מכון ויצמן ברחובות

בחודש אוגוסט 2009 גונבה השמועה לאוזנינו, כי מכון ויצמן מפקיד תכנית חדשה בוועדה המחוזית. התכנית נבחנה על ידינו בקפידה, אך מלבד בית ויצמן שהוגדר בתכנית כאתר הנצחה, לא הוזכרה בה המילה שימור.

מכון ויצמן שנקרא עם ייסודו ב-1934 מכון זיו, הוקם ביוזמתו של חיים ויצמן ובמימונם של הלורד והליידי זיו. גדולי האדריכלים הישראלים הותירו במקום את חותמם ובראשם האדריכל אריך מנדלסון שתכנן מספר מבנים ובהם בית חיים ויצמן המצוי בשולי המכון. אריה אלחנני תכנן את בניין הספרייה על שם ויקס (1957). בנימין אידלסון וגרשון ציפור תכננו קרוב ל־20 מבנים במכון, כשהבולט שבהם באיכויותיו הנו "המדרשה למוסמכים". יעקב רכטר תכנן שני מבני מעונות סגל. מלבד זאת, כולל המכון מספר רב של עצים לשימור, גם הגנים והצמחייה שבין המבנים הם בעלי משמעות היסטורית ועיצובית רבה.

בעקבות ההתנגדות של המועצה הוחלט לחייב את המכון לכלול בתוך התב"ע תכנית שימור מפורטת שתכלול הן את המבנים ההיסטוריים והן את המתחם כולו. מה שמעניין יותר מההתנגדות ומההחלטה (הטובה מאד כשלעצמה) של הוועדה המחוזית, הוא התהליך הפנימי שעבר מכון ויצמן מאז הפקדת התכנית וההתנגדות ועד היום. המכון שהתנגד בתוקף וניסה לדחות את הדרישה לשימור, שסגר את עצמו מפני "נסיונות התערבות מבחוץ" עבר מהפך. היום מבינים במכון את האוצר האדריכלי/נופי שיש בידיהם וגם את משמעות הפיקדון הזה למדינת ישראל. כך מתקיימים במקום סיורים אדריכליים בהדרכת אדר' דקל גודוביץ' ובמימון המכון; כאשר עמדו לתכנן מחדש את המעונות, ויתרו על הוספת קומות לטובת השימור ונעזרו באדריכל השימור אמנון בר אור. בעבר נעשו לא מעט שגיאות במכון בתחום השימור, אבל היום המודעות גברה וכמו שדוגלים שם במצויינות בתחומי המדע, כך גם בנושא השימור נראה שהם לומדים ומיישמים.