אשקלון - שכונות אפרידר וברנע

שכונת אפרידר
בסוף קיץ 1949 הגיעה לישראל משלחת מטעם “קרן יהודי דרום אפריקה למען קרבנות המלחמה” (South African Jewish War Appeal). הם באו עם רעיון חדשני. במקום לתרום את הכספים למגבית המאוחדת, יושקע הכסף בהקמת עיר חדשה בישראל. הקמת ישוב חדש על ידי גורם פרטי התקבל בחוסר התלהבות, אך הממשלה נאותה לדון בו. משלחת הקרן הגיעה לארץ, נפגשה עם שרת העבודה גולדה מאיר וקיבלה את אישורה. היא הגיעה לאשקלון, חבריה טיפסו על גג בניין משטרת החופים המנדטורי, השקיפו על הנוף המרהיב מסביב והחליטו כי העיר הישראלית של יהודי דרום אפריקה תקום באשקלון.

אחד התנאים שהציבו היה שהתכנון יהיה נתון בידיהם בתיאום עם מנהל התכנון הישראלי. תנאי שני היה הקמת תשתית תעסוקתית הולמת. רוב תביעותיה של הקרן נענו, תוך הבטחה שמפעל לצינורות בטון “יובל-גד” שמתכוונת “מקורות” להקים, ייבנה באשקלון. צוות בראשות האדריכלים נורמן הנסון ורוי קנטרוביץ הכין תכנית אב לאשקלון רבתי שתכלול חמש שכונות כשכל שכונה מיועדת ל–12 אלף תושבים, מתוך הנחה שמספר זה יהווה בסיס לבניית שירותים קהילתיים עם מרכז עירוני לשירותים ציבוריים-ממלכתיים. המתכננים ביקשו לעצב שכונת וילות יוקרתית במתכונת דומה לזו שבדרום אפריקה. הפיקוח על הבנייה נמסר לחברת “עמידר” הממשלתית וכך נולד השם אפרידר (שילוב של דרום אפריקה ועמידר). בסוף 1950 החלה בנייתם של בתים חד-קומתיים דו-משפחתיים על שטח של כחצי דונם לכל משפחה וב–15 ביולי 1952 קיבלו חמש המשפחות הראשונות את ביתן. חברת שכונת אפרידר הייתה תופעה ייחודית במדינה. במשך שנתיים, עד 1955, ניהלה חברה שאינה ישראלית רשות מוניציפאלית עצמאית כשבראשה עמד דוקטור יחזקאל זונאבנד. בינתיים נסללו כבישים, השכונה חוברה לרשת החשמל והמים, ובמאי 1954 נחנך המרכז הקהילתי של אפרידר (בתמונה למעלה) במעמד ראש הממשלה דוד בן גוריון.
כיום מונה שכונת אפרידר כ–21 אלף תושבים, כשברובה נשמרה רוח התכנון המקורי.

 

 


שכונת ברנע
הבניין המרשים בתמונה במרומי גבעה בשכונת ברנע מכונה “הקזינו”. זהו שריד מתכנית שאפתנית יוצאת דופן להקמת עיר סרטים ישראלית במתכונת הוליוודית. את התכנית הגה צבי (הרמן) סגל. איש רב פעלים זה נולד בפולין ב-1901, עבר לדנציג שם היה פעיל ציוני בתנועה הרוויזיוניסטית ועלה עם משפחתו לארץ ישראל בסוף 1938. לקראת הקמת המדינה נבחר כנציג התנועה הרוויזיוניסטית למועצת העם והיה בין החותמים על מגילת העצמאות. 

כמו לחולמים רבים אחרים במדינה הצעירה, גם לו היה חלום. בסוף 1949 הוא קיבל זיכיון על שטח של כ–3,000 דונם בצפונה של מגדל-גד כדי לממש את חזונו: עיר תיירות וסרטים מתוכננת היטב שתתרום לעידוד השקעות הון לפיתוח במדינה הצעירה. בחוזה החכירה נכתב שהמטרה היא “לפתח את הקרקע ולהקים עליה עיר תיירות והסרטה שתכלול בתי מגורים, מפעלי הסרטה, מוסדות ציבוריים, מגרשי ספורט ושעשועים, בתי מלון, בתי מלאכה ומסחר, גנים ומקומות ציבוריים …” (אמ”י [1] 25.2.52).

 

סגל יסד את חברת “ברנע בע”מ – עיר תיירות והסרטה” וחיפש יזם בעל הון שיסייע בידו לממש את חזונו. בעוד שלרשותה של יהדות דרום אפריקה עמדו משאבים בנוסף לחזונם הציוני, סגל נתקל בקשיים בגיוס משקיעים לרעיון הקמת עיר סרטים, ועל כן גיבש במהלך 1954/55 בעזרתו של האדריכל יעקב שלגי תכנית אב חדשה, באמצעותה ימכור מגרשים לבנייה עצמית בשכונת מגורים אקסקלוסיבית. תכנית האב הושלמה רק לקראת סוף 1957, ועל פיה הוחל בביצוע עבודות פיתוח ותשתית לשכונה החדשה. בקצה הצפוני של השכונה על הגבעה הקים סגל מועדון ומסעדה יוקרתית. אלה יהוו נקודת משיכה לקונים פוטנציאליים, שיתרשמו מן הבניין ומן התכניות וירכשו מגרשים. סגל נאלץ למכור חלק גדול מן השטחים ל”סולל בונה” כדי להיחלץ ממצוקה כספית חמורה. הוא נפטר בספטמבר 1965 מבלי שזכה לראות את התגשמות חלומו. “סולל בונה” החלה בבניית בתים דו-משפחתיים וכמה בתים רבי-קומות, והחלו לצמוח חווילות פרטיות מפוארות. ו”הקזינו”? להוציא תקופה קצרה בה שימש את הוועד למען החייל, נותר הבניין בשיממונו עד שנות ה-90 כששוקם כמרכז קהילתי של השכונה. כיום מונה שכונת ברנע כ–15 אלף תושבים והיא משופעת בגינות, בחווילות, ברבי-קומות ובמרכזים שוקקים.