כשנדל"ן פוגש פיסת היסטוריה

מטרת כתבה זו להדגיש את מעמדם של ערכים היסטוריים ועיצוביים בהכרזה על נכסים כראויים לשימור ולחשוף את האתגרים הנדרשים לקדם תכנית כוללת שתבטיח את שימורו של מתחם עירוני המתייחד בתולדותיו, בדמויותיו ובתכנונו.

קורותיה של שכונה – צעדים ראשונים

שכונת תל בנימין נוסדה בראשית שנות ה-30 ביוזמתו של יצחק לייב גולדברג על גבעת כּוּרכָּר בתחומו של פרדס שהיה בבעלותו. י.ל. גולדברג, שזכה לכינוי “הנדיב הלא ידוע”, היה נדבן גדול שהקפיד להימנע מפרסום מעשיו ומתרומתו האדירה למפעל ההתיישבות הציוני. עליו אמר ההיסטוריון שמעון דובנוב: “מן המדברים מעט ועושים הרבה”. הנדבן נמנה עם ראשוני  פעילי ארגון חובבי ציון, שימש כציר בקונגרס הציוני הראשון בבאזל, היה חבר במרכז ציוני רוסיה ונאסר בגין פעילות זו. עוד לפני עלייתו לארץ ישראל בלט בעיסוקיו הרבים: היה ממייסדי החברות “כרמל מזרחי”, “הכשרת היישוב”,  בנק אפ”ק (לימים בנק לאומי), הוצאת הספרים אחיאסף, אגודת פרי עץ הדר  והחברה לרכישת קרקעות והתיישבות “גאולה”. הוא תרם רבות לתרבות העברית בארץ ישראל, היה המו”ל הראשון של עיתון “הארץ” ובין מייסדי תיאטרון “הבימה”.

ערב מלחמת העולם הראשונה תרם תרומה כספית נכבדה לרכישת אדמות אחוזת הלורד גריי היל בירושלים, עליהן נבנתה האוניברסיטה העברית בהר הצופים. גולדברג לא הסתפק באלה, אלא תרם מאדמותיו לקק”ל וקידם מפעלי התיישבות רבים בארץ ישראל. בין מפעליו בלטה רכישת מחצית משטח המושבה הרטוב בשנת 1910, בה הקים חווה מודרנית לגידול בקר ומימן נטיעת אלפי עצי יער סביב המושבה.

את קשריו עם רמת גן החל י.ל. גולדברג בשנות ה-20, עת רכש 500 דונם שטחי פרדסים על גדות הירקון מידי הטמפלרים של המושבה שרונה. השטח השתרע מגדות נחל מוצררה (איילון) ועד מזרחית לתל ג’רישה (גבעת נפוליאון). גבולו המזרחי של הפרדס היה “הכביש השחור” – הדרך בין יפו לפתח תקווה (כיום דרך ז’בוטינסקי(. שמואל טולקובסקי, איש רחובות, מומחה בענף פרי ההדר וגם חתנו של י.ל. גולדברג, הצטרף אליו והקים בשטח הפרדסים בית אריזה מודרני (כיום מתחם שנקר וחוות אביב). הפרדס ובית האריזה שימשו בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת מקום עבודה חשוב לרבים מתושבי רמת גן והסביבה.

בניין לשימור, סמוך לבית המשורר יעקב פיכמן

ביתה של משפחת י.ל. גולדברג בתל אביב נודע כבית ועד לסופרים ואנשי רוח. בין באי ביתם בלטו ח.נ. ביאליק, יעקב פיכמן, אחד העם ורבים אחרים. בשנת 1931 החליט גולדברג לא להסתפק בפרדס, ועל שטח גבעת כורכר שלא התאים לגידולים חקלאיים החליט לייסד שכונת גנים לסופרים, אמנים ואנשי רוח. לקרוביו סיפר שהשכונה החדשה תיקרא תל בנימין לזכר בנו בנימין שנהרג במהלך מאורעות 1929.

כדי לממש את תכנית השכונה החדשה פנה גולדברג לפרדריק קיש,  מהנדס, איש צבא ומדינאי ציוני שהוזמן בשנת 1923 לשמש כראש המחלקה המדינית בהנהלה הציונית. בתחילת שנות ה-30 פרש קיש מעבודתו הציבורית והיה מעורב ביוזמות ופיתוח קרקעות בארץ ישראל (פרישתו של קיש מהעשייה הציבורית לא ארכה, ובפרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרף לצבא הבריטי בדרגת בריגדיר ונהרג בשנת 1943 במערכה בצפון אפריקה).

השכונה נבנתה בסטנדרטים גבוהים ביותר, ובהנחייתו של קיש הוחל בסלילת כבישים ובחלוקת השטח למגרשים במקביל לשיווקם. בשנת 1934 אוכלסו הבתים הראשונים, ובשנה הראשונה עברו להתגורר בתל בנימין כעשר משפחות. עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה התרחבה השכונה וכללה 24 בתים פרטיים. המעמד המשפטי של תל בנימין היה כשל אגודה אוטונומית, אבל מהבחינה המוניציפאלית הייתה כפופה לקצין המחוזי שמקום מושבו היה ברמלה.

מפעל נוסף שנקשר בי.ל. גולדברג היה מפעל “עסיס”, שנבנה בשלהי שנות ה-20 על חלקה מפרדסיו אותה מכר. המפעל הוקם על ידי קבוצת יזמים פרטיים כדי לעבד את פרי “הבררה” מפרדסו של גולדברג למיצים ושימורים. לאחר מספר שנים פשט המפעל את הרגל, ומשפחת בז’רנו רכשה את הקרקע ואת המפעל מכונס נכסים בשנת 1939. בשנות המדינה עבר “עסיס” לנתניה.

בשנת 1943 סופחה תל בנימין לרמת גן וכמוה סופחו נחלת גנים ושכונת גפן. הסיפוח לא פגע בצביונה התכנוני והאדריכלי, והיא הוסיפה למשוך ידועי שם להתגורר בה.

בתי השכונה והדמויות שנקשרו בהם

הדמויות שאכלסו את השכונה הותירו חותמן לא רק על התפתחותה אלא על היישוב היהודי כולו בארץ ישראל. הסופר הראשון שהקים את ביתו בשכונה היה יעקב חוּרגִין. מספר שנים אחר כך עבר להתגורר בשכונה בבית אחיו, הצייר אריה לוּבִּין, שרבים מציוריו ספוגים בנופי נחל הירקון וסביבתו. היינריך (לימים חירם) כהן, שנישא לאחת מבנות משפחת שלוש ממקימי נווה צדק, היה בין תושבי השכונה הראשונים וגם שימש בה בתפקיד המוח’תאר. חירם היה  בעל “חפצי בה”, חנות הכלבו הגדולה בארץ באותן שנים ששכנה ברחוב אלנבי בתל אביב. בית משפחת חירם תוכנן על ידי האדריכלית ג’ניה אברבוך, מי שתכננה בתל אביב את כיכר דיזנגוף, קפה גלינה ועוד. לימים התגורר בבית משה שרת ואחר כך – שגריר איטליה עד שעבר למעונו החדש.

דמות נודעת אחרת הייתה אליעזר ברוידה, שמשפחתו עלתה לארץ ישראל מדרום אפריקה. הוא היה ממקימי חברות כלכליות רבות שחלקן מאוגדות בחברת “אפריקה – ישראל” של היום ושימש בתפקיד יו”ר בנק אפ”ק. נציין שלימים הפך הבית למעונו הרשמי של פרופ’ ג’יימס (גרובר) מקדונלד, הנציג הדיפלומטי הראשון של ארצות הברית בישראל, ועל כך בהמשך.  דמות מרתקת נוספת היה הקצין שלמה שיף, מבכירי הקצינים היהודים במשטרת המנדט הבריטי, שמצא את מותו כאשר מטען נפץ הופעל על ידי לח”י בעת שהגיע לדירה בתל אביב.

לשכונה הצטרפה משפחתו של ע. טובים, ממקימי אגודת זבולון והרוח החיה בקידום הספורט הימי בארץ ישראל. ביתו הפך לימים לבית השגריר הדרום אפריקאי. המנתח הידוע פרופ’ משה מרכוס שהגיע לשכונה בשלב מאוחר יותר, רכש את ביתה של משפחת בּרָאוִוי, אף היא מהמשפחות הראשונות. הרופא שהיה מבכירי המנתחים בארץ נודע בנכונותו לטפל בכל שעות היממה בפצועים של כל שלוש המחתרות בתקופת המנדט הבריטי. משפחת מרגוליס (לימים מרגלית) אף היא הייתה בין תושבי השכונה הראשונים. אב המשפחה היה ממנהלי בנק אפ”ק, ובנו בכורו – מראשוני הקצינים בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. אחותו הייתה רעייתו של שחקן תיאטרון הקאמרי מראשיתו, אברהם בן יוסף, אביו של ספי בן יוסף, איש ידיעת הארץ הנודע.

בשנת 1936 החלה התזמורת הסימפונית הארצישראלית להופיע באולם הקונצרטים ב”יריד המזרח”. משפחת ארנשטיין (ארנן) שהייתה בין תושבי השכונה הראשונים, העמידה את ביתה לרשותו של המנצח האיטלקי הדגול, ארתורו טוסקניני, המנצח הראשון של התזמורת בעת שהותו בארץ.

בין המשפחות הראשונות ניתן למנות גם את משפחת גליקמן (ממנהלי “החברה המרכזית”), משפחת בְּרֶנֶר (נציגה הרשמי של חברת Agfa בארץ), משפחת אבּוּלָעפיָה, משפחת הפרדסנים זקס, משפחת מוֹנֶס (שעלו לארץ מהולנד), משפחת זסלבסקי, משפחת פולאק, משפחת טורנובסקי (לימים בעלי הוצאה לאור שנשאה שם זה). בשנות ה-40 בנתה את ביתה בשכונה משפחת בז’רנו (מבעלי “עסיס”) אותה הזכרנו לעיל. משפחת גבאי היא אחת המשפחות ששמרה אמונים לשכונה. משפחתו של הבן השני, יהודה גבאי, מתגוררת בבית המקורי עד עצם היום הזה. משפחה בולטת נוספת היא משפחת רייזס, אשר עלתה מאוסטרליה לארץ ישראל והתיישבה ברמת גן. אב המשפחה בנה וניהל את בית הקולנוע “רמה” בקצה השכונה ליד ההצטלבות בין רחוב ביאליק ו”הכביש השחור”. לצד הקרנת סרטים התקיימו בבית קולנוע זה הצגות תיאטרון, אופרות ומחזות זמר בביצועם של האופרה הארצישראלית ותיאטרון דו-רה-מי. בית  זסלבסקי היה מעון לילדים ולימים הפך לבית השגריר האיטלקי.

במפגש הרחובות ויינשל והמשך רחוב ביאליק ניטעה בעבר הרחוק חורשת אקליפטוסים ולידה גן ציבורי קטן ע”ש ניל”י. בסמוך לו היו שני מגרשי טניס. זוג המאמנים היו האחים נעים ואדוארד רָג’וּאָן, יוצאי עיראק שהיו אלופי ארץ ישראל בטניס באותם ימים.

מצדו השני של הרחוב על גבול שכונת גפן הייתה בריכת מים אשר שימשה כבריכת השקיה של הפרדס של משפחת גפן. רבים מילדי תל בנימין רכשו את מיוּמָנוּת השחייה בבריכה זו עוד טרם הוקמה ברמת גן בריכת ‘גלי- גיל’.

מי שהתכוון להתגורר בשכונה אך לא זכה לעשות זאת, היה המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. ב-1933 עבר מתל אביב לרמת גן והתגורר ברחוב שנשא את שמו, ביאליק. תחילה שכן בפנסיון ולאחר מכן בבית פרטי. להקמת הבית ביקש המשורר הלוואה בת 4,000 לא”י. ההלוואה אושרה ביום בו נסע לחוץ לארץ כדי לעבור ניתוח. הניתוח אמנם הצליח, אך לאחר זמן קצר נפטר ביאליק מהתקף לב ובית ביאליק לא הוקם בתל בנימין.

על מגרש הסמוך למגרש עליו תוכנן לקום ביתו של המשורר,  התגורר הסופר והמשורר יעקב פיכמן יחד עם חותנו זילברשטיין. רבים זוכרים את הביקורים בבית הסופר בערוב ימיו, שנחשב לאחד מבתיה הקסומים של השכונה. בית נוסף היה ביתו של ישעיהו (הרברט) פורדר, איש ציבור וכלכלן ישראלי שכיהן כחבר הכנסת מטעם המפלגה הפרוגרסיבית ומנכ”ל בנק לאומי. הבית וגנו שנבנו בפינת רחובות ז’בוטינסקי וביאליק היו מהראשונים שנהרסו כדי לבנות את מגדלי בכור, אותם מגדלים שסימנו את ראשיתו של הלחץ הנדל”ני המתחזק על השכונה הוותיקה.

בניין בתכנונה של ג’ניה אברבוך שבו התגורר שר החוץ משה שרת

הקורפוס הדיפלומטי מצטרף לשכונה

לאחר קום המדינה שכרה ממשלת ארצות הברית את ביתה של משפחת ברוידה ושיכנה בו את משפחתו של פרופ’ ג’יימס מקדונלד, שגרירה הראשון של ארה”ב בישראל. בשנת 1950 רכשה ממשלת ישראל את ביתם של יהודית והיינריך כהן, ומשפחת משה שרת עברה להתגורר בבית זה. בחודש דצמבר 1953 עברה משפחת שרת לירושלים לאחר שדוד בן גוריון התפטר מראשות הממשלה ומשה שרת נקרא לשמש במשך שנתיים בתפקיד ראש ממשלת ישראל.

צעדים אלה תרמו לביקוש גדל מצד הקורפוס הדיפלומטי להתגורר בשכונה, ועד היום מתגוררים בו  שגרירים רבים, בהם שגריר איטליה, שגריר דרום אפריקה,  השגריר השוויצרי ועוד.

ניסיונות לשימור צביונה הייחודי של תל בנימין 

במרחבי העיר רמת גן רבים הנכסים ההיסטוריים. הרשות, ראשיה ומתכנניה, מכירים בייחודם של חלק מהנכסים ובתרומתם לזהות המקומית, אך בה בעת הם מודעים לתהליכי ההתפתחות העירוניים המתרחשים במרחבם ולדחיפות למציאת פתרונות לביקוש גדל למגורים, למסחר, לשירותים ולמשרדים. לחצי נדל”ן אלה מאיימים על רבים מהנכסים ההיסטוריים, וכדי להצילם נדרשה העיר לבחינה מעמיקה של נכסיה, לתיעוד, סקר וחשיפת ערכים. דרישה זו נועדה לקדם רשימת נכסים ומתחמים הראויים לשימור ויצירתה של תכנית המשלבת בין צרכי הפיתוח לרצונות השימור. אלא שתהליך זה התעכב, והתוצאה הייתה קידומן של תכניות פיתוח שלא הכירו בנכסים הראויים לשימור ובערכיהם. ניסיונות השימור לצד תכניות הפיתוח שקודמו בשכונת תל בנימין מתארים מצב זה:

בשנת 1990 נוספה לסעיף 10 שבחוק התכנון והבנייה התשכ”ה – 1965 תוספת רביעית שדנה בהגדרתם של נכסים היסטוריים, באמצעים להכרזה עליהם כראויים לשימור ובהצגת פתרונות (חלקיים) לשימורם (ה’תוספת הרביעית’). על פי אותה תוספת נדרשה כל רשות להקים ועדת שימור אתרים שתמליץ בתוך שנתיים מיום הקמתה על רשימת אתרים הראויים לשימור. בנוסף, אמורה הייתה הוועדה לייעץ לוועדה המקומית לתכנון ובנייה באופן השימור. בשנת 2005 פרסם מבקר המדינה דו”ח בו פירט את מצב שימור האתרים ההיסטוריים בארץ והדגיש את אי אכיפת החוק ואת העובדה שהרשויות המקומיות לא מילאו את חובתן להקים ועדת שימור. רמת גן, שנכללה בביקורת זו, הזדרזה להקים ועדת שימור בנובמבר 2006. הקמתה לא קידמה הכנה מסודרת של רשימת שימור. בלחצה של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ובסיוע הוועדה המחוזית לתכנון נערך בשנת 2010 סקר מקיף לאתרים ההיסטוריים ברמת גן ונכללה בו התייחסות לשכונת תל בנימין. כעת זכו הפעילים למען שימורה של השכונה בגיבוי למאבקם.

המאבק על שימור ייחודה וערכיה של תל בנימין

כל עוד לא נמצאה רשימת נכסי מורשת הראויה לשימור, ניתן היה לקדם תכניות פיתוח ברמת גן ולהמעיט בחשיבותם של אתריה ההיסטוריים ובהקפדה על שימורם. כך גם קודמה תכנית המגדלים במבואות שכונת תל בנימין. תכנית זו עוררה התנגדות מצד המבקשים לשמר את השכונה, וכדי להסביר את התנגדותם הם הציגו מסמך שחובר בשנת 2003 ‘המדריך לבחינת תכניות לבנייה לגובה’ בהוצאת הטכניון, המרכז לחקר העיר והאזור והמכון הלאומי לחקר הבנייה. המסמך נועד ליצור האחדה במדיניות הבנייה במרכזי ערים. במדריך זה נכתב (עמ’ 17), כי בעת קידום תוכנית בנייה לגובה במרכז עירוני נדרשת הרשות:
• לבחון האם קיימת מדיניות עירונית או מחוזית (כלומר תכנית כוללת). 
• לבחון שיקולי מיקום בהיבט התפקודי (כלומר האם התכנית ואופייה תואמים או מפריעים לשימושים הגובלים עימה).
• הבנייה לגובה והמרקם ההיסטורי – האם וכיצד הבנייה המוצעת לגובה משפיעה על  המרקם ההיסטורי או על בניינים בעלי ערך היסטורי וארכיטקטוני.
• הבניה לגובה והנוף – האם התכנית המוצעת חוסמת מבטים לנוף במיוחד במרחב הציבורי.  
• בדיקה אקלימית ראשונית: האם מיקום הבנייה לגובה יבטיח מזעור השפעתה הסביבתית השלילית – הצלת צל ושינוי תנאי הרוח – העלולים לפגוע בין השאר גם בצומח המיועד לשימור על פי חוק. 
• ניתוח השפעה כלכלית – מהי התועלת הכלכלית אשר התכנית המוצעת עשויה לגרום לסביבה העירונית. ובמקרה זה, מהם הנזקים וההשלכות הכלכליות עם קידום תכנית הבינוי על  דיירי השכונה והקורפוס הדיפלומטי השוכן בה.

לאור מסמך זה, טענו המתנגדים לבניית מתחם המגדלים בגבולה של שכונת תל בנימין:
• בתכניות שהציגה הרשות המקומית לא הייתה התייחסות לנושא הבטחת השימור. 
• לא הייתה התייחסות ראויה  להשלכות הפרויקט על הרקמה העירונית כולה, לא כל שכן של השכונה. (כך, למשל, כללה תכנית מגדל אחת לבנות רמפה שעלולה הייתה לפגוע ברחוב מקדונלד המהווה ציר מרכזי בשכונה. תכנית מגדל אחרת, שאף קודמה, מתחם אלונים ומתחם בית פיכמן שעל ציר ביאליק, לא כללה תכנית שימור). כמו כן, אין התאמה בין הצבת המגדלים המתוכננים באזור לרקמה הקיימת, לא הוצגה כל בחינה שכונתית של השלכות התכנון המבוקש, ולא נבחן שילוב ראוי של הצמחייה ההיסטורית, תוואי הרחובות והמבנים ההיסטריים. 
• לא התקיימו דיונים ראויים באשר להשלכות התחבורתיות. 
• הליך קבלת ההחלטות והצורך בהעדפת מגדלים התעלמו מייחודה של הרקמה ההיסטורית ואפשרויות שימורה.
• בעיריית רמת גן ישנה העדפה לציפוף בשכונה ההיסטורית ועל ידי כך פגיעה בצביונה ההיסטורי הייחודי.
• תכניות הפיתוח במתחם תל בנימין לא למדו מהניסיון הנצבר בעולם שעניינו שימור ייחודם של מרקמים עירוניים היסטוריים והתרומה הכלכלית, החברתית והתרבותית לפיתוח העירוני (ויליג’, סוהו, הארלם בניו יורק, בוסטון, פילדלפיה, שיקגו, סן פרנסיסקו, המארה בפריס ועוד). במקומות אלה ערכי הנדל”ן גבוהים ביותר, אבל תמהיל נכון של תפקודים ושימושי קרקע שומר על ערכיהם גם אם לא נבנים בתוכם מגדלים. בערים אלה נבנים מגדלים מחוץ למרקמים ההיסטוריים, ועל ידי כך המתחם ההיסטורי שומר על ייחודו. 
• על שימור אופיו ורוח המקום של רחוב מקדונלד עמדה כבר  ועדת הערר של מחוז תל אביב (בהחלטה משנת 1996 בראשותה של עו”ד ענת בירן בישיבה מספר 045 – 26.12.1996): “במהלך הסיור התרשמה הוועדה  כי רחוב מקדונלד הוא רחוב שקט בעל אופי מגורים מובהק הממוקם בשכונת מגורים המאופיינת בבתי מגורים חד משפחתיים… הוועדה רואה חשיבות רבה בשמירה על צביונו של רחוב מקדונלד כרחוב מגורים שקט ובמניעת פלישת עסקים ומשרדים לרחוב באופן שישנה את אופיו כאזור מגורים ויגרום למטרד ולפגיעה  באיכות  החיים של תושבי הרחוב”.

בית ברוידה, לימים משכן השגריר האמריקאי מקדונלד – מיועד לשימור

הניסיונות לשמר את שכונת תל בנימין חושף מספר היבטים הראויים לתשומת לב של העוסקים בשימור מורשת תרבותית והמחפשים פתרונות לשלב מתחמים היסטוריים מוכרזים לשימור במרקמים דינאמיים הנדרשים לפיתוח:
• חשיבותו של תהליך התיעוד, הסקר והחשיפה של ערכים היסטוריים, חזותיים ומרקמיים לקידום הכרזה על נכסים הראויים לשימור.
• חידוד הראייה המכלולית במרקמים בנויים ובחינתם של מכלולים ולא רק של נכסים בודדים. נוף עירוני או נוף כפרי מורכבים לא רק ממבנים אלא מתשתיות, ממתאר רחובות ומתאר יישוב, מחלוקה לשימושי קרקע וממפגש ייחודי בין שטח בנוי לשטח פתוח המקנה למרקם את אופייניותו.
• ניסיונות לשמר מכלולים נדרשים להקפדה על הגדרה תכנונית בהירה של אזורי חיץ שיגנו על הרקמה המוכרזת לשימור.
• יצירתה של תכנית כוללת המציגה את מכלול ההיבטים שהוצגו לעיל ומקפידה על שמירתו של מתחם היסטורי בתוך מרקמים עירוניים מתפתחים.

אכן, שכונת תל בנימין הינה מתחם ייחודי בעל ערכים עירוניים, היסטוריים, חברתיים ונופיים. כדי לשמרה בתוך העיר רמת גן, עיר המייצגת מרקם בנוי דינאמי ומתפתח, נדרשת התייחסות תכנונית בעלת ראייה רחבה. תכנית שכזו צריכה להיות תכנית כוללת שתגדיר את מדיניות הפיתוח העירוני ותבחין בין אזורים המיועדים לבנייה לגובה לאזורים שצביונם ההיסטורי מחייב הקפדה על שימורם. התכנית הכוללת תוצג לאחר שיושלם הדיון בדבר מסקנות סקר האתרים, והיא תופעל בשילוב עם המלצותיו.

בתכנית יובטח מעמדם הסטטוטורי של האתרים ההיסטוריים, כפי שנחקק בתוספת הרביעית שהוזכרה לעיל. גישה זו תבטיח תכנון בר קיימא שנועד לרווחת הציבור העירוני כולו.

תמר טוכלר היא מנהלת מחוז תל אביב במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל; ננה שנקר היא מובילת המאבק הציבורי מטעם שכונת תל בנימין.