ידידי, יעקב גרוס ז"ל

קשה לי כל כך עם לכתו של ידידי יעקב גרוס. בפן הציבורי ידוע מפעלו הענק, והאובדן הוא עצום. ויותר מזה, זהו אובדן לאומי. כל חייו הבוגרים עסק ביצירה. סקירה קצרה ולא מקיפה מעלה מעט מפעילותו. בשנות השבעים הוא ניהל את ארכיון הסרטים היהודיים באוניברסיטה העברית בירושלים. אז החל לעסוק גם בחקר תולדות הראינוע והקולנוע הישראלי. בתחילת שנות התשעים יצר עם אביו, נתן גרוס, את “הסרט העברי: פרקים בתולדות הראינוע והקולנוע בישראל”, שסקר את היסטוריית הקולנוע המקומית מאז ימי ראשית היישוב. בשנות השמונים הוא הרצה בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב. גרוס חשף והציג לציבור הרחב את עבודתו של אבי הסרט העברי יעקב בן-דֹב, טיפל בשימורם וברישומם של אוספים ושל סרטי ארכיון רבים, ועסק בשחזור סרטים, שחלקם נחשבו אבודים במשך שנים.

גרוס ביים והפיק כשלושים סרטי תעודה, ופרסם ספרי מחקר וקובצי סיפורים ושירה. הוא כתב עם אביו את הספר “ירושלים תרע”ח 1917/18: חורבן, נס וגאולה”, שסקר את סיפורה של ירושלים ב־1918, השנה שבה הופק הסרט העברי הראשון. הוא כתב גם את “שורשים ברמה: רמת רחל 1996-1926”, סיפורו של היישוב רמת רחל, לקסיקון אירועים בתולדות המדינה ועוד. נוסף לאלה יזם, כתב והפיק עם הבמאי אלי כהן והמפיק צבי שפי את הסרט “יש מלך בירושלים” (2007). בשנת 1995 זכה בפרס נשיא המדינה על סרטו “נשיא ומאמין”. בשנת 2001 קיבל אות הוקרה מטעם סינמטק ירושלים על תרומתו לקולנוע היהודי והישראלי, ובשנת 2008 היה חתן הפרס למפעל חיים של פסטיבל הקולנוע בירושלים והפורום לשימור הזיכרון האודיו-ויזואלי בישראל.

אני מבקשת לשתף אתכם בסיפור אישי קטן. רבים מכם מכירים את סרטו הנהדר של יעקב “אגדה בחולות”, שיצר בשנת המאה לתל-אביב. יעקב אף כתב שיר נפלא ונחצ’ה היימן הלחין אותו. הוא הכין דיסק עם השיר ופנה אליי, כחברה קרובה, בבקשה לאיור קטן על הדיסק. מובן שנעניתי בשמחה. מאז ליווה האיור הזה את מחשבותיי, וידעתי שיום אחד הוא יהפוך למגזרת נייר. מגזרות הנייר הן תחום אמנות שאני עוסקת בו כבר יותר משלושים שנה. ואכן, בשנת 2014 יצרתי את “תל-אביב – אגדה בחולות” (נייר שחור על גבי רקע לבן. גודל: 48/68 ס”מ. חיתוך בסכין). יעקב היה מאושר למראה היצירה, וביקש העתק עבורו. נעניתי לבקשה מיד, ויעקב קיבל העתק על קנבס בגודל המקורי. כששב לביתו שלח לי את תצלום היצירה, תלויה בפינת העבודה שבביתו.

היצירה משלבת קומפוזיציה של 35 בתים ואתרים בתל-אביב. רק אחד מהם, גימנסיה הרצליה – כיום סמלה של המועצה לשימור אתרים – במרכז המגזרת, אינו קיים כיום. כל מה שיעקב גרוס מזכיר בשירו “אגדה בחולות” נמצא במגזרת: הים, הדיונות, הגמלים, “חוֹלוֹת הַזָּהָב שכּוּסוּ בְּבֵטוֹן […] מִגְדָּלִים נִשָּׂאִים לַמָּרוֹם”. הנה מילות השיר:

אגדה בחולות

מילים: יעקב גרוס

לחן: נחצ’ה היימן

פַּעַם מִלְּאוּ הַצְּדָפִים אֶת הַחוֹף,
חוֹלוֹת עַד אֵינְסוֹף וּתְכֵלֶת מֵעַל,
הַיָּם הַכָּחֹל צָבַע אֶת הַנּוֹף
וְשֶׁמֶשׁ יוֹקֶדֶת הִזְהִיבָה כָּל גַּל.
הַכֹּל הִשְׁתַּנָּה, חָלְפוּ שְׁנֵי יוֹבְלוֹת,
מוּל יָפוֹ צָמְחָה אַגָּדָה בַּחוֹלוֹת.
פַּעַם פָּסְעוּ כָּאן אוֹרְחוֹת שֶׁל גְּמַלִּים,
בַּדְּיוּנוֹת צָמְחוּ בָּתִּים לְבָנִים,
הַלְמוּת מַכּוֹשִׁים, זֵעַת פּוֹעֲלִים
וְרוּחַ עִבְרִית מְפַזֵּם נִגּוּנִים.
הַכֹּל הִשְׁתַּנָּה, חָלְפוּ שְׁנֵי יוֹבְלוֹת,
מוּל יָפוֹ צָמְחָה אַגָּדָה בַּחוֹלוֹת.
הַחוֹף הַשּׁוֹמֵם הִתְמַלֵּא פִּרְחָחִים,
מְרִיצוֹת הֶעָפָר יִשְּׁרוּ אֶת הַתֵּל,
מָתְחוּ שָׁם שְׂדֵרָה, עֵצִים וּפְרָחִים,
וּבֵין הָעַרְבַּיִם יָצְאוּ לְטַיֵּל.
רַק רוּחַ הַיָּם נוֹשֵׁב עַד הַיּוֹם,
מַרְעִיד צַמָּרוֹת וּמֵפִיג אֶת הַחֹם.
רוּחַ הַיָּם הַגַּלִּים וְהַחֹם,
חוֹלוֹת הַזָּהָב כֻּסּוּ בְּבֵּטוֹן,
הָעִיר הַלְּבָנָה שְׁרוּיָה בַּחֲלוֹם,
בְּרֹאשׁ מִגְדָּלִים נִשָּׂאִים לַמָּרוֹם.
הַכְּרַךְ הַסּוֹאֵן חוֹגֵג שְׁנֵי יוֹבְלוֹת,
חֲלוֹם שֶׁהָיָה אַגָּדָה בַּחוֹלוֹת.