היא קודם כול להוסיף, תוך כדי שיפור והתאמה לעידן החדש והעתידי. השימור איננו מוגדר כמטרה, וכיוון שתוספת מסיבית של יחידות דיור ועמידה בתקנים של שירותי ציבור ותשתיות חייבות לבוא על חשבון מה שכבר קיים במקום – מאחר שהמקום כבר “תפוס” – הרי התחדשות עירונית מהווה איום על הקיים, על ההיסטורי. כאן המקום להדגיש שהן אנשי מקצוע הן התקשורת טועים ומטעים בהכללת תמ”א 38 עם הכלים להתחדשות עירונית. בשנת 2005 אושרה

תוכנית מתאר ארצית (תמ”א) 38 שמטרתה היחידה הייתה חיזוק מבנים נגד נזקי רעידות אדמה. כדי לעודד את פעולות החיזוק היקרות, התוכנית מציעה תמריצים בצורת תוספת קומות, פטור ממיסים ומהיטלים שונים, קווי בניין, הקמת ממ”דים, ובמידה מסוימת – קיצור הליכי רישוי. מטרת התוכנית ודאי איננה התחדשות עירונית, אלא טיפול במבנה הבודד וחיזוקו. תוכניות החיזוק מכוח התמ”א יושמו בכל מקרה רק במקומות שבהם התמריצים היו אטרקטיביים דיים, ולכן לא יושמו בערי הפריפריה. ברמה העירונית, גם אם תמ”א 38 תרמה לחידוש מבנים בודדים, הרי העיר יצאה נפסדת. נוספה אוכלוסייה – אבל מכוחה של התמ”א לא חודשו תשתיות, לא נוספו שטחים פתוחים ולא שירותים שאוכלוסייה גדולה יותר נזקקת להם. זו גם הסיבה לכך שחלק ניכר מראשי הערים מגלה התנגדות להמשך יישומה של התוכנית. עם זאת, נושא השימור לא נפגע עקב יישום תוכניות מכוחה של התמ”א, דווקא משום שזו עוסקת בבניין וביזם הבודדים. הרשויות השונות תיקנו תקנות שאינן מקנות באופן אוטומטי זכויות לתוספת קומות כאשר מדובר במבנה לשימור, מה עוד שזכויות אלו היו מלכתחילה מצומצמות. זאת לעומת התחדשות עירונית רגילה, שבה מדובר בתוספות ניכרות על המצב הקיים (עד עשרות קומות). את נזקי תמ”א 38 ואת אי היכולת שלה לתת מענה כולל – הן לסכנת רעידות האדמה הן לצורכי העיר והחברה – אמורות למנוע ולתקן תוכניות התחדשות עירונית ותוכניות חלופיות לתמ”א. לתוכניות התחדשות עירונית מוקמים צוותי תכנון הכוללים מתכנני ערים ואדריכלים, יועצי תנועה, נוף, שמאים (במקרים רבים השמאות היא שקבעה והיא שקובעת את מינון תוספת הבנייה) ואחרים – כל אנשי המקצוע אשר התשומות שלהם נדרשות עקב תוספת ניכרת של דירות ואוכלוסייה בעיר. עד כה, בשלבי הגדרת העבודה והדרישה לאנשי מקצוע בצוותי התכנון, איש בצד היוזם לא חשב על השימור העירוני, ומכאן על ההכרח שבכל צוות כזה יהיה גם מומחה לנושא. במקרים רבים, יועצי שימור צורפו לצוותים רק בשלבים מתקדמים של התכנון, לעיתים כדרישה של לשכות התכנון המחוזיות, ובמקרים כאלה – בתחושה של ניהול “קרב מאסף”. ברבים מהמקרים התברר שפרנסי העיר, שכבר הוצגו להם תוכניות המוסיפות אוכלוסייה תוך שיפור התקנים השונים, לא היו מעוניינים בשימור (בעיקר כאשר זה “התגלה” באיחור, גם כאשר ניתן היה לתקן את העיוות), וגם כאשר היו מוכנים לקבל אותו – הרי השמאים היו אלה שקבעו מתי התוספת כדאית כלכלית, ובכמה השימור מייקר את ההתחדשות או אינו מאפשר אותה. במקרים כאלה, תוספת העלות זכתה לפיצוי באמצעות תוספת קומות. דוגמאות קיצוניות ביותר קשורות לתוכניות התחדשות עירונית בגבעתיים, שם העירייה החליטה שאיננה מעוניינת בשימורן של מרבית השכונות המוקדמות, כולל טיפוסי בנייה שמבחינה מקצועית אין כלל ספק שהיו אמורים להישמר, תוך כדי התחדשות. למרבה הצער, גם ועדות מחוזיות לא תמיד עמדו בפרץ ואפשרו הרס (על הנייר, בינתיים), שבמקרה שאכן יתבצע יביא להקמתה של עיר חדשה אשר בתוכה פזורים כמה מבנים היסטוריים. האמור לעיל אינו קשור לפתרונות שימור אפשריים, כולל חישוב מסלול מחדש, של תפיסות השימור, שכן במקרים רבים דרישת פרנסי העיר היא כמעט בגדר “הכול או לא כלום”, כלומר הריסה, ולא שילוב של ישן וחדש. במקרה שמקבלי ההחלטות מוכנים לשקול פתרונות חלופיים, שרואים גם בשימור מטרה, חובתם של אנשי המקצוע בתחומי השימור היא להתאים את חשיבת השימור הקיימת, תוך קביעת קווים אדומים, לצד גילוי הבנה לצורכי החברה. בהתחדשות מסיבית, של מרקמים שלמים, ברור שאין מקום פיזי לבנייה החדשה, לשטחי הציבור הגדלים, לכבישים המתרחבים, לשטחי חניה וכיוצא באלה. לכן, אם רוצים גם לשמר וגם לבנות מרקמים חדשים שלמים במקומות שקיימים בהם מרקמים היסטוריים, חייבים לבדוק את התורה והדוקטרינות הקיימות ולבחון אם וכיצד בנייה חדשה מסיבית ושימור חיים, זה לצד זה או זה עם זה. הדבר כרוך גם בהתאמות של התפיסה וגם בפיתוח עקרונות שימור שלא התמודדו איתם בעבר, כולל הגדרה של שימור מרקמי והמשמעות התרבותית של מרקמים, שבהם לא המבנה הבודד הוא החשוב, אלא המכלול. העשייה השימורית: הקשיים והדילמות גם כאשר שימור אכן יוגדר מלכתחילה כאחת ממטלותיהן וממטרותיהן של תוכניות התחדשות עירונית, וגם כאשר יועצי שימור יהיו חלק מצוות התכנון מראשית עבודתו, יצטרכו כל המעורבים במלאכה להתמודד עם דילמות מקצועיות, כמעט מובנות, שכן שימור עירוני של שכונות ומרקמים שלמים, אל מול התחדשותם, מציב אתגרים אמיתיים בפני כולם. להלן נקודות אחדות המבהירות את הבעיות שאנשי תחום השימור צריכים להתמודד איתן:

1. שימור איננו עומד בפני עצמו. שימור, בעיקר ברמה העירונית, הוא חלק מחיי העיר, החברה, הכלכלה ואיכות החיים של התושבים. השימור הוא רק אחד הרכיבים במערכת מורכבת של צרכים ושיקולים, שמטרתם הסופית אמורה להיות מתן השירות הטוב ביותר לתושבי העיר ולמשתמשיה.
2. בנושא התחדשות ושימור עירוניים, לכל מתווי הדרך ומקבלי ההחלטות יש תפקיד ומשמעות שאינם פחותים משל עמיתיהם שמגיעים מתחומים אחרים, אולם נושאים מסוימים עלולים להיפגע יותר מאחרים, והמבנים והמרקם ההיסטורי הם הרגישים שבהם (מכונים פעמים רבות “הבטן הרכה”). לכן בצוותי דיון ועבודה חשוב לזכור שאין מדובר במאבקי כוח ויוקרה, אלא בתרומה משותפת הדורשת רגישות לתפקידו ולמקומו של האחר.
3. תרבות, היסטוריה, חובה “מוסרית” לאבות המייסדים, הקשר בין שימור לאיכות חיים, משמעותה של נוסטלגיה – נושאים אלה הם בלתי מדידים. אי אפשר לכמת אותם, והם עומדים בדיונים מול טיעוני שמאים, מהנדסים ומתכנני תנועה.
4. הזדהות וגאווה של תושבי מקום קשורות פעמים רבות בתולדותיו, ואת אלה מספרים העדים המוחשיים – מבנים ומאפיינים של מקום. התחדשות ללא שימור תביא ליצירת ערים חדשות, באותו המקום של הישנות, עם אותם שמות – אבל בלי עבר, בלי שכבות, בלי זיכרונות, בלי טכנולוגיות מוקדמות ובלי הסיפור שמספרים בניינים. אפשר גם לחדש וגם לשמור על מה שבנו אבותינו! אלה כמובן רק חלק מהנושאים, וכמה מהם קשורים בנכונות ובחובה להתמודד עם נושאים ותהליכים שעולם השימור לא התמודד איתם. הרבה יותר פשוט, קל ומיידי להשתמש בנוסחאות של שמאים ובתקנים מדידים. אלא שקלות זו עלולה לגרום לכך שבסופו של דבר דמות הערים כולן תהיה תוצאה של תקנים, נוסחאות וחישובים שמאִיים, חסרת ייחוד וזהות – אשר השימור הוא אחד הרכיבים המבטיחים שהם יתקיימו. עם זאת, השימור חייב להפוך לשותף ולאחד התורמים למאמץ הכללי ולתפיסות חברתיות, מתוך הבנה שהגישה הרחבה צריכה להשתלב בתפיסה ששימור המורשת המוחשית והבלתי מוחשית הוא חובה תרבותית ומהווה תרומה חשובה לחיים בעיר – לא פחות מגודל השטחים הפתוחים, מעמידה בתקנים או מחישובים כלכליים. עד כה הוצגו קשיים הנובעים מתכנון התחדשות עירונית מסיבית. כאן המקום להציג את התפיסות, הכלים, או המחסור בכלים להתמודדות עם הקשיים הללו:
5. פילוסופיית השימור גורסת כי שימור חזיתות בלבד (פסאדיזם), או שימורה של חזית בודדת מתוך בניין שלם, אינם שימור. התחדשות עירונית הורסת קבוצות מבנים ורחובות, ויכלה למעשה לאפשר שילוב של חזיתות היסטוריות בבנייה החדשה, אלא שיש לקבל שתפיסה כזאת מקובלת מקצועית.
6. החלטות לעניין שימורו של מבנה נובעות מעמידה בקריטריונים. בשימור עירוני עלינו “לחשב מסלול מחדש” ולבדוק את עצמנו – האם יש לנו קריטריונים לנושא?
7. האדם ההולך ברחוב עירוני כדי להגיע מנקודה לנקודה, או לחוויית קניות ולצפייה בחלונות ראווה, איננו מרים את ראשו לרוב מעבר לקומת הקרקע או לעוד אחת שמעליה. אם כך, מה אכפת לו אם שומרה רק החזית המקורית ומעליה, אולי בנסיגה, יתווספו עשר קומות או יותר? את חוויית הרחוב המוכר הוא יחווה גם מהחזית בלבד. האם לאדם שאוהב רחוב עירוני מסוים, רגיל אליו, חי ומתהלך בו שנים, חשוב יותר שחזית הרחוב תישמר, גם אם ייבנו עשר קומות מעליה, או שהיה מעדיף שכל זה יימחק ותבנה עיר חדשה במקום? הדבר לא נבחן מדעית, אולם אינטואיטיבית, סביר שהמוכר והמזוהה יהיה קרוב יותר לליבו של אדם מאשר החדש, המנוכר, נטול הזהות והזיכרונות. לכן, על העוסקים בשימור לחשוב אם מה שחשוב להולך ברחוב (על פי הגדרות השימור – הזדהות, זיכרונות, תחושת ביטחון של המוכר, איכות היסטורית וכיוצא בזה), צריך שיובא בחשבון בקביעת חשיבת השימור. זאת כחלק מחשיבה כוללת יותר בדבר מקומו של הציבור בקבלת החלטות בנושאים שהוא אינו “מומחה” בהם.
8. כאמור לעיל, קביעת מבנה לשימור מתבססת על קריטריונים מקובלים, ואילו לשימור מרקמי, או לקביעת משמעות תרבותית של מרקם, אין הגדרות. קשה עוד יותר לקבוע כי מרקם מסוים ראוי לשימור, אם אף אחד מרכיביו הנפרדים אינו ראוי לכך. חסרים כלים לקבלת החלטות. בסקרים מתחמיים חשוב לקבוע לא את המייחד, אלא דווקא את המאפיין. יש לנתח את רכיביו ומאפייניו של המרקם.
9. בהמשך לסעיף הקודם, במקרים רבים מבנים בתוך מרקם והשימושים שלהם הם אלה הקובעים את “רוח המקום”. התחדשות עירונית ללא שימור ודאי שתמחק גם את רוח המקום, וחסרים כלים מקצועיים, או דרישה להתייחסות ולניתוח הרוח הזאת, נשאיה ומה חשוב לשמר כדי שגם רוח המקום או משהו ממנה יישמר, לטובת המשתמשים כיום ולטובת הדורות הבאים.
10. מה בכל זאת לשמר? אילו חלקים מסך הכול? כמה? האם רק מבנים או גם שימושים מסורתיים? חלק חשוב מהתשובות צריך להינתן באמצעות סקרי שימור, אלא שאלה לרוב אינם מספקים, כיוון שחסרות הגדרות לנתונים שיסייעו בקבלת החלטות. חשוב להגדיר את המשמעותי ביותר בסקרי שימור מתחמיים ועירוניים, כדי שניתן יהיה להמליץ ולקבל החלטות בנושאי שימור ושילובו בהתחדשות. הסקר, או “תיק התיעוד המתחמי”, חייב לנתח את המרקם ולא את המבנה הבודד וחשיבותו התרבותית, שכן גם אם כמה מבנים בעלי חשיבות תרבותית ישומרו – ייתכן שהמרקם כולו יאבד.

סקרי שימור עירוניים

סקרי שימור עירוניים שתוכניות וקביעות שימור בתוכניות התחדשות עירונית מתבססות עליהם מהווים רכיב ואתגר גדול בהגדרות ובדרישות המקדמיות שלהם. פרק השימור בכל תוכנית כזאת חייב להתבסס על סקרי שימור מקצועיים. אלה מתבססים על סיורי שטח, היכרות עם מפות ועם תצלומים היסטוריים (כולל תצלומי אוויר), ועם תולדות המקום והתפתחותו. סקרים כאלה, אם לא הוכנו כראוי כשלב מקדים לתכנון, על בסיס הגדרות ומטלות ברורות של שימור מרקמי ולא של הבית הבודד – אינם יכולים להוביל להמלצות ברמה שתהיה רלוונטית לנושא שבגינו הוכנו. יתרה מזאת – הסקרים דרושים כדי לדרג את המבנים לשימור ולקבוע להם דרגת שימור, אולם כאשר המטרה היא שימור מרקמי, הראייה כולה צריכה להשתנות (בלי להפחית בחשיבות שימור הבית הבודד, כאשר זה נמצא ראוי לכך). את החסר הנובע מסקר מרקמי, במה שקשור למבנה הבודד, אפשר ויש להשלים בהוראות התוכניות, המחייבות הכנת תיקי תיעוד לעת הגשת בקשה להיתר בנייה למבנה הבודד במרקם. כיום, כאשר הסקרים אינם מרקמיים ותיקי תיעוד אינם מתחמיים ברובם, נשאלת השאלה: אם כבר קבענו, במסגרת הסקר, את הנכס לשימור וקבענו גם את דרגת השימור, מהי מטרת תיק התיעוד? מה יקרה אם בעקבות המידע שתיק התיעוד מספק יתברר שדרגת השימור שנקבעה בתוכנית סטטוטורית היא גבוהה מדי או נמוכה מדי, או שלמעשה הבית אינו ראוי לשימור כלל? התשובה האמיתית לבעיה זו היא סקרים מעמיקים יותר, המקדימים את העבודה על תוכניות – סקרים שבהם יוגדרו רכיבי המרקם ומאפייניו. אלה יכולים להיות רשת רחובות, ממדי חלקות והמרווחים ביניהן, גובה בנייה, שימושים, סגנונות אופייניים, גימור וחומרים, גוונים, גינות וצמחייה בגינות ובשטחים הציבוריים. לא תמיד חייבים לשמר את כל רכיבי המרקם, וברור שהתחדשות תביא לשינויים – אבל חשוב שלמרות השינויים תישמר זהותו של מקום, דרך המאפיינים המרקמיים שלו. לדוגמה: אם מרקם (שכונה, למשל) הוקם בתקופה מסוימת בסגנון אדריכלי אופייני, וסגנון זה מתבטא לרוב לפחות בחזית הראשית של הבתים, הרי המאפיין המרקמי יישמר גם אם יישמרו רק החזיתות וישולבו בבנייה החדשה. אם יישמרו ממדי החלקות והמרווחים ביניהן, ללא איחוד וחלוקה מחדש, יקובע מאפיין נוסף. אם גדרות וגינות בחזיתות הבתים זוהו כאחד המאפיינים, חובה לשמור על קיומן – גם אם כחדשים. אם שימושים, כגון מגורים בלבד, או שילוב של מסחר ומגורים, זוהו כמאפיין – חשוב לבחון היטב שינוי שלהם. תוספת מסחר לרחובות שבהם לא התנהל מסחר תשנה לחלוטין את אופי המקום ואת “רוח המקום”. כל אלה קשורים הן להתחדשות עירונית הן לתכנון מרקמי חדש באזור היסטורי, גם אם איננו מוגדר כ”התחדשות עירונית”.

סיכום

הדיון בהשלכותיה של התחדשות עירונית על המשמעות התרבותית של העיר דורש שקלול של כל הרכיבים, והשימור חייב להיות אחד מהם, ולא השולי שבהם. הדיון דורש חשיבה מחודשת בעולם השימור, והגדרות חדשות לשימור עירוני ולשימור מרקמי. כמי שעוסק בכך עשרות שנים, אני קורא דווקא לאנשי השימור שבינינו לחשיבה מחודשת, להבנת החשיבות שבשילוב צורכי החברה בשיקולי השימור, להירתמות השימור לצורכי החברה, ואיתה גם לצעדים הראשונים של פתרונות שלא היו מקובלים בעבר והם נכונים לשימור עירוני, כמו שילוב ושימור חזיתות בלבד, וכן הריסה מבוקרת ותוספות באזורי שימור מרקמי. כל אלה בלי להזניח את הצורך לחנך, ללמד ולהגביר את המודעות והרגישות לשימור, אצל אלו שאין זה התחום המקצועי שלהם. הידע, ההבנה, הרגישות והמקצועיות אינם פותרים את הדילמות – אבל הם סוללים דרך להידברות ולהסכמה. למרבה הצער, תרבות ושימור הם “הבטן הרכה”, ובלי שיתוף פעולה מלא, כולל של נבחרי ציבור מקומיים והציבור, הם יהיו מהדברים הראשונים שייפגעו. הדבר נכון באשר לנכס הבודד, ונכון שבעתיים כשמדובר במרקמים הגדולים ובתוכניות התחדשות עירונית.

על המחבר: גיורא סולר הוא אדריכל, מתכנן ערים, בוגר הטכניון ובית הספר הבין־לאומי לשימור ברומא. בעל משרד עצמאי המתמחה בשימור בארץ ובעולם זה יותר מ־45 שנה, הקים וניהל את מחלקת השימור של רשות העתיקות ואת מחלקת הפרויקטים של מכון גטי לשימור. עובד עם בנו, בעל תואר שני בשימור מהטכניון. המשרד עובד על פרויקטים פרטיים וציבוריים, שימור, תוספת והתאמה לשימושים חדשים של מבנים היסטוריים, ייעוץ שימור לתוכניות מתאר, הכנת תב”עות, הכנת תיקי הכרזות למורשת עולמית (אונסקו), ומאחוריו הכנה של מאות תיקי תיעוד. בשנים האחרונות המשרד חבר בצוותים אחדים העוסקים בתוכניות התחדשות עירונית.

 

 

מורשת תרבות בעידן של משברים אידאולוגיים וחברתיים

מתאר של יישוב ושכונה הוא תופעה דינמית. צורכי היישוב, רצונות תושביו ותפיסות העולם, שלהם ושל מקבלי החלטות ביישוב ומחוצה לו, מכתיבים את השינוי. השינוי במתאר בא לידי ביטוי בשינוי שחל בשימושי הקרקע, בהיקף היישוב, בנכסים הבנויים ובתשתיות. באחדים מהמקרים מייצג השינוי לאו דווקא התפתחות טבעית של יישוב, אלא משבר חברתי ואידאולוגי. צורות ההתיישבות הכפריות השיתופיות בישראל, הקיבוץ והמושב, מייצגות משבר שכזה. נכסי מורשת התרבות המוחשיים הטבועים במרחבים של יישובים אלה הם עדות להתפתחויות אלה. תפקידם זה מקנה להם מעמד של שמורת זיכרון המצדיקה את זכאותם להישמר, ובמקום להיהרס – להתאימם לצורכי ההווה.

אדריכלות ואדריכלים בקיבוץ נען: דילמות בנושאי מורשת תרבות בנויה | יוני שילה

“עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל” | יגאל אלון

תקציר

ב־5 בנובמבר 1930 עלו 42 נערים ונערות לבנות קיבוץ חדש על הקרקע החולית בשפלת יהודה. חלומם היה לבנות חברה חדשה, דגם ודוגמה להתיישבות המתחדשת בארץ ישראל. הם היו חסרי תקציב, ללא הכנה וידע מוקדמים כיצד בונים קיבוץ ואיך מכוננים חברה חדשה. למרות התחלה זו התפתח קיבוץ נען, ובמהלך השנים נודע הודות לאנשים ידועי שם רבים שהתגוררו בו: ישראל גלילי, משה כרמל, שמריה גוטמן, דוד זהבי, משה ברסלבסקי, משה ויגאל מוסינזון ואחרים. לתכנון הקיבוץ ולבניית בתיו ושכונותיו נקבצו ממיטב האדריכלים בארץ ישראל, ובהם ריכרד קאופמן, יוחנן רטנר, שמואל מיסטצ’קין, שלמה גלעד, חנן הברון, זלמן עינב, גדעון שריג ואחרים. לעובדות אלו – תולדות הקיבוץ, תכנונו ובניית בתיו – יש חשיבות בבואנו לבחון את מורשת התרבות הבנויה בקיבוץ נען. במאמר אציג את הדילמות בנושאי שימור ומורשת התרבות הבנויה בקיבוץ, שבשנים האחרונות היה לאחד מהגדולים בארץ, וכמו קיבוצים רבים אחרים שינה את מעמדו ל”קיבוץ מתחדש”. לשינוי השלכות תכנוניות וכלכליות המחייבות לקבל החלטה בדבר מעמדם, ייעודם ושימורם של מבנים שנקשרו באדריכלים ידועי שם ובדמויות מרכזיות בחיי הקיבוץ ובהיסטוריה של מדינת ישראל.

מבוא

ראשיתו של הקיבוץ כמעט יש מאין. קבוצה קטנה של נערים עירוניים עובדים התאגדו כדי לשמור על זכויותיהם במסגרת ההסתדרות. מתוך החברותא שנוצרה הם יצאו למסע חייהם – להקים יישוב קיבוצי, בית להגשים בו חלומות ומאוויים. היעדר הכשרה ומחסור חריף בידע עוררו שאלות מהותיות ומקצועיות כבר מההתחלה, אולם פרץ ההתלהבות הגדול הזין את הקבוצה ותרם להתגבשותה, והיישוב שהקימה היה לגדול היישובים הקיבוציים כיום, המתייחד לא רק בקהילתו אלא גם בעושר ובגיוון אדריכליים. המאמר דן בשאלות השימור של מורשת התרבות הבנויה של קיבוץ ששינה פניו מ”קיבוץ שיתופי” ל”קיבוץ מתחדש”. בתהליך שינוי זה עולה במלוא חריפותה שאלת השימור של מבנים בקיבוץ שתכננו ובנו מיטב האדריכלים שפעלו בארץ ישראל בשנים שלפני קום מדינת ישראל, ובשנים הראשונות לאחר הקמתה. רבים מהמבנים היו בעבר הלב הפועם של היישוב, אך כיום היו ל”מיותרים”. לכאורה ברור לרבים מחברי הקיבוץ שחשוב לשמר את מורשתו של הקיבוץ באמצעות שימור נכסיו, התאמתם לסביבה המתחדשת והשמשתם. אבל ידיעה זו איננה מספקת, ורבות המחלוקות – בעיקר לאור התקציב הנדרש לביצוע פעולות השימור. המאמר יציג את המבנים הבולטים בעיצובם ובשמות האדריכלים שנקשרו בהקמתם, ובפתרונות המוצעים לשימורם.

האדריכל ריכרד קאופמן: תוכנית מתאר לנען

ריכרד קאופמן – אדריכל ומתכנן ערים יהודי־גרמני – היה המתכנן הראשי של ההתיישבות הציונית מתחילת המאה ה־20 ועד סוף תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל. עיסוקו הנרחב בתכנון ההתיישבות הכפרית התבסס על תפיסת “עיר גנים”, השואפת לשלב בהרמוניה את הפיתוח הפיזי של מערכת בנויה עם נראות ותחושה של גן משגשג ופורח. בשנת 1933 נקרא קאופמן לנען כדי להכין לה תוכנית מתאר.

מבנה הבטון הראשון בנען: האדריכל יוחנן רטנר (1965-1891)

כיישוב יחיד בסביבה, ובעקבות אירועי 1929, נתבעו חברי הקבוצה להקים מבנה מוצק שישמש כבית ביטחון. המבנה על הגבעה, שהוא ראשון המבנים שנבנו בנען, הוא בן שתי קומות. ייחודו הוא בראשוניות ובמתכנן יוחנן רטנר, איש ה”הגנה” ואדריכל ידוע. המעבר מאוהלים לבניית קבע דרש חשיבה מפותחת יותר על תכנון הקיבוץ והתפתחותו, גם מבחינה כלכלית. שאלות ראשונות של תכנון אדריכלי, נִרְאוּת הבנייה והיישוב עלו על סדר יומם של חברי הקיבוץ לעת גידול והרחבה.

האדריכל שמואל מיסטצ’קין (2004-1908)

חותם מרכזי על נוף האדריכלות בנען שמור לאדריכל שמואל מיסטצ’קין: חדר אוכל, בית מרגוע ונופש “בית ברל”, ומבנה אמפיתיאטרון אזורי.

חדר אוכל, 1938

בניית מבנה קבע לחדר האוכל הייתה צורך השעה במלאת חמש שנים להתיישבותה של קבוצת החברים. הקיבוץ גדל במהירות. הפעילות החברתית והתרבותית כולה התקיימה סביב חדר האוכל, כפי שראה אותו המתכנן – “עורק מרכזי של הנקודה הקיבוצית”. חדר האוכל היה מקום המפגש העיקרי בין החברים. דיונים רבים התנהלו על “הפרוגרמה” של המבנה, גודלו וחלוקת חלליו כך שיתאימו גם לסדרי האוכל וגם לפעילויות חברתיות ותרבותיות: מאספת הקיבוץ ועד חגיגת ליל הסדר. המבנה התבלט בגג קשתות ייחודי, והתנשא למרחוק על רקע קבוצת האוהלים שבה התגוררו החברים. התכנון החל ב־1935, והמבנה נחנך באוקטובר 1938. בשנת 1967 הוא נהרס, ושולב בחלקו בתוכנית חדר האוכל החדש.

בית ברל – בית מרגוע לנוער העובד, 1947

הצורך בהקמת מרכז תרבותי־חינוכי ומרכז נופש לנוער העובד המאורגן במסגרת ההסתדרות עמד על סדר היום כבר זמן רב. מותו של ברל כצנלסון זירז את ההחלטה לבנות בנען את המרכז לזכרו, בית ברל.

במוצאי שבת, 13 באוגוסט 1944, בעיצומה של אספת החברים, קיבל הנואם, יוסק’ה רבינוביץ’, פתק. הוא קרא את הכתוב והחוויר, ואמר בקול חלש: “ברל נפטר”. ברל כצנלסון ליווה את קבוצת הנערים שהקימה ב־1924 את “הסתדרות הנוער העובד” מראשית דרכה, ולאחר מכן את קיבוץ נען לעת הקמתו ב־1930.

משימת התכנון הוטלה על שמואל מיסטצ’קין, שהיה מקורב מאוד לנען ולחבריה. נקבע כי ייעוד המבנה יהיה מרכז להכשרת מדריכים בחורף, ובית מרגוע לנערים עובדים בקיץ. הפרוגרמה למרכז כללה חדר אוכל ומטבח, חדרי מגורים, אולם תרבות, ספרייה וחדרי לימוד, ואמפיתיאטרון. באוקטובר 1944 נורתה אבן הפינה, וביוני 1947 נחנך המבנה במעמדם של לאה מירון, חברתו של ברל, ומוזמנים רבים. אדריכלות המבנה הושפעה מאוד מהסגנון הבינלאומי מבית מדרשו של ה”באוהאוס”, בית הספר לעיצוב ולאדריכלות שנוסד על ידי ולטר גרופיוס ופעל בגרמניה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם (1933-1919). כמי שהיה סטודנט בבאוהאוס יישם מיסטצ’קין את שלמד שם, והותיר אחריו דוגמה מייצגת חשובה לסגנון זה. המקום לא הספיק לשמש זמן רב בתפקידו המקורי. עם פרוץ מלחמת העצמאות הוא “גויס” ל”הגנה”. כאן ישבו מפקדת מבצע “נחשון”, ובהמשך – מפקדות עורפיות של מבצעים לכיבוש לטרון. כאן גם היה בית החולים שאליו הובאו פצועי הקרבות. אחרי המלחמה שב בית ברל לתפקידו המקורי, אולם בית ההבראה לא נשא את עצמו מבחינה כלכלית ונסגר סופית ב־1955. כיום משמשים המבנים לארכיון קיבוץ נען, חדרי מגורים לחיילים ומרכז לתרבות הגוף.

האמפיתיאטרון, 1953

המבנה הוקם במטרה לקרב את התרבות אל הבית. הוא נחנך ב־16 במאי 1953 בהצגה “ז’אן דארק” של התיאטרון הקאמרי, ובמשך שני עשורים אירח הצגות, מופעים וקונצרטים להנאתם של חברי נען ותושבי הסביבה. זה היה מבנה גדול, ובו במה שמידותיה התאימו לאירוח כל סוגי המופעים והתיאטרון וכן 1,675 מושבי בטון. התנהל ויכוח אם לבנות מבנה סגור או פתוח, ונראה כי שאלות של תקציב הכריעו להשאירו פתוח. המתכנן שמואל מיסטצ’קין ראה ברעיון האמפיתיאטרון תהליך משלים לבניית בית ברל. מימון המבנה וניהול הקמתו נעשו על ידי נען בסיוע המועצה האזורית. בשנות השבעים הפסיק האמפיתיאטרון לשמש מרכז תרבות אזורי ועמד שומם רוב הימים. מדי שנה בקיץ היה מתנער מן האבק ומתעורר לחיים בהצגת “חג הבנים” – אירוע קבלתם של בני נען לחברות בסוף שנת לימודיהם האחרונה בתיכון. שלד המבנה זועק לשימור, אך קצרות היד והבנת הצורך

האדריכל שלמה גלעד (2005-1922)

חדר האוכל החדש גלעד, יליד פולין, עלה לישראל עם משפחתו בשנת 1933. אחיו נרצח בידי ערבים בשנת 1936. הוא למד אדריכלות בטכניון והוסמך בשנת 1944. עם עבודותיו נמנים התיאטרון העירוני חיפה ומגדל אשכול באוניברסיטת חיפה, ובתנועה הקיבוצית – בתי תרבות וחדרי אוכל בקיבוצים כברי, גבת, הזורע, יגור, שדה בוקר ועוד. בשנת 1965 התפתח דיון בדבר הצורך של נען בבנייה ציבורית. בקופה נצברו כספי השילומים, והחברים חיפשו נתיב השקעות ראוי. הדעות נחלקו באשר למבנה חדר האוכל. המבנה הקיים של מיסטצ’קין משנת 1938 (בן 27 שנים) כבר לא תאם את צורכי הקיבוץ הגדול. בין החברים התגלע ויכוח מר בנוגע למתכנן שייבחר. למיסטצ’קין, שגם היה חבר בקבוצת המייסדים, כבר התרגלו, ואילו גלעד היה חדש וגישתו התכנונית הייתה שנויה במחלוקת, ובכלל בנען התקיים “ויכוח מר” בכל נושא. בסופו של דבר הוחלט לגשת לבניית המבנה החדש על פי הצעתו של גלעד. בפרוגרמה הודגשו גודל המבנה, אולם אוכל חדש ומטבח קיים שיצורף למבנה החדש. נתון בסיסי הכרחי היה מספר האוכלים, שעמד על 440. עלו שאלות שונות הנוגעות לפעילות המבנה כמבנה ציבורי, ובהן התכנסות כל הציבור יחד, בליל הסדר לדוגמה. בתכנון הבסיסי חולק אולם האוכל לשני אגפים, מה שמנע אפשרות להתכנסות של כל הציבור. הימים היו ימי המעבר לשירות עצמי בחדרי האוכל, וגם בנען הוחלט – אחרי ויכוח ואיומי המזכירה ציפורה גלילי להתפטר – לעבור להגשה עצמית. אדריכלות המבנה שנבנה בסגנון הברוטליסטי הצטיינה בהבלטת האלמנטים של הבנייה והקונסטרוקציה: חזיתות בטון וטיח בטון (“קרצפוץ”), צבע אפור וחזיתות מסיביות שזכו להקלת מה בחלונות זכוכית גדולים ושקופים. פנים המבנה שפע ציפוי עץ אלון, מה שתרם ליצירת אווירה חמה וביתית. המבנה נחנך ביוני 1967, שנת מלחמת ששת הימים הסוערת.

מועדון, חדר זיכרון וספרייה

מאז חנוכת חדר האוכל בשנת 1967 הורגש ביתר שאת חסרונו של מבנה נאות לתרבות שיהווה אכסניה לפעילויות התרבות לסוגיהן: אספות והתוועדויות, מפגש חברתי יומי, הרצאות ומפגשי למידה, ערבי זיכרון וכמה אירועי חג. בשנת 1977 עלתה מחדש שאלת הקמתו של המועדון. הקמת המבנה סמוך וצמוד לחדר האוכל החדש החלה בשנת 1981, והסתיימה בהתכנסות רבת־משתתפים בשנת 1984. קו אדריכלי מתואם מאחד את מקבץ המבנים של חדר האוכל, המועדון וחדר הזיכרון והספרייה. הקורות הענקיות הבונות את גג חדר האוכל קיבלו בשכנות את קירות המועדון האפורים בצבע הבטון, והעניקו למבנה אופי ציבורי מזמין וחשוב. עיצוב הפנים שילב כורסאות מרופדות בבד צמר בצבעים שקטים, והרבה עץ אלון. התקרה הייחודית, העשויה מלוחות פח משולבים, משרה תחושת יופי שקט ומזמין. גם בחלוף השנים נשמר אופיו הסולידי היפה של המבנה, והוא עומד במבחן הזמן כמרכז פעיל של נען. קומת הקרקע של המבנה נבנתה כספרייה המרכזית של נען, והפכה למוקד תרבותי. בשנת 2018 הועתקה הספרייה למבנה אחר ובמקומה, בשטח שהתפנה, חולקה הקומה לכמה חדרים. אלה זכו לעיצוב משרדי, וקלטו אל תוכם את הנהלת נען והנהלת החשבונות. את האווירה הרוחנית החליפה גישה חומרנית מִנְהלית. קומת הקרקע הפכה לצומת קבלת ההחלטות של הנהלת נען.

אולם הספורט: האדריכל חנן הברון (2000-1931)

חנן הברון, יליד גרמניה, היה ממקימי קיבוץ רעים שבנגב המערבי. הוא למד אדריכלות בטכניון בחיפה והחל לעבוד במקצועו ב־1952. הברון היה מראשוני האדריכלים במחלקה לתכנון של הקיבוץ המאוחד. האולם בנען הוא רב שימושי בתפיסתו. מתקיימים בו בעיקר אירועי ספורט, כדורסל, וחוגגים בו את חג הפסח על ליל הסדר הגדול המאכלס למעלה מ־1000 איש ואישה, חברי נען וילדיהם. המבנה מעוצב בסגנון הבינלאומי. הוא עשוי שלד במילוי אבני סיליקט, עם מדרגות וגגוני בטון מרחפים. מדרגות אבן מסיביות המשמשות את מושבי הכיסאות משמשות גם לפריסת השולחנות בחגיגת ליל הסדר. המבנה נחנך ב־1961 הורחב בהמשך ומשמש עד היום את אוכלוסיית נען, חבריה וילדיה, בכל פעילויות הספורט, ועדיין נחוג בו מדי שנה ליל הסדר רב המשתתפים. (בשנת הקורונה 2020 התבטל החג הציבורי).

גן הזיכרון: אדריכל נוף גדעון שריג (1934-)

גדעון שריג, יליד דנציג פולין, הביא לארץ רעיונות חדשניים, ובהם גן ההרפתקאות הראשון בישראל על גדת הירקון בצפון תל־אביב. הוא תכנן גם גנים לאומיים, ובהם גן לאומי ציפורי, פארק הכרמל ועוד. הקמת גן הזיכרון בנען לוותה בדיונים רבים ובהתלבטויות מתמשכות. הנצחת חברי נען ובני נען שנפלו במלחמות ישראל ביקשה פתרון מרגש ומעורר כבוד. בשנת 1980 סוכם על הקמתו של גן זיכרון שיישא את שמם של חברי נען ובני נען שנפלו במלחמות ישראל. התכנון הוטל על אדריכל הנוף גדעון שריג, והוא הונחה לתכננו כך שיהיו בו גן הרפתקאות פעיל, מוקד הנצחה בעל אופי פיסולי אומנותי, ואמפיתיאטרון קטן שישמש להתכנסות באירועי הזיכרון של נען. הגן נחנך ב־1981, במהלך טקסי הזיכרון בנען. במוקד הגן נמצאת פינת זיכרון ובה שמות הנופלים, ועל הקיר ציטוט משירה של רחל: “ברית אמת היא לנו, קשר לא נפרד, רק אשר אבד לי – קנייני לעד”. חומר הגלם העיקרי היה אבן חול כורכר מנוסרת ומעובדת בסגנון “מוקאדם”, שהשתלבה היטב בקרקע המקומית של נען.

בית גלילי: מבנה רב־תכליתי לזכרו של ישראל גלילי

מתכנן ראשון – שמשון הלר (1935–2005), המחלקה לתכנון של התק”מ מתכנן שני ממשיך – זלמן עינב (1928-)

ישראל גלילי, ממייסדי קיבוץ נען ודמות מרכזית בחיי הקיבוץ, הלך לעולמו ב־8 בפברואר 1986. אישיותו והשפעתו הגבירו את הרצון להנציח את זכרו. משימת התכנון הוטלה על האדריכל שמשון הלר מהמחלקה לתכנון של התק”מ. בכיוון ובסגנון האדריכלי בחר הלר במבנה מורכב, רב־שימושים, בציפוי אבן גיר נסורה. הפרוגרמה שגובשה כללה: אולם בגודל 750 מושבים עם במה גדולה ומבואה מרכזית לקליטת קהלים גדולים, חדר זיכרון לגלילי, אולפן למוזיקה ולמחול. טקס הנחת אבן הפינה התקיים בפברואר 1988, אולם הבנייה התעכבה ומתעכבת עד היום. העיכובים מקורם בעיקר בשיקולי תקציב, אך הם מבטאים את סדר העדיפויות של הקיבוץ בדבר הצורך במבני ציבור בכלל, ובבית גלילי בפרט. הפרוגרמה למבנה השתנתה גם כן, התכנון התארך והתפיסה השתנתה, ובעקבותיהם הוחלפו מתכנני המחלקה לתכנון במשרדו של זלמן עינב. נראה שחוסר היכולת להשלים את המבנה מקורו בהתחבטות הקשה בין הציבורי לפרטי, ובהמעטה בחשיבותה של השפעת המורשת על חוסנה של הקהילה.

דיון: הדילמות והפתרונות

עד כאן סקרנו את נכסי מורשת התרבות הבנויה בנען. נגענו בהולדתה של אדריכלות הנישאת על גלי המעשה החלוצי הנלהב, שלא תמיד היה מסוגל לראות את התמונה הכללית. בנען של היום השתנו סדרי העדיפויות מקצה לקצה. תהליכי ההפרטה שמים את המשפחה במרכז ומשפיעים על בית המגורים, על חינוך הילדים ועל הקפדה על איכות חיים ואיכות הסביבה, הנוף והמרחב הפתוח. מבני ציבור גדולים ומורכבים שבלטו בעברם המפואר ניצבים ברחבי הקיבוץ ונתפסים כמיותרים, נטולי “קשר ושפה” לקיבוץ המתחדש. מצב זה מעלה בקהילת נען שאלות רבות: מהי מורשת הקיבוץ? למי היא חשובה? בשביל מה? לאיזו תכלית? מה הם תהליכי המיון ושיקולי העדפה בשמירה על מבנים היסטוריים? איך לשלב את מבני הציבור הגדולים בעידן של “הקיבוץ המתחדש”, בסביבה של הפרטות מתמשכות? איך להתמודד עם סוגיות כלכליות שהן תוצר של השינוי במעמד הקיבוץ ושל עלויות השימור הגבוהות הנדרשות להשמשת הנכסים? בהיעדר חשיבה כוללת וראייה מקיפה של תכנון התפתחותו של הקיבוץ, ובלא תוכנית שימור סדורה, התפתחה בנען מציאות שבה משמרים “פה ושם”, בראייה מזדמנת. דוגמאות לכך הן הניסיון לשמר את “בית החמרה” כמוזיאון המוקדש לסיפורה של נען במערכות ההגנה והביטחון ובחיי היום־יום בשנותיה הראשונות, 1921–1949; הפעלתה של מאפייה משוחזרת מימים עברו והפיכתה למוקד מבוקש לממכר סוגי לחם רבים; מיקום ארכיון הקיבוץ בבית ברל, מה שתרם לשימור המבנה ולחידושו. זוהי גישה נקודתית המתמקדת במבנים בודדים, רובם ורנקולריים. ראייה מצומצמת שכזו מאפיינת גם את רשימת נכסי מורשת התרבות הבנויה שהוכנה בקיבוץ נען. בהתאם להנחיית התוספת הרביעית לחוק התכנון והבנייה הקים הקיבוץ ועדת שימור, ובסיועה של פרופ’ עירית עמית־כהן גיבש מסמך הכולל רשימת מבנים ועצים לשימור והגיש אותה לאישורה של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה של המועצה האזורית גזר. נוסף על כך, במבנים היסטוריים ברחבי הקיבוץ הוצבו שלטים המתעדים את האירועים והדמויות שנקשרו בהם. לצד פעולות אלה, הניסיונות לשמר בקיבוץ את המבנים המרכזיים הנזכרים כאן נתקלים באמירות דוגמת “בשביל מה?”, “השימור אינו חשוב”. הסיבה המרכזית היא כלכלית – העלויות גבוהות של שימור מבנה היסטורי – אך היא אינה היחידה. בנען מתנהל מאבק גם על קרקע לבנייה, על סדרי עדיפויות בהפעלת הקהילה, ועל ההפרטה של הקיבוץ. נראה שמגמת פניו של הקיבוץ – להפוך ליישוב קהילתי – מתקשה להותיר מקום וערך לרכיבי מורשת על כל המשמעויות הכרוכות בכך. מבני הציבור ושילובם בקיבוץ המתחדש הם הנפגעים העיקריים מגישה זו. מכיוון בלתי צפוי קם גורם נוסף שתוצאות פעילותו עלולות לפגוע ברצון וביכולת לשמר. הוראת רשות מקרקעי ישראל מספר 654 להעביר לידי הרשות המקומית (המועצה האזורית) את מבני הציבור המרכזיים הקיימים ביישובים. הוראה זו מחוללת בלבול ומחלוקות בדבר דרך הטיפול במבנים ודרכי השימור שלהם, ועלולה לפגוע ברצון ובאפשרות לשמר.

סיכום והמלצות

תיאור התמורות שחלו בקיבוץ נען, מצבם של נכסי מורשתו התרבותית הבנויה והדילמות שחברי הקיבוץ מתמודדים איתן מצביעים על הצורך לשנות כיוון ולהבטיח את קיומם של המבנים ההיסטוריים שנקשרו באירועים היסטוריים, מקומיים ולאומיים, בדמויות מרכזיות בתולדות היישוב והאדריכלות בארץ ישראל. לשם כך ראוי לנקוט כמה צעדים:

• שינוי יחסה של קהילת הקיבוץ לתהליכי השימור בנכסי מורשת התרבות הבנויה. שינוי זה יכול להיעשות באמצעות מינוי של “משוגע לדבר” שיוביל וידחף למימושו.
• הכנת תוכנית אב ליישוב, שישתלבו בה תוכניות פיתוח של מבנים היסטוריים שנבחרו לשימור.
• יצירת מוקדי פעילות תרבותיים וכלכליים בנכסי מורשת התרבות הבנויה.
• לימוד כל החוקים והתקנות הנוגעים לתחום השימור ויישומם.
• הכנת תב”ע חדשה ליישוב, לבחינת ייעודי הקרקע ולהבטחת מהלכי השימור.
• שימוש במערכות דיגיטליות מתקדמות לבחינת אפשרויות השימור של נכסי מורשת התרבות הבנויה והשמשתם.
• שילוב השימור בתוכניות הפיתוח הכלכליות של היישוב. ברשותנו ידע רב על דרכים לטיפול באתרי מורשת. החוקים והאמנות, פרי עבודתם של גופים רבים, מציעים שיטות עבודה והתנהלות שיבטיחו את נכסי מורשת התרבות הבנויה ויפתחו אותם. עלינו לחזור ולבחון את האפשרויות לשימורם ולפיתוחם של האמפיתיאטרון, בית ברל, חדר האוכל, המועדון ובית גלילי, ולצידם – של מבנים נוספים שהם עדות למורשתו של קיבוץ נען. בעבודתי רבת השנים כמנהל הפיתוח ברשות הטבע והגנים נחשפתי לדילמות השימור. במקרים שבהם נדרשה חשיבה מרחיקת לכת וקובעת יעדים, ההבנה וההכרה בערכים תרבותיים קדמו להגדרת התקציבים. לאחר הדיון בחשיבותם של הערכים החל שלב חיפוש המשאבים. שלב זה קודם כחלק מפרויקטים עתידיים של פיתוח במערכות התכנון המקומיות, המחוזיות והארציות – הכול בהתאם לחשיבות הערך ולתרומתו לזהות קהילה ולגיבושה.

על המחבר: יוני שילה הוא יליד 1943, בן וחבר קיבוץ נען. הנדסאי אדריכלות מטעם הטכניון. השלים את השכלתו בקורסי ניהול פרויקטים בבנייה (אפעל ואוניברסיטת תל־אביב), ובקורס למתכננים במרחב הכפרי (טכניון). היה המתכנן של קיבוץ נען בשנים 1978–1984. ניהל את מדור ניהול הבנייה בתק”מ בשנים 1984–1987. יוני שילה כיהן כמזכיר קיבוץ נען בשנים 1992-1990, ושוב בשנים 2010–2012. היה מנהל הפיתוח במחוז מרכז של רשות הטבע והגנים בשנים 1993–2010.

Yoni@naan.co.il

מקורות
• גלס, מ’ (2008). יחד או לחוד? הקיבוץ והשכונה הקהילתית. רמת אפעל: יד טבנקין.
• דניאלי, י’ [ללא תאריך]. שילובה של האומנות באדריכלות הקיבוץ. יד יערי יום יום. https//yadyaarl.blogspot.com/2014/06/blog-post_8964.html
• חיוטין, ב’ וחיוטין, מ’ (2010). אדריכלות החברה האוטופית: קיבוץ ומושב. ירושלים: מאגנס
• טל, ע’ (1991). התכנון האדריכלי של הקיבוץ 1920–.1930 א.ב. תכנון.
• כהנא, פ’ (2011). לא עיר לא כפר: האדריכלות של הקיבוץ 1910–.1990 רמת אפעל: יד טבנקין.
• עמיר, א’ (2014). ארכיטקטורה ואוטופיה בקיבוץ. תיאוריה וביקורת, ,43 321–.332
• עמית־כהן, ע’ (,2016 8 ביוני). תפקיד ותפקוד: מורשת תרבותית ורנקולרית בקיבוצים. הרצאה פני פורום מתכננים ומנהלי תכנון בקיבוצים.
• עמית־כהן, ע’ (2011). חצר הקיבוץ: ערכים ונכסים ותרומתם לחוסנה של חברה משתנה. אתרים – המגזין, ,1 43–.56
• צור, מ’ ודניאלי, י’ (עורכים) (2008). ספר שמואל מיסטצ’קין: לבנות ולהבנות בה – אדריכלות הקיבוץ בישראל. בני ברק: הקיבוץ המאוחד.
• קרניאל, צ’ וצ’רצ’מן, א’ (2012). שינויים במאפייני התכנון המרחבי והאדריכלי בקיבוץ כביטוי של השינוי במבנה הקיבוץ ובאורחות חייו. ירושלים: המכון ללימודים עירוניים
https://did.li/DG0ql .בירושלים העברית האוניברסיטה ואזוריים
• קידר, ד’ וקשטן, א’ (2019). מסמך מנחה לתכנון היישובים במרחב הכפרי. מרכז המועצות האזוריות.
• פורמן־נעמן, יעל (עורכת) (2017). הכינוס הארצי ה־2 לשימור מורשת התרבות בישראל – קובץ מאמרים: אומנות השימור, בין רוח לחומר אותנטיות, רוח המקום וקהילה.
מינהל שימור ברשות העתיקות; המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל; המחלקה לגיאוגרפיה וסביבה באוניברסיטת בר־אילן.

 

תכנון פיזי למרחב, שימור, והיחסים ביניהם

ככלל, תכנון פיזי למרחב מטרתו לייצר מסמך חוקי, נסמך על הגדרות שזכו להסכמה רחבה, שעל פיו ייקבעו שימושי הקרקע שיועדו למרחב, פריסתם, מופעם והתייחסותם זה לזה. פעולת השימור של מרחב שואפת גם היא לייצר מסמך חוקי, להתבסס על הגדרות שזכו להכרה ולהסכמה ולשמר את ייחודו. אלא שאם הראשון קודם להקמתם של נכסים ותשתיות, וזוכה לכאורה בזמן ובחשיבה מעמיקה המתייחסים למגוון של גורמים ומאפיינים מעורבים או עלולים להיות מעורבים בתהליך, השני נועד לקבע מצב קיים באמצעות הבלטת ערכי המרחב – ההיסטוריים, העיצוביים והתרבותיים – והצגת כלים להגנתם. הבחנות אלה מקדמות תהליך שכותרתו “תכנון העשייה השימורית”, והוא מתאפיין בחשיבה ובכלים המאזנים בין צורכי המרחב בהווה לבין הרצון לשמר את ערכיו גם עבור הדורות הבאים.

שימור ותכנון בקהילה הקיבוצית המשתנה כרכיב משמעותי בזהות הקיבוץ | צאלה קרניאל

תקציר

בשנים האחרונות מתאפיינים הקיבוצים בתנופת פיתוח שהיא תוצאה של תמורות חברתיות, כלכליות ותרבותיות. למצב זה יש השלכות על מרחב הקיבוץ, על עיצובו ותכנונו. התכנון העכשווי נועד לתת פתרונות להתפתחויות החדשות, אך הוא גם מבטא דילמות בדבר אופן הייצוג של רכיבי הזהות הקהילתית הייחודית של הקיבוץ בתכנון פיזי־מרחבי שיאפשר מחד גיסא שמירה על הזהות הקהילתית הייחודית, ומאידך גיסא קידום ופיתוח של הקיבוץ כיישוב חי, יצרני ופעיל. מטרת מאמר זה היא להתמקד בתמורות שחלו בעשור האחרון בתכנון הקיבוצי, ולבחון את יחסי הגומלין בינם לבין השינויים בערכי היסוד של חברי הקיבוץ. לשם כך יוצגו מאפייני התכנון המרחבי הקיבוצי בעבר ובהווה, ויידונו הדרכים לגיבוש מענה תכנוני מותאם לצורכי היישוב הקיבוצי לאור שינויים קיימים ועתידיים באורח החיים הקיבוצי ותמורות במרחב הכפרי.

מבוא: התכנון הקיבוצי בעבר ובהווה

מאמר זה פותח חלון אל התכנון הקיבוצי, המושפע בשנים האחרונות מהתמורות החברתיות, התרבותיות והכלכליות שחלו בקיבוץ. המאמר מציג את נקודת המבט שלי; של אדריכלית בת קיבוץ שעברה להתגורר בתל־אביב, ושבבואה לבקר את משפחתה המתגוררת בקיבוץ נתקל מבטה בשינויים שחלו בו. בתי המגורים שהפכו גדולים ומפוארים, והשטחים הפתוחים בתוך הקיבוץ שהפכו מקוטעים ומגודרים. בעקבות התבוננות זו התחלתי לחקור את הנושא כחלק מלימודיי לתואר השני בתכנון עירוני, וביקשתי ללמוד על התהליכים והתמורות המאפיינים את תכנון הקיבוץ כיום בהקשר של השינויים באידאולוגיה ובאורח החיים הקיבוצי. לאחר סיום לימודיי התחלתי בעבודה משותפת עם יד טבנקין, התנועה הקיבוצית ומרכז המועצות האזוריות, במטרה להציע אסטרטגיות ניסיוניות בסוגיות של תכנון ועיצוב מרחבי במרחב הקיבוצי המתחדש, תוך כדי בחינת המשמעות החברתית, הכלכלית והערכית המתלווה לתהליכי השינוי שעובר הקיבוץ. כתפיסה תכנונית וחברתית, הקיבוץ בעברו היה “לא עיר ולא כפר”. אלטרנטיבה לעיר הקפיטליסטית, חלופה המבוססת על השאיפה לחזור אל הטבע, אל עבודת האדמה ואל העבודה הפיזית, ולצידה מאפיינים אורבניים הנעדרים מיישובים כפריים או פרבריים (כהנא, 2011). החיים הקיבוציים התבססו על שוויון, עזרה הדדית ושותפות מלאה בכל תחומי החיים, כולל ברכוש ובקרקע. מאז ראשית ימיה של ההתיישבות הקיבוצית הציב תכנון הקיבוץ אתגר אדריכלי ייחודי בפני מתכננים ואדריכלים, שביקשו לממש את האידיאל החברתי־שוויוני שעליו נבנו חיי היישוב. ניצנים ראשונים לתכנון אוטופי מסוג זה הופיעו כבר במאה ה־19, אולם רובם היו בגדר ניסיונות שנותרו על הנייר, ולא זכו לחיים של ממש. בקיבוץ, לעומת זאת, תורגם החזון החברתי למרחב פיזי תוסס וחיוני. רעיון השיתופיות והשוויוניות בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בעקרון התכנון של מרחב משותף לכל תפקודי החיים: הייצור, החינוך, הבריאות ועוד. כל אלו רוכזו סביב מוקד הקיבוץ – המדשאה הגדולה שליד חדר האוכל וליד שאר מבני הציבור, שהייתה מרכז חיי החברה והתרבות. הקיבוץ כולו שימש מרחב רציף להולכי רגל. הגינון הציבורי, נוף השבילים והמרחב שבין הבתים – כולם שירתו את התפיסה החברתית, השיתופית והשוויונית. נוסף על שוויוניות התבסס אורח החיים הקיבוצי על ערכים של פשטות, צניעות ושלילת הקניין הפרטי. ההזדהות עם ערכים אלו הביאה לאידיאל של הסתפקות בתנאי דיור צנועים מאוד, ולקביעה כי דירת המגורים היא רכושו של הקיבוץ. לכן דירת המגורים לא נתפסה במונחים של רווחה, טריטוריה פרטית או מקור לרצונות ולמאוויים של החבר, והוא כלל לא היה שותף לתכנון שלה. בעשורים האחרונים מתחולל שינוי חד באידאולוגיה ובערכים המכוננים של החברה הקיבוצית, והיא הופכת מחברה שיתופית לחברה בעלת מאפיינים שיתופיים חלקיים בלבד. בד בבד חלה ירידה בקרנה של החקלאות, ומספר העוסקים בחקלאות בקיבוץ הולך ומצטמצם. לאחר שנים של דעיכה חלה במרבית הקיבוצים צמיחה מואצת, והם מתנסים בדרגות שונות של הפרטה – בין השאר בתחומי הבנייה והבעלות על מגרשי המגורים. שינויים ערכיים אלו קיבלו ביטוי גם במרחב הפיזי של הקיבוץ, ויש המזהירים מפני הרס מרקמו הייחודי של המרחב הקיבוצי המשותף (בר אור ויסקי, 2010; חיוטין וחיוטין, 2010; כהנא, 2011). השינוי בערכי היסוד הפך חברה בעלת עקרונות שיתופיים קשוחים לחברה השואפת לאפשר לפרט לחיות לפי רצונו, ומכירה בחשיבות המשפחה כיסוד הבסיסי שלה. הדבר בא לידי ביטוי בהעברת חלק גדול מהתפקודים שיועדו להיות שיתופיים ושוכנו במבנים משותפים אל תחום הדירה המשפחתית, וכן בהסטת הדגש מהגנים הציבוריים, ובייחוד מהגן הנרחב סביב חדר האוכל, אל הגינות הפרטיות (כהנא, 2011). לצד השינוי בערכים אפשר לזהות גורמים חיצוניים שקיומם או היעדרם השפיע על חזותה של סביבת המגורים הקיבוצית: פתיחת היישוב למבקרים, לעובדים ולצרכנים חיצוניים, היחלשות המוסדות המרכזיים של התנועה הקיבוצית, החלת תקני תכנון ארציים וגנריים על תוכניות הבנייה בקיבוצים, שינוי מדיניות המקרקעין של רשות מקרקעי ישראל (רמ”י) והקמת שכונות ההרחבה הקהילתיות, ועוד. התכנון מחדש של הקיבוצים, הוספת ההרחבות הקהילתיות סמוך 2 כהכנה או כרקע ליישוב הישן, הדרישה לפרצלציה של שטח המחנה לתהליך של שיוך הדירות לחברים, החלת תקני משרד התחבורה בנוגע לכבישים ולחניה על הקיבוצים, הסדרי הבעלות בקרקע, מיכון החקלאות, תעסוקת רבים מחברי הקהילה מחוץ ליישוב, ובמגוון רחב של עיסוקים ועוד – כל אלה הביאו את הקיבוצים, בעיקר המתחדשים אך גם השיתופיים, לאבד במידה ניכרת את אופיים המקורי ולהפוך לדמויי יישובים קהילתיים פרבריים. לא עוד “לא עיר, לא כפר”, כפי שהגדירו את הקיבוץ מייסדיו, אלא יותר פרבר ממעמד הביניים, שהוא בד בבד גם עיר וגם כפר  .(Achouch & Morvan, 2012) גורמי התכנון הפנימיים בקיבוצים מתמודדים עם קשיים רבים בהובלת תהליכי התכנון עקב היעדר ידע מקצועי, היעדר סמכויות ותקציבים והיעדר חזון תכנוני ארוך טווח. כל אלו יוצרים קושי גדול בהתמודדות עם דרישות מוסדות התכנון מבחוץ, ועם דרישות חברי הקיבוץ מבפנים. נשאלת אפוא השאלה – מהי תמונת העתיד של הקיבוץ? האם אפשר ליצור הלימה בין רכיבי הזהות הקהילתית הייחודית של הקיבוץ לבין תכנון המרחב העתידי שלו? כיצד אפשר להתאים את העקרונות ורכיבי היסוד בזהות הקהילתית לשינויים עתידיים, כדי לשמור על הזהות הקהילתית הייחודית ובד בבד לקדם ולפתח את הקיבוץ כיישוב חי, יצרני ופעיל? התכנון בקיבוץ: הדילמות וההצעות לפתרון המדיניות הלאומית המכוונת לציפוף, לצד עלויות הקרקע הגבוהות ומגמת חזרה של הדור הצעיר ליישוב הכפרי, יצרו ביישוב הכפרי הזדמנות לפיתוח של מגורים חדשים ממגוון סוגים. בעשור האחרון נפסקה כמעט כליל הקמת שכונות הרחבה, ונוצרה הזדמנות לחשיבה חדשה בתכנון של התחדשות והתפתחות היישוב הכפרי בראייה אינטגרלית היוצרת חיבור ורצף, ונותנת מענה לצרכים קהילתיים וסביבתיים ולדרישה להצטופף בתוך “תחום המחנה” הקיים. הדרישה לבנייה מגוונת, צנועה וצפופה יותר מגיעה גם, בין השאר, מתוך הקהילה הקיבוצית ועקב הבנה שהתפשטות וזחילת הפיתוח לשטחים הפתוחים אינן נכונות ואינן אפשריות. נראה אפוא כי תהליך התכנון בקיבוץ היה תהליך מעגלי: ראשיתו במהלך של פריצת גבולות ושינויים גדולים, והמשכו במיתון ובשיבה לחלק ממאפייני הבינוי הקיבוצי המסורתיים. לאחר סיום גל הבנייה הראשון, שהביא להכרה מסוימת ביתרונות המרחב הקיבוצי הוותיק, החלה חשיבה מחודשת על תכנון המרחב העתידי של הקיבוץ (קרניאל וצ’ר’צמן, 2012). כיום אפשר לזהות בקיבוצים רבים רצון לשמור בתכנון ובבינוי על ערכים המאפיינים את חיי הקיבוץ, דוגמת הגבלה של כניסת כלי רכב ושמירה על שטחים ציבוריים פתוחים רציפים. העיסוק התכנוני הקיבוצי־ממסדי התרכז עד לא מזמן בעיקר בשני נושאים – בשימור של מבנים ואתרים בקיבוץ, ובהיבטים של בעלות על קרקעות ושיוך נכסים. נושא התכנון לא טופל במסגרת של חשיבה וראייה כוללות. בשל כך קמה יוזמה משותפת ליד טבנקין ולתנועה הקיבוצית העוסקת בנושא התכנון האדריכלי והמרחבי של הקיבוץ בעבר, בהווה ובעתיד. היוזמה מבוססת על עבודה משותפת עם גורמי התכנון המקומיים בקיבוץ, שמטרתה בחינה של כיווני ההתמודדות עם שאלות תכנון. לימוד הצרכים והקשיים, לצד זיהוי החוזקות והכוחות המקומיים, מאפשרים לפתח דיאלוג משמעותי עם חברי הקיבוץ. המטרה אינה לקבוע כיצד הקיבוץ אמור להיראות בעתיד, ואף לא לקבוע חוקים ותקנות שיש לעמוד בהם כדי להיקרא קיבוץ, אלא לנסות להעלות את השאלות – הקהילתיות, החברתיות, התכנוניות והמרחביות – שכל קיבוץ חייב לשאול את עצמו, כדי שיוכל לתכנן לעצמו את דמותו העתידית. במסגרת היוזמה הוקם פורום רכזי תכנון מקיבוצים שונים, והתקיימו ימי עיון וכנסים שהוקדשו לשאלות הקשורות באופי הקהילה כתהליך משלים הכרחי לתהליך הסטטוטורי, בדרכים אפשריות לקיים תהליכי שיתוף הקהילה בתכנון, בסוגיות של שימור, הרחבות קהילתיות ועוד. מיפוי הנושאים לדיון התבסס על שאלון שהופץ לרכזי ועדות התכנון בכל יישובי התנועה. נמצא כי מרבית הקיבוצים לא ערכו תוכנית אב טרם הכנת התב”ע, ומרביתם אף אינם מקיימים תהליכי שיתוף ציבור בתכנון. התוצאה היא שגם בקיבוצים שבהם תהליך התכנון הושלם במלואו, השאלות המהותיות בדבר אופיו של היישוב לא נדונו מעולם, ונוצר פער בין התכנון הסטטוטורי המתקדם לבין התהליכים החברתיים והקהילתיים. הפער בין היעדר הדיון מחד גיסא, לבין קיומן של הנחיות מפורטות ומחייבות בתב”ע מאידך גיסא, מקשה לגבש הסכמות פנימיות וליישם את הנחיות התב”ע. כך, אף שלמרבית הקיבוצים קיימת תב”ע מאושרת, או לקראת אישור, היא מהווה כלי מוגבל למדי לביטוי נושאים ערכיים, מופשטים ועקרוניים. נדרש אם כן תהליך משלים שיוכל לבטא את חזון התכנון הפנימי של הקיבוץ ואת ההסכמות הקהילתיות בדבר אופיו והפיתוח העתידי בתחומו. הסכמות שכאלו יקלו לממש הנחיות שנקבעו בתב”ע או לנסח הנחיות אחרות, המתאימות יותר לצורכי הקיבוץ וחבריו. אולם הדיון הפנימי אינו יכול לספק מענה כולל, שכן השינוי העיקרי במבנה המרחבי של הקיבוץ נובע מדרישות התכנון ומתקנים הנקבעים ברמת המדינה. רגולטורים רבים פועלים ומכוונים את הפיתוח של היישוב הכפרי: מינהל התכנון במשרד האוצר, לשכות תכנון מחוזיות, מועצת מקרקעי ישראל, רשות מקרקעי ישראל (רמ”י), משרד הבינוי והשיכון, משרד החקלאות, משרד התחבורה ואחרים. החלתם של תקנים אלה קיבעה את הפתרון הפרברי כפתרון הגנרי לתכנון הקיבוצים, בלי להתחשב באופיים של הקיבוצים, השונה בתכלית מאופיים של יישובים כפריים אחרים במרחב הישראלי (יסקי, 2010). הצורך בגיבוש מענה תכנוני מותאם לצורכי היישוב הכפרי דחף את מרכז המועצות האזוריות לגבש מסמך מנחה (מדריך יישומי) לתכנון הישובים הכפריים 2019 (קידר ואחרים, 2019). המסמך נועד לשמש כלי לתכנון היישובים במרחב הכפרי עבור התושבים, מתכנני המרחב ומוסדות התכנון והרגולציה. הוא עוסק בשלושה סוגי יישובים כפריים עיקריים הכלולים במועצות האזוריות: המושב, הקיבוץ והיישוב הקהילתי. המסמך מנסה לתת מענה לשינויים המתרחשים והחזויים במרחב הכפרי, באמצעות חשיבה מחודשת ופיתוח קווי מדיניות וכלי תכנון מותאמים למציאות המשתנה. גידול האוכלוסייה ומשאב הקרקע המוגבל מחייבים הגדלה של צפיפות הבינוי ועירוב שימושים, בלי לוותר על איכות חיי הקהילה, על המרחב הציבורי ועל סביבה בת־קיימא ונגישה לכל האוכלוסייה. לשם כך יש לפתח כלי מדיניות שיביאו להתחדשות ולהתפתחות המספקות מענה לצורכי הקהילה, תוך נטילת מחויבות, זיקה ואחריות של תושבי המרחב הכפרי לשטחים החקלאיים והפתוחים שבתוכם הם חיים – ובראשם המשך הפעילות והעיבוד החקלאיים. במסגרת אחריות זו על תושבי המרחב הכפרי לקבל על עצמם, בין השאר, גם מגבלות הנוגעות לגודל האוכלוסייה, להיקפם ולאופיים של הפיתוח והבינוי, ולצמצום “טביעת הרגל האקולוגית” של היישובים על חשבון שטחים פתוחים וחקלאיים.

המדריך היישומי דן בכמה סוגיות ליבה, ומציע כלים לקידום הטיפול בהן. בין היתר, תפקידו של היישוב הכפרי ואחריותו המרחבית כלפי סביבתו החקלאית והפתוחה, לצד סוגיות הקשורות בקהילה, מגורים, תחבורה, תנועה, ניידות ונגישות, מורשת, זהות וטבע. בכל נושא נסקר הרקע הרלוונטי לתכנון ונקבעים עקרונות תכנון מנחים, שימושים מוצעים, הנחיות בסיסיות והנחיות מומלצות. בסוף כל נושא מוצגים כלי בחינה לבדיקת הטמעת הנושא בתכנון. לאור אופיו הייחודי של הקיבוץ, מובן שגיבוש המענה התכנוני לא יהיה שלם ללא עיסוק ברכיבים הקהילתיים הייחודיים לכל קיבוץ. בלב הדיון בתכנון היישוב הכפרי בכלל, והקיבוץ בפרט, ניצב הרכיב הקהילתי. הקיבוץ הוא יישוב המתנהל כקהילה מגובשת המקיימת במסגרתה מעורבות וסולידריות חברתית, ורואה ברכיב הקהילתי מאפיין מרכזי וחיוני של זהותה בהווה ובעתיד. לאחרונה גיבש אגף חברה וקהילה בתנועה הקיבוצית את תפיסת הקהילה הקיבוצית במיטבה, המבטאת את המכנה המשותף העובר כחוט השני בין כל הקיבוצים – למרות ההבדלים ביניהם. לקהילה הקיבוצית יש מאפיינים ייחודיים שאפשרו לה להתמודד עם האתגרים החברתיים־כלכליים המורכבים של העשורים האחרונים, תוך שינויים והתאמות למציאות ולסביבה המשתנה, ואף לצמוח ולהתחזק. הקיבוצים הוקמו כאגודות שיתופיות־חקלאיות (אגש”ח). אופן ההתאגדות של הקיבוץ מאפשר לו לנהל בעצמו את קהילת חבריו, לשמר את נכסי היישוב בבעלות משותפת ולנהל באחריות משותפת את השטח הפתוח סביבו. להגדרות המשותפות של הקהילה יש השפעה מכרעת על אופי היישוב, קצב הצמיחה שלו, התנהלותו המקיימת וחזותו הפיזית־מרחבית. שמירה על הרכיבים הקהילתיים, ובהם האגודה השיתופית, ניהול עצמי, קליטה, בעלות משותפת על נכסים, הגדרת הקהילה, תשתית חינוכית ותרבותית, היא חיונית ליצירה ולמימוש של תמונת ההווה והעתיד של היישוב הכפרי, בהתאם לאופן שבו בחר להגדיר את עצמו. אופיו של הקיבוץ קשור גם במורשתו החקלאית, ולהיותו מוקף בשטח פתוח שעימו הוא מצוי במגע יום־יומי. הדבר מחייב את חברי הקהילה הקיבוצית לשמור על זיקתה לשטחים הפתוחים הסובבים אותה, ולשאת באחריות לקיומם ולשימוש ראוי בהם – לצורכי עיבוד חקלאי, תיירות, שמירת טבע או קיימות. התכנון הוא פעמים רבות הביטוי הפיזי לתהליך חברתי־ארגוני אסטרטגי של היישוב. כלומר הוא חלק מתהליך רחב יותר, המגדיר ומשקף את פני היישוב, זהותו ואורחותיו לעוד שנים רבות. נוסף על כך ששיתוף הקהילה הוא כלי מיטבי לבירור העמדות וסדרי העדיפויות של תושבי היישוב, הרי פעמים רבות אפשר לנצל את תהליך התכנון גם לחיזוק החוסן הקהילתי, ליצירה ולריענון של הזהות הקהילתית המשותפת, ולבניית הסכמות בסוגיות חברתיות שיש להן השלכה על התכנון. כלי התכנון המשמעותי שאפשר להשתמש בו להשגת מטרות אלו הוא הכנת פרוגרמה/תוכנית אב קהילתית־חברתית, שתהיה הבסיס לתכנון ולהתפתחות היישוב. ככזו, עליה לבטא את המאפיינים הייחודיים לקיבוץ, ובהם “רוח המקום”, אופייה החברתי של הקהילה, גודלה הרצוי והחזוי, קצב הגידול המתוכנן עבורה, ולקבוע בהתאם להם את דרכי הפיתוח המתאימות.

סיכום

בחינה של היבטי התכנון בקיבוצים רבים בשנים האחרונות העלתה כמה הבחנות עיקריות:

• ייחודיות המרחב הקיבוצי נובעת מהשילוב בין רכיבים פיזיים־מרחביים לרכיבים חברתיים־ערכיים. שני היבטים מרכזיים מבטאים את השתנות הקיבוץ – שינויים בערכי היסוד ובאורחות החיים של חברי הקיבוץ ותושביו, ושינויים במאפייני התכנון המרחבי של הקיבוץ. השינויים כרוכים אלה באלה, והשינוי הפיזי משקף, וייתכן שגם מבשר, את השינוי החברתי ואת השינוי האידאולוגי.
• למרות השיח התקשורתי המקובל בדבר מותו של הקיבוץ, לא כל חברי הקיבוץ ממהרים לזנוח את הערכים הקשורים באורח החיים הקיבוצי. קיים רצון לשמור, בתכנון ובבינוי, על ערכים המאפיינים את חיי הקיבוץ, ובהם הגבלה של כניסת כלי רכב ושטחים ציבוריים פתוחים רציפים, במיוחד בקרב בני הדור הצעיר הנקלטים בקיבוץ.
• קיימת הסכמה שלפיה כדי שהקיבוץ ימשיך להתקיים כקיבוץ, גם אם מתחדש, מסגרת החיים בו חייבת לכלול יסודות מהותיים של שיתוף, אשר אם אינם מתקיימים, כבר אין לראות ביישוב קיבוץ. החיפוש אחר מסלולים חלופיים של פעילות קולקטיבית מייצר מודלים חדשים וגיוון של המציאות הקיבוצית הכוללת. בכל קיבוץ נדרשים כיום התושבים לקבוע לעצמם מה מקומם של רעיון השיתוף השוויוני, הקהילה הדמוקרטית וחיי החברה המייחדים את הקהילה שלהם ביחס לסביבה החיצונית.
• כדי לשמור על האיכויות המרחביות הייחודיות לקיבוץ, יש להתוות דרך ביניים המשלבת בין הצרכים והרצונות השונים של חבריו, ומציעה סינתזה בין הערכים הישנים לבין מציאות החיים החדשה. שימורו ופיתוחו של המרחב הקיבוצי כיום מותנים בשמירה על המרחב המשותף הציבורי הפתוח והבלתי מחולק כמקום מפגש רב־ממדי ורב־גילי. היכולת לממש זאת תלויה באופייה של הסולידריות הקהילתית, בריבונותה של הקהילה, ביכולתה להעמיד סדר יום משמעותי משלה ובעמידתה על מימושו.
• יש צורך בהגדרת דרישות ותקני תכנון ייחודיים לקיבוץ, במקום להחיל על היישוב הכפרי אמות מידה וסטנדרטים של המרחב העירוני, כגון רוחב כבישים ותקני חניה, פרוגרמות לשטחי ציבור וגודל מרבי.
• מסמכי תוכנית סטטוטורית הם כלי מוגבל למדי לביטוי של נושאים ערכיים, מופשטים ועקרוניים. לפיכך, יש צורך להשלים את התכנון הסטטוטורי בתכנון פנימי־קהילתי. נדרש אפוא דיון משלים שיגדיר את חזון התכנון הפנימי של הקיבוץ ואת ההסכמות הקהילתיות בדבר אופיו והפיתוח העתידי בתחומו.

הצעד הבא הוא חשיבה על תמונת העתיד של הקיבוץ בעשור הבא. לשם כך יש לפתח חשיבה המייצרת הלימה בין רכיבי הזהות הקהילתית הייחודית לקיבוץ לבין התכנון המרחבי העתידי, ולהתאים את העקרונות ורכיבי היסוד בזהות הקהילתית לשינויים העתידיים, כדי לשמור על זהות קהילתית ייחודית גם בעתיד ביחד עם קידום ופיתוח הקיבוץ כיישוב חי, יצרני ופעיל. בתוך כך עולה השאלה, האם יש מקום לחשיבה גם על תפקיד לאומי חדש לקיבוץ? משבר הקורונה, שנכנס בסערה לחיינו, טומן בחובו הזדמנויות חדשות בהקשר של עתידו של היישוב הכפרי בכלל, ושל הקיבוץ בפרט. בהיבט היישובי, צורת החיים הייחודית מאפשרת התמודדות קהילתית משותפת עם סוגיות של בריאות, כלכלה, חברה, חינוך ועוד. בהיבט הארצי, השינויים בהרגלי העבודה והחיים (עבודה מהבית, קרבה לשטחים פתוחים, בתים פרטיים) משנים את האיזון בין המרחב הכפרי לעירוני, ומגדילים את כוח המשיכה של היישוב הקיבוצי.

על המחברת: צאלה קרניאל היא אדריכלית ומתכננת, העוסקת בתכנון עירוני וסביבתי; מתמחה בתכנון בקיבוץ, המציע התמודדות מושכלת ומוסכמת עם פיתוח עתידי המבוסס על הגדרת עקרונות קהילתיים ותכנוניים משותפים; מובילה מיזם בשיתוף יד טבנקין, מרכז המועצות האזוריות והתנועה הקיבוצית, העוסק בתכנון המרחב בקהילה הקיבוצית המשתנה; שותפה בעריכת המסמך המנחה לתכנון היישובים הכפריים.

Tzeela.karniel@gmail.com

מקורות
• בר־אור, ג’ ויסקי, י’ (עורכים) (2010). הקיבוץ: אדריכלות ללא תקדים. הביתן הישראלי, התערוכה הבינלאומית ה־12 לאדריכלות, הביאנלה בוונציה.
• חיוטין, מ’ וחיוטין, ב’ (2010). אדריכלות החברה האוטופית: קיבוץ ומושב. מאגנס.
• יסקי, י’ (2010). לא עיר ולא כפר – קיבוץ. בתוך ג’ בר־אור וי’ יסקי (עורכים) (2010), הקיבוץ: אדריכלות ללא תקדים (עמ’ 208–294). הביתן הישראלי, התערוכה הבינלאומית
ה־12 לאדריכלות, הביאנלה בוונציה.
• כהנא, פ’ (2011). לא עיר לא כפר: האדריכלות של הקיבוץ 1910–.1990 רמת אפעל: יד טבנקין. https://www.mhh.org.il/he/articaels/item/699/
• קידר, ד’ וקשטן, א’ (2019). מסמך מנחה לתכנון היישובים במרחב הכפרי. עריכה: מ’ כרמל וצ’ קרניאל. יד טבנקין. 
• קרניאל, צ’ וצ’רצ’מן, א’ (2012). שינויים במאפייני התכנון המרחבי והאדריכלי בקיבוץ כביטוי של השינוי במבנה הקיבוץ ובאורחות חייו. ירושלים: המכון ללימודים עירוניים ואזוריים האוניברסיטה העברית בירושלים https://did.li/DG0ql

 

נכסי מורשת במרחב משותף: מחלוקות ודילמות

בגלל תפקידם הייצוגי והחשיבות הרבה המיוחסת לערכים ולמסרים שהם מבטאים, נבחרים נכסי מורשת בקפידה. הבחירה מעוררת כמעט תמיד עניין ציבורי רחב, והוא מתחזק כאשר מדובר במרחב שאל נכסי המורשת הפזורים בו מתייחסת יותר מקבוצה חברתית אחת. הוויכוח בין הקבוצות מתנהל באשר לבחירת הנכסים, לאופן השימור, לדרך שבה יודגשו או יוצגו הערכים, לפיתוח ולניהול הנכסים. כל צד מנסה לשכנע בנכונות בחירותיו, וכך קורה שהוויכוח בין הקבוצות על הנכסים במרחב המשותף משקף, יותר מכל תוצר תרבותי אחר, את הלך הרוח של התקופה, את הקונפליקטים, הריגושיות והאינטרסים הפוליטיים והלאומיים של הגורמים המעורבים.

מוזיאון האצ”ל: מיקומו ומעמדו במכלול פארק ז’בוטינסקי/שוני | איציק שמחון, נינה קול (קלקין)

תקציר

בבקעת הנדיב, בין זכרון יעקב לבנימינה, משתרע פארק שכינויו בפי כול “שוני”, וגם “ז’בוטינסקי”. כפל השמות מעיד על ייחודו. בשטחו מצויים שרידים מתקופות שונות, כל תקופה ואירועיה, אורחות חייה ותרבותה. המפגש בין התקופות והשרידים ההיסטוריים השונים מייצר בקרב מעצביו ומנהליו דילמות בין רצונם להקנות ייצוג הולם ושווה לכל שריד, לבין שיקולי העדפה והחלטות להתמקד בתקופה אחת ובסיפור אחד. סקירה זו מתארת את בחירתם של כותביה לדון במעמדו של מוזיאון האצ״ל המצוי באתר, ובתפקידו לייצר דיאלוג בין חלקי החברה באמצעות השרידים ההיסטוריים המשקפים מגוון של תרבויות.

פארק ז’בוטינסקי/שוני: מרחב רב־רבדים, זמנים ושרידים

בבקעת הנדיב, בין זכרון יעקב לבנימינה, משתרע פארק ז’בוטינסקי, הידוע גם בשמו האחר, פארק שוני. נוסף על שני השמות הללו, יש לפארק עוד שני שמות: השם הרומי מיומס והשם שומי – שיש הרואים בו שיבוש שמו של כפר יהודאי מן המאה ה־3 (איור 1). ריבוי השמות מעיד על טיבו של המקום – מרחב שהוא רב־רבדים, זמנים ושרידים. נטיעת הפארק הושלמה בשנת 1988 במסגרת פעילותן של המועצה הארצית לשימור אתרי ראשית ההתיישבות, קרן תל חי וקרן קימת לישראל. הפארק, המשתרע על שטח של 36 דונם, כולל חורשה רחבת ידיים של עצי חרוב ואורן ומדשאות, שרידי תיאטרון מהתקופה הרומית, בריכת שחייה רומית עתיקה, מוזיאון לאומנות ובו חלקי עמודים ותקרה מן התקופה הצלבנית, ושרידי מבנים ששופצו וחודשו על ידי העות’מאנים בסוף המאה ה־19. מבנים עות’מאניים אלו שימשו את אנשי בית”ר משנת 1940 ועד 1946. עם עזיבתם להתיישבות הקבע הוקמה במקום חוות שוני – מרכז לנוער עולה. החווה נסגרה ב־1948. לוחמי מחתרת האצ”ל המשיכו להתאמן במרחב זה עד קום המדינה (גראור,1997 עמ’ 53). בשנת 1988 הוקם במבנה העות׳מאני מוזיאון האצ”ל, ובשנת 1990 הוקמה בפארק עצמו אנדרטה לזכרם של הנופלים בפריצה לכלא עכו ושל עולי הגרדום. ריבוי הנכסים מתקופות שונות – הרומית, הצלבנית, העות׳מאנית וטרום המדינה – והערכים שהם מייצגים, מביאים לפתחנו תהליך מורכב של קבלת החלטות בדבר בחירת הנכסים, אופן השימור והפיתוח, הדרך שבה יודגשו או יוצגו הערכים הטמונים במקום, והדרך להקנות ייצוג הולם לכל תקופת עבר. היות שממגוון שמותיו של הפארק התקבל השם פארק ז’בוטינסקי, והבחירה מעידה גם על העדפתם של מנהלי האתר ומעצביו, נתמקד בסקירה זו בשימורם של נכסי מורשת הנקשרים בתנועת בית״ר וחיילי האצ״ל, ובהתייחסותם לנכסים ולתקופות האחרות.

התצוגה והמפגש בין תקופות וערכים

מכל התקופות שיש להן עדויות בפארק ז’בוטינסקי/שוני בולטות שתיים: התקופה הרומית והתקופה העות’מאנית. השרידים מהתקופות הללו זכו לשימוש חוזר בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, ולאחר הקמת מדינת ישראל. בשימוש החוזר, בעיצוב ובתצוגות בשרידים אלה באה לידי ביטוי ההתלבטות כיצד לכבד כל תקופה, על נכסיה וערכיה, ובה בעת להתאים את הנכסים לצורכי ההווה ולתפיסותיו (איור 2).

פארק ז’בוטינסקי/שוני, מוזיאון מורשת האצ”ל והאנדרטה

בהמלצת מנחם בגין נקרא הפארק על שמו של זאב ז’בוטינסקי (1940-1880), מפקד האצ”ל ומנהיג תנועת בית”ר. בשנים 1941–1948 התמקמו בשוני אנשי בית”ר, ולצד היישוב האזרחי הפכה שוני למרכז אימונים של האצ”ל. מנובמבר 1947 פעלו במקום שני בתי ספר: האחד לסגנים מפקדי כיתות, והאחר לקצינים מפקדי גונדות (יחידות צבאיות) של האצ”ל (גראור,1997, עמ’ 50). כאן תרגלו הלוחמים טקטיקות לחימה, ומאתר זה יצאו לפעולות שמטרתן למגר את השלטון הבריטי, מתוך אמונה שכך יביאו למדינה חופשית לעם היהודי בארץ ישראל. מבית הספר לסגנים שבאתר הפארק יצאו לוחמי המחתרת לתקיפת רכבת הנשק הבריטית (1 באפריל 1948), ולתקיפת מחנה 80 הבריטי (6 באפריל 1948); מאתר שוני הם יצאו גם לפעולת הפריצה לכלא עכו (4 במאי 1947) ולפעולות נוספות. מדובר אפוא באתר שהוא בעל משמעות היסטורית, לאומית ופוליטית, גם אם שנויה במחלוקת. המוזיאון הוא מבנה ששורשיו רומיים, הוא שימש כח’אן עות’מאני, ובהמשך התגוררו בו אנשי בית”ר. הביקור במוזיאון כולל חוויה אור־קולית והדרכה. החוויה האור־קולית נחווית בשלושה חללים. היא כוללת שלושה סרטונים קצרים ובהם עדויות של לוחמי המחתרת, וסגנונם מותאם לרוח שנות האלפיים. התפאורה מינימליסטית, ומשתנה מחלל לחלל. חוויית הביקור במוזיאון היא תנועה של מתבונן־שומע מחדר לחדר. ההדרכה מתווכת את המידע המוצג בסרטונים ומרחיבה אותו בהתאמה לקהל המבקרים המגוון (איור 3). במעלה הפארק נמצאת האנדרטה לזכר הפורצים לכלא עכו. את האנדרטה עיצבה בשנת 1990 האומנית איילת ביתן שלונסקי, כמגן דוד שעדיין אינו שלם, ולרגליו שמות הנופלים והלוחמים אשר עלו לגרדום בעקבות הפריצה לכלא עכו. האנדרטה מרשימה בגודלה, מופשטת בצורתה, וכוללת מידע חרוט באבן על הפריצה לכלא עכו (איור 4). גבול האתר נתחם על ידי המצבות המקוריות שהונחו על קברי הנופלים. המוזיאון והאנדרטה מעוררים הזדמנות לשיח דינמי, ולעיתים למחלוקת, על מורשת האצ״ל. במקום שבו עמד בית הספר לסגנים של האצ״ל נמצא כיום הפארק, ובו ממצאים מחפירה ארכאולוגית מקיפה שנעשתה בשנות השמונים בראשותו של הארכאולוג אלי שנהב (שנהב, 1990, עמ’ 60). התגליות רובן מהתקופה הרומית, אך גם מהתקופות הצלבנית והעות’מאנית.

השרידים הארכאולוגיים: האמפיתיאטרון, בריכת השחייה, הח׳אן העות׳מאני והמוזיאון הארכאולוגי

הממצאים הארכאולוגיים בפארק ז’בוטינסקי הם אטרקציה שונה בתכלית מהמוזיאון שתואר לעיל. תיאטרון רומי עתיק ומבנה מן המאה ה־2 לספירה ששימש בריכת שחייה ניכרים לעין המבקרים, ומעוררים סקרנות באשר למורשת האדריכלית והתרבותית שהם מייצגים. הממצאים הרבים מהתקופה הרומית שנתגלו בחפירות באתר תועדו וכוסו, וממצאים ניידים הועברו למוזיאון הארכאולוגי שבמקום. אדריכל השימור גיורא סולר תכנן את מרחב התיאטרון כך שייראה בכל הדרו. מרצפת התיאטרון המקורית (האורקסטה) נשמרו חלקים מרשימים, ואלה יכולים להעיד על גודלה המדויק. במרכז הרחבה לוח שיש ששימש כנראה מקום מזבח לכבוד סֶמֶלֶה, אימו של אל היין ופטרון התיאטרון דיוניסוס (שנהב, 1990, עמ’ 60). קוטרו של התיאטרון מרשים, ועומד על יותר מ־60 מטרים. שורת המדרגות התחתונה היא מקורית, וחשופה לקהל. שפע הממצאים הללו אפשרו לאדריכל השימור לשחזר בביטחון את ההרוס. השחזור כלל שורות מושבים עליונות ובמה מוגבהת, וכך התיאטרון הרומי העתיק לא איבד מחיוניותו, ומשמשגם כיום אתר מופעים. המבקר בקונצרט באמפי שוני כיום חוֹוֶה את המבקר הרומי בן האלפיים באותו מקום, בחוויה חושית ורגשית, ומקבל את סיפור המורשת הרומית האדריכלית והתרבותית במפגש בלתי אמצעי, ללא תיווך של מדריך (איור 5). הבריכה הרומית העתיקה ומקום כניסתם של השחקנים בתיאטרון הרומי העתיק משמשים כיום מוזיאון מיוחד במינו. מוצבים בו היפים בפסלים של הפַסל אחיעם שושני, אשר לפני מותו תרם למדינת ישראל יותר מתשעים יצירות פיסול שלו. הבריכה הרומית, שקוטרה שווה לזה של התיאטרון, מעוטרת פסיפסים, ומצויה בה כתובת של מי שבנה את הבריכה מחדש במאה ה־5 לספירה. שוני – מבנה של אמפיתיאטרון שחציו במה וחציו בריכת שחייה – מהווה אתר ייחודי בעולם (שנהב, 2020).

שוני: הח’אן ושרידיו

שוני פירושו בערבית “אסם תבואה”, ואכן, המבנה הרומי שניצב כמסדרון התוחם את התיאטרון הוסב בתקופה העות’מאנית לח׳אן לסוחרים, ושימש 9 מבנה הח’אן כולל תצוגה בשלושה לפרנסתם של אנשי חרבת חורי. חללים קטנים, ובה ממצאים ארכאולוגיים מהתקופה הרומית שהתגלו במקום. בחלל הוקצתה פינה למקטרות חֵמר מהתקופה העות׳מאנית שנמצאו בח’אן. החלק המפורסם ביותר בשרידים העות׳מאניים הוא חלקו הדרומי של מבנה הח’אן, אשר מעליו קומה נוספת ובה חלון שלוש קשתות (טריפורה). חלון זה הונצח על שטר מאה שקלים ישנים, שנשא את דמותו של ז׳בוטינסקי (איור 6).

אתגרים ודילמות בניהול אתר משולב: המקרה של פארק ז’בוטינסקי/שוני

התקופות השונות ושרידיהן מציבים בפני מנהלי הפארק אתגרים: כיצד לאזן בין שלוש התקופות המרכזיות באתר, לנהלן כך שהמבקרים במרחב הפארק כולו ייחשפו הן למורשת הציונית הן למורשת האדריכלית והתרבותית הרומית ולזו העות׳מאנית? בניהול אתר משולב כזה עומדות דילמות: באיזה אופן להציג את נכסי המורשת השונים המעוררים מחלוקת ומייצגים עמדות פוליטיות בקהל המבקרים? ככלל, אתרים רבים בארץ מייצגים מורשת שלה שני מוקדים ויותר, מוקדים אשר יוצרים לעיתים כר לחיכוכים. ראו לדוגמה את חדר הסעודה האחרונה בהר ציון, שהוא אתר חשוב לשלוש הדתות: עבור הנצרות הוא מייצג את ראשית קיומה של הכנסייה; היהדות גורסת כי בקומה שמתחת לחדר הסעודה האחרונה נמצא קבר דוד; ובקומה שמעל לחדר הסעודה האחרונה בנוי המינרט של המסגד המוסלמי נבי דאוד. בפארק ז’בוטינסקי/שוני יש לדיון זה היבטים שונים: טיפוח האתר והעדפת שימורו של שריד אחד על פני האחר; נגישות והדרכה; סוג התפקוד הנבחר לכל שריד; הצגת המכלול או התמקדות בשרידים נבחרים ועוד. בסקירה זו נתמקד בשני אתגרים מרכזיים: הוויזואלי והפוליטי.

האתגר הוויזואלי: התמודדות עם מורשת חבויה

המטיילים המגיעים לפארק ז’בוטינסקי פוגשים אתר נעים ושקט, מרוחק מהכביש. בפארק מדשאות נרחבות, תיאטרון רומי עתיק ומוזיאון לאומנות שנושק לבריכה רומית עתיקה. מוזיאון האצ”ל: עיצוב הנוף בפארק מצניע את הנוכחות של מוזיאון האצ”ל. השביל המרכזי מהחניה מוביל היישר אל התיאטרון הרומי העתיק. עצי הפארק נטועים סביב השביל המרכזי ומציעים למבקר פינת משחקים ממערב לשביל, ושולחנות לפיקניק בצל העצים ממזרח לשביל. מוזיאון מורשת האצ”ל ממוקם בקצה החורשה. הכניסה למוזיאון היא צדדית, בקצה הצפון־מזרחי של השביל המרכזי. תכנון הנוף מאתגר את המוזיאון להנכיח את הימצאותו באתר כנכס היסטורי, ללא ממצא ויזואלי ארכאולוגי דומיננטי (איור 7). שרידים עות’מאניים: מעל שורות הישיבה באמפיתיאטרון וסביבן יש מבנה עגול ששופץ בתקופה העות’מאנית והפך לח’אן – ח’אן שוני. סמוך לכניסה לאמפיתיאטרון המשוחזר ניצב מבנה מדרגות מברזל, המייצג את מבנה היציע הרומי. מבנה המדרגות מיועד להדגיש כי מה שנראה לעין הוא אומנם ח׳אן עות’מאני בן כמאתיים שנה, אך הוא בנוי על בסיס מסדרון היקפי שהוא תשתית היציע (circular ambulatory) של התיאטרון הרומי, שגילו 1,800 שנה. וכך השרידים העות׳מאניים הופכים שוליים בנוף האדריכלי הרומי המרשים. שרידים מימי האצ״ל: חדרי הח’אן שימשו מחסה לאנשי בית”ר וללוחמי האצ”ל שפעלו במקום בשנות הארבעים של המאה ה־20. בני משפחות הלוחמים דאגו לקבוע על דלתות החדרים שלטים עם שמות הלוחמים, אך הדלתות חבויות משום שהן מופנות אל גב התיאטרון (איור 8). המטווח החבוי של לוחמי המחתרת, בחיבור בין הבריכה למוזיאון האצ”ל: בדיונים בין הארכאולוג אלי שנהב לבין גיורא סולר, אדריכל השימור, הוחלט לחפור את המקטע הדרומי של האמה היוצאת מן הבריכה לכיוון הבריכות המדורגות, אך הוא כוסה לבקשת ותיקי האצ”ל. הסיבה לבקשה הייתה רצונם לשמר את המטווח של בית הספר לסגנים של האצ”ל (שנהב, 2020). אך בפועל שחזור המטווח לא תוקצב, ושוליו המזרחיים של הפארק – ובהם המטווח – המהווים מוקד לשימור הזיכרון, נותרו מכוסים בעפר וללא שימור. האנדרטה לזכר הנופלים בפריצה לכלא עכו: האנדרטה מוסתרת בין עצי הפארק. מיקומה הוא יתרון וחיסרון כאחד. החיסרון הוא שעצי הפארק מסתירים אותה, והיתרון הוא באינטימיות בצל העצים, המאפשרת למבקר התייחדות עם הזיכרון. מיקומה הגבוה של האנדרטה מכבד את זכרם של הלוחמים (איור 9).

תכנון ופיתוח אדריכלי עתידי

בחינה של תכנון המכלול, שימור שרידיו, עיצובם והתפקודים שנבחרו עבורם מעידים על הבלטה של התקופה הרומית. כזה הוא שימור מבנה התיאטרון וסביבתו, השייכים לתקופה הרומית, והימנעות מהבלטתם של הח’אן העות’מאני ושל מקום פעולתם ומסתורם של פעילי מחתרת האצ”ל. עובדות אלו מביאות את מנהלי האתר לתכנן פיתוח אדריכלי עתידי אשר ישפוך אור על המורשת החבויה בשוני כיום. אדריכלות הנוף היא השפה של המרחב. היא מציירת למבקר תמונה המציגה את הנקודות המרכזיות בפארק, ולעומתן את הנקודות המשניות. המוזיאון למורשת חיילי האצ”ל במצבו כיום מוגדר בשפתה של אדריכלות הנוף כמשני באתר. האתגר הוויזואלי בפארק שוני הוא הניסיון להשוות בין הרבדים ההיסטוריים המרכיבים את מכלול המורשת בפארק שוני באמצעות פיתוח עתידי. כמענה לאתגר הוויזואלי, וכדי שהמוזיאון ייצג שכבה משמעותית בין מכלול המונומנטים הנגלים לעינו של המבקר בפארק, אנו עומדים לשנות את מיקום הכניסה למוזיאון (איור 10). הכניסה הנסתרת תתרחב ותמוקם למעשה בתוך התיאטרון. המבקרים ההולכים בשביל המרכזי לכיוון התיאטרון הרומי ייחשפו למבואה של המוזיאון עם כניסתם למונומנט הגדול של הפארק. המבואה במוזיאון המורשת תהיה פתוחה בפני כל מבקר, ותמשוך את העין באמצעות הצגת מתקן תקשורת שיואר בפנס מיוחד, תואם התקופה. שינוי אדריכלי פשוט למדי זה יאפשר למצב את המוזיאון כחלק מהמכלול הרב־שכבתי של הפארק.

האתגר הפוליטי באתר: שוני או מורשת ז’בוטינסקי

בחינה של תכנון המכלול, האתגר הייחודי באתר ז’בוטינסקי/שוני טמון בכך שהוא מייצג מחלוקת בחברה הישראלית בת ימינו. ההיכרות עם מאפייני החברה הישראלית, והמחקר המתמקד בקבוצותיה ובעדותיה, מעידים שסיפורה של מחתרת האצ”ל אינו מתקבל כפרק בהיסטוריה, אלא כמקורותיה של מפלגה. פועל יוצא מכך הוא שיש הרואים במוזיאון חלק ממפעל להקניית מורשת פוליטית, ויש החשים מחויבים להדיר רגליהם ממנו. עובדה זו מביאה למחיקה של מורשת היסטורית במפעל הציוני ותרומתה לו. ואכן, המוזיאון למורשת לוחמי האצ”ל בפארק ז’בוטינסקי הוקם במטרה להנציח את חלקם בהיסטוריה של הקמת המדינה. באתר זה יצרו מתכנניו ומעצביו מרכז המנציח גורמים שונים שהיו נוכחים בפארק ושותפים לזהותו – קרן קימת לישראל, עמותת ברית חיילי האצ”ל ואנשי נחלת ז’בוטינסקי. יש לציין כי היחסים בין קק”ל וקרן היסוד, שהיו הקרנות המרכזיות של ההסתדרות הציונית, לבין אנשי בית”ר היו עכורים, והתפתחו לכדי חרם הדדי בשנות השלושים של המאה ה־20 (גראור,1997, עמ’ 51). קק”ל לקחה על עצמה להנציח את תנועת בית״ר ומנהיגה. היא פנתה אל מנחם בגין, שהיה מפקד האצ”ל בזמן ש”בית הספר לסגנים” התנהל בפארק, וכאמור בגין הוא שנתן לפארק את שמו- “ז׳בוטינסקי”. אולם בפי “העם” נקרא המקום דווקא בשמו מהתקופה העות’מאנית – אולי בגלל נוחות ההגייה, אולי בשל הנטייה לקרוא למקום בשמו הערבי כדי להישמע מושרשים בו. בסופו של דבר, השם “שוני” השתרש אף שאינו מייצג את הנכס הרומי באתר וגם לא את הנכס ההיסטורי הישראלי שהמוזיאון וקק”ל ביקשו לשמר.

לצלוח את האתגרים: תכנון פיתוח עתידי במערך השיווק, ההדרכה והפעילות במוזיאון

מנהלי המקום מחויבים להנחלת מורשת האצ״ל, ומולה ניצב האתגר הפוליטי. מצב זה מביא את צוות הניהול לקיים דיון מתמיד ולעסוק בפיתוח תוכניות עתידיות בכמה היבטים: בהיבט הוויזואלי הנופי, כאמור לעיל: הנכחתן של נקודות הציון ההיסטוריות של האצ״ל באתר; וכן בהיבטים של השיווק, ההדרכה והפעילות באתר. רבים מהבאים לאתר מבכרים להגיע למופעים, לפיקניק בפארק או למוזיאון האומנות. מטרת השיווק היא לחשוף את המבקרים לאטרקציות הקשורות למורשת האצ״ל שבאתר. ניהול האתר מתמודד עם דילמה זו בשל האתגר הפוליטי של קירוב הבאים למוזיאון האצ״ל. לכן השיווק מדגיש את מורשת הגבורה של לוחמים שיצאו משוני לפעולות המציתות את הדמיון, את המורשת הציונית טרום הקמת המדינה, וכגירוי נלווה מדגיש את יופיים של הפארק, התיאטרון המרשים והמוזיאון לאומנות. ההדרכה במוזיאון מתאפיינת גם היא בהתמודדות עם האתגר הפוליטי. צוות ההדרכה בחר להרחיב את הצגת האתר כולו ולהראותו כמכלול היסטורי על כל שכבותיו, מהתקופה הרומית ועד לתקופת המחתרות. הרחבה זו מעמידה את פעילות האצ”ל על רצף היסטורי בן אלפיים שנה, החל בתקופה הרומית, שבה הייתה יהודה פרובינציה נשלטת ותושביה נתינים, ועד להפיכת היהודים לעם חופשי בארצם. חוויית הביקור במוקדי האצ״ל היא בעיקרה של קשב ושיח, ומעוררת התלבטות כיצד להעביר את המסרים באמצעות חוויה חושית אטרקטיבית ואפקטיבית. בתוכניות עתידיות תתמקד “הפעלת” המבקר במוזיאון בחוויה אינטראקטיבית, במשחקים בסגנון “חדר בריחה” ובדיון מסכם הכולל ליבון ערכים שעלו מן הפעילות. בדרך זו יינתן מקום לביטוי קונפליקטים ולדיון חי בערכי המורשת בנכס המשותף לכלל חלקי העם. הפעילות במוזיאון כוללת כיום אירועים מיוחדים בחגים ובמועדים. ביום העצמאות מתקיימות פעילויות מיוחדות לכל המשפחה במוזיאון, בפסח מתקיימות הצגות ופעילויות יצירה, וביום הזיכרון נערך באתר שוני טקס יום הזיכרון. מוזיאון האצ”ל הצטרף לפרויקט “מוקירים את הנופלים” ביום הזיכרון הממלכתי לחיילי צה״ל. המוזיאון עורך טקס לנופלים בפריצה לכלא עכו המונצחים באנדרטה שבפארק ז’בוטינסקי. לטקס חשיבות רבה במפעל ההנצחה – הוא מבטא את רחשי הכבוד לנופלים, מספר לקהל הרחב את סיפורי הלוחמים, ומקדם את ההבנה שכל הלוחמים היו שותפים למטרה נעלה אחת – כינון מדינה עצמאית לעם היהודי בארץ ישראל, כל מחתרת בדרכה. פעילויות אלה, ועימן דרכי ההדרכה במוזיאון ושיווקו, מטרתן להנחיל את המורשת של לוחמי האצ״ל כהיסטוריה הראויה לזיכרון, ולייצר דיאלוג.

סיכום

סקירת אתר ז’בוטינסקי/שוני התמקדה באתגרים ובדילמות שיש בניהול אתר מורשת מורכב, המרובד בארבע שכבות היסטוריות טעונות בערכים היסטוריים, תרבותיים, לאומיים וחברתיים שונים. האתר שוני כולל את מוזיאון האצ”ל בפארק ז’בוטינסקי/שוני בתוך מכלול הטבע, התרבות והמורשת שמציע הפארק. דנו באתגרים הוויזואליים שמציבה בפנינו אדריכלות הנוף בפארק, בתחרות על תשומת ליבם של המבקרים אל מול אלמנטים ארכאולוגיים דומיננטיים ופעילים דוגמת התיאטרון הרומי, ובאתגר הפוליטי בעידן של תמורות חברתיות והתפתחויות אידאולוגיות המנכסות מורשת לעמדות פוליטיות. עמדנו על תוכניות הפיתוח העתידי לטובת כל נכסי האתר – שינויים אדריכליים, שינויים בהיבטי השיווק, ההדרכה וחוויות המבקרים. כל אלה הן תוכניות שמטרתן לקדם הסכמות על מורשת האצ”ל ועל זכאותה לשרוד כנכס היסטורי, כאחת המחתרות שלחמו לתקומת ישראל – ללא קשר לשיוך פוליטי בהווה. אנו תקווה כי אתר שוני, על פארק ז׳בוטינסקי ומוזיאון האצ״ל אשר בו, יעניק למבקרים חוויה מרתקת, מגרה לדיון ולהקשבה; כי ישכיל להנחיל מורשת של חברה אשר ערה לכל גווניה ולנרטיב לאומי רחב, ואשר מבכרת את המשותף על פני השונה, תוך הבנה והערכה הדדיות; כי יזמן דיאלוג בין קבוצות במגוון נושאים – היסטוריים, תרבותיים וחברתיים – וכפועל יוצא מכך ייצר עניין גם ברבדים החבויים הנוספים בשוני, כמו נכסי המורשת העות׳מאנית או השרידים הצלבניים.

על המחברים: איציק שמחון, מנהל מוזיאון האצ”ל בשוני ומנכ”ל עמותת ברית חיילי האצ”ל, בוגר אוניברסיטת בר־אילן, היה שליח ראשי של הסוכנות היהודית בניו יורק ומייסד את “מעוזי” בית”ר בנתניה.

Itziksimhon68@gmail.com

נינה קול (קלקין), רכזת הדרכה, מוזיאון האצ”ל בשוני, מורת דרך עצמאית, בעלת תואר מוסמך(A.M)  אומנויות התיאטרון, אוניברסיטת תל־אביב.

Ninatourguide@gmail.com

מקורות
• גראור, מ’ (1997). ההתיישבות של התנועה הלאומית בשנים 1939–.1977 מכון ז’בוטינסקי בישראל.
• טפר, י’ ופלג־ברקת, א’ (2009). חורבת עלק ברמת הנדיב. רמת הנדיב והאוניברסיטה העברית.
• עבר הדני (2002). בנימינה – פנינת השומרון: הכפר ע”ש הנדיב הידוע, תרפ”ב-תשי”ג. המועצה המקומית בנימינה.
• שטיין־אשכנזי, א’ (1989). פלוגות העבודה של בית”ר (1931–1935). קתדרה, ,51 148–.172
• שנהב, א’ (1990). שוני/מיאמס. קדמוניות, כג(1–2), 58–.62
• שנהב, א’ (,2020 18 בנובמבר). השתלמות מורי דרך (יוזמה פרטית – מורי דרך באר שבע) [הרצאה]. שוני.

 

האתר השמור, התצוגה, ההדרכה וחוויית הביקור

חוויית הביקור בתערוכה במוזיאון לא מבוססת רק על המוצגים, על ארגונם ועל מופעם בחלל האולם. ברבים מהמקרים מלווה הביקור בהדרכה – מפי מדריך או בעזרת אמצעי שמע – שנועדה להוביל את המבקר, לכוון את מבטו, להבליט מוצג ועניין מסוימים, להקנות מידע ולעורר סקרנות וחשיבה. במקרים שבהם התערוכה והמוזיאון ממוקמים בנכס היסטורי ששומר, הנכס יכול להיות “מוצג” בפני עצמו, ויכול להיות גם אמצעי עזר למדריך להעשרת חוויית הביקור. כל אלה יכולים לכאורה להתרחש גם באופן וירטואלי, אבל לא כך קורה. חסרים הספונטניות, הגמישות, הכוונת המבט וההקשרים בין מבנה ותצוגה – שיחד מעצבים את הנאת הביקור במוזיאון ובתערוכה באתר היסטורי.

אתרי מורשת איתנים בסערה: המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, האתרים וההתמודדות בימי משבר הקורונה | רוני בר־נתן

תקציר

השלכותיה של מגפת הקורונה לא פסחו על אתרי המורשת שהמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל פועלת בהם ומסייעת להם. מתחילת משבר הקורונה במרץ 2020 ועד ראשית שנת 2021, מלבד פסקי זמן קצרים בין הסגרים, נסגרו האתרים לקהל, והמנהלים והעובדים נדרשו לחשיבה חדשה כיצד להתמודד עם המשבר ואף לנצל את המצב לשיפור ולהתחדשות באתרים השונים. סקירה זו מטרתה להציג את האמצעים שנקטה המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל בתקופה זו כדי לסייע לעובדים ולקדם את האתרים שבאחריותה ושבפעילותם היא מעורבת.

פתח דבר: פעילות המועצה כארגון גג לאתרי המורשת

המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל היא ארגון גג לכמאתיים אתרי מורשת, מוזיאונים היסטוריים ומרכזי מבקרים. תשעה מהם בניהולה, וכל האחרים בניהול עצמאי של עמותות, רשויות מקומיות, משרדי ממשלה ועוד. ארגון הגג מעניק לאתרי המורשת קשת רחבה של תמיכה וסיוע. פעילותו של ארגון הגג מבוססת על הקשר ההדוק בין הנהלות האתרים וצוותיהם לבין תחום פיתוח וחינוך במועצה לשימור אתרים. הבסיס לקשר זה מצוי בפורומים האזוריים למנהלי אתרים. כל פורום מתכנס ארבע פעמים במהלך השנה ללמידה משותפת, לדיון, לשיתוף ולעדכונים. מהשיח המתנהל במפגשים אלו אנו למדים על צורכי האתרים ועל הפעילויות המתקיימות בהם, ומנסים להעניק לצוותי האתרים את הכלים הדרושים להם להתמודדות עם האתגרים העומדים לפתחם, לפיתוח ולשדרוג האתרים ולהגדלת מספר המבקרים בהם. אחת לשנה נערך כנס ארצי לכל מנהלי האתרים, מכל הארץ. כחלק מפעילותו של ארגון הגג הוקמו שני מפעלים חשובים בתחום כוח האדם: האחד – גרעין אתרי מורשת, המגייס ומכשיר מדי שנה כארבעים בנות ובני שירות לאומי להדרכה באתרים; האחר – “מתנדבים למורשת ע”ש אורי אורבך”, המרַכז, מכשיר, מגייס ומלווה את פעילותם של כ־700 מתנדבים בתחומים שונים באתרי המורשת. מדי שנה מתקיימות מאות הכשרות העוסקות בהיבטים שונים מעולם התוכן של האתרים. הכשרות אלה מותאמות לצרכים המשתנים העולים מן השטח, ולבעלי התפקידים השונים באתרים. המועצה לשימור אתרים מייצגת את אתרי המורשת מול משרדי ממשלה וגופים ציבוריים שונים, במטרה לגייס תקציבים לפרויקטים מיוחדים דוגמת פרויקט שדרוג אתרי מורשת, פעילויות בחגים ואירועי תרבות באתרים, חתימה על הסכמים ושיתופי פעולה במטרה להסדיר ביקורי קבוצות (חיילים, שוטרים, עולים חדשים) ועוד. מחלקת החינוך של המועצה לשימור אתרים עוסקת בפיתוח תוכן וסדנאות בנושא שימור המיועדים לכל האתרים. המחלקה יוזמת מדי שנה כתיבה והפקה של חוברות הפעילות מגלי העבר באתרי מורשת, המיועדות לביקור עצמאי של משפחות. כן משתלבת המחלקה ביצירת תכנים לפרויקטים של “אמץ אתר” – מיזם חינוכי שמטרתו לחבר בין אוכלוסיות שונות לבין המורשת הבנויה בסביבה הקרובה להן, תוך למידה והיכרות עם תחומי דעת שונים. המועצה מקיימת באתרי המורשת אירועים רבי־קהל המיועדים למשפחות צעירות. היוזמות הבולטות בתחום זה מסתייעות במשרד התרבות והספורט: “עצמאות באתרי מורשת” – מיזם שבמסגרתו נפתחים לקהל הרחב עשרות אתרי מורשת ללא תשלום; אירועי “מפה ומצה” – המתקיימים בחול המועד פסח ובמהלכם מקבלים אתרים נבחרים תגבור של הצגות, מופעים, סדנאות, וכמובן מעטפת רחבה של פרסום ויחסי ציבור; “שבוע מורשת” – פרויקט הנתמך על ידי משרד ירושלים ומורשת, המתקיים מדי שנה בחנוכה ומעלה את המורשת על סדר היום ואת אתרי הביקור על מפת הטיולים. פעילות נרחבת זו ממצבת את המועצה לשימור אתרים כארגון הגג למכלול אתרי המורשת, וככזה שתפקידו לקדם יוזמות שלהן השלכות רחבות על כל אתרי המורשת בישראל. יכולותיה של המועצה נמדדות בשני רכיבים: בסיוע שהיא מעניקה, וברצונם של האתרים לקבל את הסיוע ולהכיר בנחיצותו. משבר הקורונה העמיד את מערכת התמיכה הזאת במבחן. במאמר זה אציג את האתגרים שאתרי המורשת התמודדו עימם, את השינוי שחל בהתנהלותם, ואת הסיוע שהעניקה להם המועצה לשימור אתרים, בחינה של שלושת ההיבטים מעידה על חשיבות תפקידה של המועצה לשימור אתרים בעיתות משבר.

הפגיעה באתרי מורשת בתקופת משבר הקורונה

לפגיעה באתרי המורשת בתקופת הקורונה היבטים שונים: השבתת האתרים: הסגרים אילצו את צוותי האתרים להשבית את הפעילות באתר, וחלק מהעובדים יצאו לחל”ת. מצב זה פגע בהכנסות, המגיעות בדרך כלל ממבקרים, ועליהן נסמכים האתרים לפיתוח ולתחזוקה. סגירתם של האתרים והחל”ת פגעו ביכולתם של הצוותים להמשיך ולקדם פרויקטים, וכן מנעו מהם לחפש דרכים להישאר בתודעה ולשמור על קשר עם הקהל. פעילות חלופית: אחת הדרכים לשמור על קשר ולהישאר בתודעה הייתה המעבר לפעילות דיגיטלית. באתרים רבים פעילות זו הייתה מאתגרת עבור צוותי העובדים, בשל היעדר ידע וניסיון בשימוש במדיה, וכן בשל מחסור בציוד מתאים. שינוי בתמהיל המבקרים: בתקופה שקדמה למשבר הקורונה הגיעו מרבית המבקרים בקבוצות מאורגנות – תלמידים, חיילים, תיירות פנים וחוץ. בעקבות המשבר והנחיות משרד הבריאות נמנעו הקבוצות מלבוא. את מקומן תפסו מבקרים עצמאיים – משפחות ויחידים. בשל כך נדרשו האתרים לבצע במהירות התאמות מיוחדות: מעבר מפרסום לקהל מוסדי לפרסום לקהל פרטי; שינוי תהליך הרישום והקבלה; מעבר מביקור מודרך לסיור עצמאי; שינוי בשעות הפתיחה – משעות העבודה המקובלות לשעות הפנאי ולסופי שבוע. כל אלה דרשו מהאתרים היערכות גם ברמת התוכן – באמצעות הפקת חומרי עזר מודפסים ומקוונים – כדי שהמבקרים העצמאים יוכלו לסייר באתרים ללא הדרכה.

סיוע המועצה לאתרי המורשת בעת משבר הקורונה

תיווך בין משרדי הממשלה לאתרים עם הסרתו ההדרגתית של הסגר שימשה המועצה גורם מרכזי בתיווך בין משרדי התרבות והספורט ומשרד הבריאות לבין האתרים. השאלה המשמעותית שהאתרים התמודדו עימה הייתה מתי ניתן יהיה לפתוח את האתרים לקליטת קהל. בנקודה זו השקיעה המועצה מאמץ רב במגעיה עם משרד התרבות והספורט, והצליחה להקדים מסגרות ואטרקציות אחרות ולפתוח את אתריה לפניהן. צעד נוסף היה להשוות את מעמדם של אתרי המורשת למעמדם של אתרים פתוחים, ובכך לאפשר התכנסות על פי “התו הסגול” (מגבלת התקהלות) ולא על פי “התו הירוק”. מגוון השימושים הקיים בכל אתר עורר דילמות באשר לאופן ההתנהלות. המועצה סייעה למנהלי האתרים בפענוח ההנחיות ובהתאמתן למציאות החדשה שהאתר נדרש לפעול בה: חובת רכישת כרטיסים מראש, הגבלות התכנסות, הגבלות על אכילה ושתייה. הכשרות בתקופות שבהן הוחל סגר היו אתרי המורשת סגורים, וזירת ההתרחשות עברה למדיה החברתית. המועצה לשימור אתרים ניצלה מצב זה, וסיפקה לצוותי האתרים עשרות רבות של הכשרות בנושאי פיתוח תוכן מקוון. ההכשרות התקיימו בזום אחת לשבוע במשך כחצי שנה, והיו פתוחות לצוותים ללא תשלום. ההרצאות מופיעות בערוץ היוטיוב של המועצה, וממשיכות לשמש את צוותי האתרים גם כיום. עם ההכשרות שהועברו אפשר למנות צילום ועריכת סרטוני וידאו, שימוש בזום, פיתוח תוכן לילדים, ויצירת תוכן מקוון (פודקאסטים, משחקים). נוסף על ההכשרות השבועיות התקיימו גם קורסים מקוונים, שסייעו למנהלי האתרים להתמודד עם המשבר ולאתר פתרונות שיתאימו למצב החדש שנוצר. בעקבות ההכשרות התקבלו תוצרים חדשים רבים, ולהלן יפורטו כמה מהם. הדרכות מקוונות: אתרים רבים החלו להציע הדרכות מקוונות – חלקן פתוחות לקהל הרחב ללא עלות, וחלקן מותאמות לבתי ספר או לגופים אחרים וניתנות בתשלום. ההדרכות המקוונות עוררו עניין רב אף בקרב קהל מעבר לים. הפעילות המקוונת הובילה לשיתופי פעולה מעניינים בין גופים שונים: קבלות שבת מקוונות, סיור משולב בכמה אתרים ועוד. ההדרכות המקוונות סייעו גם בשמירה על הקשר עם הקהל. עד מהרה נוכחו צוותי האתרים לדעת שעל אף החשש, הרי חשיפת האתר באופן מקוון אינה מקטינה את מספר הביקורים ואף מגדילה אותו. לנוכח הניסיון החיובי ממשיכה המועצה לקיים הכשרות מקוונות במסגרת התוכנית השנתית, בצד ההכשרות הפרונטליות שקיימה לפני המשבר. הרצאות מרחוק: תוצר נוסף היה הרצאות שהציעו האתרים לקהל הרחב. צוותי האתרים זיהו קהלים חדשים – אנשים ששהו בבתים בשל מגבלות הקורונה, והיו צמאים לתכנים חדשים. כדי למלא חסר זה בנו הרצאות שהעניקו העשרה בתחומים הקשורים למורשת האתר. את ההרצאות העבירו אנשי הצוות או מרצים חיצוניים. אתרים רבים בחרו לשתף פעולה ביניהם או בינם לבין גופים חיצוניים, ובהם מ.ת.ג – גוף המתמחה בשידור הרצאות בזום לגיל השלישי. המועצה יזמה גם את “מתחברים למורשת”- סדרת הרצאות המתמקדת באתרי המורשת ומקרבת את תוכני השימור והמורשת לקהל הרחב. גם ההרצאות בסדרה זו הוקלטו, ואפשר לצפות בהן בערוץ היוטיוב של המועצה. פיתוח תוכן מקוון: אתרי המורשת צילמו סרטונים, פיתחו חידונים והעלו מן הארכיון פוסטים דוגמת “היום לפני” ו”הכר את הצוות”. בזכות ההכשרות יצר אחד המוזיאונים כלי עזר קולי שאִפשר למבקרים יחידים לסייר במוזיאון ללא מדריך צמוד. כך קרה שמוזיאון שחסרו לו מדריכים קלט והדריך קהל חדש. המועצה רכשה עבור האתרים רישיון לזום, וכן רישיון לשימוש בתוכנת treasure hit שבעזרתה ובעזרת הכשרה שנלוותה אליה יכולים צוותי האתרים להפיק בעצמם משחקי משימות. פיתוח תוכן וחשיפת האתרים: אפיק נוסף שהתפתח בעקבות הקורונה הוא פיתוח תוכן לקהל של משפחות וילדים צעירים. בזמן הסגר חל יום העצמאות, וכדי לעודד את אתרי המורשת וליצור חשיפה דיגיטלית הפיקה המועצה לשימור אתרים את “המרוץ למורשת” – מרוץ בין דפי פייסבוק של אתרי המורשת. הנשיא רובי ריבלין הזניק יותר מאלפיים משפחות למסע דיגיטלי בעקבות חידות מאוירות שהובילו אותן בין דפי פייסבוק של אתרי מורשת שונים; הופקו עשרות חומרי יצירה ושעשועונים בנושא שימור, ובהם דפי צביעה, מבוכים וחידונים. חידון חפצים שהופק במועצה זכה לכמיליון צפיות ושיתופים(!). החומרים הללו מיועדים לילדים, ועוסקים כולם בתחום השימור והמורשת; גם בסוכות היה סגר, ויצרנו מסגרת מלאה של פעילויות מרחוק שנקראה “אושפיזום”. הפעילות כללה מפגשים עם שחקנים, הדרכות מקוונות באתרים, פעילות יצירה בזום ואפילו מופעים – חלקם שודרו מאתרי מורשת; “אוטופעם”- נגרר המכיל משחקים, סדנאות, תחפושות ופעילויות לילדים, כולם בנושא שימור ומורשת. אתרי המורשת מזמינים את אוטופעם, ומייצרים בעזרתו פעילות עם ערך מוסף למבקרים הצעירים בשטחם. הייזום, התכנון וההפעלה של אוטופעם מתיישבים עם המגמה לפנות למבקרים עצמאיים, ובאלה – קהל המשפחות.

יוזמות להגדלת מספר המבקרים באתרים

בעיצומו של המשבר התפתחו שני מפעלים חדשים ביוזמת משרד התרבות והספורט: המיזם “תרבות באתרים”, שבמסגרתו התקיימו עשרות רבות של מופעים וסדנאות באתרי המורשת. מיזם זה עורר התרגשות רבה, הן בקרב האומנים שהופיעו הן בקרב הקהל ומנהלי האתרים, ששמחו לאירוע תרבות מיוחד לאחר שנבצר מהם להשתתף באירועים כאלה במשך תקופה ארוכה; המיזם “שבת ישראלית” מאפשר לאתרי המורשת לפתוח את שעריהם למבקרים ללא עלות בימים שישי ושבת. אתרים הלוקחים חלק במיזם זוכים לפרסום ולמימון הכניסה אליהם. המיזם מגדיל באופן ניכר את מספר המבקרים באתרים, ואת היכולת של האתרים לארח אותם.

סיכום

אתרי המורשת, בדומה לתחום התיירות כולו, עברו טלטלה גדולה בשנה וחצי האחרונות. האתרים נאלצו להתמודד עם אתגרים שלא הכירו, והצורך בחדשנות ובפיתוח מתמיד ניכר ביתר שאת. המועצה לשימור אתרים עמדה לצידם של אתרי המורשת, הן בעבודה מול הרשויות הן במתן כלים להתמודדות עם המשבר, ועשתה זאת באמצעות הכשרות, פיתוח תכנים, הפקה ופרסום. אתרי מורשת רבים פיתחו מוצרים חדשים, השתמשו בטכנולוגיות חדשות והצליחו, למרות המגבלות, להתמודד עם מורכבות התקופה. עם זאת, אתרים אחדים עדיין מתקשים לחזור לשגרה ולהתאימה למצב החדש. באתרים אלה מספרי המבקרים עדיין נמוכים, ויש גם כאלה שלא נפתחו מאז תחילת המשבר. תקופה זו יצרה מהפכה בתפיסה באשר לדרך ניהול האתרים והמגע עם הקהל, אך גם מיצבה את מעמדה של המועצה לשימור אתרים כגורם המוביל את נושאי השימור, החינוך והביקור באתרים השונים בישראל. הפיתוח של החומרים המקוונים והשימוש במדיה הדיגיטלית פתחו אפשרויות נוספות לחשיפת המורשת והאתרים. הפעילות הדיגיטלית אינה מהווה תחליף לביקור במקום שבו התרחשו האירועים, אך היא מעוררת סקרנות ומעודדת קהלים חדשים לבקר בהם. היוזמות שהחלו לפעול נמשכות, והכלים החדשים שרכשו, היצירתיות והצורך לחדש ולהתחדש מלווים את צוותי האתרים וממשיכים לקדם אותם בדרכם להנחלת המורשת, למען כולנו.

על המחברת: רוני בר־נתן מנהלת את מחלקת השתלמויות ואירועים במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. היא בוגרת תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל מטעם האוניברסיטה העברית. במסגרת תפקידה היא נמצאת בקשר הדוק עם אתרי המורשת, מפתחת קורסים והכשרות לצוותי האתרים ואמונה על קיום אירועים באתרי המורשת ובמועצה. נשואה ואם לחמישה, מתגוררת בתל־אביב.

ronib@shimur.org.il

 

 

להיות מנהלת מוזיאון בזמן קורונה | ענבר קוונשטוק – מנהלת מוזיאון ה”הגנה”

להיות מנהלת מוזיאון בתקופת מגפה זה כמו להיכנס לענן שהכול בו מעורפל ולא ברור; להיות רחוקה מכולם, כאילו אני בשמיים והם על הקרקע; להעביר את העבודה למרחב וירטואלי; ולהתאים את עצמי להנחיות החדשות, המשתנות חדשות לבקרים. שנת תשפ”א הייתה שנת ה־100 לארגון ה”הגנה”, ובשנתיים שקדמו לה התכוננו ובנינו תוכניות לציון המאורע הגדול. הציפייה הייתה לחגוג עם אלפי מבקרים שיבואו למוזיאון, ולהעביר להם את מורשתו של ארגון ה”הגנה”. ואז הגיעה הקורונה… ואנחנו נאלצנו לשנות את כל התוכניות היפות ולהתאימן לתקופה. יום עיון אקדמי שאמור היה להתקיים באוניברסיטת בר־אילן באולם גדול בן 500 מקומות, וזומנו אליו 12 מרצים החוקרים את התקופה, התקיים בזום. למרות המגבלות, זכה יום העיון להצלחה גדולה. כ־400 איש הצטרפו אלינו דרך המסכים הביתיים, ורבים אחרים ממשיכים להיכנס לצפות בהרצאות דרך יוטיוב. יום זה היווה הזדמנות להמשיך ולחקור ולהרחיב את הידע שלנו בתולדות ה”הגנה” ובהשלכותיה על עיצוב תפיסות הביטחון של ישראל. ביום העצמאות חגגנו עם כל בית ישראל דרך מסכי המחשב בהרצאות זום שהציעו טעימות קטנות מכל מוזיאון של יחידת המורשת והמוזיאונים. כך למשל, חייל מעובדי המוזיאון סיפר על הסליקים ועל דרכו של ארגון ה”הגנה” להשיג נשק ולשמור עליו, למרות עיניהם הפקוחות של הבריטים. גם ביום השנה לציון מותו של אליהו גולומב, מראשי ארגון ה”הגנה” וממעצבי דרכו, התקיים אירוע זום מרגש בשיתוף פעולה עם מוזיאון הפלמ”ח, ובו סיפרה דליה, בתו של אליהו גולומב, על אביה. צוות המוזיאון פרסם חוברת אינטרנטית המציעה פעילויות חווייתיות לילדים. החוברת אפשרה למשפחות שתכננו לבקר במוזיאון בימי חופשת הפסח ולא יכלו לממש את רצונן, לחוות בכל זאת את סיפור המקום. באמצעות הפעילות הדיגיטלית, סיפורים קצרים, חידות, תשבצים, ציורים ותמונות יכלו מבוגרים וילדים להכיר את פועלם של בני נוער בארגון ה”הגנה”. אם ביום רגיל היינו מקבלים מאה או מאתיים איש להדרכה במוזיאון, הרי בתקופת הקורונה עברנו להדרכות של קבוצות קטנות, בנות עשרה אנשים לכל היותר. הדרכה כזאת מייצרת חוויה תיירותית שונה מזו המתקיימת בביקור רגיל. אפשר לשתף בה את כל חברי הקבוצה, להקשיב לכל אחד מהם ולתת מקום לשאלות. משימות רבות שנערמו על השולחן זכו עתה לטיפול. מאמרים שרצינו לקרוא או לכתוב, קטלוג הספרים בספרייה, מפגשי העשרה לצוות המדריכים, בניית מערכי הדרכה, כתיבת פוסטים לפייסבוק ולאינסטגרם, טיפול בתצוגת המוזיאון, תיקון ובינוי של נושאים שנדחו במשך שנים כי לא רצינו לפגוע בביקורים במוזיאון. ניהול המוזיאון בזמן הקורונה אפשר לי לצאת מהענן, לראות את הדברים במבט רענן, ולנצל את התקופה המעורפלת הזאת לעשייה יצירתית המותאמת לימים אלו.

ענבר קוונשטוק | inbarkav@gmail.com

 

 

מרחב, זמן, שהות ותכנון ביקור: תיירות באתרי מורשת בתקופה של משבר

לתיירות מורשת הקדשנו מגזין שלם, אתרים – המגזין 9, שיצא לאור בשנת 2019, כשהמונח קורונה או 19COVID-  לא היה מוכר לאיש מאיתנו. בחודשים הראשונים של שנת 2020 השתנה השיח של תיירות המורשת. תיירנים, מנהלים ומדריכים באתרי מורשת נדרשו להתמודד עם מצב חדש: את המרחב הפיזי החליף מרחב וירטואלי; המרחב הפתוח ופריטי המורשת המצויים בו הועדפו על המרחב הסגור; משך הביקור, המרחק, מספר המבקרים – ולאורם מספר המדריכים בכל אתר – כבר לא נתפסו כמגבלות. יכולת הנשיאה, מילת מפתח בשימור אתר מורשת, שוב לא הייתה חלק משיח התיירות. החליפה אותה היכולת לחשוב מחוץ לקופסה.

מורשת בעת משבר: הסתגלות לחוויית ביקור חדשה | עמליה זאבי־קובו

תקציר

בחודש מרץ 2020 נלקחה מאוכלוסיית העולם החירות שלה. עם החירות נטרפה גם השגרה, ומצאנו את עצמנו מתמודדים עם מצב קיצון ברמת המערכת הלאומית, ברמת המערכת המקומית וברמת האתרים לשימור. בימי שגרה כל מערכת יודעת לפעול בדרך האופיינית לה. אתרי המורשת מקבלים מבקרים לסיורים בשטח, כל אתר מכיר היטב את קהל היעד המרכזי שלו, ופועל בהתאם. כשפקדה אותנו מגפת הקורונה, כל המערכות, מהקטנות עד הגדולות, נאלצו “לחשב מסלול מחדש”,  ולהתאים את הביקור באתר המורשת למציאות החדשה. אתרים שונים בחרו במסלולים שונים: מעבר לחוויית ביקור דיגיטלית, שיתופי פעולה עם אתרים בעלי תוכן זהה, מעבר למתכונת הרצאות ועוד. הקורונה חשפה את נקודות התורפה ואילצה גם אותנו, צוות אתר הפרדסנות ברחובות, להתמודד איתן. המסלול שעשינו אנחנו הוביל אותנו להבנה כי נקודות תורפה אלו הן למעשה “הזדמנות” להגדיל את תנועת המבקרים, למרות הקשיים שנוצרו בעת הזאת. הבנה זו התבססה על שיטת התמודדות הקרויה המודל האג’ילי. המאמר יציג את ההתמודדות במשבר מגפת הקורונה באתר הפרדסנות ע”ש מינקוב, שנשענה על המודל האג’ילי.

אַתְּ שֶׁלִמַדְתּ אוֹתִי לְחַיך לְמַרְאֵה הַרְפתְקָה שֶׁחָלְפָה לָה לְלַקֵּק אֶת פְּצָעַי בְּמִסְתּוֹר וְלָקוּם וְלָלֶכֶת לִי הָלְאָה

את חירותי / ג’ורג’ מוסטקי (תרגום: יורם טהרלב) © כל הזכויות שמורות למחברים ולאקו”ם

פתח דבר: תיירות בזמן קורונה

בחודש מרץ 2020, בעקבות התפרצות מגפה הקורונה, נלקחה מאוכלוסיית העולם חירותה. השגרה המוכרת עברה טלטלה, ומדינות ורשויות צריכות היו להציג פתרונות כלכליים וחברתיים להתמודדות עם המגפה. התיירות הייתה אחד הענפים שנפגע אנושות בתקופה זו. ההגבלות צמצמו את הביקורים באתרים בכלל, ובאתרי המורשת בפרט, ועלה הצורך “לחשב מסלול מחדש”. מאמר זה יסקור את האתגר שבהתאמת הביקורים בזמן אירוע לא צפוי באתר מורשת. המאמר יתמקד באתר הפרדסנות על שם מינקוב ברחובות, ויציג את היערכותו לפעילות תיירותית־חינוכית בהתבסס על האסטרטגיה האג’ילית, המיועדת לפיתוח מהיר של פתרונות, בהנחה כי תנאי המציאות עלולים להשתנות. ענף התיירות הוא בעל חשיבות רבה לכלכלה הישראלית. בשנת 2019 נאמד הערך המוסף של התיירות ב־33.5 מיליארד שקלים, שהם כ־2.5% מהתמ”ג. מספר המשרות בתיירות נאמד בכ־150 אלף – 3.8% 1 מכלל המשרות במשק (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2020ב). בתאריך 15 במרץ 2020, בעקבות הקורונה, נפסקה לחלוטין תיירות החוץ, ותיירות הפנים נפסקה גם היא לחודשים ארוכים. נתונים שפרסם בנק ישראל הציגו גם הם את הפגיעה בענף התיירות עקב מגפת הקורונה (בנק ישראל, 2020). למשל, מספר המשרות בענפי שירותי האירוח והמזון הצטמצם בשנת 2020 בקרוב ל־,50% בהשוואה לירידה של 10% בלבד שנרשמה בכלל המשק (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2020א). תקופת הקורונה התאפיינה בסגרים, וכל כניסה לסגר ויציאה ממנו דרשה מעובדי ענף התיירות היערכות מחודשת והתאמות להגבלות ולנהלים משתנים. אין ספק שענף התיירות על כל עובדיו ועובדותיו נדרש. לעמוד במבחן הזמן. מבחן זה כלל אורך רוח, יצירתיות, הסתגלות וחשיבה מחוץ לקופסה, וצריך היה לבוא לידי ביטוי במנגנוני הזמנת הביקורים, בשינוי ובהתאמת המוצרים לצרכים המשתנים, בניהול כוח אדם באופן גמיש ואחראי ועוד. חשוב לציין כי לענף התיירות במדינת ישראל ערך נוסף ולא פחות משמעותי מהערך הכלכלי – הערך התרבותי. מניתוח של הוצאות בכרטיסי אשראי שעשה בנק ישראל עולה כי בתקופות שבהן הוסרו הסגרים (אפריל ואוקטובר 2020; ינואר 2021) אנשים חזרו, לפחות במידה מסוימת, לטייל ולבלות באתרים ובמסעדות (איור 1). החזרה המהירה מצביעה על כך שתרבות הפנאי היא מאפיין מרכזי של החברה בישראל (פישר, 2020). לעובדה זו ביסוס גם בנתונים על ממדי איכות החיים שהציגה ועדה ממשלתית רחבה בהתייעצות אנשי אקדמיה, ולפיהם לפנאי, לתרבות ולקהילה יש קשר הדוק לרמת איכות החיים האזרחית הממוצעת. כלומר, התיירות על סוגיה השונים (מסעדות, ביקור באתרים וטיולים בחיק הטבע) היא בעלת ערך ומשמעותית לחיי האזרחים במדינת ישראל (מדינת ישראל, 2016). במדינת ישראל יש יותר ממאתיים אתרי מורשת, והם חורטים על דגלם משימה חינוכית־חברתית: ההיכרות של הדורות הבאים עם המורשת ההיסטורית, כדברי יגאל אלון: “עם שאינו יודע את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל”.

עם פרוץ המגפה בחודש מרץ 2020 נכנסו אתרי התיירות לסגר ארוך, ללא תאריך יציאה מדויק. כשלא התאפשרו נסיעות תיירות לחו”ל, אבל הסגר המקומי נפתח, אנשים רבים בילו באתרים השונים. ואכן איור 1 לעיל מגלה עלייה ניכרת בביקורים באתרים השונים בחודשי הקיץ. מצב זה חשף את נקודות החולשה של אתרי התיירות, ובהם אתרי המורשת, והציף את האתגרים שעליהם להתמודד עימם: תלות בקהלי יעד מסוימים; טיבו של כוח האדם, שהתאפיין במשך שנים בידע דיגיטלי מוגבל; ההמסרה, המצריכה התייחסות מחודשת למצב שבו אנשים מסיירים באופן עצמאי באתר ויש לדאוג לתוכן ולשלטי הכוונה במקום. לא רק אתרי התיירות והמורשת נאלצו להכיר בנקודות החולשה שלהם. מספרות המחקר עולה כי תהליכי ההאצה שנלוו למשבר הקורונה חשפו את חולשותיהם של מנגנונים, מוסדות ואתרים שבזמני שגרה יכלו לפעול תוך התעלמות מחולשותיהם ודחיית התבוננות מעמיקה בהן, ודרשו כעת שינוי הולם. וכך קרה אחד מהשניים: אימוץ השינוי, או איבוד הרלוונטיות.(Scambler, 2020)  מגפת הקורונה חשפה תחומים שבריריים במיוחד, והצריכה התארגנות וחשיבה מחדש. אם כך, במצב שבו חל שינוי בקהלים המבקרים באתרים, תנאי פתיחת האתרים משתנים והמציאות הכלכלית אינה יציבה – המודל האג’ילי (Agile) יכול להיות רלוונטי מתמיד בפיתוח אסטרטגיה הולמת. המודל מציג כמה עקרונות ברורים ליצירה מהירה של מסגרת אסטרטגיה: שקיפות, המשכיות ועקביות, וכן גמישות, כדאיות ומעורבות .(Huque, n.d) להלן נסביר ונפרט על המודל, ובהמשך נבחן כיצד הוא יושם באתר המורשת – פרדס מינקוב.

המודל האג’ילי: רקע ומקורות

המודל האג’ילי התפתח בתחום הנדסת התוכנה, ובהמשך השתלב גם בתחום הלימודים הארגוניים. בראשיתו כלל המודל בעיקר שיטות עבודה שאפשרו תגובות מהירות. אלה היו הכרחיות בעולם פיתוח התוכנה, במציאות שבה התחרות רבה וגובר הצורך לשחרר מוצרים יעילים. נדרש להתאים את מתודולוגיית העבודה כך שניתן יהיה בתוך פרק זמן קצר להעריך את ההשפעות של הפונקציות השונות על המוצר, לקבל עליו תגובות, ולאורן להמשיך ולשפרו. תהליכי תכנון ופיתוח ארוכים כבר לא תאמו את צורכי הלקוחות, שכן אלה השתנו תדיר (גולדברג, 2020). אשר לארגונים, המודל האג’ילי מתייחס ליכולת להתמודד עם סוגיות מורכבות שמעורבים בהן בעלי עניין רבים, אינטרסים שונים, וחוסר ודאות באשר לפעולות שיש לבצע – למשל שינויים בקהילה ובאופי ההתארגנות. המודל האג’ילי לארגונים מקורו ברעיונות השאובים מכלכלה פוליטית, כלכלת משאבים וסביבה, כלכלה ניסיונית ותורת המשחקים. כל אלו שולבו יחד והם חיוניים כאשר עומדים בפני שינוי משמעותי ומפריע – וכזאת היא מגפת הקורונה (.(Janssen & vander Voort, 2020 המודל כולל ארבעה עקרונות המבוססים על מקורות ידע ותוכן שצוינו לעיל וגובשו יחד לתאוריה אחת:

1. שקיפות צוות העבודה ממפה את הידע שבידיו נכון לזמן שבו בחר לפעול. במילים אחרות, הצוות אוסף מידע הכרחי ומודע יותר לצרכים המתעוררים, לסיכונים ולנושאי הפרויקט – כגון פיתוח ממשק ספציפי או פיתוח תוכן בעל גוון עצמאי למבקר – אך גם לסינרגיה אפשרית בין יוזמות קיימות. האפשרות ליצור שיתופי פעולה על בסיס תוכן דומה וקרבה גיאוגרפית היא חשובה ויכולה להוביל ליצירת פרויקטים גדולים, לפעולות שיווק מסיביות, ולייצור תוכן מגוון לקהל יעד, ובכך לייצר חשיפה גדולה יותר.
2. המשכיות ועקביות המודל האג’ילי מציע להתקדם בתהליכי הפיתוח באינטרוולים קצרים בני שלושה-ארבעה שבועות, הכוללים תכנון והפקת מוצרי ביניים. בסיום כל מחזור פעילות המוצר מוצג ללקוח, לקבוצת מיקוד או למבקר, כדי לקבל משוב ולהחליט מה יש לשפר ולדייק. באמצעות התובנות החדשות צוות הפיתוח מדייק את המוצר ואת הרלוונטיות שלו למציאות. צורת פיתוח כזאת של מוצר מנוגדת לתפיסות מתודולוגיות קודמות, אשר הציגו תהליך קווי: מפתחים מוצר, מפיקים אותו, משווקים אותו, וכל שלב יוצא לפועל רק כשקודמו מסתיים. בדרך זו אין אפשרות לדייק את המוצר או ליצור אינטגרציה בין השלבים – מיומנות שהמודל האג’ילי דוגל בה. כיום, בזמן משבר הקורונה ובתנאי אי ודאות קיצונית, ייתכן שראוי לקדם פרויקטים גדולים וארוכים במנות קטנות, כדי לבחון את רמת הביקוש וההיענות בשטח.
3. גמישות המודל האג’ילי מייחס חשיבות רבה לערך הגמישות. גמישות לשינויים גורסת כי לא זו בלבד שצריך להתמודד עם השינויים, אלא שיש להשלים עימם. על פי מודל זה, בעידן המודרני יש אין־ספור שינויים, ובייחוד בתקופה זו, שבה ארגונים רבים והחברה כולה מתמודדים עם מגפה עולמית. הפתרון שמציע המודל האג’ילי הוא לא לתכנן את כל הפרטים מראש, אלא בשלבים: בתחילה רק את השלבים הקרובים והמיידים של הפרויקט, כדי לקבל משוב. השלבים הבאים נכתבים ככותרות, ויתפתחו עם התקדמות הפרויקט. יש שיטענו כי יציבות והסתגלות הן שני ערכים מנוגדים, אך שתיהן נחוצות בעיתות משבר. הסתגלות מרמזת על שינוי, אך בה בעת יש לשמור על יציבות .(Janssen& van der Voort, 2020) בתהליך.
4. כדאיות ומעורבות ניהול אג’ילי עוסק בתהליכי פיתוח בעולם משתנה, תוך מיקוד באנשים ובתוצאות המתכתבות עם תנאי המציאות. המאפיינים המרכזיים של עיקרון זה הם (1) תכנון אדפטיבי – הפקת תוצרים בתוך פרקי זמן קצרים; (2) בניית צוות המבוסס על עקרון ה־organizing -Self עובדים אשר פועלים יחד בסביבה המעצימה את היכולות שלהם, ומקבלת באופן דמוקרטי החלטות המכוונת לשיפור מתמיד של איכות .(Hodaet al, 2011) התוצרים באיור 2 ניתן לראות כי ערכי המודל מתחלקים לשני תחומים עיקריים: מיקוד ומומנטום. רק שילוב של תחומים אלו, תוך כדי התייחסות לערכים, עומד בקנה אחד עם המודל האג’ילי.

אתר הפרדסנות: מקרה מבחן של הפעלת המודל האג’ילי בתקופת משבר הקורונה

ככל ארגון אחר, אתר הפרדסנות על שם מינקוב ברחובות התמודד בחודש מרץ 2020 עם טלטלה חסרת תקדים. במקרה שלנו, מגפת הקורונה חשפה את נקודות התורפה של האתר – סוג אחד של קהל מבקרים, שהוא המקור לעיקר ההכנסות, היעדר פעילויות עצמאיות של המבקר, היעדר נוכחות ברשתות החברתיות – נקודות תורפה שבימי שגרה אפשר היה להתמודד איתן. אתר הפרדסנות הוא אתר מורשת המורכב מחצר היסטורית ובה מבנים ששומרו, בית מנהל הפרדס, בית אריזה, בית באר, אורווה ופרדס רחב ידיים. פעילותו של האתר מתקיימת בעיקר בימות החורף, עת עצי הפרדס מניבים פירות הדר מסוגים שונים. ילדי הגנים ותלמידי הכיתות הנמוכות מגיעים אל האתר, מבקרים בבאר המים ולומדים על חשיבותה ועל היותה תנאי הכרחי לקיומו של שטח חקלאי בכלל ושל פרדס בפרט. התלמידים מבקרים גם בבית האריזה ובתצוגה המשחזרת את שלבי העבודה בו: בירור הפרי, מיון התפוזים ואריזתם. בהמשך הם מתנסים בחוויית הקטיף ובסחיטת מיץ טרי וטבעי מן הפרי שקטפו (רפפורט ורייש, 2017). במהלך השנה קהל היעד העיקרי מופנה לאתר הפרדסנות על ידי מערכת החינוך. כך למשל בעונת הקטיף (אוקטובר עד אפריל) מגיעות אל האתר מדי יום כיתות גן עד ג’, במסגרת הטיול השנתי שלהן. בחודשי הקיץ, כשלא הייתה תנועת מבקרים רבה, נהגו עובדי האתר לנצל את הזמן להתארגנות מערכתית וחינוכית לקראת שנת הלימודים הבאה. כידוע, בחודש מרץ 2020 נכנס לתוקפו הסגר הראשון. במהלך הסגר צומצם מאוד כוח האדם באתרי המורשת. אף שהמידע שהיה ברשות הציבור וההנהגה בנוגע למשמעויות של המגפה היה עדיין חלקי, כבר הגענו להבנה כי המציאות משתנה, וכי יש לחשוב על חוויה במתכונת שונה, שתתאים לצרכים החדשים, ולפרסם אותה. במילים אחרות, מגפת הקורונה חייבה חשיבה חדשה, ולחשיבה זו היה ביטוי במודל האג’ילי.

הפעילות באתר הפרדסנות בתקופת הקורונה, לאור המודל האג’ילי

1. שקיפות צוות האתר אפיין את קהלי היעד שעד כה לא עבד איתם, וגם את אלו שעבד איתם – משפחות עם ילדים עד גיל 8; משפחות עם ילדים בגילים 14-8; גמלאים, ומבוגרים צעירים (בני 40-30) – על פי כמה מדדים: מה קהל היעד אוהב? מה קהל היעד מחפש? מהו הערך המוסף בביקור? אילו משאבים יש באתר? אילו אטרקציות יש באזור? אילו אפשרויות הסעדה וחניה? כל אלה כדי לדייק ולהכיר את הסביבה שבה האתר פועל.
2. המשכיות ועקביות התמקדות בהפקת תוצרים קטנים-בינוניים שאינם דורשים הפקה מסובכת ויקרה. כך אפשר להתאים ולדייק את איכות התוצרים ואת חוויית הביקור בתוך זמן קצר. דוגמאות: הצעות למשחקים בבית, חומרים להדפסה, סיור וירטואלי, פעילות סביב חג, הצגה און־ליין.
3. גמישות המציאות משתנה תכופות, לכן יש להכין מראש תרחישים שונים לפתיחת האתר – מפתיחה מלאה ועד סגר. לכל תרחיש יש לנו מוצר מתאים, מה שמאפשר לנו להתנהל בגמישות רבה, אך מתוך תחושת ביטחון, ותוך שמירה על כללי הבטיחות.
4. כדאיות ומעורבות יצירת שיתופי פעולה עם אתרים ומוסדות נוספים במרחבים הדיגיטלי או הפיזי, וכך גם זיהוי הזדמנויות בסביבה, יכולים לייצר עבורנו תוכן חדש ולשמור על רלוונטיות. דוגמאות לשיתופי פעולה כאלה הן סיורים מוזיקליים, שיחה עם אומן או עם איש עדוּת, יצירת תסכיתים ועוד. לארבעת הגורמים המרכיבים את המודל צירפנו את ניסיוננו בהפעלת האתר, ואת הידיעה כי אנשים מחפשים חוויה אינטנסיבית הכוללת יחס אישי, שירות נעים, ערך מוסף, אסתטיקה, למידה ויצירה. במילים אחרות – הנאה עם משמעות. לכל אלה היה ביטוי בהיערכות חדשה באתר הפרדסנות, ובשיווק חוויה שתתיישב עם המגבלות שאפיינו את המצב החדש. חוויה זו כללה (1) ערכת מרחב בריחה; (2) סיור סוף שנה; (3) הצגות תחת כיפת השמיים; (4) כנסים במהלך היום; (5) מיתוג הפעילות ברשת. כל התוצרים האלו טומנים בתוכם שינוי ניכר בצורת העבודה שהכרנו עד היום באתר. הטבלה שלהלן מסכמת את השינויים שביצענו, וכוללת התייחסות לעקרונות המודל האג’ילי.

תוצרים ופעולות באתר לאור המודל האג’ילי

תוצר חדש | ערכת מרחב בריחה

שינוי ארגוני | שינוי בשעות פתיחת האתר: עברנו מפתיחה בשעות הבוקר ואחר הצוהריים לפתיחה גם בשעות הערב. בשינוי זה היו שני יתרונות: (1) משפחות התארגנו כקבוצות; (2) מזג אוויר נוח יותר לפעילות חוץ.

שינוי מבני: חוויית המבקר | המבקרים קיבלו חוויה שלמה, הכוללת משימות המעוררות מעורבות רגשית שלהם בנעשה באתר, היכרות עם האתר מבחינת ידע היסטורי וגם מבחינת אוריינטציה במרחב.

שינוי תוכני | ביקור במתכונת גמישה: המבקרים קיבלו ערכות פעילות מובנות המאפשרות ביקור במסגרת הקפסולה. כך אפשרנו חוויה בטוחה ובעלת משמעות. בהמלצת מחלקת חינוך, לקראת הפקת הערכה קיימנו מפגש של קבוצת מיקוד. הקבוצה יצאה לפעילות ונתנה משוב על הערכה.

תוצר חדש | סיור סוף שנה

שינוי ארגוני | גיוס מדריכים לפעילות במתכונת סיור של שעה וחצי בשעות הערב, בנוכחות מספר מצומצם של הורים מלווים.

שינוי מבני: חוויית המבקר | המבקרים מגיעים בשעות הערב לפעילות בעלת אופי של גיבוש. במהלך הסיור התלמידים עוברים חוויות מגבשות.

שינוי תוכני | ההפקה של סיורי סוף שנה אינה מסובכת ואינה יקרה. היא מבוססת על ציוד קיים אשר קיבל מסגרת תוכן חדשה.

תוצר חדש | הצגות

שינוי ארגוני | פתיחת האתר בימי שישי בבוקר, כאשר הגנים היו סגורים, נתנה מענה למה שקהל היעד חיפש.

שינוי מבני: חוויית המבקר | המבקרים הגיעו להצגה ולסיור באתר, ונהנו מחוויה תרבותית עשירה.

שינוי תוכני | בחרנו בהצגה שערכיה תואמים את הערכים שעולים מן הסיור באתר. העבודה המשותפת עם השחקנים יצרה הזדמנות לשיתוף פעולה, וכך שילבנו בהדרכות בקביעות שעת סיפור בהובלת שחקנית.

תוצר חדש | כנסים במהלך היום

שינוי ארגוני | שעות הבוקר, שבעבר הוקדשו לקבלת קהל מערכת החינוך, הופנו לשימוש חדש במרחב: כנסים לחברות ההייטק שבסביבה.

שינוי מבני: חוויית המבקר | שילוב של סיור וקטיף פירות הדר במהלך כנס. כך מוזמני הכנס נהנו מפעילות חוץ אטרקטיבית, לצד השתלמויות הכנס.

שינוי תוכני | הצענו לחברות ההייטק סיור דילמות למנהלים זוטרים, אשר ישולב בתוכנית הכנס. למעשה, בחרנו להיות מעורבים בתוכני הכנס, ולא להישאר רק ברמת תיאום הפרטים.

תוצר חדש | מיתוג פעילות ברשת

שינוי ארגוני | היערכות מוקדמת לקבלת תבנית תעודה מכובדת,  (תוצר) הכוללת סמלילים רלוונטיים. כמו כן, מעורבות בפייסבוק, בהיותו כלי רלוונטי להורים צעירים המחפשים פעילויות לילדים.

שינוי מבני: חוויית המבקר | מבקרים שואפים לסיים את הביקור עם תוצר המעיד על רמת מעורבותם וכישוריהם. זוהי דרך ליצירת מוטיבציה ועוררות. למבקרים הוענקה תעודת סיום, והיא פורסמה ברשת בליווי הקדשה אישית

שינוי תוכני | ייצור תוכן שאפשר לפרסם ולתייג ברשת – תמונות. תעודות, וידאו, הקלטות – וכך להרחיב את הפרסום של הפעילות.

לקראת הבאות

בעידן הקורונה תיירות הפנים בעולם ובישראל שינתה את מעמדה. משפחות רבות אשר נלקחה מהן האפשרות לטוס לחוץ לארץ מחפשות פעילויות בעלות ערך ועניין. וכך, לקראת קיץ 2021 אתר הפרדסנות נערך לקליטה של מבקרים. מתוך ניסיוננו בקיץ 2020 הבנו שעלינו לייצר בחודשי הקיץ ימי פעילות קבועים וממותגים. כך למשל קבענו שלילות שני יוקדשו לסיורי עששיות, וימי שני ורביעי יוגדרו כימי פעילות למשפחות גרעיניות. חשוב לציין כי אחד האתגרים החינוכיים שאתרי המורשת מתמודדים איתם הוא הצורך לזקק את עושר הדמויות ומורכבות הסיפור להדרכה קצרה (בצלאלי, 2013), במקרה שלנו מדובר לא רק בהדרכה קצרה, אלא גם בפעילות עצמאית של מבקרים ללא תיווך מדריך. האתגר אף רחב עוד יותר. בצלאלי טוען כי עלינו לערער את התפיסה “אם ראית אחד ראית את כולם”, ובהקשר של אתרי המורשת – אם ביקרת באחד ביקרת בכולם. עובדי אתר הפרדסנות שואפים ליותר מכך וברמת האתר הבודד הם מערערים את התפיסה “הייתי, ראיתי”, ומנסים להחזיר את המבקר לביקור נוסף באתר. חזרה שכזו אפשרית אם בכל ביקור הוא ייחשף לסיפור אחר, ובאמצעותו יחוש את המרחב הפיזי של האתר באופן שונה. רעיון נוסף התמקד בפעילות חדשה שתתאים לילדים בני ארבע עד שבע, בליווי ההורים. מתוך הבנה כי לא נוכל לחזור לשגרת העבודה שקיימנו לפני מרץ 2020 ,(Scambler, 2020) וכי יידרש זמן עד שקהל היעד – המבוסס בעיקרו על מערכת החינוך – יחזור בהיקף ובתדירות המוכרת (מסיבות שונות: סוכנויות נסיעות שנסגרו, מורי דרך שהחליפו קריירה, חשש של מנהלי ומנהלות בתי ספר), עלינו לחנוך פעילויות קצרות והוליסטיות המיועדות למשפחות. מוסר ההשכל בהפעלת המודל האג’ילי באתר המורשת הוא שיש צורך בעוגנים כלכליים דוגמת כנסים, מפני שהם הצורה הרווחית ביותר של אירוע. לקח נוסף הוא כי הכנסת חידושים בפעילויות למשפחות ויצירת חוויות שונות באותו אתר, מביאות קהלי מבקרים חדשים.

לקראת קיץ 2021

במהלך החודשים האחרונים הכנו תוכנית פעולה לקיץ. התוכנית כוללת פעילויות חינוכיות שקיימנו בקיץ 2020, ולצידן שתי תוכניות חדשות:

“בונים מושבה” תוכנית פעילות משותפת להורים ולילדים, שבה הם יתנסו במגוון משימות שיקדמו אותם לבניית המושבה רחובות. המבקרים יקבלו דף משימות עצמאי המאפשר התבוננות מעמיקה ואקטיבית בתצוגה. כך למשל עליהם יהיה לפענח מידע מתוך תמונות, להרכיב פאזלים ועוד, ובתום כל משימה יהיו זכאים להעמיד מבנה, כרם או פרדס על גבי מפת ענק של המושבה. הם “יתהלכו” על גבי המפה ויגלו את הגרעין ההיסטורי של המושבה, וכיצד שינתה המושבה את פניה והפכה לעיר ואם בישראל. בתוך כך הם ייחשפו לדמויות, לסיפורים ולחיי החלוצים והחלוצות.

“המושבה הקטנה – גן הפסלים” אתר הפרדסנות הוא בעל אוריינטציה קהילתית, ודוגל בעשייה למען הקהילה שבקרבה הוא שוכן (רפפורט ורייש, 2017), ולכן שיתופי הפעולה הנוצרים עם תושבי רחובות ומקדמים עקרונות חינוכיים ותרבותיים הם יקרי ערך. במסגרת זו נוצר קשר עם הפסל המקומי אריה בן־דב, אשר במשך שנים פיסל רגעים וזיכרונות מן המושבה רחובות. כרמית רפפורט, מנהלת האתר, קידמה שיתוף פעולה להצגת הפסלים במקום. המבקרים יגיעו למושבה שקפאה בזמן, ויהיה עליהם לחשוף את סודות המושבה דרך משחקים דיגיטליים וחידות. תוכנית זו מתאימה לגיל הרך בתיווך מבוגר, ומזמנת הצצה אל מקצועות של פעם ואל הווי המושבה.

סיכום

תקופת הקורונה חשפה את נקודות החולשה, אילצה אותנו לחשוב מחוץ לקופסה ולהסתגל בזריזות למציאות משתנה. המודל האג’ילי נמצא רלוונטי מאוד לתקופה זו בכלל, ולאתר הפרדסנות על שם מינקוב בפרט. במאמר זה הצגנו את המודל האג’ילי והדגמנו כיצד אפשר ליישמו באמצעות בחינת העשייה באתר. בשלב זה לא ברור מתי יסתיים המשבר אך אין ספק שהשלכותיו יהדהדו עוד זמן רב. עלינו להבין כי שיתופי פעולה ויצירת תכנים חדשים מאפשרים לאתר להישאר רלוונטי לאורך זמן, ורלוונטיות פירושה קהל מבקר. המודל האג’ילי הוצג לצוות האתר במסגרת השתלמות של מחלקת חינוך בשיתוף עם משרד התיירות. הוא נלמד לעומק ובא לידי ביטוי באופן החשיבה, התכנון וההוצאה לפועל. אלה מתנהלים באופן דמוקרטי ומשותף לכלל הצוות. בתקופה זו אנו פועלים על פי עקרונות המודל, ושואפים לייצר סיפור שלם למבקר, תכנים חדשים מתוך המציאות המשתנה ולמידה מתמדת. בקיץ הקודם (יוני-אוגוסט) הצענו מגוון פעילויות חדשות המותאמות למשפחות, ובהן הצגות, חצר בריחה וסיורי עששיות. מספר הביקורים עלה מאוד, ואת האתר פקדו כאלף מבקרים. ההתמודדות באתר הפרדסנות וההישענות על המודל האג’ילי מחדדות שתי דרכי פעולה חדשות ורצויות:

ערוץ דיגיטלי תחום הדיגיטל מקיים את עקרון ההמשכיות במודל האג’ילי. הוא מאפשר הפקה של חומרים בעלות נמוכה, ושומר על קשר ורלוונטיות. הערוץ הדיגיטלי הפך לגורם חשוב מאוד בתקופה שבה הוגבלה התנועה במרחב, והיה הדרך היחידה לשמירה על קשר בין אתרים לבין מבקרים ותיקים ופוטנציאליים. עם זאת, עדיין יש מקום רב לשיפור התצוגה הדיגיטלית בדף הפייסבוק ובאינסטגרם. יצירה של דפי עבודה, משחקים דיגיטליים, סיורים וירטואליים, פרסום תמונות, קטעי מידע וסרטונים קצרים – כל אלה היו כוח מניע שהשאיר אתרים רלוונטיים ומחוץ לתנומת הקורונה הארוכה. עלינו להעמיק בתחום זה, להשתלם בו ולהפוך את העיסוק בו ליום־יומי.

מה הסיפור שלכם? כיום העניין נוצר, נעשה ומדובר ברשתות החברתיות. אנשים רוצים להיראות במקומות שיש סביבם עניין, ולהיות חלק מקבוצת משפיעני רשת. מיתוג נכון של האתר יגרום לאנשים לרצות להשתתף, לפרסם ולהתפרסם תחת שם האתר. פיתוח של התחום הזה באתר משמר לא רק את קהל היעד שכבר ביקר במקום, אלא גם מוביל אל קהל חדש. אנשים רוצים להיות חלק מסיפור. יש לבחון כל תוצר הדרכה חדש כחלק מסיפור מסגרת שהמבקרים שותפים בו.

על המחברת: עמליה זאבי־קובו היא מנהלת תחום ההדרכה באתר הפרדסנות. היא בעלת תואר שני בחינוך מיוחד מאוניברסיטת תל־אביב, ותעודת הוראה לגיל הרך. ב־15 השנים האחרונות עוסקת בתחום ההדרכה במוזיאונים היסטוריים המוקדשים להיבטים שונים של הסיפור הציוני. אחראית לפיתוח התכנים ולליווי פרויקטים חברתיים באתר הפרדסנות על שם מינקוב.

Pardes1@shimur.org.il

מקורות
• בנק ישראל (2020). דוח בנק ישראל לשנת :2020 ענפים שפעילותם נפגעה קשות ממגפת הקורונה. FVkTY/li.did://https
• בצלאלי, א’ (2013). אתרי מורשת יישוביים: אתגר חינוכי. אתרים – המגזין, ,3 .117
• גולדברג, א’ (2020). לעשות סדר במציאות משובשת: על תכנון והערכה בקידום מדיניות. שתיל.
• הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2020א). ירחון שכר ותעסוקה. משרות שכיר ושכר חודשי ממוצע למשרת שכיר במחירים שוטפים לפי ענף כלכלי מפורט. לוח .1.19
https://did.li/oKSfT
•הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2020ב). תיירות ושירותי הארחה. השנתון הסטטיסטי לשנת 2020 (עמ’ 337–353).
•מדינת ישראל (,2016 מרץ). מדדי איכות חיים, קיימות וחוסן לאומי. https://did.li/zcwlC
• פישר, י’ (,2021 10 במרץ). אני גם ברמן, גם מלצר וגם מנקה שולחנות. אנחנו מגדלים דור שלא יוצא לעבוד. אתר דה־מרקר https://did.li/QnYYH
• רביד, ברוך (2015). מאה בתים ברחובות: אדריכלות בימי המושבה 1890–.1950 עיריית רחובות.
• רפפורט, כ’ ורייש, ק’ (2011). לשמר ולחנך: קורותיו של פרדס מינקוב. אתרים – המגזין, ,1 20–.27

•Hoda, R., Noble, J., & Marshall, S. (2011). Supporting self-organizing Agile teams: What’s senior management got to do with it? In A. Sillitti, O. Hazzan,
E. Bache, & X. Albaladejo (Eds.), Agile processes in software engineering and extreme programming. XP 2011, 77 (pp. 73–87). Springer.
10.1007/978-3-642-20677-1_6
•Huque, D. (n.d). Agile Strategy Management – Part I: Why “Strategile” is the new Strategy Management! Deloitte. https://did.li/2PB5q
• Janssen, M., & van der Voort, H. (2020). Agile and adaptive governance in crisis response: Lessons from the COVID-19 pandemic. International Journal of
Information Management, 55, 102180.
• Scambler, G. (2020). Covid-19 as a “breaching experiment”: Exposing the fractured society. Health Sociology Review, 29(2), 140–148

 

שימור בתקופות משבר: יתרונות

לתקופת הקורונה נמנו אין־ספור חסרונות. אלא שלזמן שהתפנה, למרחק ששינה את משמעותו, היו גם יתרונות, ואלה תרמו למימוש רעיונות יצירתיים. בתקופה זו השתנה מעמדם של אתרי המורשת, והביקור בהם, וכמוהו הסיור בהם – זכו להתייחסות חדשה. בהתייחסות זו בלטו הירידה בחשש באשר ליכולת הנשיאה של אתר; ההידלדלות במספר המבקרים באתרים – שאפשרה לקדם את שיקומם; חיסכון בהוצאות הדרכה ותחזוקה; פנייה של רבים להכיר את סביבתם הקרובה ואת נכסי מורשתה הודות להגבלת היציאה למרחק של 500 מטרים או קילומטר בעיתות סגרים, ובעיקר – הנגישות הווירטואלית, שהייתה לחלק בלתי נפרד מחיינו.

סיורים וירטואליים בנווה צדק | תומר שלוש

תקציר

תקופת הקורונה הוציאה את עולם הסיורים המודרכים להפסקה כפויה, אבל בד בבד נתנה דחיפה ליצירתיות ולחיפוש אחר פתרונות לסיורים המתבססים על הטכנולוגיה של המאה ה־21. מטרת סקירה זו היא להציג את המסע שעברתי כמדריך סיורים מהרגע שבו החלטתי לשעתק את עצמי למרחב הווירטואלי ולעצב סיורים שאינם תלויים בנוכחות הפיזית שלי במרחב המתויר. הסקירה תתמקד בשכונת נווה צדק, ובתהליך שעברתי בעיצובו של סיור וירטואלי המתבסס על ניסיוני כמדריך סיורים. הסיור הווירטואלי נוצר אומנם בתקופת הקורונה, אבל הוא תואם גם מצבי משבר אחרים שבהם אנחנו, גם המדריכים וגם הציבור המסייר, נמנעים מלצאת לשטח, ולא רק מצבי משבר. סיור וירטואלי יכול להיכלל בארגז הכלים המוצע למדריכים ולמסיירים במצבים נוספים שבהם אי אפשר לבקר באתר טבע או בנכס מורשת תרבות.

הקדמה

סיורים וירטואליים מתבצעים כיום בשלוש שיטות: האחת – סיורי °360, המציגים תמונות פנורמיות של האתר המיועד ל”ביקור”, ומאפשרים ל”מסיירים” להעביר את מבטם מפריט לפריט כאילו נכחו במקום. בשיטה זו המשתתף יכול לשוטט במבטו בין נקודה לנקודה, לקרוא הסבר על כל פריט, וכך לזכות במידע רחב על האתר כולו; השנייה – סיורי זום, שהם אינטראקטיביים יותר, בזכות הדו־שיח המתאפשר בין המדריך למשתתפים. חסרונן של שתי שיטות אלה הוא שאינן מצליחות לייצר חוויה שתדמה לזו הנוצרת בעת הימצאות פיזית במקום; האפשרות השלישית – סיורי וידאו לייב און לוקיישן ,(Video live on location) הם הדבר הקרוב ביותר לסיור מודרך המתקיים בעולם האמיתי, ולכן מייצרים חוויית ביקור. ההתנסות שלי בסיורים וירטואליים התרחשה בתקופת הקורונה בשכונת נווה צדק, שבה אני מדריך מאז שנת 2008. בחירתי במקצוע ההדרכה ובשכונה זו מתבססים על הקשר המשפחתי שלי לשכונה. אני בן למשפחת שלוש, אחת המשפחות המייסדות של נווה צדק. במהלך השנים התמחיתי בסיורים מודרכים לקהל ישראלי, ובמיוחד בסיורי משפחות. ייחודם של סיורים אלה הוא בכך שלא פעם משתתפים בהם שלושה דורות – הסבים והסבתות, ההורים והילדים או הנכדים, והמדריך נדרש להעביר את הסיפורים ההיסטוריים בצורה ידידותית ונגישה, כך שיתאימו לקבוצות הגיל השונות ולקרבה המשפחתית ביניהן.

שכונת נווה צדק, סיפורה ואפשרויות הסיור בה

שכונת נווה צדק קמה בשנת 1887 והייתה בראשיתה חלק מיפו. עם השנים היא הפכה משכונת מצוקה שבתיה מיועדים להריסה לשכונת מגורים יוקרתית שבה אתרים היסטוריים רבים, אתרים שהם ציון דרך בתהליך היציאה מחומות יפו בסוף המאה ה־19 וייסודה של תל־אביב. עם אלה נמנים בתי הספר הראשונים של נווה צדק, שכיום הם חלק ממרכז סוזן דלל למחול ולתיאטרון; בית אהרן שלוש ובית שמעון רוקח – שניהם ממייסדי השכונה; בית אבולעפיה, שבו התגורר הסופר ש”י עגנון כשעדיין היה בתחילת דרכו הספרותית; “בית הסופרים”, שבו גרו יוסף חיים ברנר, דבורה בארון ויוסף אהרונוביץ’, וכיום שוכן בו מוזיאון נחום גוטמן לאומנות; תוואי מסילת הרכבת מיפו לירושלים, שהפך באחרונה ל”פארק המסילה” והוא מקום בילוי לצעירים ולמשפחות, ועוד. בתקופות שגרה אפשר לראות כמעט בכל שעה ביום קבוצות שונות של מטיילים הזוכות לסיור מודרך באתרי השכונה.

סיורים בעידן קורונה: הדילמה

מגפת הקורונה העולמית שיבשה את תחומי העיסוק של רבים. אנשי תרבות לא יכלו להופיע באולמות, מסעדנים נאלצו להסתפק במשלוחים ועוד. באלה נכללו מדריכי סיורים, שלא יכלו לסייר ולהדריך באתרים עצמם. למצב זה נקלעתי גם אני במרץ 2020, עם תחילתו של הסגר הראשון במדינת ישראל. היה לי ברור שעליי לשנות את אופיים של סיוריי. עם זאת לא רציתי לוותר על חוויית הביקור, שלהבדיל מהרצאה או מצגת, מתבססת על נוכחותם של הקהל ושל המדריך המספר במקום. אם הקהל לא יכול להיות נוכח, לפחות חלקו של המדריך בהעברת החוויה לא ייפגע. כך למשל, קל יותר להמחיש את סיפור ההתאהבות של ש”י עגנון באחת מנכדותיו של אהרן שלוש כשמביטים על המרפסת שבה ישב וכתב סיפורים, ורואים כי היא צופה היישר אל חצר בית שלוש. כך גם אפשר להתחבר ביתר קלות לתקופה ההיסטורית שבה האירוע התרחש כשהמדריך־המספר נוגע באבן כורכר בכניסה לאחד מבתי השכונה, ומסביר על החומר שממנו סותתו אבני הבניין לבתי נווה צדק. מעת לעת גם אפשר לשמוע שירה בוקעת מחלונות בית הכנסת ברחוב שלוש. ואם אין די בכל הסיפורים הללו כדי להרשים, הילדים ודאי שמחים לביקור בגלידרייה בשעת ההפסקה. אין ספק שההימצאות במקום עצמו והחוויה הרב־חושית הן קריטיות להנאה מהסיור בנווה צדק. אם כך, איך יוצרים את חוויית המקום בלי להימצא במקום?

סיורים וירטואליים: הפתרון

קרוב משפחה שראה את מצוקתי ייעץ לי לבדוק את האפשרות של סיורים וירטואליים, כלומר להדריך בנווה צדק דרך המחשב והאינטרנט. בתחילה חשבתי שהוא מתלוצץ. אחר כך תהיתי ביני לבין עצמי אם זה בכלל אפשרי. ואם כן, האם זה כדאי? בעודנו נאלצים להסתגר בבתים בהתאם להנחיות של משרד הבריאות, משכו את עיניי כתבות שהציעו דרכים שונות להעביר את הזמן בבית. בחלק מההצעות הועלתה האפשרות של סיור וירטואלי. בדיקה במנוע זיהוי הטרנדים של גוגל אישרה שאכן יש עלייה במספר החיפושים של המונח .Virtual Tours למרות חוסר הוודאות ניגשתי לבדוק מה אני יכול לעשות כדי להיהפך למדריך סיורים במרחב וירטואלי. התחנה הראשונה שלי הייתה הכלי האינטרנטי ,Tour Creator אשר פותח על ידי יחידת המציאות המדומה של .Google הכלי מאפשר למשתמש למצוא תמונות פנורמיות של מקומות רבים בעולם, ובמיוחד תמונות של רחובות בערים. גם בערי ישראל שייטו מכוניות מיוחדות של חברת גוגל ועליהן ציוד צילום מתקדם, וכך עמדו לרשותי תמונות פנורמיות של כל האתרים בנווה צדק שרציתי להציג. בדומה למסלול הסיור שאני עורך בשכונה יצרתי רצף של תמונות פנורמיות, ועל כל תמונה יכולתי להוסיף טקסט ותמונות היסטוריות. כך יצרתי סיור וירטואלי בנווה צדק שאפשר היה לגשת אליו בקלות באמצעות קישור, והמשתמשים יכלו לראות את האתרים ואפילו לסובב את התמונה ב-°360,כאילו הם עומדים במקום ומפנים את מבטם לפינות השונות של האתר. סיורים וירטואליים מסוג זה, שאפשר לכנותם סיורי °360, זמינים באתרי אינטרנט של מוזיאונים ואתרי מורשת. באתרים אלה הם נתפסים כמשחק מחשב ולאו דווקא כסיור, משום שלרוב אין בהם מדריך המסביר על המקום, והמשתמש יכול “לשוטט” בעצמו במרחב. ההנחה היא שהחוויה הווירטואלית נופלת בערכה מהחוויה בעולם האמיתי, אבל היא מאפשרת למי שאינו יכול להגיע אל המוזיאון לראות ולהכיר אותו בכל זאת. בתקופת הסגר הראשון שהוטל על מדינת ישראל השתמשו כמה מאות אנשים בסיור °360 שיצרתי בנווה צדק. הבנתי שהסיור אכן מספק מידה מסוימת של חוויה, אבל הממשק האינטרנטי אינו משתווה לריגוש של הנוכחות במקום עצמו. ואכן, באמצע שנת 2021 מסרה חברת גוגל על סגירתו של הכלי ,Tour Creator כך שייתכן שגם מפתחיו הגיעו למסקנה שהוא אינו מלהיב דיו. האתגר שלי היה לא רק ליצור תוכן איכותי שאנשים ירצו לצרוך. היה עליי למצוא דרך שבה אוכל ליצור חוויה שהיא לא רק מרגשת, אלא גם כלכלית, כזו שירצו לשלם לי עבורה. בתקופה שבה מיליארדי אנשים הסתגרו בבתים לתקופת זמן בלתי ידועה, הקשר האודיו־ויזואלי עם קרובים וחברים זרם כולו לאפליקציית שיחות הווידאו .Zoom מקומות עבודה עברו לזום, בתי ספר עברו לזום, ואפילו קורסים ביחידות צבאיות עברו לזום. נותני שירותים דוגמת מדריכי כושר ומורים פרטיים עברו גם הם לאמן וללמד באמצעות הזום, בישראל ובחו”ל. האם גם מדריכי סיורים יכולים לעשות את המעבר? החלטתי לנסות. התחלתי להתנסות באפליקציית זום, והבנתי שבאמצעותה אני יכול להתקרב קצת יותר לחוויה של סיור מודרך בעולם האמיתי. זו הייתה התחנה השנייה שלי. דרך הרשתות החברתיות הזמנתי חברות וחברים להצטרף אליי לסיור וירטואלי בנווה צדק ולשלם עבורו כראות עיניהם. בעקבות ההצלחה הראשונית פנו אליי כמה גופים שהתעניינו בסיורים וירטואליים. אחד מהם היה עמותת “שכולו טוב”, הפועלת למען אנשים עם צרכים מיוחדים. גוף נוסף שפנה אליי היה Baltimore Zionist District – ארגון יהודי־אמריקאי בעיר בולטימור, מרילנד. המשותף לשני הלקוחות הללו הוא שהקהל שלהם מורכב מאנשים שגם בזמנים אחרים לא היו יכולים להגיע לנווה צדק – מחמת מוגבלות או מחמת המרחק הגיאוגרפי. עבורם, המעבר “הכפוי” שלי לסיורים וירטואליים היה הזדמנות פז לחוות משהו שקרוב לדבר האמיתי. עם הזמן הבנתי טוב יותר מה עובד בסיורים הווירטואליים מסוג זה – נקרא להם “סיורי זום” – ומה לא. בסיורים מסוג זה אני לא נמצא בשטח אלא מול המחשב במשרד, אבל באמצעות שינוי ברקע הווירטואלי שלי, בתאורה ובהצללה, נראה כאילו אני נמצא במקום עצמו. כמובן, הסברתי למשתתפים ולמשתתפות בסיור הווירטואלי שמדובר בטריק טכנולוגי, ולכולם היה ברור שאינני נמצא בשכונה עצמה. אבל החוויה הייתה קרובה יותר לזו שבסיור אמיתי, שבו רואים את המדריך על רקע האתר שהוא מספר עליו. דבר נוסף שעשיתי בסיורי הזום שלי היה חידון. באמצעות תכונה מובנית של אפליקציית זום יצרתי סקר (Poll) בן עשר שאלות אמריקאיות, שעליהן ענו המשתתפים בבחירת התשובה הנכונה על גבי המסכים שלהם. לאחר כל שאלה הצגתי את התפלגות התשובות, והוספתי מידע על מה שכבר סופר בסיור. כך למשל, שאלתי בחידון מה יהיה שמה של תחנת הרכבת התת־קרקעית ההולכת ונבנית ליד נווה צדק (התשובה היא תחנת אליפלט). השאלה פתחה עבורי את האפשרות לספר על סלילת הקו האדום של הרכבת התחתית בכלל, ועל הקטע המיועד לעבור בשולי השכונה בפרט. החידון הוצג בסוף הסיור הווירטואלי, אבל כדי לשמור על אינטראקטיביות למדתי להיעזר בצ’אט ולענות על שאלות במהלך הסיור עצמו. בסיורים וירטואליים של מאות משתתפים (והיו כאלה) נהגתי לברור מכלל השאלות את אלה שיכולות לעניין קהל רחב. התנהלות זו הפכה את הסיור הווירטואלי לחוויה דומה יותר לזו שמתקיימת בסיור מודרך. בין סגר לסגר חזרתי להדריך גם סיורים בשטח, בעיקר למשפחות ישראליות, וגם חיפשתי דרך חדשה נוספת לפיתוח סיור וירטואלי. זו הייתה התחנה השלישית שלי: “סיורי וידאו לייב און לוקיישן”. בסיור וירטואלי שכזה אני נמצא בשטח, חמוש בציוד מתאים לצילום ולשידור, בעוד המשתתפים נמצאים בבית מול מסך המחשב. בדקתי כמה חברות שהציעו למדריכי סיורים פלטפורמה מתאימה לסיורי וידאו לייב און לוקיישן. מהן בחרתי בסטארטאפ לונדוני בשם Heygo.com (בתחילת הדרך הוא נקרא .(Virtual Trips החברה בחרה בעיר תל־אביב–יפו (לצד ערים גדולות כמו פריז, לונדון ורומא) להשתתף בניסוי, ושלחה לי -Gimbal מכשיר המייצב את הסמארטפון בזמן ההליכה, כך שאפשר לצלם ולשדר בווידאו בלי שהצופים והצופות יסבלו ממחלת ים. כבר לסיור הווירטואלי הראשון הצטרפו עשרות משתתפות ומשתתפים, בעיקר מבריטניה ומארצות הברית. נכון לחודש מאי 2021, אחרי מעט יותר משנה של פעילות, צמחה Heygo לעשרות אלפי משתמשים מדי חודש. ייחודה של התוכנית אינו רק בהיקפה, אלא גם במאפייניה הכלכליים. המדריכים המעבירים סיורים וירטואליים דרך Heygo מקבלים טיפ מהמשתתפות ומהמשתתפים, ושיעור מסוים מהטיפ מועבר לחברה. איך נראה סיור וירטואלי דרך Heygo מהצד שלי? כשהסמארטפון מיוצב באמצעות הגימבל אני רואה באפליקציה את מה שאני מצלם, ובד בבד מתקיים צ’אט של המשתתפות והמשתתפים בסיור. אני לא רואה ולא שומע אותם, אבל הם שומעים ורואים אותי. אני מקבל הודעה בצ’אט בכל פעם שאחד המשתתפים משאיר לי טיפ. בד בבד עם הפעילות שלי דרך ,Heygo התחלתי להעביר סיורי וידאו לייב און לוקיישן גם בעצמי, באמצעות אפליקציית זום. כך למעשה, אין זה משנה באיזו אפליקציה משתמשים כדי להעביר סיור וירטואלי מסוג זה. החשיבות היא בשימוש הנוח וביצירת חוויה קרובה ככל האפשר לסיור החי.

סיכום: הסיור הווירטואלי בעידן של פוסט־קורונה

בתקופת הקורונה רווח הביטוי “להפוך את הלימון ללימונדה”. החשיבה “מחוץ לקופסה” ויצירתן של שלוש תחנות וירטואליות – סיורי °360, סיורי זום וסיורי וידאו לייב און לוקיישן – מייצגות ביטוי זה. שלוש התחנות תואמות את האפשרויות שהיו לי כמי שהורגל לסייר בשטח ולהדריך תוך כדי הליכה, קרבה והפניית מבט באתרים המתוירים, ולשלושתן מאפיינים דומים: כותרת אחת – סיורים וירטואליים; הן מתבססות זו על זו; הן מייצגות התפתחות מהקל אל הכבד; ושלושתן מקורן בצורך לחפש תחליפים לחוויה שיצר הסיור המציאותי באתרי מורשת, ובמקרה שלי – באתרים היסטוריים. התיאור של שלוש התחנות הווירטואליות בסיוריי בנווה צדק והניסיון שרכשתי מציגים את התהליך שעברתי. התחנה הראשונה – סיורי °360 – הבהירה לי כמדריך שיש אומנם עניין במידע, וקיימת יכולת טכנולוגית ליצור תחליף לסיור ממשי שאי אפשר לקיימו, אך חסרונה של החוויה החיה פוגע בפתרון זה. התחנה השנייה – סיורי זום – הבהירה לי שסיורים וירטואליים הם תוכן שאנשים יהיו מוכנים לשלם בעדו. בתחנה השלישית – סיורי לייב וידאו און לוקיישן – הבנתי כי היא הקרובה ביותר לסיור המודרך בעולם האמיתי. הקרבה לעולם האמיתי נוצרת הודות לחוויה ה”חיה”, שבה המדריך והמשתתפים נמצאים באינטראקציה. הבנה זו קידמה את החלטתי להתמיד בשיטה זו ולשכללה. לא זו בלבד, אלא שהצלחתה בתקופת המשבר היה בה כדי להעיד על האפשרויות לקדם סוג זה של סיור גם בעתיד, גם בזמנים שאין בהם משברים המונעים את קיומם של סיורים פיזיים. אינני יחיד בהכרה זו. חברות בין־לאומיות דוגמת Amazon ו־Airbnb  פיתחו פלטפורמות לסיורים וירטואליים מסוג זה. אבל לי עצמי ברור יותר ויותר שסוג זה של סיור יכול לשמש גם אמצעי להוראה בבתי ספר ולמסעות שורשים. אפשר להתאימו לאוכלוסיות המתקשות לסייר ברגל, הוא אינו מוגבל למספר המסיירים, ואינו תלוי בשעון ובעונות השנה. הוא יכול לבודד נושא מתוך כלל הנושאים וההיבטים שהסיור מציג, להבליטו, להדגישו ולהרחיב בו. אני צופה שבעתיד נראה שימושים מעניינים בסיורי וידאו לייב און לוקיישן. כך למשל, מורים לגיאוגרפיה יוכלו לקחת את תלמידיהם לסיור וירטואלי ליד הר געש פעיל באיסלנד בסיועו של מדריך מקומי; משפחה ממוצא פרסי תוכל לייצר סיור שורשים וירטואלי בעיר שיראז, כור מחצבתה, ולחזות בבתיה ההיסטוריים. רק עתה, לאחר ההתנסות שלי בתקופה הממושכת של מגפת הקורונה, אני וגם רבים אחרים מתחילים להבין את מגוון השימושים של הסיורים הווירטואליים.

על המחבר: תומר שלוש מדריך סיורים בתל־אביב מאז שנת 2008. תומר מדריך בעיקר משפחות ישראליות בשכונת נווה צדק – השכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות יפו, ושמשפחתו השתתפה בייסודה בשנת 1887. בתקופת הקורונה לקח על עצמו אתגר – להמציא מחדש את עולם הסיורים המודרכים. הוא בן 34, מתגורר בתל־אביב עם זוגתו ושני בניהם, בעל תואר שני במדע המדינה מאוניברסיטת תל־אביב.

Tomerrchelouche@gmail.com

 

 

שימור, פיתוח, סביבה וקיימות: קונפליקט או סינרגיה?

תהליך שימורו של נכס היסטורי מלווה ברבים מהמקרים בשיח המתמקד בתהייה – עד כמה השימור הוא מכשול לפיתוח. לכאורה, עומדים הערכים ההיסטוריים ותכתיבי השימור בדרכם של צורכי ההווה, של ניצול השטח ומיצוי מלא של הנכס לתפקודים עכשוויים. מאידך ניתן לטעון כי פעולת השימור היא “ירוקה” במהותה, כזו המונעת הרס, מתבססת על משאבים קיימים ואינה מוסיפה עליהם, כזו הנסמכת אך ורק על מידע היסטורי וכזו התואמת וגם צופה את שינויי האקלים, את מגמות לחצי האוכלוסייה ואת הפגיעה במגוון המינים והצמחייה.

שימור וקיימות: גגות ירוקים, גגות חיים | רות ליברטי־שלו, עירית עמית־כהן

תקציר

הצופה בנכס מורשת תרבות מבחין קודם כול בחזותו. החוויה הוויזואלית שיוצרת חזית הנכס הפונה אל הרחוב מספקת את הצופה, והוא ממעט להרהר ברכיבים הסמויים מהעין כגון חומר וטכנולוגיה, תשתיות ומערכות. גגותיהם של נכסי מורשת, המכונים גם “החזית החמישית”, נמנים עם הרכיבים הנעלמים מעיני הצופה. אף שהם חלק אינטגרלי מדופנו החיצונית של הנכס, הם לרוב נסתרים ובלתי נגישים, ובשל כך משמשים להצבת דודי שמש, מזגנים ותשתיות אחרות. כל זאת למרות הפוטנציאל העצום של הגגות כשטחים פתוחים וכחוליות להבנת הקשרו של הנכס במרחב ובזמן. סקירה זו מתמקדת בגגותיהם של שני מבנים: האחד – מבנה היסטורי לשימור שעבר הליך של הסבה לשימוש חדש כמבנה ציבור, והאחר – מתחם מוזיאלי לטבע ולמדע ששוקם ו”אוּגד” תחת גג ירוק אחד. בשני מבנים אלה מבטאים עיצובו והשמשתו של הגג את גישתם של המתכננים לסוגיות של שימור וקיימות; וכן לניצול ולמיצוי הפוטנציאל הטמון ב”חזית החמישית” למגוון תפקודים המייצגים תפיסות עכשוויות־מקיימות.

מבוא

החל מהמחצית השנייה של שנות השמונים, ובראשית שנות התשעים, הלכה וגברה ההתעניינות בנושא הסביבה, ובעקבותיה התגבשה קבוצה של אדריכלים בעלי תפיסות עולם “ירוקות”. האדריכלות הירוקה שהם קידמו תאמה תנועות חברתיות וגישות סביבתיות, והחשיבה השימורית הייתה חלק מהן. מדובר היה באדריכלות הדוגלת במקורות אנרגיה בני־קיימא, בשימור משאבי טבע וסביבה, בהימנעות מבזבוז ובשימוש חוזר בחומרי בניין, בניצול יעיל של מבנה ובחשיבה כיצד להתמודד עם הלחץ הגובר על הקרקע ועם החשש הגדל מפגיעה בשטחים פתוחים (Ragheb et al, 2016)  האדריכלות הירוקה יושמה בעיקר במבני ציבור שנועדו למלא תפקיד חינוכי או תרבותי, והדיה לא פסחו על האדריכלים המשמרים ועל גישות עכשוויות לטיפול בנכסי מורשת תרבות היסטוריים. למגמת הקיימות היבטים רבים, ובולטים בהם אחדים: פיתוח קווים מנחים לשימור ירוק (Sustainable  Restoration)  כזה המתבסס על שימוש עכשווי בחומרי בנייה ובשיטות בנייה מסורתיות, וכשאלה אינם מתאפשרים – חיפוש מוצרים ושיטות שהשפעתם ארוכת הטווח לא תפגע בערכי הנכס ובסביבה ;(Balliana et al, 2016)  שימוש חוזר בפריטים הפיזיים שהם חלק מהנכס הישן; (Di turo & Medeghini, 2021)  איתור תפקוד שיבליט את הערכים התרבותיים של הנכס תוך התערבות מינימלית ברקמתו הפיזית הרגישה. אשר לגגות, שהם נושא סקירה זו, לדיון בהם היבטים שונים. יש המתמקדים בטיפולוגיות המסורתיות של “גגות ירוקים”, בעיקר בבנייה הוורנקולרית האופיינית למדינות הניחנות באקלים קר ורטוב, דוגמת מבני עץ בעלי גגות משופעים בסקנדינביה, בצפון אנגליה ובמזרח אירופה  (2017 ,Jim) (איור 1). אחרים דנים בתפקידים העכשוויים של הגג ובמאפייניו האדריכליים, ולפיהם גגותיהם של מבנים קיימים, “היסטוריים” או לא, הם יותר משטח שנועד לקרות חלל, להגן מפגעי טבע או לאפשר צפייה למרחקים. כל גג הוא בעל פוטנציאל כמרחב בעל מגוון תפקודים – למפגש, לפנאי וללימוד. בשנים האחרונות ניכרת התעוררות משמעותית במגמה זו גם בישראל, ועל גבי מבני מסחר וציבור מוקמים גגות ירוקים המנצלים את מרחב הגג לפיתוח של פעילות חקלאית, קהילתית, תיירותית, חינוכית ומסחרית. מאלה ראוי לציין את החלל הקהילתי “המרפסת”, על גג בניין כלל בירושלים, שהקימה קהילת היוצרים הירושלמית “מוסללה”; את הגג של קניון דיזנגוף סנטר, שבו הוקם בשנים האחרונות “פארק הקיימות” – מרכז חינוכי לחקלאות עירונית; ואת הגג ברחוב סירקין 21 בהדר הכרמל בחיפה, שבו הוקמו משתלה ומרחב לסדנאות, להופעות ולתצפית (איור 2). סקירה זו מתמקדת בשני גגות: האחד – גג “הבית הגדול”, מבנה חינוך בקיבוץ משמר העמק, שלאחר שימור ושיקום הוסב לשימוש חדש התואם חשיבה סביבתית חברתית. האחר – מוזיאון המדע בסן פרנסיסקו, המנוצל כיום לשחזור הנוף שקדם להקמתו, לחינוך ולהיכרות עם מגוון המגמות האקולוגיות המאפיינות את המאה ה־21. בשני הגגות באה לידי ביטוי חפיפה בין תפיסת השימור לבין ראייה מקיימת של הנכס, ובשניהם השימור מסייע ומשלים את מימושן של מגמות עכשוויות בפיתוח מקיים, ובהענקת חיים חדשים למבנה היסטורי איכותי המשרת את דורות ההווה והעתיד גם יחד.

הגג הירוק ב”בית הגדול” בקיבוץ משמר העמק | רות ליברטי־שלו

בפרויקט השיקום של “הבית הגדול” שבקיבוץ משמר העמק, הצופה לעבר עמק יזרעאל (2016–2017), הטיפול בגג נגיש לציבור היה עבור המתכננות סוגיה מרכזית שחייבה פתרונות יצירתיים. הבית הגדול הוא מבנה מודרניסטי איקוני שתכנן האדריכל יוסף נויפלד כמוסד החינוכי הראשון של ילדי “השומר הצעיר” (ליברטי־שלו, 2018; פלטק, 1989; 2000 .(Buras, הוא נבנה בשני שלבים, בין שנת 1933 לשנת 1937. המבנה ניחן בקומפוזיציה מודרניסטית א־סימטרית, המורכבת משני אגפים דו־קומתיים משני עבריו של מגדל מדרגות מרכזי. האגף הצפוני מוסט מן הדרומי הצידה ולמטה, וכך משתלב בטופוגרפיה המשתפלת ויוצר רחבות כניסה לאורך המבנה. בזכות הצבה זו, וכחלק בלתי נפרד מהתפיסה האדריכלית המקורית של המבנה, שימש גגו של האגף הצפוני כמרפסת פעילה המשרתת את קומתו השנייה של האגף הדרומי, ומקושרת ישירות אל גרם המדרגות המרכזי (ליברטי־שלו, 2013). על הגג התקיימו מדי יום פעילויות, החל מהתעמלות הבוקר, שהפכה עם השנים לסממן זהות של תלמידי הבית (איור 3), עבור בשיעורים וכלה במפגשים ובטקסים. לצד הדופן המזרחית והדופן הצפונית של הגג תכנן נויפלד ערוגת בטון, משולבת במעקה הממשיך את קיר הבניין, כמעין מסגרת היקפית למישור הגג המרוצף. במקור נשתלו בערוגה זו מטפסים שנועדו להשתרג על גבי מעקה הגג (איור 4), ובעשורים האחרונים לבלבו בתוכה בחורף נרקיסים וכלניות (איור 5), והשרו על הגג כולו תחושה של גינה מרחפת המתמזגת עם הנוף. פרט זה עמד לנגד עינינו, אדריכליות שימור המבנה, כשניגשנו בשנת 2013 לתכנון המפורט של הבית הגדול ולהתמודדות עם אילוצי ההתאמה של המבנה לשימושו החדש (ספרייה, ארכיון ומשרדי הנהלת הקיבוץ) ולסטנדרטים של תקופתנו (ליברטי־שלו, 2018). למפלס העליון של המבנה נוסף במהלך השיפוץ חדר ישיבות חדש, המשמש גם כמרכז מבקרים, נפתח אל גג האגף הצפוני ועושה בו שימוש כמרפסת תצפית, כחלק אינטגרלי מחלליו הציבוריים של המבנה. הגג, ששטחו כ־230 מ”ר, שימש בעבר לשהייה של מרבית תלמידי המוסד החינוכי יחד – יותר ממאה תלמידים ומוריהם. לאור מצבו המצוין והחיבור החדש אל מרכז המבקרים נראה היה לנו כי לא תהיה כל בעיה להמשיך לנצלו לשהייה של מבקרים, יחידים וקבוצות, במספרים דומים לעבר. אולם התברר שאין הדבר כך – בתהליך השיקום וההשמשה נדרשה התאמה של המבנה לתקנים עכשוויים, ובהם תקני ההעמסה. כושר הנשיאה של הגג הוערך על ידי מהנדס הבניין אינג’ רימון צדיק בכ־150 ק”ג למ”ר, נתון שחייב חיזוק של שורת העמודים בפנים המבנה, לצד הגבלה של מספר השוהים על הגג לחמישים איש. צפיפות גבוהה מזו הייתה מחייבת התערבות הנדסית שאיימה על ערכי השימור של המבנה, ובשל כך החלטנו להימנע ממנה. אך איך אפשר להבטיח כי על גבי גג מרוצף, נגיש וגדול, שנשקף ממנו נופו המרהיב של עמק יזרעאל, לא יתקבצו יותר מחמישים איש? התחבטנו עם המהנדס בסוגיה זו, ולאחר בחינה של חלופות אחדות עלה הרעיון להקטין את שטחו השימושי של הגג, דהיינו השטח שעליו אפשר לעמוד בזמן נתון. כך התגבש פתרון בדמות “שדות” של צמחייה שימנעו מבני אדם את הגישה לחלק משטחי הגג. בזכות היכרותנו עם ערכיו התרבותיים והאקולוגיים של הבניין ההיסטורי, ועם כוונת האדריכל המקורי לאתגר את ההפרדה הקשיחה בין “פנים” ל”חוץ”, שמנו לעצמנו למטרה לשמור על איכויותיו של הגג כמרחב המתווך בין הבנוי לפתוח, בין המבונה לצמחי, ללא מעקות וגדרות. כל היעדים הללו הושגו באמצעות התקנה של “שדות” של גג ירוק על הגג (איורים 6, 7). כל “שדה” הוא מלבן בגודל כ־20 מ”ר 4X5) מטרים), ששתולים בו צמחי בר מקומיים באדמת פרמלייט על גבי שכבות חלחול. כל מלבן מוקף ספסל ישיבה מבטון המשולב בלוחות במבוק ממוחזר. שטחי הגג הירוק מחלחלים, וכך מאפשרים לשיפועי הגג המקוריים לפעול כפי שתוכננו. אומנם הגגות הירוקים מוסיפים למבנה ההיסטורי אלמנט עיצובי חדש, אך כזה המשתלב היטב ברוח התכנון המקורי, מתחשב במאפייני האקלים של עמק יזרעאל, ועושה שימוש בגישות ובטכנולוגיות מקיימות עכשוויות.

הגג החי במוזיאון לתולדות הטבע בסן פרנסיסקו | עירית עמית־כהן

בשנת 1989 הוחלט לחדש את מתחם המוזיאון לתולדות הטבע ,(Natural History Museum) שהוקם בליבו של שטח פתוח בפרברי סן פרנסיסקו. המתחם נבנה כחלק ממוסדות המחקר של האקדמיה למדעים בקליפורניה, שנוסדה בשנת 1853, ומשום כך האקדמיה היא שקבעה את יעדיו: להציג שני תחומי מדע – את האבולוציה וגם את השמירה על כדור הארץ, משאביו ותולדותיו. ואכן, לשני תחומי המדע הללו יש ביטוי בחללים ובתערוכות במוזיאון. בדיון על אודות התחדשות המוזיאון הוחלט להמשיך ולהדגיש את שני התחומים שאפיינו אותו, אך לא להסתפק בהם, ולהוסיף תחום נוסף: ההצדקה לבחירת מיקומו של המוזיאון ואת הידיעה שלבחירה זו השלכות על סביבת המוזיאון, המתייחדת במגוון צמחייה וחי ובשרידים שהם עדות לתולדות ההתיישבות באזור. בסוף הדיון נפלה החלטה להפוך את גג המוזיאון, שכיפת הפלנטריום היא חלק ממנו, ל”גג ירוק – גג חי”. וכך תיאר את ההחלטה אדריכל המבנה, רנזו פיאנו (Piano) המשתייך לתנועת האדריכלים הירוקים: הגג, שמכסה את כל ארבעת חללי המוזיאון ושנועד להקנות לפרויקט מראה של כפר כוסה בצמחייה ונועד להתמזג עם נוף הפארק הסובב את מתחם המוזיאון כולו (תרגום ע”ע). המבנה החדש הושלם בשנת 2008. הוא מתייחד בגג חי, מכוסה בקרקע ובצמחייה, המספק בידוד יעיל ועל ידי כך מפחית את הוצאות החימום והקירור בחללי המוזיאון. אור טבעי חודר לבניין ותורם לתערוכותיו ולתצוגותיו, ובאלה – לפלנטריום ולאקווריום, שהם האטרקציות המרכזיות באתר. תחנת מזג אוויר הממוקמת על הגג מעבירה מידע המסייע לאחראים למערכות מיזוג האוויר בבניין. הצמחייה שנבחרה לגג מושקית כולה במי גשמים, ותואמת את עונות השנה והאקלים המקומי. הצמחייה נשתלה על שבע “גבעות” מלאכותיות – לוחות סולריים, מרופדים במגשים נקבוביים ומתכלים, ובהם קרקע ששתולים בה סוגים שונים של צמחים – כולם מייצגים את סביבת המבנה. שורשי הצמחים וענפיהם יוצרים נוף יוצא דופן שמקננות בו ציפורים וחיים בו רמשים וזוחלים (איור 8). התצוגות על הגג מעבירות מידע היסטורי מגוון, והן מאורגנות ככיתת לימוד אקולוגית. המידע תואם למידה בקבוצות של תלמידים בני גילים שונים, לחוקרים, למשפחות וליחידים המבקרים במוזיאון. התצוגות מורכבות משלטים רבים ובהם מידע על סיפור הקמתו של הגג ויעדיו, תיאור של הנוף, תולדותיו והתפתחותו, וגם מידע כללי על גגות ירוקים, תולדותיהם והתפתחותם במקומות שונים בעולם (איור 9).

סיכום

מורשת התרבות, נכסיה וערכיה, הגדרותיה והגישות לשימורה – כל אלה השתנו במהלך השנים. לאפיון של מורשת התרבות ולעשייה השימורית הצטרף משנות השמונים של המאה ה־20 נושא הקיימות, שביטא את אחריות המשמרים לדאוג גם לדורות הבאים כך שיוכלו להוסיף ליהנות מהנכסים ומערכיהם. הרחבה זו קידמה דיון מעמיק בקשרים בין נכס תרבות למרחב, במשמעות שמקנה השימור לסביבתו, ובידיעה שקיים דמיון בערכים החברתיים והתרבותיים שמבטאים נכסים ונופים. נושא זה לווה בשנת 2005 בפרסום הצהרת שיאן, שדנה בשימור בר־קיימא,(Xi’an Declaration on the Conservation of the Setting of Heritage Structures, sites and area, 2005) וביחסי הגומלין ההכרחיים בין נכס המורשת הבנוי לבין הקשרו הנופי. הצהרת שיאן, שהציעה לראשונה תפיסה הוליסטית של המורשת הבנויה והמרחב הנופי הסובב אותה, הייתה אולי המבשרת של המסמך המלצת אונסקו המלצת אונסקו לנופים היסטוריים אורבניים(Historic Urban Landscapes, HUL) משנת 2011. במסמך זה הוצגה לראשונה המורשת העירונית כמכלול המורכב מאובייקטים וממרחב, בנוי ופתוח, טבעי ומעשה ידי אדם. המורשת העירונית הבנויה, לפי מסמך HUL , היא מנוף לקיימות ולדינמיות, כלי לחיזוק זהות מקומית וקשר בין קהילה למקום, לצד שינוי ופיתוח מקיים. בהתייחסות ספציפית לנושא הסביבה ולקיימות האקלימית מביא המסמך את ההמלצה שלהלן:

19. התיישבויות האדם התאימו את עצמן לשינויים אקלימיים וסביבתיים, לרבות אלה הנובעים מאסונות. עם זאת, עוצמתם ומהירותם של השינויים בימינו מאתגרים את הסביבות האורבניות המורכבות שלנו. דאגה לסביבה, ובמיוחד לצריכת מים ואנרגיה, קוראת לתפיסות ולמודלים חדשים לחיים אורבניים, בהתבסס על מדיניות רגישה מבחינה אקולוגית ושימוש בשיטות שמטרתן לחזק את הקיימות ולשפר את איכות החיים האורבניים. על רבות מיוזמות אלה לשלב את משאבי מורשת הטבע ומורשת התרבות בפיתוח בר־קיימא.

גגות ירוקים מייצגים דרך אחת לקידומו של שימור בר־קיימא. ואכן, בשנים האחרונות תופעת הגגות הירוקים כחלק מתפיסת הקיימות מתרחבת בעולם וגם בישראל. למרות הנוכחות הרחבה במרחב, המחקר על אודותיה מועט. כדי לעודד דיון ומחקר בתמורות שחלו בתפיסת מורשת התרבות, ובאלה בגגות ירוקים, בחרנו להתמקד בשני גגות. הגג האחד, בישראל – זהו גגו של נכס היסטורי שתהליך שיקומו לווה בחשיבה המשלבת בין שימור, פיתוח, סביבה וקיימות: ניצול הגג לשימוש “ירוק” הממנף את מאפייניו וערכיו ההיסטוריים של הנכס הבנוי ליצירה של מרחב חדש־ישן, בין הבנוי לפתוח. הגג האחר מייצג את התופעה בעולם, והוא נועד לקרות חללים של מוזיאון טבע, לייצג את ההקשר הנופי ההיסטורי של המבנה, ולבטא גישות הקוראות לשמר את הנופים ואת משאבי הטבע, להכיר אורחות חיי עבר ותרבויות הווה שנקטו וגם נוקטות כיום גישות מקיימות. שני המקרים הללו מחדדים את השינוי שחל בתפיסת השימור, ואולי גם מנבאים את המגמות שיחולו בתחום זה בעתיד.

על המחברות: אדר’ רות ליברטי־שלו היא אדריכלית, מרצה ומנחה בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון; בשנים 2012–2016 עמדה בראש תוכנית התואר השני בשימור מבנים בטכניון, ומאז 2016 היא מכהנת כראש הנתיב למורשת שימור והתחדשות. בשנים 2012–2018 היה משרדה (רות ליברטי־שלו אדריכלות ושימור) מופקד על התיעוד, התכנון והביצוע של פרויקט השיקום של הבית הגדול בקיבוץ משמר העמק. לאתר של אדר’ רות ליברטי־שלו ראו:  https://he.shimoor.com/architecture-conservation

rlshalev@gmail.com

פרופ’ עירית עמית־כהן היא מרצה וחוקרת במחלקה לגיאוגרפיה וסביבה באוניברסיטת בר־אילן, ומתמחה בקשרים בין תכנון, שימור ופיתוח והתייחסותם לנופי תרבות ולנכסי מורשת תרבותית. פרופ’ עמית־כהן חברה בוועד המנהל של איקומוס ישראל ובוועד המנהל של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.

amitcoi@biu.ac.il

מקורות

• ליברטי־שלו, ר’ (2013). משמר העמק – המוסד החינוכי: תיק תיעוד. בהזמנת קיבוץ משמר העמק.
• ליברטי־שלו, ר’ (2018). הבית הגדול: אידיאולוגיה ישנה – חיים חדשים. אתרים – המגזין, ,8 79–.90
•פלטק, י’ (1989). המוסד: בית הספר הראשון של השומר הצעיר במשמר העמק 1931–.1940 יד טבנקין, המכון לחקר הקיבוץ ותנועת העבודה.

•Balliana, E., Ricci, G., Pesce, C., & Zendri, E. (2016). Assessing the value of green conservation for cultural heritage: positive and critical aspects of already
available methodologies. International Journal of Conservation Sciences, 7, 185–202.
•Buras, N. (2000). Josef Neufeld in Eretz Israel: Romanticism in modernism (Doctoral dissertation, Technion, Haifa).
•Di Turo, F., & Medeghini, L. (2021). How green possibilities can help in a future sustainable conservation of cultural heritage in Europe. Sustainability, 13(7), 3609.
• Jim, C. Y. (2017). An archaeological and historical exploration of the origins of green roofs. Urban Forestry & Urban Greening, 27, 32–42.
• Ragheb, A., El-Shimy, H., & Ragheb, G. (2016). Green architecture: A concept of sustainability. Procedia-Social and Behavioral Sciences, 216, 778–787.
•UNESCO (2011). Recommendation on the Historic Urban Landscape.
• Xi’an Declaration on the Conservation of the Setting of Heritage Structures, Sites and Area (2005). ICOMOS.

 

 

מדוע היה צורך לחדש בשנת 2021 את האמנה הבין־לאומית לתיירות מורשת תרבות משנת 1999 | עירית עמית־כהן

ב-1999 פרסם ארגון איקומוס העולמי את האמנה לתיירות מורשת תרבות  (ICOMOS international charter for cultural heritage tourism 2021: Reinforcing cultural heritage protection and community resilience through responsible and sustainable tourism management) אנו תרגמנו את האמנה וצירפנו את התרגום לגיליון 9 של אתרים – המגזין, שהתמקד באתרי מורשת תרבות בנויה וביכולת הנשיאה שלהם לפיתוח – בעיקר תיירותי. בימים אלה מפרסם ארגון איקומוס העולמי טיוטה מחודשת של אמנה זו. הנימוקים העיקריים לעדכון האמנה הם השינויים שחלו בהגדרה של תיירות מורשת תרבות: ההבנה שמאפייניה מושפעים משינויי אקלים ומתמורות תרבותיות, ההכרה שהשלכותיה הסביבתיות והחברתיות רחבות, והידיעה שיש חשיבות מרובה לניהולה. בשינויים שצוינו בולטים במיוחד שלושה: ניהול אחראי, קהילה וקיימות. שלושה אלה גם זוכים לציון בכותרת הפרסום החדש: האמנה הבין־לאומית של איקומוס לתיירות מורשת תרבות 1921 נועדה להגן על מורשת התרבות ולחזק את חוסנה של הקהילה באמצעות ניהול אחראי ובר־קיימא של התיירות באתרים אלה. ואכן, בשני העשורים הראשונים ובראשיתו של העשור השלישי של המאה ה־21, התיירות בנכסי מורשת תרבות נבחנת לא רק בהיבטים הכלכליים ובערכים התרבותיים – המוחשיים והלא־מוחשיים – שמייצג הנכס; היא נמדדת בהשלכותיה החברתיות והסביבתיות, בדילמות מוסריות ובתפקידה לייצג שונות ומגוון של חברות, תרבויות, נופים ומדינות. ייחודה של תיירות זו הוא ברוחב היריעה שלה. זו תיירות של נוף ושל נכס, של מונומנט ומכלול; זו תיירות שמספקת תעסוקה לרבים; זו תיירות בת־קיימא שתפקידה להגן על נכס המורשת ועל הנוף אך גם להתייחס לפוטנציאל הפיתוח שלהם; זו תיירות שאי אפשר לנתקה מתהליכים גלובליים, ובאלה שינויי אקלים ותפיסות תרבותיות; זו תיירות מחנכת – כזו המייצרת מודעות לחשיבות המורשת, גם של האחר, ומשום כך היא תורמת לדיאלוג ולשיתוף פעולה בין תרבויות, לידידות וליחסי שלום; זו תיירות שריבוי ההיבטים שלה מחייב תכנון וניהול יעילים. שני התצלומים מאתר המגדלור פוינט בוניטה (Point Bonita) שנבנה בשנת 1855 באזור המפרץ בחוף המערבי של קליפורניה, סמוך לסן פרנסיסקו, משקפים גישות אלה. האתר מייצג נוף תרבות המשלב בין היסטוריה וגאולוגיה, ופיתוחו כולל לא רק הצגה של מידע היסטורי אלא מספק למבקרים בו חוויה שימורית־מקיימת. בעת ההליכה בשביל האתר זוכה המבקר למידע על אודות יכולת הנשיאה של האתר, על המגבלות שהוטלו על הביקור בו כדי למנוע פגיעה בערכיו, על ייחודו של המקום ועל האופן שיש לצפות בו באתר ובסביבותיו (איורים 1, 2). עקב השינויים שחלו בתפיסה של תיירות מורשת התרבות, בהגדרות, בעקרונות ובמגמות, ומשום שכל אלה נחשפים בטיוטה הסופית של האמנה החדשה, החלטנו לצרפה לגיליון 11 של אתרים – המגזין. קריאה של טיוטה זו והשוואתה לאמנה משנת 1999 יכולות ללמד על תופעה רחבה יותר – התמורות שחלו בתפיסות הנוגעות לשימור מורשת התרבות.

תקציר

האמנה לתיירות מורשת תרבות לשנת 2021 נועדה להתאים את האמנה שפורסמה בשנת 1999 לתפיסות של התיירות בכלל, ושל תיירות מורשת התרבות בפרט, בראשית העשור השלישי של המאה ה־21. וכך נכתב בהקדמה לאמנה החדשה: הצמיחה העולמית בענף התיירות, הביקוש הגדל לתיירות מורשת תרבות, החשש הגובר מפגיעה באתרי מורשת תרבות וסוגיות חברתיות, אתיות, סביבתיות וכלכליות הקשורות לתיירות – כל אלה דחפו לפרסום האמנה החדשה. ואכן התיירות במאה ה־21 מתמקדת לא רק בנכס או בנוף, בערכיהם התרבותיים, בשימורם ובפוטנציאל הכלכלי שלהם, אלא מושפעת מתמורות פיזיות דוגמת שינויי אקלים, ומתמורות חברתיות דוגמת שונות ומגוון תרבותיים, מהגירה ומאפשרויות לתנועה מהירה וקלה ממקום למקום, מתקשורת חוצת גבולות וממידע נגיש לכולם. האמנה החדשה לתיירות מורשת תרבות משקפת גישות חדשות אלה, ופרסומה מצביע על מגמה: לחדש אמנות ולהתאימן למגמות ולתפיסות המאה ה־21.

 

[Proposed Final Draft] ICOMOS International Charter for Cultural Heritage
Tourism 2021: reinforcing cultural heritage protection and community
resilience through responsible and sustainable tourism management

Preamble
Profound growth and disruption in global tourism, including cultural heritage tourism, has necessitated the revision of the ICOMOS 1999 International Charter for Cultural Tourism (the Charter). In addition to the intensiMed tourism use of cultural heritage places and destinations, there has been a growing concern about the degradation of cultural heritage along with social, ethical, cultural, environmental and economic rights issues associated with tourism. In this Charter, cultural heritage tourism refers to all tourism activities in heritage places and destinations, including the diversity and interdependence of their tangible, intangible, cultural and natural dimensions. This Charter recognizes heritage as a common resource, understanding that the governance and enjoyment of these commons are shared rights and responsibilities. Participation in cultural life with access to cultural heritage is a human right. However, some evolved aspects of tourism have constituted fundamentally unsustainable uses of planetary resources, including cultural and natural heritage. This calls for a charter that advocates responsible and diversiMed cultural tourism development and management contributing to cultural heritage preservation; community empowerment, social resilience and wellbeing; and a healthy global environment. Properly planned and responsibly managed cultural heritage tourism, involving participatory governance with diverse cultures, right-holders and stakeholders, can be a powerful vehicle for the preservation of cultural heritage and sustainable development. Responsible tourism promotes and creates cultural heritage awareness, provides opportunities for personal and community well-being and resilience, and builds respect for the diversity of other cultures. It can therefore contribute to intercultural dialogue and cooperation, mutual understanding, and peace-building. The objectives of this Charter are:

Objective 1 – To place the protection of cultural heritage and community rights at the heart of cultural heritage tourism policy and projects, by providing principles that will inform responsible tourism planning and management for cultural heritage protection, community resilience and adaptation;

Objective 2 – To promote stakeholder collaboration and participatory governance in the stewardship of cultural heritage and management of tourism, applying a people-centered and rights-based approach, emphasizing access, education and enjoyment.

Objective 3 – To guide cultural heritage and tourism management in supporting the UN Sustainable Development Goals and Climate Action policy.

Whom is this Charter for?

The responsible management of tourism is a shared responsibility of governments, tour operators, tourism businesses, destination managers, marketing organizations, site management authorities, land-use planners, heritage and tourism professionals, civil society and visitors. This Charter is relevant to all of the above as cultural heritage and tourism stakeholders. It provides guidance for heritage and tourism practitioners, professionals, and decision makers within international, national and local government agencies, organizations, institutions and administrations. It aims to be a reference for educators, academics, researchers and students engaged with cultural heritage and tourism. It applies to the management of all cultural heritage properties and to the entire spectrum of their protection, conservation, interpretation, presentation and dissemination activities, since all are connected with, and inIuenced by, public use and visitation.
The Charter aims to align the work of cultural heritage and tourism stakeholders in the pursuit of positive transformative change, oHering principles for regenerative tourism destination management that is conscious of heritage values, as well as their vulnerability and potential. It seeks the fair, ethical and equitable distribution of tourism beneMts to and within host communities, contributing towards poverty alleviation. The Charter promotes the ethical governance of cultural heritage and tourism and calls for the integration of its principles into all aspects of cultural heritage tourism.
Background
Branding and marketing of cultural heritage and its unique qualities has encouraged and driven an exponential growth in tourism to heritage destinations. Tourism has signiMcantly impacted towns and cities with historic districts and culturally distinct urban landscapes. It has also impacted historic sites and monuments, along with natural and cultural landscapes. The interest of tourists and the tourism sector in tangible and intangible heritage has contributed towards greater awareness within local communities of the value of their heritage and its critical importance to their quality of life and identity. Indigenous communities, in particular, tend to recognize the fragility of the relationship between people and the land they live on, and the need to ensure that tourism sustains rather than erodes heritage and traditions. Capitalizing on the increasing global interest in cultural heritage, the tourism industry has developed into a signiMcant component of global, national, regional and local economies. When responsibly planned, developed and managed through participatory governance, tourism can provide direct, indirect and induced beneMts across all dimensions of sustainability. However, unmanaged growth in tourism has transformed many places throughout the world, leaving
tourism-dependent communities signiMcantly altered and less resilient. Growing global wealth and connectivity, linked to low-cost travel, has resulted in the evolution of mass tourism in many parts of the world. It has also led to the phenomenon of ‘overtourism’ characterized by pervasive congestion and unacceptable degradation of tangible and intangible heritage, with associated social, cultural and economic impacts. The widespread promotion, marketing and use of cultural heritage has also caused commodiMcation and gentriMcation, compromising local communities and cultural integrity, and placing irreplaceable assets at risk. Recognizing that this is not always the case, ill-considered tourism planning and development has had signiMcant negative impacts on numerous destinations, particularly for Indigenous Peoples and host communities. The use of heritage in the economic growth-based strategies of the tourism industry globally has been remarkably successful. However, it has often failed to deliver equitable beneMt-share. Rapid and insensitive commodiMcation, commercialization and overuse of local culture and heritage has resulted in negative and disruptive impacts across countless destinations. It has also provoked restrictions on rights of use, access to and enjoyment of cultural heritage by local people and visitors alike. The context within which these matters must be considered includes the climate emergency, environmental degradation, conIicts, disasters, the disruptive eHects of the COVID-19 pandemic, mass tourism, digital transformation and technological developments. There is a need and opportunity to recalibrate the perpetual economic growth-based approach to tourism, recognizing and mitigating its unsustainable aspects. Any cultural tourism strategy must accept that social responsibility and ‘sustainability’ are not merely options or brand attributes, but rather necessary commitments and, in fact, a competitiveness asset. In order to remain successful and sustainable in the long term, cultural tourism proponents must put this commitment into practice and become a force that supports community resilience, responsible consumption and production, human rights, gender equality, climate action, and environmental and cultural heritage conservation.