עיתון "אתרים", גיליון 54

עיתון “אתרים”, גיליון 54, אפריל 2014

להורדת קובץ PDF לחץ כאן

על שימור, שחזור ומיחזור, ומה שביניהם

פרופ’ אדריכל סעדיה מנדל – יו”ר הוועד המנהל, מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל

מהי אותנטיות?

המילה Authenticity, בעברית (כאילו…) אותנטיות, מופיעה בכל אמנות השימור שנוסחו בעקבות כנסים שנערכו בנושא: הצהרת אתונה בשנת 1931, אמנת ונציה בשנת 1964 ואמנת נארה (Nara, Japan) בשנת 1994. הכנס בנארה, בו התאספו 35 מומחים לשימור המורשת הבנויה, עסק בעיקר במושג אותנטיות.

Authentic פירושו בעברית, על פי האקדמיה ללשון עברית, “מקורי, אמיתי, אמין”. את רעיון השמירה על אותנטיות המבנה אפשר לבטא בפשטות במילים “יש לשמור על זהותו” ואני הייתי מוסיף – זהותו האמיתית.

אם נחזור לרגע לבסיס הרעיוני של השימור, הרי אחד מיסודותיו המרכזיים הוא שהקירות ידברו ויספרו לנו את סיפורם, את סיפורו של הבניין, סיפורו של המקום, סיפורם של האנשים אשר חיו בו בעבר. איזה סיפור? אנחנו רוצים לשמוע את הסיפור האמיתי, אבל גם בכך אין די – ראו ראשומון!

מומחי נארה ישבו על המדוכה לא מעט והמסמך אשר יצא תחת ידם לא היה חד משמעי. אם לסכם זאת בקצרה, הם כתבו שהאותנטיות קשורה בקשר אמיץ עם ערכי התרבות, ומאחר שאלה שונים מעם לעם ולעתים קיימים ערכים תרבותיים שונים בתוך עם אחד, הרי שמהות האותנטיות עשויה להיות שונה במקומות שונים ואצל עמים שונים. דוגמה קיצונית לכך ניתן לראות ביפן, שם נוהגים לפרק/להרוס מקדשים הבנויים בדרך כלל מעץ ולהקימם מחדש במקום סמוך. הרעיון העומד מאחורי פעולה זו הוא לשמר את מיומנותם של חרשי העץ המסורתיים. דהיינו, על פי תרבותם, הדבר האותנטי אותו יש לשמר הוא המיומנות של חרשות העץ המסורתית.

אז מה אצלנו? לעניות דעתי הדברים די פשוטים, כאשר מתייחסים אליהם בפשטות. ישן זה ישן, וחדש זה חדש. אל תטשטשו את ההבדל ביניהם. אם לבניין או למתחם יש סיפור, ספרו לי אותו, אבל שיהיה אמיתי – אותנטי.

שחזור מבנים הוא תופעה נדירה במקומותינו. מעטים המבנים אותם אנו מעוניינים לשחזר למצבם בנקודת זמן מסוימת. במקרים אלה מצטמצמת האותנטיות לנאמנות למקור של תאריך מסוים.

לעומת זאת, כאשר אנחנו עוסקים בתחום השימור ויש צורך לכלול במבנה או בחזותו אלמנט חדש, אין להעלות על הדעת יצירת אלמנטים שיהיו דומים למשהו עתיק. פעולה מעין זו מנוגדת בתכלית לכל אמנות השימור שהוזכרו לעיל. זה לא אותנטי! זו אינה האמת. נרקב התריס – יש ליצר תריס חדש, מודרני, כדי שנראה את ההבדל בין הישן לחדש. נהרס המבנה, במקרה או בכוונת זדון של זאב נדל”ן תאב בצע, חבל מאוד אבל אל תנסו לבנותו מחדש כאילו לא נהרס. הקימו מבנה חדש שישתלב עם סביבתו. ואם זה חשוב הציבו על חזיתו שלט כגון: במקום זה עמד בית בו גר בין השנים… המשורר הדגול וכו’.אותה התנהלות מתחייבת לדעתי כאשר אנחנו ממחזרים מבנים. תהליך של הסבת מבנה אשר שימש בעבר מטרה שבינתיים נס ליחה ואנו מסבים אותו לתפקיד אקטואלי.

 

דבר המנכ”ל

מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל

גיליון מסי 54 של ״אתרים״ מוגש לכם באביב 2014 ופותח “חלון” החושף בפנינו דברים שרצינו לומר, להראות, להעלות לדיון ולעורר מחשבה, סקרנות וידע באשר לפעילות מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, נאמניה וכל הפועלים ליצירת סדר יום שייתן ביטוי הולם, מעשי וערכי לפועלנו.

בין גיליון לגיליון רצינו לומר כמה מילים על דברים שרואים מכאן. בחורף זה הלך לעולמו עזריה אלון, חבר בית השיטה וקבוצת “החוגים”. עזריה פעל ויצר מתוך נופי הארץ, מרחביה, הריה, מדבריותיה ועמקיה, ארץ קטנה גדולה. בתבונתו וחכמתו יצק גם בנו אהבה גדולה לכל הגלום והנסתר בה. בתוך כל הפעילות העשירה, לה הוא זכה ומתוכה זכינו אנו, היה עזריה ממייסדי המועצה לפני 30 שנה. לכתו מאיתנו לא תפסיק את “מנגינותיו” שיהוו גם בשנים הבאות ובאלה שיבואו אחריהן, מסלול ודרך להמשך.

לאחרונה מתעורר במועצה דיון מעניין באשר לפעולות אחזקה במבנים שעברו עבודות שימור. הכוונה בעיקרה למעטפת הבית והחזות שיש לתת למבנים בפעולות השוטפות לשימורם. האם נכון לשחזר, לחדש

ולשמר את המבנה בחזותו כפי שנראה בעת בנייתו, תוך שימוש בצבע, בטיח ובחומרי הבנייה המקוריים? או האם ראוי ונכון יותר להשאירו כמות שהוא באופן שלמתבונן יהיה ברור מהו גילו של הבית, מה עבר עליו וכיצד הושפע מפגעי מזג האוויר ועוד? בבחינת הבית, כמו האדם, מספר סיפור, וסיפור שנותיו הם חלק מאמירה אותה אנחנו רוצים להציג. לא לי לתת תשובות נחרצות, אך עצם הדיון, כזה שיעבור בין גורמי המקצוע, הינו נושא שיש לתת עליו את הדעת, תוך ניסיון לייצב ולקבע תשובות מקצועיות ראויות ומתוך עיקרון בסיסי שכל הנחיה באשר היא, לא תהיה על חשבון תקינות ומניעת נזק פיזי מצטבר למבנה. מכאן, לכנס מנהלי אתרי המורשת שהתקיים השנה בבאר שבע. היו אלה יומיים בהם לקחו חלק עשרות מנהלי אתרי המורשת, אתרים גדולים כקטנים, המייצגים מורשת מקומית ולאומית. הכנס נתן ביטוי להיותה של המועצה בית לאתרים במלוא מובן המילה ושלמעשה, בשיתוף עם גורמים ממלכתיים במשרד התרבות והספורט ואגף מורשת במשרד ראש הממשלה, נוצר כאן מהלך משמעותי שכל תכליתו למקצע את הפעילות באתרים, ולסייע בידם בהכשרה ובטיפול בתצוגות ובתשתיות, תוך ליווי רציף של מחלקת חינוך במועצה.

שלכם,

עמרי שלמון

 

פגישה אישית עם ד”ר מרדכי נאור

סופר, חוקר תולדות ארץ ישראלואיש התקשורת הישראלית

ד”ר מרדכי נאור מלווה את מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל מראשיתה – כותב, אוצר ומייעץ. כמעט כל עבודתו נעשית בהתנדבות ואנו מבקשים להודות לו על תמיכתו הרבה. לכבוד שנת ה-30 למועצה, ביקשנו ממנו לחלוק עמנו את ניסיונו ואת התובנות שלו בתחום שימור המורשת.

מרדכי נאור הוא סופר, חוקר תולדות ארץ ישראל ואיש התקשורת הישראלית, יליד תל אביב (1934).

את שירותו הצבאי עשה בנח”ל. ממייסדי קיבוץ נחל עוז בנגב. את לימודי התואר הראשון והשני השלים באוניברסיטה העברית בירושלים, במדעי החברה. תואר ד”ר קיבל מאוניברסיטת תל אביב, בהיסטוריה של עם ישראל. נשוי לסופרת לאה נאור.

לימד בחוגים ללימודי עבודה ולהיסטוריה של עם ישראל, וכן בתכנית ללימודי עיתונאות – כולם באוניברסיטת תל אביב. היה ראש החוג ללימודי ארץ ישראל במכללה האקדמית בית ברל (1999-1990).

בעבר היה נאור איש העיתונות הכתובה והמשודרת. כתב ועורך בעיתונים צבאיים, עורך ומשתתף בתכניות רדיו וטלוויזיה רבות ומפקד גלי צה”ל (1978-1974). כתב וערך למעלה מ-130 ספרים, רובם בנושאי ארץ ישראל והעם היהודי. כתב עשרות מאמרים על תולדות הארץ, העיתונות בארץ ישראל מראשיתה ועד ימינו, ציונות ועם ישראל – שהופיעו בספרים ובכתבי עת מדעיים. בשנים 2003-1987 ערך את כתב העת “קשר” לנושאי תקשורת באוניברסיטת תל אביב. בשנים 1993-1982 ערך את הסידרה “עידן”, על תולדות הארץ, במסגרת יד יצחק בן-צבי (15 כרכים).

כמו כן שימש יועץ היסטורי-מדעי ואוצר בתערוכות ומיצגים, בהם: מוזיאון ה”הגנה” בתל אביב; מוזיאון המים והביטחון בנגב בקיבוץ ניר עם; גן הפסלים בשדרות קוגל בכניסה הצפונית לחולון – “מראה מקום – יובל לישראל”; מוזיאון הרעות מייסודו של יהודה דקל במצודת כ”ח; מרכז מבקרים תחנת רכבת העמק כפר יהושע; מתקן השאיבה של “מקורות” בחולדה – מוצא “קו השילוח” לירושלים ב-1948 ועוד. ד”ר נאור זכה בפרס סוקולוב לעיתונות הכתובה (2002), פרס הרצל (2006), פרס בן-גוריון (2007), פרס נשיא המדינה לציון זכרו של זלמן שזר (2012) ופרס יצחק שדה (ציון מיוחד 2013).

 

כיצד חברת למועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ולנושא השימור בכלל?

הכרתי את יוסי פלדמן, לשעבר מנכ”ל המועצה, בשנות ה- 60 עוד כשהיה בעין גדי. באותה תקופה ערכתי את העיתון “במחנה נח”ל” והיו לנו נושאי עניין משותפים. למעשה, במשך כל השנים פעלתי בתחומים המשיקים לתחומים בהם עוסקת המועצה מיום הקמתה. היו לי קשרי עבודה גם עם אנשי החברה להגנת הטבע, בעיקר עם עזריה אלון. כשעבדתי ביד יצחק בן-צבי וערכתי את סדרת “עידן”, הכרתי את זאב וילנאי, שלימים היה הנשיא הראשון של המועצה. כשדובר על הקמת המועצה, פנה אלי יוסי פלדמן בבקשה לסייע. השתתפתי בכנס היסוד של מועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות (לימים מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל) שנערך במכון ון ליר בירושלים, ב-17 בדצמבר 1984 ומאז אני מלווה את פעילותה. לקחתי חלק באירועים שקיימה המועצה מראשיתה הן כמשתתף והן כמרצה. שיתוף הפעולה הזה הוביל להוצאה לאור של החוברת הראשונה שכתבתי עבור המועצה – “מחנה המעפילים בעתלית” (תש”ן-1990).

 

כיצד משתלבים עבודתך ומחקריך כהיסטוריון במעשה השימור?

כאמור, במשך השנים נוצרו קשרים עם המועצה והתחלתי להיות יותר ויותר מעורב. ב-1999 פנו אלי יוסי פלדמן ויהודה דקל, מי שהיה יו”ר הוועד המנהל של המועצה, וביקשו שאצטרף לצוות התכנון של המוזיאון במצודת כ”ח (כיום – מוזיאון הרעות מייסודו של יהודה דקל). התרומה שלי הייתה שילוב של ייעוץ היסטורי ואוצרות, לעתים אחד מהם ולעתים שניהם.

חלק גדול מעבודות הייעוץ והאוצרות אני עושה בהתנדבות. את המוזיאון לתולדות הרצליה עירי, בית ראשונים, אני מלווה מראשיתו ב-1987. אני אוצר בו תערוכות, למשל תערוכות שהקמנו בנושא בית הספר הראשון במושבה ובנושא המעברות; בבית קריניצי ברמת גן שימשתי כיועץ היסטורי במשך 10 שנים. בבית בן-גוריון בתל אביב אני “מתנדב הבית”, ומסייע בתכנון תערוכות ותצוגות. התצוגה לכבוד 60 שנה למדינה נקראה “בשער המדינה” והובאו בה עשרות שערי שבועונים משנת העצמאות הראשונה.

בחרנו בשלושה שבועונים – “דבר השבוע”, “במחנה” ו- “העולם הזה”, ובשלושה עיתוני ילדים – “דבר לילדים”, “משמר לילדים” ו”הצופה לילדים”.

ככל שהזמן עובר מצטברים אצלי חומר וידע, שחלקם נאסף בזכות העבודה במוזיאונים ובאתרים השונים ובזכות הפרסומים הכתובים, לדוגמה: בשנת 1995 כתבתי וערכתי את “ספר המאה” לסיכום המאה ה-20 בארץ ישראל ובמדינת ישראל. את הספר עדכנו כל שנה, עד לשנת 2000 בה הוצאנו לאור מהדורה מסכמת. בשנת 1997 התחלתי במפעל דומה בנושא העם היהודי. ספר זה, “העם היהודי במאה ה-20 – היסטוריה מצולמת”, יצא לאור בשנת 2001.

עם השנים, פיתחתי מומחיות בנושא התמונות. לי עצמי כבר יש אוסף עצום ואני יודע היכן לאתר תמונות נדירות. עובדה זו מסייעת לי מאוד בעבודות אוצרות ובסיוע לארגון תצוגות.

 

המועצה מציינת 30 שנה לייסודה, מהם השינויים שאתה רואה במהלך השנים?

כמי שמלווה את המועצה מראשית דרכה, השינוי הניכר ביותר בעיני הוא בהתמקצעות. הדבר בא לידי ביטוי במספר אופנים. ראשית בתחום התיאורטי. עם התפתחות הנושא ברחבי העולם וחיזוק הקשר של המועצה עם גורמי חוץ כמו איקומוס וארגונים העוסקים בשימור באירופה ובצפון אמריקה, חלה התפתחות בבסיס המקצועי של המועצה, שנשען יותר על ניסיון של אנשיה וניסיון שהצטבר בתחום במקומות אחרים. בתחום המעשי הולכת ומתפתחת עבודתם של אנשי מחלקת התכנון ההנדסי וצוותי השימור של המועצה. אם בהתחלה התבססה העבודה על ניסוי ותעייה, כיום קיימת הקפדה על דרך עבודה מסודרת, החל בהכנת תיק תיעוד רציני וכלה בעצם העבודה שבה ניכרת שמירה על אותנטיות והקפדה על שימוש בחומרים מקוריים. יש לציין גם כי צוותי השימור גדלו וכי המועצה ממשיכה להכשיר אנשים לעבודת השימור לוקחת על עצמה יותר עבודות בתחום הפיזי מאשר בעבר.

כאוצר הייתי שותף להקמתו של מרכז המבקרים בתחנת רכבת העמק בכפר יהושע. כשהגעתי למקום לראשונה, מצאתי חורבות וזה השפיע על התובנות שלי ביחס למקום וחשיבות שימורו. כמעט כל עבודות השימור והשחזור במקום התבצעו על ידי צוותי השימור של המועצה ומדהים לראות את התוצאה בהשוואה לתמונות של התחנה המקורית. העבודה על הקמת מוזיאון הרעות מייסודו של יהודה דקל במצודת כ”ח נמשכה שנים, עד שהגענו ליום פתיחת המוזיאון – בינואר השנה. עבדתי בצמידות למעצב יואב בן-צור ולאנשי המועצה, ועל אף שהיו לא מעט עליות ומורדות בדרך – מבחן התוצאה מדבר בעד עצמו. בימים אלה אני נמנה עם הצוות המופקד על הקמתו מחדש של בית העצמאות בתל אביב, “בית דיזנגוף”, שבו הוכרז על הקמת המדינה. בפעילות זו מעורבת גם המועצה ועכשיו אנו מתכננים להוציא ספר, ב”ספריית יהודה דקל”, על יום הקמת המדינה.

 

מה מידת מעורבותך בהפקת פרסומי המועצה?

בתחום הפרסומים, כמו בתחומים האחרים, חלה התפתחות עצומה לאורך השנים. המועצה החלה בפרסומים למעשה כבר בתחילת הדרך, כאשר הפיקה חוברות בנושאי השימור והאתרים במסגרת החברה להגנת הטבע ובעזרת גופים חיצוניים כמו משרד החינוך.

עם יציאתה של המועצה למסגרת עצמאית בשנת 2008, קיבל הנושא תנופה באמצעות הקמתה של “ספריית יהודה דקל”. לאחר פטירתו של יהודה דקל, מי שהיה יו”ר הוועד המנהל של המועצה, נרתמה משפחת דקל להקמת הוצאת הספרים על שמו ובעזרתה גדל מאוד היקף הוצאת הספרים כמו גם מגוון הנושאים שהם כוללים.

הייתה לי הזכות להיות מי שכתב את הספר הראשון בהוצאה – “בחזרה לרכבת העמק”. בהמשך כתבתי יחד עם עופר רגב את “100 מקומות שמורים”, הלא הוא אלבום המועצה. כתבתי את “חצר כנרת”, את “החותם העשירי” – ביוגרפיה של “שר העלייה של המדינה שבדרך” אליהו דובקין, ואת “סיפורי הרצליה”. כמו כן ערכתי את ספרו של שלמה הלל “רוח קדים” ואת המהדורה המחודשת של ספרו של יהודה דקל “מצודת כ”ח – רעות תחת אש”.

בנוסף, מוציאה המועצה לאור עוד מגוון פרסומים: עיתונים מקומיים כמו “הגלילה” ו”נאמנגב”, פרסומים של מחלקת החינוך, פרוספקטים שונים, הזמנות לאירועים ועוד. חלקם מודפסים וחלקם מופצים דיגיטלית.

העיתון “אתרים” התחיל ביוזמה של המתנדב היקר פיני גולדמן שאסף את החומרים וכתב בעצמו. לאחר שפרש, מונתה עורכת ואז התבקשתי לכתוב מדור קבוע בשם “ארץ אהבתי” שמביא סיפורים היסטוריים הקשורים לאתרי המורשת ולפעילות המועצה. בשנת 2011 עבר העיתון “מתיחת פנים” ומעלון קטן הפך לעיתון, וגם המדור שלי גדל. בעשר השנים האחרונות ראו אור ב”אתרים” כ-40 פרקים של “ארץ אהבתי”.

לפני שלוש שנים יזם מנכ”ל המועצה עמרי שלמון את הוצאתו לאור של מגזין מקצועי. הייתי שותף לבניית הקונספט של המגזין ושימשתי עורך שותף לגיליון הראשון.

 

ולסיכום?

תקוותי היא שבעתיד תמשיך המועצה לפעול למניעת הרס אתרים היסטוריים וכי תשכיל לשמר את כל שניתן, למקסימום שניתן להשיב. אני מקווה ומאמין שלכל האתרים שתשמר יימצא ייעוד ראוי, כמוזיאונים, כמרכזי מבקרים או לשימוש פרטי ומסחרי שישמר את אופיים. אך עם כל הכבוד להתפתחות ולמקצועיות, המועצה בנויה קודם כל על אוסף “משוגעים” המסורים לרעיון ופועלים ללא לאות למען מטרותיה.

אני באופן אישי נהנה לעבוד עם כולם, כל אחד בדרכו, ומתכוון להמשיך לסייע בייעוץ ובעבודה מעשית.

 

 

מעמדם של ארגונים לא ממשלתיים ותרומתם לשמירת המורשת

עו”ד גדעון קורן – סגן יו”ר איקומוס העולמי

בחודש ינואר השנה אירחה מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, בשיתוף עם איקומוס ישראל וציוני דרך – אגף מורשת במשרד ראש הממשלה, את הכנס השנתי ה-16 של הוועדה המדעית לענייני משפט, מנהל וכספים של ארגון איקומוס הבינלאומי, שעסק בנושא “מעמדם של ארגונים לא ממשלתיים ותרומתם לשמירת המורשת”. מזה תקופה ארוכה, מתלבטת המועצה בשאלות הנוגעות לעתיד מעמדה המשפטי. מאז הקמתה, היא פעלה להשגת מטרותיה כעמותה, הווה אומר: כגוף המאוגד במישור הפרטי ומנוהל על ידי חבריו. על אף שגם כגוף פרטי הגיעו המועצה וחבריה להישגים לא מבוטלים במשך השנים, היא נתקלה בצד השני של השייכות למגזר הפרטי – היעדר אפשרות משפטית לקבל החלטות בתחום השימור והיעדר סמכות לאכפן, כפי שיכולה לעשות רשות ציבורית, או אף תאגיד בעל סמכויות על פי דין. על רקע זה, יזמה המועצה את קיום הכינוס בישראל, על מנת לקיים דיאלוג עם מומחים מהארץ ובעיקר מהעולם וללמוד על הנעשה בתחום זה במדינות אחרות.

חלקו הראשון של הכנס עסק בהצגת תפיסת המדינה את מעמדם של הגופים הלא ממשלתיים בתחום השימור על ידי הגורמים המרכזיים הפעילים בתחום בארץ והכל על מנת ליצור בסיס לדיון ההשוואתי. תיאור המצב בישראל ניתן על ידי אדריכלית ליאורה בארי, ראש תחום המורשת המוחשית, אגף מורשת במשרד ראש הממשלה; ד”ר דלית אטרקצ’י, מנכל”ית הוועד הישראלי לאונסקו; מר יצחק רוגוב, חבר הוועד המנהל של המועצה; ופרופ’ עירית עמית-כהן, יו”ר איקומוס ישראל.

בחלקו השני הוצג נושא הכנס במדינות השונות, תחילה בישראל. על מנת לנסות ולקבל תמונה דומה, הכינה המועצה שאלון שנשלח למשתתפים ובו נשאלו שאלות מנחות, שנועדו לקדם האחדה של הנושאים שיוצגו בכנס. בין היתר, התבקשו המשתתפים מחו”ל לתאר האם יש ארגון לא ממשלתי עיקרי במדינה שמתמודד עם נושא השימור או שיש מספר גופים כאלו; מהו המבנה החוקי של אותם גופים; מה היקף ההכרה שניתנת להם בחוק, אם בכלל; האם ישנה מעורבות ממשלתית בפעילות גופים אלה; האם יש חוקים שתומכים בסטטוס של אותם גופים; מה מקורות התקציב של הגופים; מה מידת האוטונומיה שיש לגופי השימור; האם קיים איום על האוטונומיה המקצועית כתוצאה מהתמיכה התקציבית וכיוצא בזה. אשר למצב בישראל, כידוע, בישראל קיימים חוקים שמגנים על אתרי המורשת העתיקה ועל המורשת הטבעית וכן הוקמו רשויות (רשות העתיקות ורשות הטבע והגנים) וניתנו להן סמכויות שונות ומפורטות. כך, ניתנת לאתרים אלה הגנה ממלכתית וקיימת רשות ציבורית המופקדת על אכיפת הוראות החוק ויישום הגנות אלה. לעומת זאת, כאשר מדובר במורשת המודרנית, זו חוסה תחת חוק התכנון והבנייה, המקים מוסדות שונים בעלי סמכויות בהליכי התכנון, אך ברוב המקרים הטיפול אינו ממלכתי אלא מקומי )או מחוזי( ואין בנמצא רשות ממלכתית ציבורית מוגדרת, שאחראית להגנה על אתרי המורשת המוכרים במסגרת חוק זה.

לגבי המצב בחו”ל, ניתנו הרצאות מאלפות לגבי המצב בתריסר מדינות. ייאמר מיד, כי במרבית המדינות, קיימים גופים ציבוריים או רשויות מדינה, המופקדים גם על שימור המורשת המודרנית. כך, מצבם של הגופים הלא ממשלתיים דומה, ומטבע הדברים, בצד המעקב והפעילות מול הגופים הציבוריים, הם עוסקים הרבה יותר בחינוך, עידוד מודעות ומעורבות ציבורית (צרפת, אוסטרליה, הולנד ועוד), או בניהול ושימור אתרים ספציפיים בבעלות פרטית (ארה”ב, בלגיה, אוסטרליה ועוד), או ציבורית (פולין, רומניה, גרמניה, אוקראינה ועוד). לגופים הפרטיים אין מעמד סטטוטורי ובדומה לישראל, לא ניתן להטיל עליהם תפקידים ממלכתיים סטטוטוריים. לעתים, מעמדם מאפשר להם פטורים ממיסים מסוימים, דבר העוזר לתפקודם הכלכלי (ארה”ב, ארגנטינה, שבדיה ועוד). מרבית הגופים נעזרים גם בתקציב ממקורות ציבוריים ונציגי חלק מהמדינות ציינו כי היו תקדימים להפעלת לחצים מקצועיים על הגופים הלא ממשלתיים, על בסיס תלותם התקציבית.

במהלך הכנס הייתה אינטרקציה טובה בין הנציגים מישראל ומחו”ל, אשר הביאה לדיונים פוריים גם מחוץ למסגרת ההרצאות הרשמית. המשתתפים אף זכו להרצאות העשרה וסיירו באתרים שונים סביב הכנרת, בהם טבריה, חצר כנרת, עין גב ואתרי הנצרות.

התחושה בקרב כל המשתתפים בכנס הייתה כי הוא תרם רבות להבנת מכלול הגישות כלפי השימור במדינות השונות ומעמד הגופים הלא ממשלתיים המקדמים את השימור. בכוונת המועצה לפרסם בעתיד הקרוב את המאמרים וההרצאות שניתנו בכנס וכך להעביר את המידע שהוצג בו לחברי המועצה ולציבור רחב יותר ממשתתפי הכנס עצמו. אין ספק כי בעקבות הכנס נותרו אצל המשתתפים תובנות רבות לגבי אופי הטיפול בשימור אתרי המורשת המודרנית בישראל, והאפשרויות העומדות בפני הגופים הלא ממשלתיים בישראל בכלל ומועצה לשימור אתרי מורשת בישראל בפרט.

* עו”ד גדעון קורן משמש מזה חמש שנים כיו”ר הוועדה המדעית לענייני משפט של איקומוס. הוא מכהן גם כסגן יו”ר איקומוס העולמי, כחבר הוועד המנהל של איקומוס ישראל ומשמש כיועץ המשפטי של מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.

 

הרס בירושלים

איציק שוויקי – מנהל מחוז ירושלים

רחוב פינסקר 12

בניגוד להחלטת ועדת השימור העירונית שלא להרוס את הבית ההיסטורי, נהרס ברחוב פינסקר 12 בשכונת טלביה, ביתו ההיסטורי של יו”ר קרן היסוד לשעבר ד”ר ישראל גולדשטיין שאף כיהן כמנכ”ל משרד האוצר. גולדשטיין הצטיין בפעילותו למען עידוד העלייה לארץ ישראל. הבית נבנה כמבנה מודרניסטי המתאפיין בהדגשה של קווים פשוטים וללא קישוטים. הוא היה חלק משכונת וילות שנבנתה בשוליים הדרומיים של שכונת טלביה. למרות שזהו אחד האזורים היקרים ביותר מבחינה נדל”נית, האדריכלים תכננו את המתחם בצניעות ובאלגנטיות מאופקת. בנייה זו בשילוב הצמחייה העניקה לשכונה קסם רב.

ועדת השימור העירונית קבעה כי הבניין הינו בעל ערך אדריכלי ואסתטי, ערך אורבני וערך היסטורי רב. “אנו דוחים את התכנית הכוללת להריסת בניין זה וממליצים לשמר את הבית”, סיכמו אנשי הוועדה. בעיריית ירושלים טענו כי הבית אינו נמצא ברשימת השימור ואינו נכלל בתכנית שימור כלשהי. הוועדה המקומית דנה בבקשה להיתר בנייה במקום ואישרה אותה. עם אישור ההיתר, פנתה מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל לעיריית ירושלים בבקשה להקפיא את ההיתר לצורך הגשת ערר, אולם המבנה נהרס מיידית בטרם הספקנו להגיש אותו.

 

רחוב רד”ק 9

ברחוב רד”ק 9 בשכונת רחביה נהרסה גדר היסטורית ונעלמה תיבת דואר מנדטורית, עשויה מברזל יצוק עם סמל הממלכה הבריטית שהוצבה בשכונה לפני כ-100 שנים. מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל הגישה תלונה במשטרה. התיבה נמצאה והיא עוברת כעת שיקום ברשות הדואר.

 

נזקים בדרום

עפר יוגב – מנהל מחוז דרום

ד”ר אבי ששון וגד סובול – החוג ללימודי ארץ ישראל במכללה האקדמית אשקלון והקרן לחקר מישור החוף

קולנוע מרחבים באופקים נעלם מהאופק

קולנוע מרחבים שהיה שריד אחרון לבתי הקולנוע האזוריים, אך גם הוא נהרס לאחרונה. הוא תוכנן על ידי האדריכל נתן מגן בשנת 1967 בסגנון מודרניסטי ופעל עד ראשית שנות ה-90, אז הושכר לאירועים שונים עד שננטש לחלוטין ומצבו הידרדר. בשנים האחרונות הועלו יוזמות שונות של תושבי האזור לשמרו ולשפצו, כשהרעיון היה להפכו למרכז תרבות לצעירים.

הקולנוע נבנה עבור מועצה אזורית מרחבים בכניסה לעיירה דאז אופקים ושייך מבחינה סטטוטורית למועצה האזורית. הוא נמכר לפני שנים רבות ליזם פרטי. ההרס המיותר הינו תוצאה ישירה של אי קיום התוספת הרביעית של חוק התכנון והבנייה (1991), בדבר הכנת רשימת אתרים לשימור. אילו הוכנה לפני מכירת המתחם ליזם היינו נהנים ממנו גם כיום.

 

פגיעה במבנים באשקלון

להלן מובאות שתי דוגמאות לפגיעה קשה באתר היסטורי שהוכרז לשימור, ויד הרשות המקומית קצרה מלהושיע, למרות נקיטת אמצעים כגון שילוט אזהרה, התראה לפני פנייה לערכאות, מעורבות אגף התכנון וההנדסה, צווים להפסקת בנייה, טיפול המחלקה המשפטית ברשות וכד’.

 

בית המועצה הדתית ברחוב הכרם

אתר היסטורי מהתקופה העות’מאנית, שבשמו הערבי נקרא בית השייח’ דהלאם. הבית בעל מבנה ארכיטקטוני ייחודי, מתוחם בגדר אבנים ושער כניסה מפואר הבנוי אבני כורכר מסותתות. בחצר צמחו עצים רבים. מיד עם כיבוש אשקלון, נמסר האתר לשימושה של המועצה הדתית הצעירה. לפני כשש-שבע שנים התמקם על המדרכה, בצמוד לגדר, רוכל שפרץ את הגדר כדי להרחיב את “עסקו”. התוצאה היום: הגדר הרוסה, השער נותר חשוף וממתין לחיזוק, נוצקה רצפת בטון בחצר, נעקרו העצים, ובינתיים עומד האתר בשיממונו ובחורבנו.

 

בית הכנסת “הפולני” ברחוב כצנלסון

אתר היסטורי מתקופת המנדט הבריטי, אשר שימש בית ספר לבנים, אליו נוספו בניינים נוספים שהפכו לבית ספר כללי. בהמשך שימש כמרכז ובית ספר לאמנויות, ואחרי שנרכש לצורך הקמת בית כנסת, בוצעו בו שיפוצים שכללו יציקת גג בטון, הוספת מבנים ועוד. בשנת 2013, לאחר שנרכש על ידי עמותה חדשה, נפגעו החזיתות והקירות במסגרת שיפוץ נוסף, למרות שהיה ברור כי מדובר במבנה היסטורי המיועד לשימור.

 

בית המכס הצפוני בנמל יפו – השער לארץ הקודש

תמר טוכלר – מנהלת מחוז תל אביב

המאבק להצלת בית המכס המנדטורי הצפוני בנמל יפו מקבל תאוצה בימים אלו, לאור החלטה מקוממת של ועדת המשנה לתכנון ולבנייה בעיריית תל אביב, להרוס את המבנה ההיסטורי, המעוגן לשימור, הן במסגרת התב”ע של הנמל שהוכנה על ידי עיריית תל אביב והן במסגרת תמ”א 13. החלטה זו התקבלה ללא הצגת מידע ראוי לחברי הוועדה ובניגוד לתכנית המאושרת לנמל יפו שהוכנה ביוזמת עיריית תל אביב ורשות מקרקעי ישראל. מדובר בתכנית מפורטת לשיקום והחייאת הנמל, שביטלה את תכנית ההפרטה. הוראות התכנית ונספחיה היו תוצאה של מסקנות ועדת היגוי ונבעו ממחקר היסטורי מעמיק. לאור ממצאי המחקר הוחלט כי שימור הנמל יתמקד בשימור מבני תקופת המנדט, תוך שילוב אלמנטים מהתקופה העות’מאנית, במידה שאלה ימצאו. כך נקבעה רשימת המבנים והאתרים לשימור בנמל וניתנו הנחיות לטיפול בהם, עמם נמנה כמובן מבנה “בית המכס” הצפוני – בניין הטרמינל.

בית המכס נבנה בשנות ה-30 של המאה הקודמת על הריסות בית המכס הטורקי, כחלק מתכנית רחבה שקודמה לנמל יפו על ידי עיריית תל אביב והיישוב היהודי, ושאומצה ופותחה על ידי הממשל הבריטי. תכנית זו גיבשה את הנמל המוכר לנו כיום. המבנה הינו בעל חשיבות אדריכלית, הוא נבנה בסגנון הבינלאומי ועוצב בצורתו זו במטרה לסייע במניעת הצפות. מעבר לכך, למבנה חשיבות היסטורית מן המעלה הראשונה. בית המכס הצפוני היווה למעשה את שער הכניסה לארץ ישראל ואת נקודת הקליטה לבאים בשעריה.

למרות חשיבותו של האתר, עיריית תל אביב נחושה בדעתה להרוס את המבנה בטענה כי הוא חוסם את המבט לעיר תל אביב. בהקשר זה יש לציין כי עיריית תל אביב טרם השלימה את תיק התיעוד המלא שאמור לכלול ממצאים חדשים שנחשפו לאחרונה. כאמור, מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל מתנגדת נחרצות למהלך זה, שכן מדובר באתר מאוד חשוב בהיסטוריה המקומית והבינלאומית. אתרים כדוגמתו ברחבי העולם הופכים לאתרי תיירות מרכזיים, לדוגמה “אליס איילנד” בניו יורק וה״רד סטאר ליין” באנטוורפן שבבלגיה, בהם מבקרים מאות אלפים מדי שנה. כך ראוי שיקרה גם בשער לארץ הקודש.

 

 

התפתחויות בגבעתיים

תמר טוכלר – מנהלת מחוז תל אביב

המשך המאבק על מתחם לביא

מתחם לביא הינו מתחם ייחודי לשימור השוכן בלב רמת גן, אך כפוף מוניציפאלית לעיריית גבעתיים. ‘מעונות הפועלים’ של מתחם לביא נבנו בשולי שכונת הגנים רמת יצחק עבור חברי תנועת “פועלי ציון שמאל”. המעונות, בתכנונם של יוסף נויפלד וישראל דיקר, כוללים שלושה מבני דירות מלבניים מקבילים, המתנשאים לגובה שתיים עד שלוש קומות, וכן מבנה נפרד ל”צרכניה קואופרטיבית”. בין הבניינים ניטעה צמחייה ענפה – עצי פיקוס, מדשאות ושיחים שונים, שמשגשגים גם כיום ומקנים למקום אופי אינטימי. שטחים ציבוריים אלה היוו ביטוי לאידיאולוגיה הסוציאליסטית שהעלתה על נס את טובת הקולקטיב.

המתחם נכלל בסקר האתרים לשימור הראשוני שנערך בראשית שנות ה-90 על ידי עיריית גבעתיים בשיתוף המועצה, אך קודמה לו תכנית פינוי-בינוי מסיבית שעמדה למחוק אותו כליל. במסגרת הליך התנגדויות לתכנית (גב/437) ובעקבות התנגדות שהגישה מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ביחד עם החברה להגנת הטבע, דרשה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במחוז תל אביב הכנת סקר צמחייה למתחם ותיק תיעוד למבנים ההיסטוריים. בעקבות זאת, הוחלט לדחות את התכנית המוצעת. במשך הזמן ניסו העירייה והיזמים לבטל את החלטות המחוז ולמצוא דרכים לממש את אישור התכנית.

באפריל 2013, בעקבות ערר שהגישה עיריית גבעתיים, החליטה ועדת המשנה לעררים במועצה הארצית לתכנון ובנייה, לדחות את התכנית המקורית, משום שזו לא כללה הוראות שימור למתחם, אך קיבלה את החלופה התכנונית שהוצגה על ידי עיריית גבעתיים, על פיה יישמר המבנה המזרחי ושאר המבנים יהרסו לטובת בניית מגדלים.

מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ראתה בהחלטה זו פתרון החוטא למשמעות ולחשיבות האידיאולוגית-תכנונית של המקום והגישה עתירה מנהלית בעקבותיה ניתנה לנו האפשרות להתנגד לתכנית העתידית ולפעול למען מציאת חלופה תכנונית ראויה יותר למתחם.

 

ארכיון צה”ל

מבנה ארכיון צה”ל ההיסטורי שוכן במרכז גבעתיים. הוא תוכנן על ידי האדריכל שלמה אשר גינזבורג, בסגנון הברוטליסטי, תוך שילוב אלמנטים מהסגנון הבינלאומי. למרות הוראות התב”ע וחשיבותו ההיסטורית והאדריכלית הגדולה, הועלתה בקשה להרוס את המבנה ולבנות תחתיו מבנה מגורים חדש. ועדת השימור דחתה בקשה זו ואנו תקווה שבקרוב תקודם למבנה תכנית שתיטיב לשלב בין המבנה ההיסטורי לבין הצרכים של ״עודו החדש.

 

מחוז ירושלים

איציק שוויקי – מנהל מחוז ירושלים

שכונת עין כרם

לאחרונה הוגשה בקשה לאונסקו להכללת שכונת עין כרם ברשימה הטנטטיבית של אתרי מורשת עולמית בישראל. שלט מורשת ברחוב בן יהודה: לאחר 66 שנים נחנך בחודש פברואר, ברחוב בן יהודה בירושלים, שלט המועצה המספר על פיגוע תופת ברחוב בן יהודה. הפיגוע תוכנן על ידי עבד אל-קאדר אל-חוסייני והתבצע על ידי שישה חיילים שערקו מהצבא הבריטי ועשו שימוש ברכבים ונשק של הצבא הבריטי. כתוצאה מהפיצוץ נהרגו 58 אנשים ונפצעו 38. כמו כן, נהרסו שלושה בניינים ברחוב.

 

צריף הפרחים ביד יצחק בן-צבי

בשנת 1924 הקימה רחל ינאית בן-צבי במתחם את משק הפועלות, על מנת להכשיר נשים לעבודות חקלאות ומלאכה. צריף הפרחים שימש “קיוסק” למכירת פרחים ממשתלת המשק. בשנות ה-40 עברה החווה לשכונת תלפיות והצריף נעזב. בשנת 2011, שיקמו את הצריף אנשי רשות העתיקות וכיום יש בו תצוגה המספרת את סיפורו של המתחם.

במהלך סופת השלגים שהייתה בירושלים לפני מספר חודשים, נפל עץ אורן על הצריף. מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל לקחה על עצמה לשפץ אותו והוא שוקם בביצוע של צוות הנגרייה.

 

שכונת בית הכרם

בעקבות בקשת יזם נדל”ן להרוס בית ברחוב מעגל בית המדרש 20, בשכונת בית הכרם, דרשה מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל מהוועדה המחוזית, לפרסם את שכונת בית הכרם בסעיף 77/78 בחוק התכנון והבנייה המובא להלן:

“הוגשה לוועדה מקומית תכנית לשימור או החליטה הוועדה כי תוכן תכנית כזו, רשאית הוועדה לקבוע הוראות בדבר איסורים והגבלות על פעולות, באתר הכלול או שייכלל בתכנית, העשויות לפגוע במטרת השימור, כל עוד נמצאת התכנית בדיון במוסדות התכנון (להלן אתר שיועד לשימור); הוראות סעיפים 77, 78 ו-79 לעניין פרסום הודעה על החלטה להכין תכנית לשימור, איסורים והגבלות בתקופת ההכנה ופטור

מתשלומי חובה, יחולו, בשינויים המחייבים, על החלטה לפי סעיף זה, ואולם האיסורים וההגבלות לא יוטלו למשך תקופת זמן העולה על שנה ממועד פרסום ההודעה; הוועדה המקומית, באישור הוועדה המחוזית, רשאית להאריך את התקופה האמורה לתקופה נוספת שלא תעלה על שנה” (מתוך חוק התכנון והבנייה).

משמעותו של סעיף זה בהתייחסות לשכונת בית הכרם היא עצירת הרס המבנים שהוגדרו לשימור ועדיין לא קיבלו אישור סטטוטורי.

 

מחוז דרום

עפר יוגב – מנהל מחוז דרום

ד”ר אבי ששון וגד סובול – החוג ללימודי ארץ ישראל במכללה האקדמית אשקלון והקרן לחקר מישור החוף

בית בורוכוב במשמר הנגב

בית בורוכוב בקיבוץ משמר הנגב, מבנה אייקוני שתכנן אדר’ שמואל ביקלס, עמד בשיממונו שנים רבות, מוזנח, עזוב ומיותם. לקראת כניסתה של מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל לבדיקת שיקומו של מבנה זה, טופל המבנה על ידי הקיבוץ וכעת הוא משמש גלריה במסגרת “במדבר דברים” – אמנות עכשווית בנגב, סדרת תערוכות בנושא מדבר בגלריות יישוביות בדרום.

 

הבאר ברוחמה

באתר הראשונים בנגב – רוחמה החלו עבודות השיקום של הבאר ההיסטורית, באר מוטורית ייחודית, המניעה מחוללי מתח בנוסף למשאבת הבאר. כל זאת בניצוחו של רן חדוותי.

 

סקר במועצה אזורית חוף אשקלון

במימון משותף של מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ומועצה אזורית חוף אשקלון, החל אדר’ משה שפירא לבצע סקר ביישובי מועצה אזורית חוף אשקלון ובמרחביה, לקראת הכנתה של רשימת שימור מקומית.

 

בארות יצחק

כנס בארות יצחק השנתי נערך בסימן חנוכת מבנה מורשת “בארות בנגב” בקיבוץ עלומים. הקיבוץ, בעזרת גורמים שונים, בהם ציוני דרך – אגף מורשת במשרד ראש הממשלה, קרן קימת לישראל ומועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, שיקם מבנה בעל שתי קומות למטרת הקמת מרכז מבקרים שישלים את הביקור במגדל המים בארות יצחק וישרת את ענף התיירות של קיבוץ עלומים. ניר עם: במעמד יוסי פלדמן, ראשי מקורות בדרום וראשי מועצות אזוריות, נחנכה במוזיאון המים והביטחון בנגב שבקיבוץ ניר עם, אבן ציון לניסן צורי, היוזם, המקים והמפעיל המיתולוגי של המוזיאון.

 

המסגד הגדול באשקלון

בשנת 1270 חרבה אשקלון בידי השליט הממלוכי בייברס. הסולטן הממלוכי נאצר מוחמד בנה בשנת 1300 מסגד, מזרחית לאתר אשקלון העתיקה, ביישוב החדש שנקרא “מג’דל אסקאלאן”.

כבר בתקופה הממלוכית החלו להיבנות שכונות סביב המסגד ואט אט הפכה מג’דל למרכז אזורי והתפתחה בה פעילות כלכלית ענפה. המבנה מיועד לשמש עוגן היסטורי ותיירותי מרכזי ביותר במסגרת התכנית לשיקום מגדל, שכבר החלה לקרום עור וגידים. לאחרונה סיימנו את המחקר ההיסטורי והאדריכלי. תיק תיעוד מלא נערך על ידי ד”ר אבי ששון. המהנדסים יעקב שפר ומאיר רונן ביצעו סקר הנדסי, ורשות העתיקות ביצעה בדיקות ארכאולוגיות ראשוניות.

 

 

מחוז מרכז

טל בן נון גלז – מנהלת מחוז מרכז

פעילות ציבורית

הרבעון האחרון התאפיין בהנעת תהליכים שאנחנו מקווים שיבשילו לעשייה מרובה בשנים הקרובות. הבחירות לרשויות המקומיות כמו גם למועצות האזוריות מאחורינו, ואנחנו מקיימים סדרת פגישות עם ראשי ערים לצורך המשך הטיפול בנושא השימור. אלו נערכו עד כה בראש העין שמקדמת את שימור הקולנוע ההיסטורי, בפתח תקוה, בהוד השרון, בתל מונד ובמועצה אזורית לב השרון.

 

שימור בעיר רחובות

בית האסמים

בית האסמים שוכן ברחוב מנוחה ונחלה, פינת רחוב גורודיסקי, מול בית העם ההיסטורי. מבנה ייחודי זה הוקם כנראה בראשית המאה ה-20 ושימש כאסם תבואה. בעת עבודות הניקיון, התגלו בתוך גג המבנה ארגזי קינון ליונים, עשויים מפחי שמן, כמקובל באותה העת. האסם נזנח במשך השנים ומצבו הידרדר עד שהוחלט לשמרו.

זהו פרויקט מעניין בו מתקיים שיתוף פעולה בין עיריית רחובות, היזם ומועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. היזם בונה בית קומות בצמוד למבנה והסכים לתרום להצלת בית האסמים, ואילו העירייה והמועצה נרתמו למלאכת השימור. המקום עתיד לשמש מרכז לפעילות מסחרית. את התכנון מבצע אדר’ נאור מימר; על החלק ההנדסי אמונים “שפר את רונן מהנדסים” והקבלן אבנר פרליס, איש רחובות, אחראי על הביצוע.

 

בית הבאר

בימים אלה אנו שוקדים על עבודות הגמר לשימור בית הבאר השנייה שברחוב מנוחה ונחלה 9. הכוונה היא להציב בבאר את מערכת המיכון, כולל מנוע משוחזר ומערכת שאיבת המים מתוך הבאר. על עבודות המיכון אחראי רן חדוותי, מנהל תחום שימור מכני במועצה.

 

גילויים חדשים

אחרי שש שנים של עבודה אינטנסיבית במחוז, נדמה כי כבר אין מה לחדש, ובכל זאת מצליחים להפתיע אותנו בכל פעם מחדש. לאחרונה גילו לנו בית באר חביב בלב פארק בגבעת שמואל שהעירייה מעוניינת לפתח ולהפוך לאתר מורשת; בסיור שנערך ביהוד הצביעו לפנינו על כמה שכיות חמדה שאנו מקווים כי נצליח לשמרן; ביבנה נשמרה בקצה שכונת גן ראובן בריכת אגירה גדולה ויפה. אנו תקווה כי העירייה תפעל לשילובה בשטח הירוק ותשמיש אותה לטובת הציבור כמרחב ציבורי פתוח.

 

מחוז תל אביב

תמר טוכלר – מנהלת מחוז תל אביב

מגדל המים בשכונת מונטיפיורי בתל אביב

לאחר שנים רבות של מאמצים לביצוע עבודות שימור והצלה, זכה מגדל המים הייחודי של שכונת מונטיפיורי בתל אביב לעדנה, במסגרת פרויקט משותף לעיריית תל אביב ולמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. מגדל המים תוכנן בשנת 1935 על ידי תושב השכונה, המהנדס יעקב צוואנגר, כך שבתחתית בריכת המים מחוברות שש קורות בטון היוצרות מגן דוד. המגדל נבנה בסמוך לבאר פרדס מונטיפיורי, שנחשבת לבאר העברית המודרנית הראשונה. פעילות המועצה במתחם החלה כבר בראשית ימיה, עת בלמה את השלמת עבודות ההרס. במקום נותרו שרידי קומת הקרקע של בית הבאר המקורי. המועצה הכינה תיק תיעוד למתחם שכלל את מגדל המים, שרידי הבריכה ובית הכנסת הסמוך. בנוסף, קיימה סיורים ופעילות ציבורית ופרלמנטרית, במטרה להעלות את המודעות למקום וניסתה לגייס מקורות כספיים למען שימורו. המתחם אף הוכנס לרשימת אתרי המורשת החשובים, כבר במסגרת פרויקט ה-50 (רשימת אתרים לשימור שהוכנה בשנת ה-50 למדינה). במהלך השנים חלה הידרדרות במצבו הפיזי של מגדל המים, ועיריית תל אביב, באמצעות החברה העירונית “עזרה וביצרון”, החלה בעבודות הצלה במקום. במהלכן התגלה כי קירות בריכת המים של המגדל מתפוררים וכי יש לשקמם ולשחזרם. עבודת השיקום האדריכלי של הבטון החשוף של קירות בריכת המים התבצעה במימון מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ובפיקוח צוות השימור של עיריית תל אביב, במטרה להבטיח את שימורו המלא והאותנטי של המבנה. אנו ממליצים בחום לבקר באתר השוכן ברחוב בית שמאי 9. מרכז המבקרים בשרונה – תל אביב: מרכז המבקרים בשרונה עתיד להיפתח בקרוב ובימים אלה הוא מועבר לניהולה של מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. חברי הוועד המנהל של המועצה ערכו לאחרונה סיור במקום, ודנו בהתארגנות לקראת הפעלתו כאחד ממוקדי התיירות המרכזיים בתל אביב. המרכז עתיד להציג את תהליכי השימור שנעשו במקום, בניצוחם של מנהלת שרונה וצוות השימור של עיריית תל אביב. בצד זה, תוצג הפעילות הציבורית והתכנית שיזמה המועצה אשר הביאה לשימורו של המקום.

 

מחוז חוף כרמל ומנשה

רן חדוותי – מנהל מחוז חום כרמל ומנשה

חדרה: בפגישה שקיימנו עם ראש עיריית חדרה צביקה גנדלמן ועם צוות השימור של העירייה, סוכמו דרכי פעולה וסומנו מבנים המיועדים לשימור בשנים 2015-2014.

 

עמק חפר: נמשכים המאמצים להציל את חוות הנוי ולקדם את שימור המזח בבית ינאי. ביישובי העמק אנו עוסקים בטיפוח אתרי השימור.

 

זכרון יעקב: בזכרון יעקב אנו נתקלים בקשיים במספר אתרים. בבית המוכתר, שמיועד לשמש מרכז בילוי ומסחר, עדיין לא נפתרו בעיות החניה ואספקת המים; לבית המעיין עדיין לא נקבע ייעוד בשל אי הבנות עם הוועד החקלאי; באחוזת לנגה חסר תקציב גדול על מנת שנוכל להשלים את עבודות השימור.

 

בנימינה-גבעת עדה: בפגישה שקיימנו עם ראש המועצה פיני זוארץ סוכם לזרז את שימור גבעת הפועל והמחצבה. בית בצלאל לוי עתיד לשמש כמסעדה, אבל נושא השימור עדיין לא טופל מחוסר תקציב. גם הטיפול בבורג’ מתעכב בשל עניינים סטטוטוריים. אנו מטפלים גם במוזיאון, בעיינות שוני ובסכר, וכן במבנים לשימור בגבעת עדה.

 

האנטיליה בשרונה – תל אביב: לאחרונה הסתיימו עבודות התקנת אנטיליה ייחודית, שהייתה חלק ממערכת היקב והמזקקה שהופעלו במקום על ידי הטמפלרים. האנטיליה ממוקמת מעל בור מים עמוק בצדו הצפון מערבי של בניין המזקקה. האנטיליה בשרונה שונה מהאנטיליות המוכרות לנו ממקומות אחרים כדוגמת מזכרת בתיה, הבנויות מגלגלי עץ גדולים. בניגוד אליהן, בנויה אנטיליה זו מגלגלי יציקה מברזל, כך שכל המנגנון המניע והמסובב את שרשרת הפחיות להעלאת המים בעל אותה עוצמה, אך קטן ויעיל יותר. הפרויקט התבצע ביוזמה משותפת של מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, מנהלת ^רונה ועיריית תל אביב, בשיתוף היזמים ומיזם “ציוניוני הדרך” של ציוני דרך – אגף מורשת במשרד ראש הממשלה, משרד התרבות והספורט ומועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. הצלת מתקן זה מצטרפת לשורה של מפעלי שיקום אלמנטים כדוגמת בית הבד, השעון, שבשבת הרוח ועוד, המחזירים לשרונה את רוח עברה. אנו מקווים כי בעתיד נוכל להציב במתחם מתקן אנטיליה נוסף.

 

שיירת חומה ומגדל בגן השלושה: לקראת העלייה ליישובי חומה ומגדל התארגנו שיירות. בראש כל אחת מהן נסע טנדר נוטרים ואחריו נסעו משאיות עם ציוד וטרקטור עם עגלה שעליה הונח מגדל התצפית. רשות הטבע והגנים פנתה אלינו בבקשה לסייע בשחזור שיירה כזו עבור מוזיאון חומה ומגדל בגן השלושה. עד כה שיקמנו טנדר ומשאית ועתה אנו מטפלים בטרקטור ובעגלה.

 

מחוז חיפה וגליל מערבי

אדר’ נעמה נאמן-מזרחי – מנהלת מחוז חיפה וגליל מערבי

חיפה: בחיפה חודש מפעל השילוט. בקרוב יוצבו תשעה שלטים חדשים, בין היתר בגן בנימין שבקצהו המזרחי של רחוב נורדאו בשכונת הדר, בתחנת הרכבת מזרח השוכנת במזרחה של העיר התחתית, ובבנק אנגלו-פלשתינה שברחוב יפו בעיר התחתית. כפר חסידים: בית הקירור בכפר חסידים תוכנן על ידי האדריכל אריה שרון בשנת 1942 ושימש לקירור תפוחי אדמה ותפוחי עץ. לאחר השלמת הפרוגרמה, אנו מתחילים בעבודות הההצלה והשיקום במסגרתן יוכפל שטחו. העבודות מתבצעות במסגרת פרויקט ההצלה במימון ציוני דרך – אגף מורשת במשרד ראש הממשלה ומועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.

 

כפר מסריק: בוצעו עבודות שימור בגלריה שמשמאל לפטיו הכניסה לחדר האוכל הראשי, בתכנונו של מוניו גיתאי וינראוב. במקום נפתחה תערוכה ראשונה בנושא אדריכלות ורנקולרית.

 

בוסתן הגליל: תושבי המקום יצאו למאבק על הגנת הרצף הוויזואלי לעבר שדרת האיקליפטוסים ההיסטורית – באזור ההפרדה המפלסית של הרכבת. בעזרת תיווך של מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל מול רכבת ישראל והמשרד לאיכות הסביבה, הושגה פשרה והקטע של השדרה ייתחם בחומר שקוף.

 

בת שלמה: בבת שלמה עובדים על תב”ע שימורית חדשה. מסמך יסוד הכולל את העקרונות המנחים ואת הנספחים הדרושים להכנתה הוצג בפני הוועדה המחוזית, אשר נתנה אור ירוק להתחיל בעבודה. פרדס

 

חנה-כרכור: בפרדס חנה-כרכור התכנסה ועדת השימור הראשונה. בחודש מארס נפתחה ועדה מקומית לתכנון ובנייה בפרדס חנה, הפועלת בנפרד מוועדה מרחבית שומרון בזכרון יעקב.

 

מחוז צפון והעמקים

אורי בן ציוני – מנהל מחוז צפון והעמקים

צפת: אנו עוסקים בתיעוד לקראת תכנון של מתחם בוסל )בביצוע אדר’ גלי גלעדי(, בהמשך לרכישתו על ידי המכללה האקדמית צפת לאחר שנים רבות של הזנחה והרס.

 

ראש פינה: מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל השלימה הכנת תיק תיעוד למלון שוורץ ההיסטורי בביצוע משרד “מימר נאור אדריכלות ושימור”, לקראת תכנון החייאתו של המבנה. המבנה מיועד לשמש כארכיון היישוב ויהיה פתוח למבקרים. מלבד חשיבותו ההיסטורית והיותו נקודת ציון מרכזית באתר השחזור של ראש פינה, במבנה זה בוצעו פעולות ההצלה הראשונות של מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל (בשמה הקודם – המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות) ואנו רואים בכך סגירת מעגל לכבוד יום הולדתה ה-30 של המועצה.

 

בית שאן: מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל החלה בעבודות הצלה במבני תחנת הרכבת ההיסטורית (תכנון: משרד “שפר את רונן מהנדסים”), במקביל לבניית תחנה חדשה של רכבת ישראל בסמוך. טבריה: המועצה מנהלת את ביצוע פרויקט חצר היהודים, שעיקרו שיקום ארבעה בתי כנסת: אבולעפיה, חב”ד, קרלין והסניור (בחצר ניניו). מתחם זה הוא שריד מהרקמה האורבנית של העיר העתיקה שנמחקה. תיקי התיעוד בוצעו על ידי אבנר אמירי, אדריכל המועצה. סיימנו עבודת חיזוק של הקיר הדרומי בבית כנסת קרלין שהיה במצב חמור ועתה אנו מקווים לשוב לעבודות השימור שהתחלנו בחצר ניניו.

 

שער הגולן: הושלמו עבודות ההצלה לעמדת המדרון. עבודות השימור כללו שיקומי בטון וחזרה לצבע המקורי. במהלך העבודה גילינו פתחי ירי שהיו מכוסים וחשפנו את הרצפה המקורית.

 

כנס מחקרי הגליל: ביום חמישי, 1 במאי 2014, במסגרת כנס מחקרי הגליל של מכללת תל חי, יתקיים מושב של מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל: אד’ פארה גולדמן תרצה אודות תיעוד כפר הילדים ההיסטורי בעפולה, שביצעה ביוזמת המועצה, במטרה לקדם שימור והחייאה במתחם. אמנון לוין ידבר על אתרי המורשת חצר תל חי ומוזיאון הרעות ועל הקשר עם בני המשפחות הקשורות לסיפור האתרים. הח”מ ירצה על מצבם של המבנים שתוכננו על ידי אדרי שמואל ביקלס בצפון.

 

מחוז מיעוטים

אמיר מזאריב – מנהל מחוז מיעוטים

מסגד אבו אלעון – ג’לג’וליה במשולש: המסגד נבנה במאה ה-12 ונקרא על שם אבו אלעון שהיה אחד משרי הצבא של צלאח א-דין. בתקופה הצלבנית הוסב המבנה ל”מפעל” להפקת סוכר מקני סוכר שגידלו באזור ומכאן זכה לכינוי “מסכרה” (בערבית: מקום עיבוד הסוכר). זהו מבנה מדהים ביופיו ובאיכויותיו האדריכליות. לצערנו, כיום הוא עזוב ומהווה מפגע בטיחותי, אך עדיין ניתן לראות בתוכו את מיקום “המחרב”, הבולט בצורתו האובאלית. מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל פנתה אל הרשות המקומית וקיימה דיונים עם אנשיה, במטרה למצוא אפיק תקציבי לשיקומו, וזו הביעה נכונות לסייע במידת האפשר. אנו מקווים כי בקרוב נתחיל את הצעדים הראשונים באמצעות סקר, הכנת תיק תיעוד ופרוגרמה.

 

המוזיאון העירוני לתרבות הערבית בסכנין: המוזיאון שוכן במקום כבר שנים רבות, אך מצבו הידרדר. עיריית סכנין ומנהלת המוזיאון פנו אל מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל בבקשה לסייע בשיקומו. ערכנו מספר פגישות משותפות בהן דנו באופי השיקום ובתכנים חדשים שייכנסו למקום.

בנושא התוכן הכוונה היא לבצע שינוי בתפיסה. כיום מוצגים במוזיאון פריטים בנושא המורשת, אך ללא מבנה מסודר. הרעיון הוא להקים מרכז מבקרים בעל תוכן מאורגן ומובנה, שישרת את התיירות מהארץ ומחו”ל. אנו מקווים כי נקודת המפגש במקום זה תסייע לבנות שפה וכבוד הדדי בין כל המגזרים.

במסגרת פעילות המוזיאון, תקום מחלקה להכשרת נשים במלאכות יד ושחזור פריטים אותנטיים. חלקם יוצגו לאחר מכן במוזיאון. מחלקה זו תעניק לנשות המקום תעסוקה, כאשר הדגש יהיה על התודעה

והתרומה לקידום המורשת והחברה, בצד העצמה נשית.

 

מגדל פיזה

לא רבים מודעים לעובדה שהנטייה של מגדל פיזה קשורה לחוסר תקציב. לקח לאנשי פיזה כ-200 שנה להשלים את הבנייה של מגדל הפעמונים הצמוד לדואומו (קתדרלה) של עירם. המגדל נבנה בשלושה שלבים, לפי היכולת של פיזה לגייס תקציבים בשנים הסוערות שבין 1372-1173, שנות מאבקים ומלחמות בין הרפובליקות החופשיות של איטליה (פירנצה, פיזה, סיינה), פלישות צרפתיות וספרדיות לחצי האי והתפרצות מחלת הדבר השחור שקטלה רבים מתושבי אירופה.

בלי להיכנס להסברים מורכבים יתר על המידה, ניתן לפשט ולומר שהסיבה העיקרית לנטיית מגדל פיזה קשורה בקרקע החרסיתית עליה הוא נבנה. המגדל נמצא בנקודה בה מפלס מי התהום גבוה מאוד – קרקע חרסיתית פולטת מים ומאבדת נפח כשמופעל עליה לחץ (משקל) ולכן, בכל פעם שנוספו קומות למגדל, האדמה שתחתיו פלטה עוד מים וערערה את יציבותו. התקציב הבעייתי הוא שאפשר לבני פיזה להשלים את בניית מגדלם. אם לא היו בעיות תקציב והמבנה היה נבנה לכל רום 55 המטרים שתוכננו, סביר להניח שהוא היה קורס מיד. העובדה שהבנייה נפסקה לשנים רבות, אפשרה לקרקע להתייצב ולבנאים “לתקן” את הנטייה שהופיעה אחרי כל שלב בנייה. לקראת סוף המאה ה-14, כשקומותיו העליונות של מגדל פיזה הושלמו, הוא החל בשלב השקיעה האחרון שלו שהביא לנטייתו המפורסמת, איתה הצליח “לחיות בשלום” למשך יותר מ-600 שנה. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, החמירה הנטייה ופורסם שהמגדל לא ישרוד עד אמצע המאה הבאה. המגדל נסגר בפני מבקרים ופרויקט ההצלה יצא לדרך.

מספר ניסיונות הנדסיים כושלים שנערכו בשנות ה-90 הביאו את המגדל לסכנת קריסה מיידית. רוב הפתרונות שנוסו התבססו על שינויים ותוספות בבסיס המבנה, או על מתיחות מסוגים שונים. בסופו של דבר, מגדל פיזה ניצל בעזרת פתרון שהוצע על ידי מהנדס קרקע בריטי בשם ג’ון בורלנד (John Burland). בורלנד התבסס על הבנת תהליך הבנייה יוצא הדופן של המגדל, הקשור לסוג האדמה עליו הוא נבנה. רק היכרות מעמיקה עם תהליך הבנייה ומחקר יסודי של הקרקע עליו נבנה, מנעה ניסיונות מסוכנים נוספים ל”חיזוק” בסיס המגדל.

הפתרון ההנדסי לעצירת הנטייה של המגדל ולהחזרתו (!) למצב הנטייה ה”טבעי” שלו מאמצע המאה ה-19, היה פתרון מינימלי שהתבסס על החדרת מיקרו-כלונסאות אל מתחת למגדל והוצאת כמויות מדודות של אדמה מתחת לחלקו הצפוני, פעולה שאפשרה למגדל לשקוע בחזרה לנקודת הביטחון הסטטי שלו. כפי שאנחנו רואים במקרים רבים, גישת ההתערבות הפחות “כבדה” היא שמהווה את הפתרון הנכון ביותר כשמדובר במבנים היסטוריים. ככלל, כל עבודת שימור צריכה להתבסס על לימוד מעמיק של המבנה ושל האתר, לימוד שבדרך כלל מספק לאדריכל ולמהנדס את דרך הפעולה הנכונה ביותר לבניין הספציפי.

 

תמ”א 38

בשנת 2005 אושרה תמ”א 38 (תכנית המתאר הארצית לחיזוק מבנים קיימים בפני רעידות אדמה). התמ”א היא אוסף של תקנות שתפקידן העיקרי הוא טיפול בסיכונים הנובעים מרעידות אדמה במבנים שאינם עומדים בתקן הארצי (ת”י 413) . התמ”א גורפת עבור מבנים שנבנו לפני ינואר 1980.

בתקנון התמ”א מוגדר שעל מנת למנוע פגיעה אפשרית בחזות העיר או ברווחתם של תושבי האזור, בידי הוועדות המקומיות לתכנון ולבנייה הזכות להקנות או לשלול מבעלי הנכסים את זכויות הבנייה הנוספות. לפי שיקול דעת הוועדות ניתן לאשר את אחת או יותר מהפעולות הבאות:

• חיזוק המבנה בלבד, ללא תוספות בנייה.
• סגירה ומילוי של הקומה המפולשת (קומת הקרקע בבניין העומד על עמודים) לשם בניית דירות חדשות, או לשם הרחבת שטח הדירות שבקומה הראשונה.
• הקמת עד שתי קומות בהן ניתן לבנות דירות חדשות או להרחיב את שטח הקומה שמתחת, או הקמת אגף נוסף בשטח של שתי קומות טיפוסיות בבניין הקיים לשם בניית דירות חדשות.
• הקמת קומה חלקית נוספת בשטח של עד מחצית משטח הקומה שמתחתיה. השטח יכול לשמש להוספת יחידות דיור או להרחבת הדירות שבקומה מתחת.
• חיזוק המבנה והרחבת יחידות הדיור (עד 25 מ”ר ברוטו לכל דירה). התוספת חייבת לכלול ממ”ד (12 מ”ר ברוטו ו-9 מ”ר נטו).
• בבניינים שאינם בנייני מגורים, רשאית הוועדה המקומית לאשר תוספת קומה אחת או תוספת אגף בשטח קומה טיפוסית.

סעיף 19 של התמ”א מתייחס למבנים לשימור ולמבנים בעלי ערך היסטורי ואדריכלי (מבנה לשימור כפי שמוגדר בתמ”א: מבנה שנועד לשימור בתכנית מאושרת, מופקדת או בתנאים שנקבעו לפי סעיף 78 בחוק התכנון והבנייה). בסעיף שני חלקים:

19.1     לא תותר תוספת בנייה על פי האמור בתכנית זו במבנים לשימור

אם התוספת המוצעת, על פי תכנית זו, אינה מתיישבת עם הוראות התכנית החלה על המבנה לשימור, או עם התנאים שנקבעו לשימור על פי סעיף 78 לחוק.

19.2     ועדה מקומית, לאחר ששמעה את חוות דעתו של מהנדס הוועדה המקומית, רשאית להתיר תוספת בנייה, על פי האמור בתכנית זו, במבנה בעל ערך אדריכלי מיוחד או בעל ערך היסטורי שאינו מבנה לשימור, אם שוכנעה כי אין בתוספת המוצעת כדי לפגוע בערך האדריכלי או ההיסטורי האמורים.

נספח 1 להוראות התמ”א מציג אפשרויות שונות של חיזוק מבנים ותוספות בנייה. ההתייחסות בהוראות אלה הינה לבנייה קונוונציונלית (עמודים מבטון מזוין וקירות מבלוקי בטון) ולבנייה טרומית בלבד.

מסקנות

כפי שראינו במקרה של מגדל פיזה, שימור מבנים דורש היכרות מעמיקה עם הבניין וסביבתו. ישנן סכנות רבות המאיימות על מבנים היסטוריים בישראל כגון לחצי נדל”ן, צרכים התפתחותיים וגם רעידות אדמה.

על מנת לקבל את הקלות התמ”א לתוספת בנייה, יש להוכיח שמבנה מסוים אינו עומד בתקן, אבל התקנים מתייחסים אך ורק למבנים מבטון ואילו בישראל שכיחות שתי טכנולוגיות בנייה היסטוריות עיקריות: הראשונה מתבססת על אבן מקומית )גיר, כורכר, בזלת(, קירות נושאים במילוי דבש וקמרונות או גגות רעפים לקירוי. השנייה מתבססת על שלד בטון מזוין הנושא את הבניין, הקירות במקרה זה עשויים לרוב בלוקים או לבנים בייצור מקומי, והתקרות הן יציקות בטון או גגות רעפים משופעים.

בעיה מרכזית עולה כשהתמ”א פוגשת מבנים היסטוריים הבנויים בטכנולוגיית אבן. משום שהתקינה לרעידות אדמה בארץ מתבססת על מבני בטון, אין כל התייחסות לאלפי מבני אבן היסטוריים הפזורים ברחבי הארץ. מערכת סטטית של מבנה קירות נושאים מגיבה לרעידת אדמה בצורה שונה לחלוטין ממערכת שלד בטון יצוק. מאחר שהפתרון לחיזוק מבנים בארץ מתבסס אך ורק על תקינה לבטון, הפתרונות למבני אבן מתבססים על החדרת חיזוקי בטון למבני אבן. מבנה אבן שאינו כלול ברשימת שימור, נמצא בסיכון להפוך קרבן לתוספת שלד בטון מסיבי כחלק מפעולות התמ”א. בבדיקות שנעשו בארץ ובחו”ל נמצא שהחדרת אלמנטים נוקשים, מבטון, לחיזוק מבני אבן אינה מועילה, אלא מסכנת את הישרדות המבנים במקרה של רעידת אדמה. בנושא זה נערכו לאחרונה שלושה כינוסים (ועדת השימור של איקומוס ישראל, ועדת התכנון של המועצה וסדנה בינלאומית שנערכה בירושלים), בהם סוכם כי אם המטרה היא לחזק מבנים לרעידות אדמה, מחקרים הנדסיים מראים שהפתרון הטוב ביותר לחיזוק מבנים היסטוריים, הוא להחזיר את המבנים למצבם הסטטי הראשוני עם תוספות חיזוק מינימליות. ולכן, מבנים שנבנו בחומרים וטכנולוגיות שקדמו לתמ”א, לא צריכים להיכלל בה. בעיה נוספת בתמ”א נמצאת בניסוח. בסעיף 19.1 השימוש במושג “אינה מתיישבת” אינו חד מספיק ובעטיו ישנן פניות לוועדות ערר המנסות לתקוף את ההגנה שהתמ”א מקנה למבנים היסטוריים שנכללים ברשימות שימור. חמור מזאת, סעיף 19.2 בתמ”א מקנה לוועדה המקומית שיקול דעת בכל הנוגע לאישור תמ”א 38 על גבי מבנים היסטוריים שאינם נכללים ברשימות שימור סטטוטוריות. מבנים אלה הם עדיין מרבית המבנים ההיסטוריים בישראל.

סיכום

במקרה של מבנים היסטוריים, אין לבלבל בין הכוונה הברוכה לחיזוק בפני רעידות אדמה לבין התמריצים שתמ”א 38 מקנה. ככלל, הוספת קומות או חללי צד למבנים היסטוריים מצריכה עיבוי מוגזם הפוגע בערכיו האדריכליים של המבנה. אין ספק שיכולת העמידה של מבנה קיים עליו נוספו קומות נפגעת. תמ”א 38 מיועדת למבני שלד בטון מזוין שנבנו אחרי 1980 ואינם מבנים היסטוריים. במצב הנתון כיום, במקומות בהם אין תכנית שימור סטטוטורית, כל המבנים ההיסטוריים נמצאים ב”סכנה” מהתמ”א.

כבר הוכח שבהתבסס על בדיקות הנדסיות דינמיות ניתן לחזק את רוב המבנים ההיסטוריים לרמה טובה מאוד רק על ידי החזרתם למצבם הסטטי המקורי. כך ניתן יהיה לשמר את המבנים כפי שהם, ללא תוספות, שבמקרים רבים עלולות להזיק לחוסן הבניין ואף לסכנו.

 

כנס ארצי רביעי למנהלי אתרי המורשת

אלעד בצלאלי – מנהל מחלקת חינוך

בחודש פברואר התקיים זו השנה הרביעית ברציפות, כנס בן יומיים לכלל מנהלי אתרי המורשת בישראל. הכנס התקיים בבית יציב בבאר שבע ונהרו אליו כ-160 משתתפים, מנהלי אתרי מורשת ומוזיאונים מכל רחבי הארץ. מזה כחמש שנים פועלת מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, באמצעות מחלקת חינוך, לחזק את האתרים אל מול האתגרים השונים העומדים בפניהם. הכנס עסק בהתמודדות עם שאלות ערכיות. את הכנס כיבדו בנוכחותם בין היתר גב’ אורלי פרומן, המנהלת הכללית של משרד התרבות והספורט; ד”ר חפצי זוהר, סגנית ראש עיריית באר שבע; ח”כ עמרם מצנע, יו”ר ועדת החינוך, התרבות והספורט; וכן אדר’ ליאורה בארי, ראש תחום המורשת המוחשית מאגף מורשת במשרד ראש הממשלה. עמרי שלמון, מנכ”ל מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, התייחס בדבריו לחשיבות העצומה שרואה מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל בפעילותם של אתרי המורשת ובערכים שהם מנחילים וציין כי היא תמשיך לפעול כארגון גג לכלל אתרי המורשת, ולסייע להם במגוון רחב של תחומים.

יומו הראשון של הכנס הוקדש לנושא הסולידריות בחברה הישראלית. הסולידריות והערכים נבחנו מנקודת מבט סוציולוגית ומנקודת מבט יהודית ומעוררת מחשבה בהרצאתו של הרב יובל שרלו. בפאנל “התמודדות מערכת החינוך עם החינוך לערכים” לקחו חלק נציגי משרד החינוך, חיל החינוך ואתרי המורשת. רגישותו הרבה של נושא ביקורי תלמידי מערכת החינוך באתרי המורשת לא הותירה אף אחד מהמשתתפים אדיש ואנו מקווים כי הפאנל והמשך מאמצינו בתחום זה, ישאו פירות.

מחלקת חינוך של מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל הציגה דו”ח פעילות לשנת 2013 וכן תכניות לשנת 2014 הכוללות את הקמת מרכזי ההדרכה, פרויקט “מתנדבים למורשת”, פרויקט “ארצנו” ועוד. סיור לילי בעיר העתיקה ומופע אימפרוביזציה חתמו את הערב.

יומו השני של הכנס נפתח בסיור במוזיאון הנגב לאמנות, בשלוש תערוכות חדשות בנושא המדבר. הכנס המשיך לעסוק בנושא ערכים, בין היתר בהרצאתו מעוררת ההשראה של עו”ד אריה ברנע ובדברי הסופר עמוס עוז שריתק את הנוכחים כשסיפר על ישראל שלו. התגובות בתום הכנס היו נפלאות. המשתתפים ציינו את חשיבות קיום

המפגש המשותף, את הנושאים החשובים שנדונו בו ואת הפעילות של מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל למען אתרי המורשת. אנו מודים לכל מי שלקח חלק בכנס, למרצים, למברכים ולכל המשתתפים שנוכחותם ותמיכתם מאפשרת את קיומו של המפעל המיוחד הזה.

 

הזמנה לשימור – סדנאות שימור לתלמידים

קרן רייש ורוני בר-נתן – רכזות הדרכה מרחביות

בשנה האחרונה, החלה מחלקת חינוך של מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל להכשיר את מדריכי אתרי המורשת להעביר סדנאות שימור ייחודיות לתלמידים בבתי ספר ברחבי הארץ. סדנה אחת עוסקת בשימור מבנים ומתמקדת בסיפורה של “הגימנסיה העברית הרצליה”, אשר מסמלת עבור רבים את התחלת השינוי התפיסתי שהביא את נושא שימור מבנים ואתרים למודעות הציבור, ונתן את הדחיפה להקמת המועצה.

במהלך הסדנה התלמידים מכירים לראשונה את הגימנסיה, את הראשוניות והחדשנות שבפועלה, את חשיבותה הציבורית ואת הסיבות להריסת המבנה, באמצעות כרטיסיות מידע קצרות. בהמשך דנים התלמידים בחשיבות השימור, מנסחים קריטריונים לקביעה האם לשמר מבנה ונחשפים למגוון מבנים לשימור ברחבי הארץ. הסדנה מועברת באופן חווייתי ומשלבת דיונים, יצירה, וקטעי מדיה.

בסיומה, משתתפים התלמידים בחידון ממוחשב בנושא שימור. לרגל שנת ה-30 למועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, ניתנת הסדנה כהעשרה וללא עלות, לכיתות המשתתפות בפרויקט “אמץ אתר”. “המושבה בראשיתה” היא סדנה נוספת עליה שוקדת מחלקת חינוך בימים אלו, והיא תחל לפעול בראשית שנת הלימודים תשע”ה. במהלכה, ייצור כל תלמיד דגם קרטון מוקטן של “צריף ראשונים” או “בית ראשונים”. בתום ההכנה ובסיוע התלמידים, יתווספו אל בתי המגורים גם מבני ציבור ושירותים המתאימים ליישוב בו הם מתגוררים, כגון מגדל מים, חדר אוכל, בית כנסת וכו’. כל דגמי הקרטון עוצבו במיוחד, ברמת דיוק גבוהה ביותר ומתבססים על מבנים קיימים, בהם ניתן גם לבקר.

ייחודה של הסדנה בכך שהיא מאפשרת הצצה אל תקופת ראשית ההתיישבות, למאפייני הבנייה הייחודיים, לעקרונות בתכנון יישוב וחשיבות השימור. ייחודיות נוספת היא בכך שהיא ניתנת להתאמה למגוון רחב של צורות התיישבות: מושבה, קיבוץ, מושב ועוד.

לפרטים נוספים ולתיאום סדנה, נא לפנות למחלקת חינוך טלפון: 03-5086620. דוא”ל: elad@shimur.org.il

 

חשיפת השרידים החבויים בתחנת הרכבת בצמח – סיפורו של סובבן

חן מלינג – מנהל מוזיאון הרכבת וארנון חפץ – מנהל תחום שימור פיזי ארצי

בימים אלו מבוצעות בתחנת הרכבת ההיסטורית בצמח עבודות שיקום ושחזור למבנים ולשרידים השונים שנותרו בשטח.

העבודות נעשות בתכנון, ניהול וביצוע של מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, בשיתוף רכבת ישראל, המכללה האקדמית כנרת וקרן רש”י, ובהמשך תשתלב בהן גם קרן קימת לישראל. בסופן ישולבו מבני התחנה ששרדו במתחם המכללה האקדמית כנרת וישרתו אותה כמבני לימוד ומנהלה.

במתחם מוסך הקטרים שבתחנה לא שרד מבנה המוסך עצמו, אולם בסיס האבן של מגדל המים הכפול עומד על תילו וישומר במסגרת העבודות, כמו גם מגדל הדלק המרובע שבסמוך לו, מיכל שמן הסיכה שהוצב על הקרקע ומיכל הדלק התת-קרקעי הגדול (ל-500 טון) שנבנה במהלך מלחמת העולם השנייה מבטון מזוין ושנחשף לאחרונה. המיכל התת-קרקעי זוהה בהתחלה בטעות כסובבן הקטרים של התחנה, אך בבירור מול מוזיאון הרכבת התבררה זהותו האמיתית. בעזרת השרטוטים ההיסטוריים של התחנה שבארכיון מוזיאון הרכבת, מצאו אנשי המועצה את שרידי בור הסובבן, שנחשף בעבודת נמלים המקבילה לחפירה ארכאולוגית של ממש וכללה ארבעה ימי עבודה, גם באמצעות כלים מכניים וגם בחפירה ידנית עדינה.

 

מה זה סובבן?

בתקופת קטרי הקיטור נבנו מרבית הקטרים כך שנסיעתם בכיוון מסוים (‘קדימה’) הייתה יעילה ונוחה יותר מאשר בכיוון ההפוך (‘אחורה’). כך נולד הצורך להפוך את הקטרים בתחנות הקצה של קווי השירות, והדרך החסכונית ביותר לעשות זאת מבחינת השטח הנדרש היא באמצעות סובבן.

סובבן הוא מעין גשר מסילה המותקן על ציר, בדרך כלל בתוך בור עגול המאפשר את סיבובו המלא. לאחר שקטר (או קרון) עולה בנסיעה על הסובבן, ניתן להפוך את כיוונו באמצעות סיבוב המתקן ידנית או באופן ממוכן.

 

סובבנים בארץ ישראל

הסובבנים הראשונים בארץ נבנו בתחנות הקצה של קו מסילת הברזל יפו-ירושלים. בתחנת יפו נבנה בהמשך סובבן קרונות עבור השלוחה למפעל וילנד הסמוך.

כשנבנתה שלוחת חיפה של הרכבת החיג’אזית בתחילת המאה ה-20 הותקנו סובבנים בתחנות חיפה, צמח ושכם. עם זאת, בתחנת עכו, שנבנתה סביב אותו הזמן והייתה גם היא בקצה של שלוחה ארוכה, לא היה סובבן. סובבני הרכבת החיג’אזית, בארץ ישראל, בסוריה ובעבר הירדן היו כנראה כולם מאותו דגם.

אורכו של גשר הסובבן היה 17 מ’, נתון שהגביל את מפתח הגלגלים המירבי של קטרי הרכבת החיג’אזית. במלחמת העולם הראשונה הורחבה המסילה על הסובבן בתחנת ירושלים מרוחב מטר אחד לרוחב החיג’אזי, 105 ס”מ, בידי הטורקים, ולאחר הכיבוש הבריטי והרחבת המסילה לירושלים לרוחב התקני הוסב הסובבן לשרת רוחב זה, אבל עדיין בבור המקורי שקוטרו כ-14 מ’ בלבד. כדי לאפשר לקטרי המסילה התקנית הגדולים יותר לשרת את יפו ואת ירושלים, הותקנו בתחנות אלו בשנות ה-20 סובבנים שקוטרם 65 רגל (כמעט 20 מ’) ומיקומם שונה כדי לאפשר את פיתוח התחנות. סובבן מאותו דגם הותקן גם בסמוך למוסך המסילה התקנית בחיפה, ואחד נוסף נרכש כרזרבה ואוחסן מפורק.

לפחות שני סובבני קרונות של המסילה התקנית נבנו בתחילת שנות ה-30 בנמל חיפה כדי לשרת קו מסילה שנבנה לאורך הרציף, בניצב לשלוחות המסילה ששירתו אותו, ומספר סובבנים קטנים שירתו את קרוניות המנוע של רכבת המנדט ברחבי הארץ. סובבנים קטנים רבים נבנו בארץ גם כחלק ממערכות של מסילות ברזל תעשייתיות וצבאיות.

 

מה נשאר כיום?

באתר “רכבת האלונים” שבקיבוץ עין שמר משרתים שני סובבנים קטנים את מסילת ה-60 ס”מ התיירותית שהוקמה במקום כחלק ממוזיאון “החצר הישנה” בהובלת רן חדוותי. עם זאת, שניהם חדשים למדי ומשרתים רק מטרה אסתטית, שכן קטרי הרכבת אינם מוגבלים בכיוון נסיעתם.

הסובבן ההיסטורי השלם היחיד שנותר בארץ הוא זה הבריטי שבתחנת יפו, שנקבר על ידי הצבא סביב שנות ה-60 ונחשף ושוחזר לפני שנים ספורות במסגרת עבודות הפיתוח של מוזיאון “בתי האוסף” של משרד הביטחון השוכן במקום. בירושלים נקבר הסובבן הבריטי בשנות ה-60 בידי רכבת ישראל, אך כשנחשפו השרידים לאחרונה במסגרת הפיכת המתחם למרכז מסחר ופנאי, נגנבו חלקי המתכת ורק חלקם הוחזרו כשהם מפורקים. שביל הולכי רגל שנבנה על כמחצית משטח הבור, מונע למעשה שחזור אותנטי של הסובבן. הסובבנים של מוסכי הרכבת בחיפה נהרסו כבר לפני עשרות שנים במסגרת פיתוח מתחמי רכבת ישראל, ובתחנת שכם לא ידוע מה שרד. וכך, שרידיו של הסובבן בצמח הם האחרונים שנותרו ממסילת הברזל החיג’אזית בארץ ישראל, עובדה שתודגש בשלטי ההסבר שיעטרו את האתר עם השלמתו ופתיחתו לקהל הרחב.

 

פרויקט מסע בין אתר לטירה

בעקבות הצלחתו של פרויקט “מסע בין אתר לטירה”, ייפתח השנה לראשונה, מחנה שימור עבור צעירים-בוגרים בני 40 ומעלה. פרויקט מחנות השימור של ארגון רמפאר הצרפתי ואיקומוס ישראל, בשיתוף מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, שגרירות צרפת ומשרד החוץ, מציין בימים אלה עשור להיווסדו. במסגרת הפרויקט, נשלחו מדי שנה כ-30 צעירים ישראלים למחנות שימור הפזורים ברחבי צרפת, בהם התנסו במלאכות בנייה מסורתיות.

הצלחת הפרויקט יצרה ביקוש הולך וגובר גם בקרב “צעירים בוגרים” ובעקבות זאת הוחלט לארגן מחנה שימור ייחודי עבור מתנדבים אוהבי שימור בני 40 ומעלה. מחנה זה הינו פרי יוזמה משותפת של מנהלי הפרויקט וצוות מחנה השימור בברסי לה סיק. המחנה יתקיים באפריל 2014, למשך שבוע ימים, בטירה הקסומה שבברסי לה סיק,במסגרתו יתנסו המשתתפים במגוון טכנולוגיות בנייה מסורתיות וישתתפו בסיורים מודרכים.

 

סיור מקצועי בבלגיה

ביוזמת המחלקה ליחסים בינלאומיים במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ואיקומוס ישראל, מתארגן סיור מקצועי של מקבלי החלטות לבלגיה בשיתוף המחלקה לגאוגרפיה וסביבה באוניברסיטת בר אילן, ובחסות שגרירות בלגיה בישראל. הסיור עתיד להתקיים בסוף חודש מאי 2014 והוא יתמקד בנושא שימור כחלק מתהליכי התחדשות עירונית, בניהול ובתחזוקת השימור. נעסוק בין היתר באתגרי תכנון ושימור באזורי התחדשות עירונית, בהשמשה מחודשת של מבנים היסטוריים, ככלי ומנוף להתחדשות אזורים ובמנגנון הבלגי לתחזוקת המבנים.

הסיור יכלול מפגשים עם מומחים בתחום השימור ומקבלי החלטות מובילים בבלגיה. מארגנים ומובילים אותו בהתנדבות אדר’ ערן מורדוכוביץ, מטעם איקומוס ישראל שחי ועבד בבלגיה שנים רבות והיה מעורב בפרויקטים תכנוניים חשובים; אדר’ ענת ארז ברלוביץ שהתמחתה בבלגיה בשימור ותיעוד מבנים; ותמר טוכלר, מנהלת המחלקה ליחסים בינלאומיים במועצה. בבלגיה ילווה את הסיור ברט קונפין, יוזם ומלווה מומחים ומקבלי החלטות מקומיים בפרויקטים שונים של פיתוח עירוני.

 

אדריכליות משמרות

בחודש מארס התקיים במסגרת פסטיבל האישה בחולון, כנס בינלאומי שכותרתו “אדריכליות משמרות ומחדשות את המרחב הפיזי העכשווי”. מטרת הכנס הייתה לחשוף את הישגיהן המקצועיים של נשים אדריכליות ומשמרות ואת תרומתן הייחודית לשימור ולהתחדשות העכשווית בישראל ובעולם.

אדר’ ניצה סמוק הציגה את נושא תוספות הבנייה בעיר הלבנה; אדר’ סיגל דוידי הציגה אדריכלות של מבני ציבור שנועדו לפעילות נשית, כדוגמת בית החלוצות ברחוב המלך ג’ורג’ בתל אביב; ותמר טוכלר הציגה את פועלה, הישגיה ואתגריה של מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל במלאות 30 לייסודה.

עם המרצות הבולטות בכנס נמנתה האדריכלית הצרפתייה כריסטיאן שמוקלה-מולר, דמות מרכזית בתחום השימור בצרפת, וממובילות שימור מורשת המאה ה-20. אדר’ שמוקלה-מולר מלווה את הפעילות הבינלאומית של מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל זה למעלה מעשור. במסגרת ביקורה סיירה עמנו באתרים לשימור במחוז תל אביב, בהם נמל יפו, שדרות רוטשילד ומתחם שרונה בתל אביב, ומקוה ישראל.

 

נוף כטקסט, פרשנות של נכס מורשת ונוף תרבות

פרו’ עירית עמית-כהן – יו”ר איקומוס ישראל וראש המחלקה לגאוגרפיה וסביבה, אוניברסיטת בר אילן

בתיעוד נכס ונוף היסטוריים, בניתוח תכונתם לשקף אורחות חיים ורעיונות, בבחינת ערכיהם כדי לקבוע אם הם ראויים להיכלל ברשימת שימור, וזאת כדי להבטיח את קיומם לאורך זמן, מתקיים תהליך של פרשנות. לפרשנות זו שני מרכיבים: בחינה צורנית-חזותית הנתפסת אובייקטיבית, ובחינה תדמיתית המושפעת מעמדותיו של המתבונן, המידע אותו הוא נושא, היכולות, התחושות ותכונות המייחדות אותו, ומשום כך נתפסת סובייקטיבית. ההכרה בחשיבותה של הפרשנות ובנחיצותה לשמר נכסי תרבות, קידמה מחקרים רבים המתייחסים לנכס מורשת ולנוף תרבות כמו אל טקסט כתוב יקר מציאות, או ארכיון המספק מידע שאין לו תחליף. הגישה המוצגת במחקרים אלה מזמינה “לקרוא” את הנכס ואת הנוף כמו טקסט בשתי רמות: האחת, התבוננות צורנית, “מלמעלה” בלי לערב תחושות ופרשנויות. והשנייה “קריאה בין השורות” שבה המתבונן מעמיק ובוחן את הנכס והנוף בהתאם לידיעותיו, יכולתו, היכרותו וניסיונו. לשתי “קריאות” אלה (הצורני או החזותי והפרשני( נמצא ביטוי בשנת 1979 בספר שערך דונלד מיניג) 1979 ,Meinig( ושבו קובצו תשעה מאמרים שכתבו חוקרים אמריקנים, שהציגו שתי גישות לקריאת הנוף והנכס המוחשי:

• גישה אובייקטיבית מכלילה, שהתמקדה בתיעוד הנוף או הנכס, בתיאור צורני, הצגה של תפרושת, תולדות והתפתחות כרונולוגית, המרכיבים והתפקודים. גישה זו זוכה לרוב להסכמה, מכיוון שהיא מתבססת על תיעוד צורני, סקר ומחקר היסטורי.
• גישה סובייקטיבית פרשנית, שתרה אחר המשמעויות השונות של הנוף והנכס, ובה בעת נדרשת להכרת מאפייניו של המתבונן, תפיסתו והגורמים שעיצבו תפיסה זו.

בין המחקרים שהציגו את שתי הגישות נכלל מאמרו של עורך הספר, מיניג, שבו מנה עשר נקודות מבט להתבוננות בנוף ובנכס ולפרשנותם. העורך, שדגל בגישה הסובייקטיבית הפרשנית, חזר והדגיש שההתבוננות באותה פיסה של נוף או באותו נכס בנוי איננה אחידה והיא אף משתנה מאדם לאדם. למרות חוסר האחידות, כלי הניתוח עצמם חייבים להיות אחידים, שיטתיים, מובחנים ומובנים לציבור רחב כדי לשתפו בתהליך הפרשנות וליצור מודעות לחשיבותו (Meinig, 1979).

בגישתו של מיניג תמך חוקר נופי תרבות, שמחקריו זכו לתהודה רבה, יי-פו טואן, שטען שהנוף הוא דימוי שנוצר מהשילוב בין התופעה הפיזית טופוגרפית, לבין המחשבה והרגש (טופופיליה). משום כך קשה ליצור הבחנה מתודית אחידה. לטענת טואן, יש מי שבחרו לבטא את יחסם למקום במגע, בפעילות ובהתערבות פיזית, ויש שהעדיפו את התיאור המילולי, את ההערכה והביקורת לתופעה הנופית ולפרשנותה (1974 ,.Tuan, Y).

ואכן, בגישות השונות ובהבחנות בין הניתוח החזותי לפרשני של הנוף והנכסים אותם יצר האדם, יש חשיבות בעיצוב תודעת הפרט והקהילה בהתייחסותם למקומם. בשנת 2001 פיתחה טרקנלי את הגישה הפרשנית וקראה לחקור את המורשת התרבותית, הנכסים והנופים, בשלושה ממדים: החזותי, התפיסתי והחווייתי )2001 ,Terkenli, T. S(. החקירה בשלושת הממדים נכונה לנכס ההירואי ולנכס הוורנקולרי, הפשוט והיומיומי.

 

תרגיל ב”קריאת” נכס מורשת תרבות:

שילוב בין פירוט חזותי ופרשנות מאפשר ניתוח של הקשר (context). במקרים של נכס ונוף מדובר במפגש בין דיון צורני המתמקד בצורת הפריט והסביבה בתוכה הוא ממוקם, לבין הקשר נסיבתי-פרגמטי. “הקריאה” הכפולה, זו החזותית וזו הפרשנית “שבין השורות”, יכולה לזרז החלטות ביחס לשאלה האם נכסי המורשת ונופי התרבות זכאים להתייחסות ייחודית, ומשום כך לשימור. היא תורמת לקהילה להתעניין בנכסיה, ואולי גם לרצות ולהיות מעורבת בשימורם. בהתאם לתיקון מספר 31 בחוק התכנון והבנייה משנת 1991 ערכה עיריית כפר סבא רשימה של אתריה הראויים לשימור. הרשימה הוצגה לוועדת התכנון המקומית, זכתה לאישור ונכללה בתכנית הפיתוח של העיר. אחדים מהנכסים מייצגים אירועים היסטוריים רבי הוד שהותירו חותם רב על התפתחותה של המושבה שהפכה לעיר, ואחדים הם נכסים יומיומיים שנקשר בהם סיפור מקומי. אחד מהם הוא צריף הסנדלר ברחוב הרצל 48. הצריף קטן, חזותו לא מרשימה, קורות העץ שחורות מיושן. הוא נבלע בצילו של החאן, אכסניית דרכים שנבנתה בשנת 1906, מבנה רב ממדים, שנקשרו בו אירועים היסטוריים רבי רושם ושמאכלס גם היום את עיריית כפר סבא.

לולא ההיכרות עם סיפורו של הסנדלר-אורתופד יהושע הוכמן ותרומתו להבניית הזיכרון המקומי של כפר סבא, היה הצריף נהרס. מצבו הפיזי הרעוע, דלותו וצבעו הדוהה לא עודדו את שימורו. הוא נתפס כפריט מיושן, מעכב פיתוח וחדשנות. אלא שמיקומו בכניסה לחאן והדמות הציורית שנקשרה בו ושליוותה רבים מתושבי העיר, חיזקה את מעמדו כסוכן זיכרון והוא זכה לשימור עם הגבלות חמורות על כלי הסנדלר שמצויים בו. התצלומים המלווים כתבה זו משקפים אותה פרשנות שנדרשה כדי להכליל את הצריף ברשימת השימור של העיר (עמית-כהן וויזנברג, 2011).

 

כינוס השדולה בכנסת למען שימור אתרים

היסטוריים, בכנסת ישראל

ביום שני, כ”ז בטבת תשע”ד, 30 בדצמבר 2013, נערך בכנסת כינוס שדולת השימור, ביוזמתם של יושבי ראש השדולה בכנסת ח”כ ד”ר עליזה לביא וח”כ איתן כבל, ובמעמד שרת התרבות והספורט ח”כ לימור לבנת ושר החינוך ח”כ הרב שי פירון. בנוסף, כיבדו בנוכחותם את האירוע ח”כ קארין אלהרר, ח”כ שולי מועלם, ח”כ משה פייגלין, ח”כ רינה פרנקל, ח”כ רות קלדרון, ח”כ רובי ריבלין, ח”כ מאיר שטרית וח”כ נחמן שי.

הכנס נפתח בדברי ברכה של יושבי ראש השדולה ואחריהם נשאו דברים ראש אגף בכיר תכנית מורשת במשרד ראש הממשלה, ראובן פינסקי, נשיא מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל שלמה הלל ויו”ר מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל פרופ’ אדריכל סעדיה מנדל. בהמשך הרצה עמרי שלמון, מנכ”ל מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל על יעדים וצמתים בעבודת המועצה ואילו פרופ’ אדריכל מייק טרנר הרצה על האתגר בשימור אתרים היסטוריים כחלק מפיתוח. לאחר מכן הועלו בפורום שני פרויקטים: עדויות ונכסים לדורות – סיפור עדות ומיצג “ילדי טהרן” במחנה המעפילים עתלית; ללי שמר, בתה של נעמי שמר העלתה את נושא “הבית הדרומי” בכנרת, בית הוריה של נעמי שמר וחשיבותו לשימור מורשתה. במהלך ההרצאות התקיים דיון פתוח, בו לקחו חלק רבים מן המשתתפים, בהם מנכ”לית משרד התרבות אורלי פרומן. בדיון הועלו הצעות ביחס לקידום פעילות המועצה ואתרי המורשת.

 

סיור הוועד המנהל של מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל במגזר המיעוטים

ביום ראשון, 2 במארס 2014, התקיים סיור של חברי הוועד המנהל במגזר המיעוטים. הסיור כלל ביקור באתר ההנצחה ללוחם הבדואי, השוכן צפונית מזרחית למחלף המוביל ובגרעין הכפר דיר חנא שבו שוכנת המצודה המיועדת לשימור. בתום הסיור התקיים דיון בנושא שימור עם ראשי רשויות ממגזר המיעוטים. בספר המבקרים של אתר ההנצחה כתב נשיא המועצה שלמה הלל: “יום מרגש ומלא מחשבות, עצב ושמחה, והעיקר – הזכות לחיות בשיתוף פעולה, לבניין הארץ של כולנו. נצדיע לזכר הנופלים ונתפלל לעתיד טוב”. נראה כי מילים אלה מסכמות באורח המתאים ביותר את תחושותיהם וחזונם של המשתתפים במפגש זה.

 

סדנת צילום מבנים היסטוריים

זו השנה השנייה שמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל מקיימת סדנת צילום מבנים ואתרים היסטוריים, בהנחייתו של הצלם ברוך גיאן. השנה מתמקדת הסדנה בצילום מבנים ואתרים במזכרת בתיה, ברחובות, בראשון לציון ובירושלים.

הסדנה נפתחה בדברי ברכה של עמרי שלמון, מנכ”ל מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, ובהרצאתה של ד”ר נירית שלו-כליפא. מפגש הצילום הראשון התקיים במזכרת בתיה, מושבה שהיא מוזיאון ומוזיאון שהוא מושבה. 26 משתלמי הסדנה התקבלו על ידי דפנה שמשוני, מנהלת המוזיאון ע”ש ערן שמיר לתולדות מזכרת בתיה וזכו לסיור מורשת שהשתלב עם פעילות הסדנה. ברחובות התמקדה הסדנה בצילום שרידי בתי האריזה, זכר לענף הפרדסנות המשגשג שהיה ואיננו. את פני הקבוצה קיבל עוזי בשיסט, פרדסן מרחובות. המפגש השלישי נערך בראשון לציון והתמקד בצילום בתים, חזיתות ורחובות.

 

חנוכת מוזיאון הרעות מייסודו של יהודה דקל

ביום שישי, 10 בינואר, התקיים במצודת כ”ח טקס חנוכת מוזיאון הרעות מייסודו של יהודה דקל, בהשתתפות ראש מועצה אזורית מבואות החרמון בני בן-מובחר וראש מועצה אזורית הגליל העליון גיורא זלץ. בטקס נשאו דברים יוזם תכנית מורשת עו”ד צבי האוזר, נשיא מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל שלמה הלל, הסופר והמשורר חיים גורי – מחבר “שיר הרעות”, מנכ”ל מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל עמרי שלמון, בנו של יהודה דקל בועז דקל אשר נשא דברים בשם התורמים, ויו”ר עמותת דור הפלמ”ח אלוף (מיל'( ישעיהו (“שייקה”) גביש אשר נשא דברים בשם לוחמי הפלמ”ח. במהלך הטקס הוענק אות הרעות לתורמים ולגורמים השונים אשר סייעו בהקמת המוזיאון, ובסיומו הוקרן סרט “הרעות” המביא את סיפור הגבורה של לוחמי הקרב על נבי יושע. את הטקס הנחה דן כנר וליוותה בשירה מיטל טרבלסי.

המשתתפים קיבלו את המהדורה המעודכנת לספרו של יהודה דקל, “מצודת כ”ח – רעות תחת אש”.

יהודה דקל, מי שהיה יו”ר הוועד המנהל של מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ונמנה על חברי הכשרת דפנה אשר איבדה בליל הקרב השני על נבי יושע 12 מחבריה, הקדיש מאמצים רבים להנצחת סיפור הקרבות ולהקמת המוזיאון.

בספרו כתב: “הייתה זו אחוות הלוחמים שהכריעה אותם, יותר מאשר אש האויב. זוגות זוגות נמצאו גופות הלוחמים – עדות למאמציהם לחלץ את חבריהם הפצועים תחת האש הכבדה, ולו אף במחיר חייהם שלהם”. בדברים אלה מיצה את מהותה של הרעות ואת משמעותו של מוזיאון הרעות.

 

מורשת ושימור באמנות

תערוכות בבית דונדיקוב ברחובות

“זכרונות מעכשיו”: בבית דונדיקוב התקיימה בחודש פברואר תערוכתה של ורדית בן-משולם קורש, “זכרונות מעכשיו – מבטים אל נופי העיר רחובות”. בקטלוג התערוכה כתבה יפעת עקביה, מטפלת באמנות ואחותה של ורדית: “התערוכה הנוכחית מיוצגת על ידי נופים ובתים בעיר רחובות. דרכם מבקשת הציירת להפנות את המבט לעבר ההתפתחות וההשתנות בזמן… בחיפושה הראשוני והבלתי מודע החלה לרדת מביתה עם מצלמה ולהתעניין בבתים הראשונים שנבנו על ידי המתיישבים הראשונים. תוך כדי הליכה אחורה בזמן הרגישה געגוע וכמיהה למראה הבתים אשר על פניהם חלפה בילדותה. לשקט הכפרי ואל הפשטות”.

תערוכה זו משמרת את זכרם של ראשוני הבתים, חלקם לצערנו נהרסו, חלקם נשמרו רק באופן חלקי ורק מעט מהם זכו או יזכו לשימור מלא. ציורים אלה הם כשלעצמם שימור ומהווים תיעוד למה שהיה ואיננו.

 

“הכל זהב”: מיצב וידאו וצילום של האמן שחר מרקוס, תוצר של שיתוף פעולה בין האמן, הגלריה העירונית לאמנות רחובות ואתר הפרדסנות ע”ש מינקוב ברחובות. אורה קראוס, אוצרת התערוכה כתבה: “התערוכה כוללת שתי עבודות וידאו חדשות שצולמו בפרדס היסטורי משוחזר מימיה של העיר כמושבה, ומעלה תחושה של חזרה אחורה בזמן תחת מעטה של עכשוויות… פן משמעותי נוסף המאפיין את יצירתו [של שחר מרקוס] לאורך השנים הוא הבחירה באתרים ובמקומות טעוני משמעות תרבותית והיסטורית, הקשורים בקשר הדוק עם מקום התצוגה הסופי של העבודה. כך גם בתערוכה הנוכחית שלו, הכוללת שתי עבודות שצולמו באתר הפרדסנות ע”ש מינקוב – הפרדס העברי הראשון ברחובות שניטע על ידי זלמן מינקוב בשנת 1904”. התערוכה תינעל ב-15.5.14. פרטים בטלי 08-9390390.

 

ביקור ראש המועצה האזורית מטה יהודה בנווה אילן ההיסטורית

במסגרת שיתוף הפעולה בין מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ובין מועצה אזורית מטה יהודה, ביקר ראש המועצה האזורית משה דדון בנווה אילן ההיסטורית. בסיור הוצגו עבודות השיקום וההצלה בבית האפנדי (חדר האוכל של הקיבוץ), תכנון שחזור הצריפים ושלט המורשת שמומנו על ידי מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. פרויקטור היישוב נווה אילן עוזי פירו מבצע את עבודות השיקום שכוללות את שיקום העמדות והכשרת תעלות הקשר מסביב לקיבוץ- משלט נווה אילן.

 

כנס “מוזיאונים בראי החינוך והחברה”

אורה פיקל-צברי – אוצרת מוזיאון חצר הישוב הישן ע”ש קפלן

ב-29 בינואר התכנסו למעלה מ-200 אנשים במכללת אפרתה בירושלים כדי לדון בקשרי מוזיאונים – חברה וחינוך. בכנס, שנערך ביוזמת מכללת אפרתה ומוזיאון חצר הישוב הישן ע”ש קפלן בירושלים ובשיתוף איגוד המוזיאונים, לקחו חלק מרצים מהאקדמיה וכן אנשי חינוך ממוזיאונים שונים דוגמת מוזיאוני מדע ואמנות וכן נציגי אתרי מורשת. במהלך היום התקיימו שלושה מושבים אקדמיים ומושב המציג את העשייה החינוכית המגוונת במוזיאונים.

המוקד בעיני, היה הפניית הזרקור אל הפעילות החברתית המגוונת שיוזמים אנשי החינוך במוזיאונים השונים: פעילות לאנשים בעלי צרכים מיוחדים, פעילות לקירוב לבבות בין עמים ודתות, תערוכות אמנות נודדות בפריפריה ועוד. אין ספק שאתרי המורשת והמוזיאונים מהווים גשר בין אבני הפסיפס של התרבויות במדינת ישראל. לאור הצלחת הכנס, אנו מתעתדים לקיים כנס נוסף בשנה הבאה ולהוציא לאור חוברת של תקצירי ההרצאות. פרטים בטל’ 02-6276319.

 

״טעם של פעם״ – המוזיאון לתולדות קדימה בבית ספר “ניצני השרון” חוגג עשור להקמתו

אילת שחק – מדריכה ארצית לחינוך במוזיאונים

מטרת העל של הקמת הסביבה המוזיאלית הינה לחזק ולטפח את רגשי השייכות למקום, ולפתח רגשי הוקרה והערכה כלפי מעשי הראשונים. האוסף המיוחד שלנו הוא מחברת החיבורים הנבחרים שכתבו “ילדי המחברת” – תלמידיו של המורה הראשון בקדימה חיים קלמנובסקי, בשנת 1940. היום הטקסטים הללו משמשים אותנו בבואנו ללמד את התלמידים על תולדות היישוב. ב-26 במארס חנכנו את הסביבה המוזיאלית המשודרגת שכולה נסובה סביב הטקסטים המדהימים של “ילדי המחברת”. הסביבה המוזיאלית הוקמה על ידי הצוות החינוכי בבית הספר בעזרה ובתמיכה של מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. ההדרכה במקום נעשית על ידי קבוצת תלמידים, “נאמני המוזיאון”, בהנחיית אילת שחק, מדריכה לחינוך במוזיאונים מטעם משרד החינוך.

 

שימור מלאכות היסטוריות – אתגר מן העבר

בראשית חודש מארס, התקיים בבית משק הברון במזכרת בתיה, זו השנה השלישית, כנס שימור מלאכות היסטוריות. ראש המועצה המקומית מזכרת בתיה מאיר דהן בירך את הבאים והדגיש כי “דווקא בימים בהם כל ילד מסתובב עם אייפון, לכנס חשיבות ערכית, חינוכית ותרבותית”. מנכ”ל מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, עמרי שלמון, הודה לדהן על הבנת תחום השימור ושמירתו במושבה, ואמר בין היתר: “חשיבותו של הכנס הוא בעצם קיומו ביצירת עניין, סקרנות ומחויבות להיכרות עם עולם הטכנולוגיות המסורתיות”.

בכנס לקחו חלק מומחים מן השורה הראשונה וההרצאות עסקו בין היתר בנושאי חיזוק מבנים לשימור, שימור טרסות ובניית אבן, מקומו של הטקסטיל ואריגים בשימור פנים, שימור סנדלרייה באיילת השחר ואמנות הסנדלרות. את הכנס ארגנה טל בן נון גלז, מנהלת מחוז מרכז במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, יחד עם דפנה שמשוני, מנהלת המוזיאון ע״ש ערן שמיר במזכרת בתיה.

 

סליק “השומר” – “הקיבוץ” בכפר גלעדי

תורה שרייבר – מנהלת חצר ראשונים אתר הסליקים, כפר גלעדי בשנת 1922 עלה בכפר גלעדי רעיון לבניית מחסן תת-קרקעי (“סליק”) על ידי חברי “הקיבוץ החשאי”. באותה תקופה של תום מלחמת העולם הראשונה זרם נשק בכמויות לא מבוטלות והסליקים הרגילים כבר לא נראו מספיקים. במשך זמן קצר יחסית (כשבועיים) הועלתה על הנייר תכנית של המחסן התת-קרקעי, חפירה לעומק של 10 מטרים לערך ומנהרת מילוט באורך של כ-16 מטרים. מקום החפירה נקבע באורוות הסייחים. החפירה ארכה קרוב לשנה ומשנסתיימה, הסליקו בה מאות כלי נשק.

בשנת 1929 הועברו מהסליק לחיפה למעלה מ-300 כלי נשק להגנת העיר. משבר חברתי פוליטי ב”ארגון החשאי” הביא לפירוקו של הארגון ולנטישתו של הסליק.

בשנת 1981 יזם נחום הורביץ, לשעבר חבר ארגון “השומר”, את שיפוצו של הסליק ועד שנת 1993 ידעו על קיומו רק מעטים מחברי כפר גלעדי. במשך השנים החל הסליק להתמוטט ונדרשה פעולה דחופה להצלתו מכליה. מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, קרן יק”א וקיבוץ כפר גלעדי פעלו במשותף והביאו להצלתו של הסליק ולאפשרות לבקר במקום, לחוות ולשמוע על תקופה עלומה של מאמצים להקמת כוח

המגן בארץ ישראל.

 

“שיישארו בחיים” – לזכרו של עזריה אלון

בחודש ינואר הלך מעמנו עזריה אלון, חבר קיבוץ בית השיטה, ממייסדי החברה להגנת הטבע, מהוגי רעיון שמורות הטבע, מורה דרך ממובילי שמירת הטבע והסביבה בישראל, מהמובילים להקמתה של מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ומי שליווה אותה לאורך שנים רבות. עזריה אלון כתב וערך עשרות ספרים ומחקרים בהם האנציקלופדיה של החי והצומח. הוא זכה גם בפרסים רבים, בהם פרס ישראל למפעל חיים – שנת תשע”ב.

את הדברים שלפניכם שאבנו מדבריהם של חברים שליוו את עזריה במשך השנים, בעיקר מיוסי פלדמן ומהמעצב יואב בן-צור, שעבד עם עזריה על פרויקט האנציקלופדיה של החי והצומח.

 

פנומן ואדם

הביטוי שחזר על עצמו בדברי כל החברים הוא “פנומן”. עזריה היה אוטודידקט ורב תחומי, בעל ידע נרחב וזיכרון בלתי רגיל. אחת מתכונותיו המופלאות הייתה היכולת לעסוק במספר דברים באותה עת. יוסי סיפר כי פעם, בעת דיון סוער, הצליח עזריה להרגיע את הרוחות ולנהל את הישיבה, ובד בבד לכתוב לתכנית הרדיו שלו מבלי לתקן מילה. בצד כל אלה, הייתה לו יכולת ארגון בלתי רגילה. כעורך האנציקלופדיה של החי והצומח, הוא בא במגע עם כ-360 חוקרים בארץ ובחו”ל וכ-150 צלמים. למרות העומס והמחלוקות האופייניים לפרויקט עצום שכזה, מעולם לא הביע כעס והצליח להשיג שיתוף פעולה מכולם, מבלי לוותר על היסודיות והמקצועיות שבהן ניחן. ויואב הוסיף: “במערכת של האנציקלופדיה היו שלושה אנשים – עזריה, יוסי פלדמן ואורנה נתזון. עזריה היה כ-20…”. מאגר הידע שלו, צניעותו ונעימות הליכותיו, הפכו אותו ליועץ בכל תחום הקשור לארץ ישראל ולמקור השראה לכל המתעניינים.

 

טבע וסביבה

עזריה מזוהה עם החברה להגנת הטבע, אך עוד לפני הקמת החברה, כשפעל בתנועת “מחנות העולים”, היה אחד המדריכים המובילים ודמות מרכזית בתנועה. כאיש החזון וההוגה של החברה להגנת הטבע, היה עזריה האיש שהעלה את פעילותה ואת כל נושא שמירת הסביבה לשיח הציבורי. הוא עשה זאת באמצעות פנייה לרשויות, באמצעות המאמרים והספרים שכתב וכמובן בתכנית הרדיו שלו “נוף ארצנו”.

אחד המפעלים הגדולים של עזריה הייתה האנציקלופדיה של החי והצומח, שיצאה לאור ב-12 כרכים. היה זה פרויקט לאומי בהוצאת משרד הביטחון, שהיווה פריצת דרך בתחומים אלה. עזריה היה העורך, אך עסק בכל ההיבטים של העבודה. היו לו ספרייה וארכיון תמונות שלא היה להם אח ורע. הוא שרטט מפות, תיעד וצילם, וכל העת המשיך לחפש מקורות מידע נוספים.

 

עזריה והשימור

עזריה היה בין היוזמים להקמת מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. באותה עת היה חבר במזכירות החברה להגנת הטבע וסייע בייעוץ ובהעלאת המודעות הציבורית לנושא. עיקר הפעילות של המועצה התרכזה בראשית הדרך בפריפריה המוכרת לו, אך מהר מאוד הסתבר כי הוא הכיר היטב גם את הערים הגדולות. יוסי סיפר שכאשר בא להתייעץ איתו בנושא השימור בנווה צדק, הוא מסר לו מידע רב ערך וסיפורים מדהימים. הוא תמיד היה נכון ללוות את יוסי לדיונים בכנסת וברשויות המקומיות. במשך תקופה קצרה היה אף חבר בוועד המנהל של המועצה, אך בשלב מסוים הרגיש כי עיסוקיו הרבים מונעים ממנו לקחת חלק פעיל במידה הראויה לדעתו והוא פרש. עם זאת, הוא המשיך לסייע ובתכנית הרדיו שלו, העניק במה חשובה לנושא השימור.

באחת התכניות שהקדיש לכך, דיבר על חשיבות שימור המבנים וכך אמר:

“בניינים כאלה, רובם בנייני מגורים, פזורים למאות בכל רחבי הארץ. יש מי שאומד את מניינם של החשובים בהם באלפים ואולי מספרם גדול יותר. לא לקחת אותם מבעליהם, לא להכפיל את מספרם ברבבות שקלים או במיליוני שקלים ולהוכיח שאי אפשר להצילם, אלא לטפל בכל אחד מהם בנפרד – שיישארו בחיים”.

(תמליל מתוך ״נוף ארצנו״ – שודר בקול ישראל ב-5 בינואר 1985. מעזבונו של עזריה אלון)

בשנת 2012 ראיינו את עזריה אודות נושא השימור עבור גיליון מס’ 2 של ״אתרים – המגזין”. לסיכום דבריו אמר: “השימור הוא משימה חשובה ובלתי פוסקת שחייבת להימשך”.

אנו רואים בכך צוואה להמשך הדרך. יהי זכרו ברוך.

 

מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל משתתפת בצערה של משפחת כהנוב ושל חברינו ב-JNF על פטירתו של זאב כהנוב המנכ״ל הראשון של jnf ישראל, ידיד מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל יהי זכרו ברוך.

מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל משתתפת בצערה של משפחת כרמית רפפורט  מנהלת אתר הפרדסנות ע”ש מינקוב ברחובות על פטירתו של אביה יעקב דנון, יהי זכרו ברוך.

מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל משתתפת בצערו של נשיא המועצה שלמה הלל על פטירתה של אחותו עליזה טוינה, יהי זכרה ברוך.  

 

שחזור מקיף של מסע חטיבת הנגב, לציון 65 שנה למבצע עובדה

אבי נבון* – חבר ועדת שימור דרום

כאשר עמדו משתתפי השחזור באום-רשרש, הניפו את “דגל הדיו”, ושמעו את מכתבה של משפחת אדן אליהם – הגיעה ההתרגשות לשיאה. החבורה עברה יומיים קודם לכך את ציר חטיבת הנגב במבצע עובדה, ואנשיה למדו והתרשמו מכל השלבים של המבצע: הסיור המקדים, הסיור האווירי, הסיור המכין והמבצע, שיצא לדרך ב-5 במארס 1949, והסתיים ב-10 במארס, לפני 65 שנה.

לפני שנה ערכנו שחזור דומה, שהוקדש לזכרו של המח”ט נחום שריג, ובהשתתפות בני משפחתו. השנה הקדשנו אותו לזכרו של ברן. אברהם אדן (ברן) שימש מ”פ בגדוד 7 של חטיבת הנגב, ועל פלוגתו הוטלה המשימה לחפש דרך לירידה. כן צוינו חלקם ותרומתם של רבים אחרים: הלוחמים, הסיירים, המתכננים, אנשי “שירות ההאזנה”, הטייסים, נהגי הג’יפים ואנשי המיפוי. רק כשמתחילים לספר על המבצע בפרטי פרטים, נחשף חלקם של כל אלו המוכרים בשמם והאלמונים, שבמאמציהם בוצעה ה”עובדה”.

השחזור החל במצפה רמון, בתצפית על המכתש ובסקירה של המסעות הבודדים שהתקיימו לפני 1949. קשה שלא להתרגש למקרא מכתבו של טוביה קושניר, המפרט את מה שרואות עיניו כשהצטרף לסיור הסטודנטים השני ב-1946. לאחר ארוחת הערב בבית ספר שדה הר הנגב, התכנסנו, 28 המשתתפים ומדריכי בית ספר שדה להרצאת רקע על המהלכים והמבצעים שהתקיימו במרחב חזית ד’ )דרום( עד ההחלטה לפתוח במבצע עובדה.

עם בוקר יצאנו בשיירת ג׳יפים שירדה במעבר ערוד לבארות עודד, ממש בציר בו נע המבצע. ההסברים ניתנו במקביל, על אירועי הסיור המכין ועל התקדמות המסע עצמו. גם אנחנו חווינו את הקור העז באזור ראס רמאן. המשכנו בנסיעה איטית בערוץ נחל ערוד הזרוע סלעים, שאבנו מים זכים מבארות עודד, וצילמנו את ההפתעה הבוטנית שחיכתה לנו – מאות צמחי ריבס ענקיים, בשיא פריחתם.

באותה דרך עברה גם חבורת הסטודנטים באפריל 1946, והסימן היחיד שנותר מאז הוא “סלע טוביה” עם הכתובת המטושטשת אך השמורה. סמל חיל האוויר הבריטי נשחק מזמן, ואילו הכתובת “פלמ”ח”, שחקק טוביה קושניר מעליה כתגובה, קיימת ונראית. מתקופת המבצע נותרה בוואדי גרוטאת ה”האמבר” – רכב המשטרה הצבאית שצורף למסע וכשנשבר הושאר במקום. במשך השנים הוא נקבר ונחשף, ומשמש תזכורת יחידה לאירועים שהתרחשו כאן.

עיקר השחזור החל למחרת, כשהמשכנו באוטובוס אל תוך ואדי איגפי – בקעת עובדה ועלינו לתצפית על ‘שדה אברהם’ כדי לספר איך אותר והפך לבסיס מוצק להמשך המבצע. המשכנו בעקבות המבצע בבקעת הסיירים ובבקעת “האצבעות”, וראינו את הנוף הפראי והקשה, שחייב את פלוגתו של ברן, “הפלוגה המוטסת הראשונה בתולדות ישראל”, לפזר חוליות כדי לחפש דרך ירידה לחוף המפרץ. לא נשכח חלקה של חטיבת “גולני”, והתיאורים פירטו את התקדמותם של כוחותיה בערבה. צפינו על “בקעת הירח” )כינוי שנולד בסיור המכין!(, על “משלט הצוק” האימתני החולש על סביבתו ממש כמו אז, ועל עין נטפים בו עברה הפלוגה, לאחר שהוברר שהירדנים נטשו את המשלטים מאימת רכבי “גולני” שהתקדמו בערבה.

ישבנו ממש בנקודה בה נחו אנשי חטיבת הנגב העייפים, ואליה הגיעו הג’יפים עם חבורת הפיקוד, לאחר ש”גנבו” ועברו בשטח המצרי, ברשות המפקד המקומי. כאן ביקש ברן, בניגוד לפקודה, להתקדם “כדי לתכנן את הירידה”, נסיעה שהסתיימה בחצר משטרת אום-רשרש ובהנפת “דגל הדיו” המאולתר, וסגנו חיים גורי חיבר את השיר “ממרומי צוקים המתרסקים הימה, ראינוך, אילת, אילת!”

השחזור המפורט הסתיים ליד “החושה” היחידה שנותרה ממשטרת ׳-רשרש. כאן ישבנו והתמודדנו עם תעלומת המברק, שמענו בהתרגשות דברים מדהימים שנכתבו אז, וכמובן סיימנו בהנפת “דגל דיו” (לא המקורי, שנעלם ואיננו).

מבצע עובדה, המבצע שסיים את מלחמת העצמאות, ונתן לנו את כל המשולש הדרומי הגדול של הנגב,

היה הגדול במבצעי צה״ל במלחמה זו והנועז ביותר, בו חדר צה״ל כ-200 ק״מ מעבר לקווינו. המבצע תוכנן תוך קשיים רבים ומחסור במידע מודיעיני, בשטח לא ידוע ובלתי מוכר. הוא הצליח במלואו, בוצע בדיוק לפי התכנון וללא יריות כלל. האויב העיקרי היה המדבר; הבעיה הייתה העבירות בשטח; הסכנה – להתגלות; האתגר – סיירות; וההצלחה נבעה מתעוזה בתכנון ומדבקות במשימה.

המשתתפים חזרו נרגשים ונפעמים, תוך תחושה שבעצם השחזור תרמו לשימור מורשת קרב מפוארת וסייעו להגברת התודעה לחשיבות שימורם של אתרי הקרבות ולהנצחת עוז רוחם של הלוחמים. ההצלחה הובילה ליציאה למחזור נוסף של שחזור מבצע עובדה, שהתקיים בראשית חודש אפריל, ואנו מקווים להפוך אותו למסורת, ולהרחיב את המפעל ביחס למבצעים נוספים מתקופת מלחמת העצמאות.

* אבי נבון חוקר ומתעד את הנוכחות היהודית בנגב ובמדבר יהודה שלפני קום המדינה

 

מאחורי הקלעים של “יום שישי הגדול”

ד”ר מרדכי נאור

יום שישי, ה׳ באייר תש״ח (14.5.1948), היום בו הוקמה המדינה, זכה לכינוי “יום שישי הגדול”. במרכזו עמד טקס הכרזת המדינה במוזיאון תל אביב, ששכן אז בבית דיזנגוף (שדרות רוטשילד 16). הפרטים על האירועים הגדולים של אותו יום ידועים למדי. בשורות הבאות מובאים ארבעה סיפורים על אחורי הקלעים של הבמה הגדולה, שעליה נעשתה ההיסטוריה.

 

המאושרים שזכו

מי היו אותם כ-300 גברים ונשים שזכו לקבל הזמנה לטקס הכרזת המדינה? אין על כך תשובה, כי רשימות המוזמנים לא נמצאו עד היום. מי שהייתה בידו הזמנה, נחשב למאושר באדם. כמה מתושבי תל אביב ניסו “להתפלח” וידוע כי שלוש נשים הצליחו בכך, וסולקו ברגע האחרון על ידי המשטרה הצבאית. מי שכמעט לא הורשה להיכנס היה שר המשפטים המיועד, פנחס רוזנבליט (רוזן), ששכח להביא את ההזמנה. רק בהתערבותו של זאב שרף, מזכיר מנהלת העם, הורשה להיכנס וכך גם זכה לחתום על מגילת העצמאות.

 

השידור החי שכמעט לא היה

בטקס הכרזת העצמאות נולדה לא רק המדינה אלא גם תחנת השידור שלה, “קול ישראל”, שקיבלה את שמה מתחנת השידור המחתרתית של ה”הגנה”. השידור החי הראשון, מאולם מוזיאון תל אביב, כמעט לא יצא לפועל משתי סיבות: המשדר התקלקל ותוקן בדקות האחרונות ממש, והקריינים ריטה פרסיץ ומרדכי זלוטניק הוצבו במקום בלתי אפשרי. סיפרה פרסיץ: “העמידו את המיקרופון שלי, לשם השידור החי, לא באולם, אלא ליד השירותים… מהפינה הזאת לא יכולתי לראות דבר. לפניי הייתה חומה של אנשים… עמדתי שם ליד השירותים ולא ידעתי מה לעשות. אני מחכה ומצפה לרגע הגדול, בפעם הראשונה לפתוח את השידור של “קול ישראל”, ולתאר את המאורע – ואינני יכולה לעשות דבר… התחלתי לאותת לכל העיתונאים שהיו בסביבה, ובשפת אילמים עשיתי תנועות, להראות להם שאינני יכולה לתאר את הטקס שעוד מעט יתחיל. העיתונאי שמעון סאמט מ״הארץ” וחברים אחרים התחילו להביא לי פתקים קטנים ובכך אפשרו לי לספר על מה שמתרחש. כך שידרתי”.

 

המכונית האדומה נגנבה

בין אנשי התקשורת שסיקרו את טקס ההכרזה היה גם ארתור הולצמן, שדר רדיו מארצות הברית. הוא הגיע לטקס במכוניתו האדומה, שכמותה לא נראו בתל אביב של 1948, והחנה אותה באחד הרחובות הסמוכים לשדרות רוטשילד. על מה שקרה בהמשך, סיפר: “כשהתרוקן אולם המוזיאון, בתום הטקס, מיהרתי אל המקום בו החניתי את מכוניתי. היה עלי להכין את הכתבה המוקלטת לשם שליחתה לארצות הברית. המכונית לא נמצאה. בעל מסעדה סמוכה סיפר לי כי בחורים לבושי מדים לקחו אותה. הוא אמר שכנראה היו מה”הגנה” או מה”לח׳^׳י” או מה”אצל”. חשבתי שזה הזמן לבקר אצל ידידי יחזקאל סחרוב (סהר), שאז כבר מלאו 30 או 40 דקות מלאות לשבתו בתפקיד מפכ”ל המשטרה. מר סהר הבטיח לי שימצאו אותה במהירות, אבל זה לקח כמה ימים”.

 

אמן הקיצורים

דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, היה תכליתי מאוד ביום קום המדינה. רבים פרסמו זיכרונות מאותו יום, וכתבו באריכות על הטקס במוזיאון ועל חלקם בו. בן-גוריון, בשתי הזדמנויות שונות באותו יום, היה אמן הקיצורים. את טקס ההכרזה חתם בשש מילים: “תמה הישיבה הזאת. קמה מדינת ישראל”. מאוחר יותר בלילה, כשסיכם ביומנו את היום הגדול, הקדיש לטקס 11 מילים בדיוק: “בארבע אה”צ הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הבטחון”.

(קטעים מהספר “יום שישי הגדול” שיופיע בקרוב בהוצאת בית העצמאות וספריית יהודה דקל – מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל)

 

 שימור מעשה ההתיישבות בשיטת המצפים בגליל ההררי

עמנואל קאופשטיין – לשעבר נציג קק”ל במועצה

מעשה ההתיישבות בגליל ההררי החל בשנות ה-50, כאשר הוקמו מושבים בתקופת “העלייה ההמונית”, בעיקר בגליל המערבי.

כעבור עשור שכנע יוסף וייץ, מנהל מנהל הפיתוח, את ראש הממשלה לוי אשכול בחשיבות ההתיישבות בהר, והוכרז על “מבצע סו”ס” (סוף סוף) בביצוע קרן קימת לישראל, במהלכו הוקמו יישובים על גבול לבנון והוקמה העיר כרמיאל. מלחמת ששת הימים קטעה את המשך התכנית להתיישב במרכז הגליל ההררי.

בסוף שנות ה-70 שוב תוכננה התיישבות לגליל ההררי – 50 יישובים בשלושה גושי התיישבות (שגב, צלמון, תפן) בחשיבה פורצת דרך. הקמת יישובים במתכונת חדשה – “יישוב קהילתי”, בהתאמה לצרכי מתיישבים שפרנסתם אינה מבוססת על חקלאות. במבצע מיוחד ומרוכז הוקמו בתוך שנה 30 מצפים בהם נאחזו בקרקע גרעינים ליישובי קבע. העלייה הגדולה מברית המועצות שהחלה באותה עת, האפשרות להתיישב באזור כפרי מבלי לעסוק בחקלאות, אזורי התעשייה והכבישים החדשים – כולם, סייעו לאכלוסם המהיר של המצפים. אלו הפכו במהרה ליישובים משגשגים אשר שינו את מפת ההתיישבות בגליל.

 

לשמר את המצפים

כנציג קק”ל, הייתי שותף פעיל למיסודה של המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות (לימים, מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל). בעבר, התמקדה המועצה בשימור אתרים שייצגו מעשים חלוציים עד תקופת קום המדינה ובשנותיה הראשונות, אך הנושא הולך ומתפתח ועלינו להמשיך ולקדם את שימור המפעל החלוצי גם בתקופות מאוחרות יותר. המצפים בגליל ראויים להיכלל במסגרת השימור מהטעמים הבאים: הם מייצגים תופעה ייחודית במפעל ההתיישבות המשותף לכלל הגופים המיישבים; 30 נקודות הוקמו במהלך אחד באמצעות התארגנות אזרחים; המצפים היו דגם חדש של התיישבות שבו צומצמה צריכת הקרקע; המועצות האזוריות נערכו לפרויקט והוקמה מועצה אזורית חדשה (משגב).

הר כמון הוא נקודת תצפית מעולה על המצפים: היישוב מכמנים (בעבר “מצפה כמון מערב”) יכול להוות מעין מוזיאון פתוח. במקום מצוי עדיין המבנן הראשון שהוקם, מספר בתי ראשונים ומבני ציבור אותם ניתן לשמר ואליהם ניתן להכניס תכנים מתאימים. בדרך זו ננציח פרויקט מכונן זה ונטמיע את ההכרה בחשיבות ההתיישבות בגליל ההררי.

 

מוזיאונים אתנוגרפיים בישראל

מחברים: נעם פרי, רות קרק הוצאה: אריאל

כמעט כל קבוצה אתנית בישראל זוכה כיום לייצוג בדמות מוזיאון אתנוגרפי המוקדש לתרבותה הייחודית. מוזיאונים אלה מהווים קטגוריה הולכת וגדלה בנוף המוזיאונים הישראלי, ומונים כיום למעלה מ-30 מוזיאונים הפרוסים ברחבי הארץ. ספר זה מהווה מחקר חלוצי הסוקר את כל המוזיאונים האתנוגרפיים בישראל, על נסיבות הקמתם, התפקיד החברתי-היסטורי אותו הם ממלאים, וקשריהם עם הקהילות אותן הם מייצגים. נעם פרי הוא מרצה לזכויות אדם באוניברסיטת סן חוזה בקליפורניה. הוא בעל תואר שני בגאוגרפיה, תכנון וסביבה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. רות קרק היא פרופסור אמריטה מן המניין במחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים. פרופ’ קרק כתבה וערכה 25 ספרים ופרסמה כ-200 מאמרים. כמו כן, הגתה ולימדה קורס במוזיאולוגיה, אצרה תערוכה על אמריקה וארץ הקודש בספרייה הלאומית, ומכהנת בוועדות היגוי וועדות אקדמיות של מוזיאונים ותערוכות.

 

השרון וכל נתיבותיו

מחברים: רינה (רייניץ) אידן, עירית עמית-כהן עורך: ניר מן

הוצאה: יד יצחק בן-צבי

הספר חושף בפני הקוראים את צפונותיו של השרון. כל עוד כוסה במטעי פרדסים נחבאו כל אלו, אך משהחלה עקירת הפרדסים, אתרים רבים נחשפו ומכבש הפיתוח איים על השרידים ההיסטוריים ועל הנופים הייחודיים.

הספר מזמין קוראים ומסיירים לטייל בשרון, להתענג על נופיו ולהכירם. למטייל ולחוקר מוצעים בספר 11 שערים, ובכל שער מסלולים הבנויים על פי נושאים. כל אלו יוצרים יחדיו את הפסיפס ההיסטורי, היישובי, הנופי והצבעוני כל כך של אזור השרון. ד”ר רינה אידן, מרצה במחלקה ללימודי ארץ ישראל בבית ברל. היא מוכרת בספריה, במחקריה, בהוראתה ובסיוריה אודות ההתיישבות בארץ ישראל, בעיקר בעת החדשה.

פרופ’ עירית עמית-כהן מרצה במחלקה לגאוגרפיה וסביבה באוניברסיטת בר אילן, ועומדת היום בראש מסלול לתארים מתקדמים ‘תכנון שימור ופיתוח נוף ונכסי תרבות’. בספריה ובמחקריה מציגה את התמורות שחלות בנוף ואת הדרכים לשמר נופים ונכסים המייצגים את מורשת התרבות הישראלית.

שתי הכותבות חברו יחד כדי לחשוף את אוצרות השרון ולשכנע בחשיבות ערכיהם של נופיו ואתריו כדי לשמרם עבור הדורות הבאים. את הספר ניתן לרכוש בחנויות הספרים.

 

משטרת ישראל בשביל ישראל

מבני משטרה היסטוריים בארץ ישראל

מחברים: פקד אורי קוסובסקי, רב פקד שלומי שטרית

עורכת ראשית: עו”ד רקפת לוין-גורדון, נצ”מ

הוצאה: משטרת ישראל

הספר חושף בפני הקוראים פרקים פחות מוכרים בתולדותיה של ארץ ישראל ושל הארגונים האמונים על שמירת החוק, הסדר וביטחון הפנים בה. הספר סוקר את תולדותיהם של 38 מבנים, אשר שימשו את כוחות השיטור וביטחון הפנים בארץ ישראל בעת החדשה. בנוסף לסיפוריהם של המבנים עצמם, כולל הספר פרקי מורשת הקשורים בהם או ביחידות המשטרה שפעלו מתוכם. בסוף סיפורו של כל מבנה, ישנה המלצה למסלול טיול בקרבתו.

פקד אורי קוסובסקי הינו היסטוריון במחלקת החינוך והמורשת בחטיבת ההדרכה במשטרת ישראל, ורב פקד שלומי שטרית הינו ראש תחום היסטוריה במחלקת החינוך והמורשת בחטיבת ההדרכה במשטרת ישראל.

כתיבת הספר בוצעה בעריכתה ובהנחייתה של קצינת החינוך הראשית של משטרת ישראל, נצ”מ רקפת לוין-גורדון. את הספר ניתן יהיה לרכוש בקרוב בחנויות הספרים.

 

נתניה וסביבתה

רותי ארבל-פסח – מנהלת בית ילין במוצא

תחנה ראשונה: קיבוץ משמר השרון

נתחיל בקיבוץ משמר השרון שבעמק חפר. לנוסעים בכביש 6, יש לרדת במחלף ניצני עוז לכיוון נתניה (מערבה). נוסעים עד צומת השרון (בית ליד) ושם פונים ימינה (צפונה) לנסיעה קצרה בכביש 4 עד לצומת העוגן ומשם ממשיכים לפי השילוט לקיבוץ.

משמר השרון נוסד על ידי קבוצה של 10 צעירים שהתכנסה בבית גן שליד יבניאל בסתיו 1924, והכריזה על עצמה כקיבוץ “משמר”. בשנת 1933, לאחר תקופת נדודים והצטרפות של עוד שתי קבוצות של צעירים ממזרח אירופה, עלתה פלוגת החלוץ לקרקע בנקודה בה עומד הקיבוץ היום. שאר החברות, החברים והילדים עלו במהלך אותה שנה ומאז הלך הקיבוץ והתבסס.

במקום מוזיאון קטנטן וחביב המכונה “משמראשונים”, כולו מעשי ידיו של פנחס לויתן שהקים, אסף, צילם, בנה ומהווה הרוח החיה במקום. המבנה שימש בראשית הקיבוץ כמקלחת המשותפת. כאן אפשר ללמוד ולחוות את רעיון הקיבוץ בארץ בכלל.

לתיאום ביקורים: פנחס לויתן 050-8728972, pleviatan@gmail.com

 

תחנה שנייה: נתניה

העיר נתניה נוסדה כמושבה על אדמות חול וביצות שרכש ארגון “הנוטע” בספטמבר 1928 מהשייח’ של הכפר אום חאלד. היוזמה לרכישה באה מארגון “בני בנימין” שאנשיו, בני מושבות ותיקות כמו אלכסנדר אהרנסון מזכרון יעקב ועוד חברים, רצו להעמיד חלופה לזרם הפוליטי המרכזי ביישוב ובתנועה הציונית. את ארגון “הנוטע” הם הקימו לשם ביצוע הרעיונות בפועל.

ממשמר השרון ניסע בחזרה לצומת השרון ושם נפנה ימינה )מערבה( עד לעיר נתניה. ברחוב מקדונלד 3 מצוי מוזיאון העיר נתניה הנמצא בתהליך פיתוח ובו ניתן לראות כיום תערוכות מתחלפות. לתיאום ביקורים: מוזיאון העיר נתניה 09-8840020

museum.netanya@gmail.com

משם ניסע לבית הבאר השוכן ברחוב סוקולוב 17. בית הבאר הוא שריד לחוות “פרדס הגדוד”. היא הוקמה על ידי משוחררי הגדודים העבריים שרכשו 500 דונם של אדמה באזור. על רובו של השטח ניטע פרדס ובמרכזו הוקמה חווה שהייתה יישוב עצמאי, בודד בשטח, עד קום המדינה. בסוף שנות ה-40 צורפה החווה לנתניה. הבאר נחפרה בשנת 1928 וסביבה נבנה הבית שבקומתו השנייה התגוררו בתחילה החברים הרווקים. זהו אתר קטן וחביב בפשטותו ובאוסף הכלים הגדול שבתוכו, המאפשר התבוננות על השנים הראשונות של ההתיישבות במקום. גולת הכותרת היא כמובן הבאר הפועלת כבעבר.

לתיאום ביקורים: תמי בן בסט 09-8329940

tammy@biltiformali.org.il

Rishonim.ey@gmail.com

 

תחנה שלישית: אבן יהודה

האתר הבא הוא מוזיאון הראשונים – בית יחיאל שברחוב איילת השחר 1 באבן יהודה. נצא מנתניה בכביש מספר 2 דרומה עד מחלף גשר

השלום. שם נצא ימינה (מזרחה) ומיד שמאלה לפי השילוט לכפר נטר. בכביש 5611 נמשיך עד הכניסה המערבית לאבן יהודה, רחוב האלון, משם נמשיך לרחוב הבנים ומשם, בכיכר החוצה את רחוב המייסדים, נפנה מעט שמאלה ונגיע לבית יחיאל.

אבן יהודה, הקרויה על שמו של אליעזר בן יהודה, נוסדה בשנת 1932 על ידי אגודת בני בנימין שביקשו לרכוש בכסף פרטי קרקע להתיישבות. במקביל אליהם, רכשו קרקעות באזור קבוצת מורים מגימנסיה הרצליה וקבוצת פועלים ממפעלי ים המלח. שטחים אלו נבלעו בהמשך בשטחה של אבן יהודה. בהמשך נוספו מתיישבים מתימן ומפולין והיישוב הלך והתפתח. במוזיאון עומד עדיין על תלו “הצריף השחור” אשר שימש למתיישבים כמקום התכנסות ולאחר מכן שימש גם כבית מגורים, בית ספר ועוד. כאן ניתן לקבל הדרכה, להיכנס לצריף ו”לחפש” על הקירות מכרים מימים עברו. לתיאום ביקורים: קרן כהן 054-4872344

 

טבע בסביבה

נסיים את ביקורנו באזור בשמורת תל יצחק, שמורת טבע קטנטנה הסמוכה ליישוב תל יצחק.

מאבן יהודה נצא ברחוב המייסדים עד החיבור לכביש 553, שם נפנה שמאלה. אפשר להגיע בדרך עפר היוצאת בסמוך ליציאה הראשית מבית יהושע ועוברת תחת הכביש הראשי, ממשיכה מעט דרומה, מקיפה את הפרדס הנטוע שם, וממשיכה שמאלה (מזרחה) עד שלט קטן משמאל, המציין את הכניסה לשמורת תל יצחק. בשמורה שרידים מצמחיית השרון שנעלמה מהאזור במשך השנים. בסוף החורף פורח כאן איריס הארגמן, צמח מוגן, אנדמי למישור החוף. לצדו פורחים צבעוני ההרים, בן חצב ותורמוס ההרים. בשנת 1544, כתב הבוטניקאי האיטלקי מתיולי: “פרח האיריס נקרא כך בשל דמיונו לקשת בענן”. שמה היווני של אלת הקשת בענן היה איריס ויש הרואים בפרח מיוחד, הדור ומופלא זה, מתנה שניתנה לאנושות מידי שמים.