בית טיכו

בית טיכו (בית חולים לרפואת עיניים), ברחוב הרב קוק 7 סמטת מבוא ד”ר טיכו הסמוך לרחוב הרב קוק, הוא אחד הבתים הראשונים בירושלים שנבנה מחוץ לחומות. הבית נבנה בשנת 1864 על ידי ערבי עשיר, האגה ראשיד, והוקם על ידי הקבלן הפרסי יאזדי אשר השתמש בחומרי הבנייה שנותרו לו מהפרוייקט הגדול שעשה קודם לכן בקונסוליה הרוסית. הבית משתרע על שטח של שלושה דונם ובעל שתי קומות. הבית נרכש על ידי מומר משה וילהלם שפירא, סוחר וזייפן העתיקות. לאחר שהתגלה כי עתיקות שמכר למוזיאון הבריטי היו מזויפות, ברח מהארץ והתאבד.

מ- 1884 עד 1906 התגורר בבית גנרל רוסי. בשנים 1906-1920 התגוררו בבית לתקופות קצרות השייח אשירי ובנו, אלכסנדר מיכאלוביץ’, בני משפחת ולירו (בנקאים), משפחת קוקיה (אשר שכרה רק חלק מהבית), משפחת אדוני, משפחת מרקוף, אחר כך ד”ר וייצמן, רופאת שיניים ואחותו של נשיאה הראשון של מדינת ישראל ובעלה זליג וייצמן. בשנת 1924 רכשו בני הזוג אברהם ואנה טיכו את הבית. אברהם היה רופא עיניים ואנה סייעה לו בעבודתו ובמקביל החלה לצאת ולצייר את הרי ירושלים, נופיה ודמויותיה, ולא הניחה לנושא זה כל חייה. 

 

 

דר’ טיכו ובת דודו אנה טיכו נולדו שניהם בסוף המאה ה-19 במוראביה, שהייתה חלק מממלכת אוסטרו-הונגריה. ד”ר טיכו סיים את לימודי הרפואה בווינה ועבד שם כמתמחה ואנה החלה ללמוד ומנות בווינה בהיותה בת 15. בשנת 1912 עלה ד”ר טיכו לירושלים וניהל בית חולים לרפואת עיניים מטעם אגודת “למען ציון” שבפרנקפורט. בעקבותיו הגיעה גם אנה ובאותה שנה נישאו השניים זה לזו בירושלים. ד”ר טיכו טיפל ביושבי ירושלים עשירים כעניים וכן זכה לכבוד לא רק על ידי היהודים, אלא בייחוד בעיני הערבים שנהרו בהמוניהם למרפאתו, מרחבי המזרח התיכון, עד מותו בשנת 1960. משך הזמן הפך בית טיכו לסלון חברתי ירושלמי, במיוחד למשכילים האירופיים שמצאו חיש מהר איש את רעהו על רקע קשיי ההסתגלות.

בית טיכו אפיין את הבתים הגדולים בירושלים בסוף המאה ה-19, הוא דו-קומתי וה”ליואן”, בנוי משתי יחידות של חדרים כפתיים עם אגף של שני חדרים מכל צד. למרות שנוספו לבית חלקים שונים, ניתן עדיין לזהות בקלות את גרעינו המרכזי המקורי. בקומה העליונה נבנו במקור שלוש יחידות כיפתיות שלהן הוסיפו אחר כך חדרים נוספים במתכונת בנייה מודרנית יותר. מחוץ לחדרי המגורים נשקפת מרפסת אבן ענקית, הצופה אל נופי ירושלים.

הבית מלמד הרבה על בעליו. קיים חדר ספרייה, חדר האורחים, מרפסת עליה הגישה אנה את הקפה לאורחיה. בתקופות הטובות היו בבית משרתים רבים ומבשלת, ובני זוג אירחו את כל אצולת היישוב הישן. הם לא ניהלו חיים ראוותניים, ולמרות שצברו נכסים, הם המשיכו לעבוד בלהט. בשנות ה-30 המאוחרות הם קנו מעון קיץ כפרי במוצא. אנה אהבה לצייר את הנוף הנשקף מהמרפסת ולארח במוצא ידידים נבחרים לסופי שבוע. הווילה, המרוחקת מרחק של כעשרה ק”מ מירושלים ומוקפת גינה ענקית עם עצים עתיקים, שופצה והותאמה ליעדה על ידי האדריכל האנץ ראו. לבני הזוג הייתה כרכרה מהודרת עם רכב טורקי. כשהגיעו המכוניות הראשונות ארצה רכשו את הקדילאק הראשון בירושלים, אשר לה נשכר נהג פרטי.

במלאת 60 שנה לד”ר טיכו חיבר ש”י עגנון דרוש לכבודו. תחילה הוא סיפר כיצד ניסה לפענח את הסמליות בחיי הזוג על ידי חיפוש קשרים בין שם הרופא והמילה “עין” בעזרת גימטריה. הוא קיווה למצוא בקונקורדאנציה שהמילה “עין” מופיעה בכתבי הקודש 60 פעמים כמניין שנות הרופא, משלא עלו חישובים אלה בידיו, עבר להרהורים: “התחלתי מתעמק במקצוע שטיכו מתעסק בו. מה ראה שבחר ברפואת עיניים דווקא? ודאי שמאהבתו לחוכמת הציור הקדיש עצמו לריפוי עיניים. לפקוח עיניים עיוורות, כדי שיהא כל אדם רואה את תמונותיה הנפלאות של מרת אנה טיכו שכל הרואה אותן רואה את ירושלים, כמתוך אספקלריא המאירה ומקיים בעצמו “שישו אייתה משוש כל המתאבלים עליה”.

כבר בראשית בואם לארץ הפך ביתם של בני הזוג טיכו למרכז לסופריה ואמניה של ירושלים. באלבומי תמונות שהשתמרו נראים בני הזוג בחברת גדולי זמנם: הנציב העליון ווקופ, ארדון ומארק שאגל מתארחים אצלם באיטליה, העיתונאי רוברטי וולטש, הפילוסוף מרטין בובר, פניה וגרשום שלום והד”ר הלנה כגן, רופאת הילדים, בתמונת מחזור קבוצתית. היו להם אורחים שהותירו מכתבי תודה וזיכרונות כמרטין בובר, הרמן שטרוק וז’אק ליפשיץ. 

אהבתה את ירושלים והמחשבה על הפיכת הבית למוזיאון ליוותה את אנה טיכו במשך שנות חייה האחרונות. היא ציוותה להוריש את ביתה על תכולתו וחורשת האורנים העבותה שמסביבו למוזיאון, כדי שיהפוך את הבית למרכז תרבות ומוזיאון לעבודותיה למען תושבי ירושלים. האדריכל דוד קרויאנקר נבחר על ידי אנה טיכו לתכנון פיקוח ושיפוץ הבית. החברה לפיתוח מזרח ירושלים ומוזיאון ישראל ומנהלי העיזבון של אנה טיכו נרתמו למשימה. בשנותיה האחרונות הזניחה אנה טיכו את הבית הגדול, בקומת הקרקע שלו שוכנו אז אולפני “קול ישראל” ועוד כמה סטודנטים.

בעזרת עיזבונה של אנה טיכו שופץ הבית הירושלמי בעלות של כחצי מיליון דולרים והפך למוזיאון. כאשר מוזיאון ישראל קיבל תחת חסותו את המקום, אישרה אנה טיכו את תכנית השיפוץ עוד לפני מותה. במשך השנים נתווספו לבית תוספות ניכרות גם בקומת הקרקע, דבר ששינה את צורתו המקורית. המעטפת החיצונית של הבית, פרט לכניסה הראשית, שופצה כמתכונת המקורית. הקירות הפנימיים שבין עמודי האבן הכבדים הנושאים קמרונות צולבים נהרסו כדי שיהיה מקום לאולמות תצוגה, לבית קפה, לספריית אומנות וחנות לממכר הדפסים. גן הבית טופח על ידי עיריית ירושלים, ועיצוב הפנים נעשה על ידי דורית הראל. בתוך הבית קירות האבן יוצרים גומחות ישיבה. רוהטו גם כמה חדרים, בסגנון של פעם.

במקום יש תערוכות המתחלפות ברישומים שטיכו השאירה (למעלה מ-1,000). בקומת הקרקע – שם שכן בזמנו בית החולים למחלות עיניים – נפתח בית קפה-מסעדה וחנות גלויות שבה נמכרים גם הדפסים ורפרודוקציות של יצירות הציירת הידועה. בבית תלויות תמונות רבות: תמונות ד”ר טיכו סועד חולים כשרעייתו בלבוש אחות, עוזרת על ידו. תצלום של אנה בצעירותה, צילומים של בני הזוג עם העלית של החברה הירושלמית דאז, עם ארדון ושאגל ב”בצלאל” של שנות ה-20, ברכה שכתב עגנון לטיכו לרגל יום ההולדת ה-60 ועוד. ניתן למצוא גם מסמכים מחיי הזוג בירושלים, מכתבים אישיים מידידים, מגולדה מאיר, מהנרייטה סולד.
  

הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קבעה בתכנית מספר 2097 את בית טיכו לשימור מלא האוסר על כל הריסה ושינוי, והיא מתנה אישור תוספת בנייה בכך שיתאימו לאופי האתר תוך הגבלת התוספות. התכנית גם תובעת להרוס תוספות בנייה קיימות, הפוגעות במראה האתר. 

בניין זה הוא מהבניינים הציבוריים היחידים בעיר הפתוחים לציבור, שבהם ניתן ללמוד על צורתו של בית “הליואן” מתקופת השלטון העותמני. חשוב היה לשמר את הבית לא רק בגלל ייחודו הארכיטקטוני אלא גם בזכות אופיו ההיסטורי-תרבותי, האישים שהתגוררו בו ותרומתם להתפתחות העיר. העיקרון שהנחה את משמרי המבנה הוא שימור מותאם-חדש בבניין ישן (ציבורי) וניתן לומר כי פרויקט שימורו של המבנה הוא סיפור הצלחה.

 

המקום שוקק פעילות ופתוח בימים א’-ה’ 10:00-24:00 יום ו’ 10:00-15:00
טלפונים: 
02-6244186
02-6245068