חפש:
0
סל קניות

אין מוצרים בעגלת הקניות.

מאמרים

דרך בתוך מים סוערים - סיפורה של הדרך לדרדרה

  • 26.12.2017
  • |
  • שמואל צור
  • |
26.12.2017
דרומו של עמק החולה, ממזרח לקיבוץ חולתה, מתנשאת לה מעל פני השטח סוללת עפר גבוהה משובצת בחלוקי נחל, החוצה את העמק ממערב למזרח. סוללת עפר זו גבוהה מעל פני הקרקע  ועליה דרך עפר. צמחיה עבותה מכסה את שני צדי הסוללה, כמו מבקשת לשמר סוד כמוס משכבר הימים. ואכן, סוללת עפר זו מקפלת בתוכה סיפור יוצא דופן מראשית שנות החמישים של המאה העשרים על סלילת דרך עפר מחולתה  לדרדרה בתוך מימי אגם החולה. סיפור זה קשור בעיקר בשמו של דוד לסקוב, אז סגן אלוף, מי שהיה באותה עת מפקד ההנדסה של פיקוד הצפון בצה"ל.

מאז ימי קדם היה אגם של מים מתוקים בדרומו של עמק החולה ומצפון לו שטח של ביצות. אורכו המרבי של האגם היה כ–5.3 קילומטרים, רוחבו המרבי היה כ–4.4 קילומטרים ושטחו כ–14 קמ"ר. לאגם הייתה צורת אגס – חלקו הצפוני רחב וחלקו הדרומי  הולך וצר. אגם החולה היה רדוד יחסית ועומקו נע בין 2 ל-5 מטרים.

אגם החולה כולו היה בשטח ארץ ישראל המנדטורית והגבול הבינלאומי עבר כמה מאות מטרים ממזרח לו, בשיפולי רמת הגולן. לחופו המערבי של האגם הוקמה המושבה יסוד המעלה (1883) ולימים הוקם לצידה קיבוץ חולתה (1936).

 

דרדרה על חוף אגם החולה, מבט ממזרח למערב  (פטר מרום, באדיבות אוסף בוקי בועז לצילום ישראלי)

דרדרה על חוף אגם החולה, מבט ממזרח למערב  (פטר מרום, באדיבות אוסף בוקי בועז לצילום ישראלי)

 

בשנים 1937–1939 רכשה קרן קיימת לישראל קרקע בשטח של 1,300 דונם באזור דרדרה, בין חופו המזרחי של האגם לגבול הבינלאומי, מול קיבוץ חולתה. בשנת 1942 נענה קיבוץ חולתה לפניית המוסדות להחזיק זמנית את המקום. הקיבוץ העביר לדרדרה חלק ממשקו הזעיר, בנה מגדל בטחון והקיף אותו בחומת אבן.    

באותן שנים שימשה דרדרה גם כתחנת מעבר לעלייה לא חוקית של יהודים מסוריה. בחודש יולי 1947 עלה לדרדרה קיבוץ אייל אשר ישב במקום כשנתיים ימים ומשך כל תקופת מלחמת העצמאות. עם פלישת צבאות ערב למדינת ישראל שאך זה הוקמה, הותקף קיבוץ אייל בדרדרה בחודש יולי 1948 על ידי כוחות סורים בסיוע ארטילריה ומטוסים. חברי הקיבוץ בסיוע לוחמי חטיבת כרמלי, הדפו את ההתקפה ושלושה מהלוחמים (שני חברי קיבוץ ולוחם כרמלי) נפלו בקרב. בקיץ 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם סוריה ודרדרה נכללה באזור המפורז. באותו זמן עזב קיבוץ אייל את המקום ועבר למקומו החדש בשרון ובאוקטובר 1949 עלתה לדרדרה הכשרת "הגוברים" של הפלמ"ח אשר החזיקה במקום מספר חודשים בטרם הקימה את קיבוץ גדות ממערב לגשר בנות יעקב. קיבוץ גדות, ממקומו החדש, המשיך להחזיק בדרדרה עד אפריל 1951. באוקטובר 1952 הוקמה  בדרדרה היאחזות נח"ל בשם "אשמורה" ובמרץ 1954 הורדה ההיאחזות ודרדרה הפכה למוצב צבאי. במלחמת ששת הימים הותקף המוצב על ידי כוחות סורים, אך בסיוע כוחות תגבור נמנע הכיבוש. בתום המלחמה התרחק הגבול, הסתיים תפקידה הביטחוני של דרדרה, ואדמותיה נמסרו ליישובי האזור. במלחמת יום הכיפורים (1973) הרסו כוחות צה"ל את גדר האבן של דרדרה ואת מגדל האבן שלה מחשש להשתלטות הסורים על המקום. מאז 1998 קיים בדרדרה חניון נופש ואתר זיכרון.
 

בשנים 1951–1958 בוצעו עבודות נרחבות לייבוש אגם החולה ובמסגרתן נחפרה תעלת הירדן אשר שימשה נתיב מים לנהר הירדן וניקזה – עם תעלות ניקוז נוספות – את מימי האגם. עד לייבושו המוחלט של האגם, היה הקשר היחיד בין דרדרה לקיבוץ חולתה ואל לב המדינה, באמצעות סירות ששטו על פני האגם. קשר זה לא סיפק את צורכי המקום, הן בשל גידול מספר האנשים ששהו בו, הן בשל הצורך בנפח הובלה גדול וכבד יותר והן בשל הצורך בנתיב גישה קבוע וזמין. סלילת דרך יבשתית מסביב לאגם החולה לא הייתה אפשרית בשל הקרבה לעמדות הסורים שעל הגבול. יותר מכך, התקדמות מפעל ייבוש החולה הביאה לירידה הדרגתית של מפלס מי האגם ולמצב בו המים הנסוגים מותירים רצועת בוץ הולכת ומתרחבת, עד כדי חשש לניתוקה המוחלט של דרדרה גם מגישה עם סירות.

 

דרדרה למרגלות הרי הגולן, מבט ממערב למזרח (פטר מרום, באדיבות אוסף בוקי בועז לצילום ישראלי)

דרדרה למרגלות הרי הגולן, מבט ממערב למזרח (פטר מרום, באדיבות אוסף בוקי בועז לצילום ישראלי)

 

מול ניסיונות ההשתלטות הסורית על השטחים המפורזים שנקבעו בהסכם שביתת הנשק עם סוריה, הייתה לאחיזה בדרדרה חשיבות עליונה לשמירה על הריבונות הישראלית ממזרח לאגם החולה. האחריות לשמירת הקשר עם דרדרה הייתה של צה"ל והמשימה לקיים את הקשר עמה הונחה לפתחו של מפקד ההנדסה של פיקוד הצפון דאז, סגן אלוף דוד לסקוב. תחילה הקים חיל הנדסה, תוך זמן קצר, מזח צף באורך 180 מטרים מכיוון חולתה מזרחה, ומזח צף נוסף באורך 320 מטרים מצד דרדרה מערבה. אך פתרון זה היה זמני נוכח הירידה הצפויה הנוספת במפלס מי האגם.

על רקע זה נבחנה האפשרות לסלול דרך עפר בתוך מימי האגם מחולתה לדרדרה, מרחק של כ-1,500 מטרים. אלא שסלילת דרך שכזו הייתה כרוכה בקושי טכני של ממש בשל הקרקע הבוצית של קרקעית האגם ה"בולעת" ומשקיעה כל חומר המונח עליה. היה צורך אפוא בפתרון הנדסי לביסוס דרך עפר בתוך מימי האגם שקרקעיתו בוצית במיוחד. פתרון שיהיה פשוט, יעיל וחסכוני אשר יאפשר, תוך זמן קצר יחסית, יצירת קשר יבשתי של קבע אל דרדרה.

באות עת היו קיימות בעולם שיטות שונות ליצירת ביסוס של דרך הנסללת על אדמה בוצית. באיטליה מרצפים את שטח הדרך באלומות חציר וברוסיה מרצפים את שטח הדרך בבולי עץ. שיטה אחרת היא הזרמת חול מהול במים בכמויות בלתי מוגבלות הגורם לשינוי מבנה הקרקע הבוצית. כל השיטות האלה לא התאימו מכל בחינה שהיא לתנאי אגם החולה בראשית שנות החמישים. היה אפוא צורך בפתרון יצירתי ופשוט שישיג את המטרה של יצירת קשר יבשתי של קבע עם דרדרה ביעילות ובמינימום של משאבי זמן וכסף.

סא"ל דוד לסקוב עם דוד בן גוריון בביקור בדרך החביות, אוגוסט 1953 (באדיבות משפחת לסקוב)

סא"ל דוד לסקוב עם דוד בן גוריון בביקור בדרך החביות, אוגוסט 1953 (באדיבות משפחת לסקוב)

את הפתרון לבעיה זו הגה דוד לסקוב, אז מפקד ההנדסה של פיקוד הצפון, ולימים מפתח אמצעי לחימה בצה"ל בדרגת תת-אלוף. לסקוב (1903–1989) נולד וגדל בעיר אומסק שבסיביר. בנעוריו הצטרף לתנועת הנוער הציוני "החבר" ואגודת הספורט "מכבי" אשר, בתקופת המהפכה הבולשביקית ברוסיה, פעלו במחתרת. בגיל 18 החל לסקוב ללמוד רפואה בעיר טומסק שבסיביר, אך נעצר ולימודיו נקטעו בשל פעילותו הציונית. בשנת 1923 עבר  ללנינגרד (היום סנט- פטרסבורג), שם – על רקע כשרונו כצייר ופסל – החל בלימודי אדריכלות. שלוש שנים למד אדריכלות בלנינגרד אך נרדף גם שם על ידי השלטונות בשל פעילותו הציונית במחתרת. בשנת 1927 ברח לסקוב יחד עם אשתו ציפורה לסין ומשם – לאחר שנה של שהות בעיר חרבין – עלה לארץ ישראל. כאן השלים את לימודי האדריכלות בטכניון בחיפה (1932) והיה לאדריכל פרטי בעיר.

 
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס לסקוב לצבא הבריטי ושירת בחיל ההנדסה המלכותי בארץ ישראל, במצרים, בלוב ובאיטליה. בתום המלחמה פתח, עם עוד שניים מחבריו, משרד לתכנון הנדסי ואדריכלי. עם פרוץ מלחמת השחרור התגייס לסקוב – אז בן 45 – לצה"ל ושירת כקצין ההנדסה של נפת כינרת בחטיבת גולני המרחבית והיה אחראי לביצור יישובי עמק הירדן אל מול פלישת הצבא הסורי במלחמת השחרור. בחודש אוגוסט 1948 התמנה לסקוב לקצין הנדסה של חטיבת גולני בדרגת סרן ועם החטיבה נלחם בגליל ובנגב  ולקח חלק בשחרור אילת במבצע "עובדה" (מרץ 1949).
 

 

 
 
 
 
בשנת 1951 מונה לסקוב למפקד ההנדסה של פיקוד הצפון בדרגת סגן אלוף, תפקיד אותו מילא עד ינואר 1957. עם סיום תפקידו זה, התמנה לסגן קצין הנדסה ראשי, ובתפקיד זה בחר להקדיש את רוב מרצו וכוח יצירתו לפיתוח אמצעי לחימה. הוא הקים את "חוליית לסקוב" אשר לימים הפכה ליחידת "יפתח" ושירת כמפקדה בדרגת תת אלוף, עד לפטירתו בשנת 1989 והוא בשירות קבע בצה"ל, בן 85. לסקוב פיתח עשרות רבות של אמצעי לחימה ובהם מטענים רקטיים לפריצת שדות מוקשים (כגון – צפע חי"ר וצפע שריון), ביצורים  ייחודיים בעלי שכבת פיצוץ (שכפ"ץ) ששימשו ומשמשים עד היום לבניית מוצבי צה"ל ומקלטים בישובים אזרחיים, אמצעים מיוחדים לקרב על שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים (כגון –  מטעני ה-"ל" ומטעני ה"ציפור"), גשר הגלילים למעבר על תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים ועוד רבים נוספים.

לסקוב זכה בחייו להוקרה על אישיותו, פיתוחיו ותרומתו הייחודית לביטחון המדינה. הוא זכה לפרס ביטחון ישראל  לשנת 1964 על פיתוח מטען ה-"ל" לפריצת קו העמדות בירושלים במלחמת ששת הימים ולפרס ביטחון ישראל לשנת 1973 על פיתוח גשר הגלילים. לסקוב זכה – יחד עם צוות מיחידתו – לציון לשבח מוועדת פרס ישראל  על פיתוח אמצעי לחימה (1972) ולציון לשבח אישי על מפעל חיים (1984). כמו כן זכה לסקוב לתואר דוקטור לשם כבוד מהטכניון בחיפה (1975), לתואר יקיר העיר חיפה (1988) ובאותה שנה גם  לתואר יקיר חיל ההנדסה.

בעיית סלילת הדרך לדרדרה הובאה בפני לסקוב בשנת 1953 בתפקידו כמפקד ההנדסה של פיקוד הצפון. הבעיה הייתה, כזכור, כיצד ניתן לבסס דרך עפר בתוך מימי אגם החולה שקרקעיתו בוצית במיוחד. לדברי  לסקוב, "עומק המים הגיע לכ-1.50–1.70 מטרים, אך הבעיה העיקרית הייתה הקרקע הבוצית. הבוץ היה כל כך רך עד כי מוט ברזל באורך 4 מטרים היה שוקע כליל עם דחיפה קלה ביד2". 

הפתרון שנתן לסקוב לבעיה זו היה שילוב של יצירתיות ופשטות, בבחינת "מחשבה מחוץ לקופסה": סלילת דרך עפר על גבי מצע של חביות דלק ריקות. מרתכים שבע חביות דלק ריקות לאורכן ויוצרים על ידי כך גליל באורך של 6.30 מטרים. את הגליל מציפים במים אל תוואי הדרך ובמקום המיועד קודחים בו חורים ומשקיעים אותו אל קרקעית האגם הבוצית. מחזקים קבוצות של חמישה – שישה גלילים באמצעות עמודי עץ (אקליפטוס) התקועים בעומק הבוץ ועל גבי מצע זה שופכים את חומר הדרך. מצע החביות מחלק את עומס חומר הדרך על שטח גדול יותר ובנוסף פועלות החביות כמעין רפסודה על פני השטח העליון של הבוץ. מסתבר שלאחר שפיכת חומר הדרך החביות לא שקעו יותר מ-20 סנטימטרים לתוך הבוץ.

חומר הדרך נלקח משפך נחל דישון הסמוך, במקום בו הייתה תערובת של אדמה וחלוקי נחל. חומר הדרך הובל במשאיות ונשפך על גבי מצע החביות בתוואי הדרך. חומר הדרך נשפך גם מצדי החביות כך שנוצרה סוללה עם שיפוע קל להגנה מפני גלי המים. בנוסף, המים המסו את מרכיב האדמה שבחומר הדרך ונשארו חלוקי הנחל שיצרו מעין שובר גלים כהגנה על הדרך עצמה.
 
התוואי של "דרך החביות" מחולתה לדרדרה היה באורך של כ-1,500 מטרים ממערב למזרח וחצה את תוואי תעלת הירדן שנחפרה בתוך האגם מצפון לדרום במרחק של כ-300 מטרים מהחוף המערבי של האגם. היה אפוא צורך לאפשר את המשך חפירת התעלה ואת זרימת המים באגם ולכן הוקם גשר במקום בו חצתה הדרך את תעלת הירדן המתוכננת. הגשר שהוקם על תעלת הירדן היה גשר ביילי צבאי באורך 66 מטרים. הגשר נבנה בשני מפתחים ונשען על שלושה בסיסים שהונחו אף הם על מצע של חביות, מעליהן שקי חול עם תערובת של בטון ומעליהם שורות של אדני עץ. גשר זה נקרא "גשר החמישה" לזכרם של חמישה לוחמי הנדסה קרבית אשר נהרגו במהלך פינוי שדות מוקשים באזור דרדרה ביום 10.7.52 (סגן רמי ויסמן, והחיילים יוסף קליין, צדיק צדיק, שרל בנעים וניסים ימיני). 
בשנת 1954, עם התקדמות מפעל ייבוש החולה, פורקו שני מפתחי הגשר המקוריים ובמקומם נבנה מעל תעלת הירדן גשר ביילי בן מפתח אחד. לימים, פורק גם גשר זה ומעל תעלת הירדן נבנה גשר של בטון כקילומטר צפונית לדרך, ממזרח ליסוד המעלה. גם גשר זה נקרא גשר החמישה כמו גשרי הביילי שקדמו לו.

סלילת דרך החביות התבצעה משני הכיוונים: עיקרה מצד חולתה, ממערב למזרח (כ-1,160 מטרים כולל הגשר) ומצד דרדרה, ממזרח למערב (כ-340 מטרים). לצורך סלילת הדרך בצד המזרחי מכיוון דרדרה נעשה שימוש באבנים מקומיות אשר פוזרו אף הן על מצע החביות. לצורך כך הועברו דחפור ומשאיות על גבי דוברה אל החוף המזרחי. העמסת האבנים על המשאיות נעשתה בעבודת ידיים. לאחר המפגש של שני קטעי הדרך הועבר חומר הדרך מנחל

דישון גם אל הקטע המזרחי של הדרך למילוי החללים שנוצרו בין האבנים שהונחו על מצע החביות.

גשר החמישה המקורי (באדיבות משפחת לסקוב)

גשר החמישה המקורי (באדיבות משפחת לסקוב)

 
בסלילת הדרך לדרדרה הושקעו 2,300 ימי עבודה של פועלים, 2,600 שעות עבודה של ציוד מכני כבד ו-240 שעות של מחפר צף. כמו כן נעשה שימוש ב-12,400 חביות דלק ריקות, ב-25,000 מטר מעוקב של חומר דרך, ו-1,300 מטר מעוקב של אבנים. העבודה הושלמה תוך זמן קצר יחסית של כארבעה חודשים מיום 10.5.53 ועד 1.10.53. סלילת הדרך לדרדרה אפשרה תנועה חופשית של כלי רכב, הן בחורף והן בקיץ, בין חופו המערבי של אגם החולה לחופו המזרחי.

המבחן העיקרי של הדרך קרה לאחר סיום העבודות להקמתה. לאחר מספר ימי גשם שוטף, עלה מפלס המים באגם והדרך כולה הוצפה במים. סיפר על כך לסקוב בלשונו העסיסית – "באותו זמן, כל המהנדסים האלה שכל הזמן טענו שאי אפשר לבצע את העבודה אמרו: נו, אתה רואה, עכשיו המים ירדו ולא תהיה דרך ולא יהיה כלום. והנה כעבור שלושה ימים קרה נס, המים ירדו והדרך לאחר שהתייבשה הייתה אף טובה יותר".

ביום 16.8.53, עם התקדמות עבודת סלילת הדרך, ביקר במקום ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. ביקור זה מתועד ביומנו של בן גוריון לאמור:
"עשיתי טיול היום לחולה – למפעל המים במנהרה, לגשר שבונים על החולה לדרדרה, לחפירה של תעלה שטרם התחילה… וסיימתי בשייט על הירדן בקרבת נאות מרדכי וראיתי בפעם הראשונה הג'ונגל הארץ ישראלי זעיר האנפין בחולה. בונים הארץ – הרגשה זו ליוותה אותי כל הזמן. הבחורים הגרמיים התוקעים "נקניקי" החביות על קרקע החולה, שהם נתונים במים עד הצוואר, לבנות עליהן הסוללה וגשר. המהנדס הצבאי [דוד] לסקוב, מסביר, שריח הדיבור הרוסי נודף מהעברית שלו, בכל העושים במלאכה… מכולן נודפת חלוציות אמתית, אם גם רבים מהם אינם יודעים זאת כלל."

ביקור זה של בן גוריון מתועד גם בתמונות. ביום 16.10.53, לאחר השלמת סלילת הדרך, ביקר במקום שר החוץ משה שרת. ביקור זה מתועד ביומנו של שרת –
"מהתעלה [תעלת הירדן] הסיענו אסף [שמחוני, אלוף פיקוד הצפון דאז] למי מרום [שמו המקראי של אגם החולה] להראותנו מפעל שעליו בייחוד גאוות צה"ל בסביבה זו: סוללת עפר שנשפכה על פני האגם מחוף עד חוף, עם פער באמצע, שעליו נבנה גשר ביילי, מושתת על חביות ברזל ריקות שהונחו על קרקע האגם. סוללה זו משמשת דרך מעבר מכוניות עד 40 טון. בונה הסוללה הוא [דוד] לסקוב מיודעי, שהכרתיו סמל באחת מפלוגות המהנדסים שלנו במלחמת העולם, ועתה הוא קצין בחיל הנדסה של צה"ל. שב שיער ואדום לחיים, זריז ורענן, 26 שנה בארץ, ואף על פי כן מדבר עברית בצלצול רוסי…"

הדרך לדרדרה בתוך מימי אגם החולה שימשה את צורכי המקום עד להשלמת מפעל ייבוש החולה בשנת 1958. לאחר מכן השימוש בדרך התייתר בשל הקשר היבשתי הרציף שנוצר בין חולתה לדרדרה על קרקעית האגם המיובש. רק גשר הביילי הוא "גשר החמישה", נותר במקומו כמעבר על פני תעלת הירדן, עד אשר כאמור פורק ובמקומו נבנה גשר של בטון כקילומטר צפונית לתוואי הדרך בואכה יסוד המעלה הנקרא אף הוא גשר החמישה.

"דרך החביות" לדרדרה נותרה עד היום כסוללה מוגבהת מעל פני השטח שהיה בעבר קרקעית האגם. הדרך נמצאת מערבית לכביש 918, כחמישה קילומטרים מצפון לצומת גדות ממערב לכביש ומול הכניסה לחניון דרדרה. ניתן להבחין בדרך החביות בבירור הן בשל גובהה מעל פני השטח, הן בשל חומר הדרך המיוחד המשובץ חלוקי נחל אשר שימש לסלילתה והן בשל צמחי המים – קנה וסוף שנשתלו משני צדיה להגנה מפני גלי המים באגם. חלק קטן מהדרך קיים כיום גם ממערב לתעלת הירדן והגישה אליו אפשרית מקיבוץ חולתה.

דרך החביות היא עדות אילמת למסירות ולחלוציות של כל אלה אשר לקחו חלק בסלילתה בימים הרחוקים ההם. דרך החביות היא דוגמה לנחישות, לדמיון, ליצירתיות ולפשטות שאפיינה את דרכו של דוד לסקוב לאורך חייו.

 

קטע מדרך החביות ממערב לתעלת הירדן כיום (באדיבות משפחת לסקוב)

קטע מדרך החביות ממערב לתעלת הירדן כיום (באדיבות משפחת לסקוב)

הישארו מעודכנים

כותרת כותרת

טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט
טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט
טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט
טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט
טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט
טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט
טקסט טקסט טקסט טקסט

מאמרים ועדכונים אחרונים

נגישות

  • גודל פונטים

מקרא נגישות

לתאימות מלאה יש להשתמש בדפדפנים כרום ופיירפוקס
למעבר בין אלמנטים בדף לחץ על מקש ה - Tab, לחזרה אחורה לחץ על צרוף המקשים - Shift + Tab

בכלי נגישות זה ניתן לבצע מספר דברים

  • - להחליף צבעוניות של האתר במחלקת הצבעוניות
  • - להגדיל ולהקטין פונטים ללא שבירות עיצוביות
  • - להדגיש כותרות ולינקים בקו מתאר תחתון
  • - ניתן גם לעבוד מקלדת בלבד ולגלוש באתר
  • - ניתן להפעיל מסמך ללא עיצוב כלל
  • - ניתן לאפס הכול לברירת המחדל

ניתן להגיע למקומות עיקריים בקלות ע"י צירופי המקשים הנ"ל

  • ESC מאפס את האינדקס של המסמך ומציב אותו בתפריט ניווט מהיר
  • ALT + i – כיבוי והדלקת מידע זה
  • ALT + m – מעבר מהיר לתפריט הנגישות
  • ALT + s – מעבר לתפריט ניווט מהיר
  • ALT + 1 – חזרה לדף הבית
  • ALT + 2 – מעבר לתפריט הראשי
  • ALT + 3 – מעבר לתוכן המרכזי בעמוד
  • ALT + 4 – מעבר לחיפוש כללי
  • ALT + 5 – מעבר לדף יצירת קשר

במידה ועוברים בין דפים באתר המידע לגבי הבחירות שביצענו נשמר וממשיך עם הגולש אל הדף הבא