איזה מלך: מדוע נקראים רחובות על שם המלך ג'ורג'

השימוש בשמות רחובות להנצחה הוא חלק בלתי נפרד של התרבות הפוליטית המודרנית. עם השימוש בהם להנצחה השמות נעשים לטקסט רשמי של מורשת היסטורית ותרבותית. רחובות “על שם” משלבים את המורשת בגיאוגרפיה העירונית. הבנאליות לכאורה של שמות הרחובות היא שמאפשרת לשלב את המורשת הרשמית שהם מייצגים במרקם חיי היום־יום של האזרחים ובהקשרים אינטימיים של התנסויות אישיות. בה בעת, חילופי משטר מתבטאים בהסבת שמות רחובות במטרה מוצהרת למחוק את המורשת ההיסטורית המזוהה עם המשטר הישן מהמרחב הציבורי.

כבר ב-1910 החליט ועד שכונת אחוזת בית – לעתיד תל אביב – על קביעת שמות לרחובות השכונה שנבנתה במתכונת “בנה ביתך” ונעשתה לעיר העברית הראשונה. שמות הזיכרון שנקבעו שילבו את המורשת הלאומית בשפת הנוף המקומי. כחלק מההתפתחות העירונית של היישוב היהודי שולבה המורשת הציונית בנוף השמות בשכונות היהודיות בערים המעורבות, בראש ובראשונה בירושלים ובחיפה, ונעשתה גם נוהג שגור במושבות וביישובים העירוניים החדשים שהתפתחו בשנות ה-30. תהליך הנצחת המורשת הערבית-מוסלמית בשמות רחובות החל צובר תאוצה בשנות ה-30 ובא לידי ביטוי בעיקר בשכונות הערביות של ירושלים ושל חיפה ובשמות שניתנו לרחובות מרכזיים ביפו.

לאחר קבלת ההחלטה העקרונית השאלה שעמדה על הפרק הייתה איזה רחוב ייבחר לשאת את שמו של מלך בריטניה. ברור שזה צריך היה להיות רחוב מרכזי: בחירה ברחוב צדדי הייתה עלולה להתפרש כעלבון לאימפריה. לרגל יובל הכסף לתל אביב ב-1934 נקרא רחוב מרכזי על שמו של מאיר דיזנגוף. רחובות מרכזיים אחרים הנציחו את שמם של הרצל, אלנבי ואליעזר בן יהודה.

בהתחשב באילוצים, הבחירה הייתה בין רחוב הירקון ורחוב הכרמל שעבר משני צדדיה של כיכר מגן דוד. עבור בן-ישי, מזכיר ועדת השמות העירונית, הבחירה המועדפת הייתה רחוב הכרמל. כפי שכתב בן-ישי לדיזנגוף, “הרחוב הזה הוא אחד הרחובות המרכזיים בתל אביב, והוא עובר מצד אחד את רחוב אלנבי, כובש הארץ, ומצד שני מקרן בוגרשוב ואילך הוא נפגש עם רחוב דוד המלך ושלמה המלך, באופן שגם השכנות תהיה רצויה לכל המעוניינים בדבר”. 

באפריל 1935 התפרסם כי הוחלט ששמו של המלך ג’ורג’ עתיד להינתן לרחוב הכרמל בקטע שבין כיכר מגן דוד ושדרות בן ציון. בפועל הוחלט כי רחוב המלך ג’ורג’ יוארך לכיוון צפון, החלטה שפירושה היה החלפת שמם של רחוב הכרמל ושל המשכו, רחוב דוד המלך. לא כל תושבי תל אביב ראו בעין יפה את ההחלטה להחליף את שמו של דוד המלך בשמו של המלך ג’ורג’. במכתב ששלח אזרח לעירייה הוא הגדיר את המעשה “שגיאה נוראה”, “עוול גדול” ו”פשע כבד”.

הטקס, שבמהלכו נקרא רחוב מרכזי בתל אביב על שמו של המלך ג’ורג’ החמישי, נערך ב-6 במאי 1935 במסגרת “יום המלך” שצוין ברחבי האימפריה. לציון האירוע ביקשה העירייה מהתושבים להניף דגלים בריטיים ועבריים. בטקס החגיגי בו נכחו נכבדי העיר, מושל המחוז הבריטי וקהל רב, הקריא דיזנגוף איגרת ברכה למלך ג’ורג’ ולמלכה מרי ובה דברי שבח והלל. מושל המחוז הביע את התפעלותו מהתפתחותה של תל אביב. לאחר שדיזנגוף הסיר את הלוט מעל השלט, הסתיים הטקס בנגינת ההמנון הבריטי ו”התקווה” על ידי תזמורת מכבי האש.

עם הקמת מדינת ישראל עלתה שאלת טיהור המורשת הקולוניאלית, המונצחת במרחב הציבורי, על סדר היום העירוני. ביטול השם שדרות המלך ג’ורג’ ביפו 1949 היה עניין בעל אופי פורמאלי: עם איחוד יפו ותל אביב לא היה מקום לשתי הנצחות מרכזיות של המלך הבריטי בעיר המאוחדת. ההיבט הפוליטי שהיה להנצחת מלך בריטניה בעיר העברית הראשונה בא לידי ביטוי במכתב ששלח באוגוסט 1948 תושב תל אביב לראש העיר ובו קבע, כי לאחר סיום המנדט הבריטי השנוא יש להיפטר משמות הרחובות המנציחים את השלטון הבריטי בארץ ישראל. הנושא עלה לדיון בוועדת השמות העירונית. הצעה אחת הייתה לקרוא לרחוב כולו רחוב דוד המלך כדי “להסיר כל זכר וסמל לשלטון הבריטי בישראל”. הצעה אחרת הייתה לשנות את השם לרחוב ג’ורג’ החמישי, בנימוק שיש להשאיר זכר למלך בריטניה שבימיו ניתנה הצהרת בלפור, ולהשמיט את התואר מלך. המלצת הוועדה הייתה להסב את השם לרחוב דוד המלך ולקרוא כיכר על שמו של המלך ג’ורג’.

עבור פרנסי ירושלים העברית החלפת שמות הרחובות שהנציחו את מורשת השלטון הבריטי בירושלים, הייתה בגדר המובן מאליו. במסגרת מחיקת המורשת הבריטית משלטי הרחובות הוסב שמו של רחוב המלכה מרי לרחוב שלומציון המלכה ושל רחוב סטורס לרחוב כורש. היה בכך סימן מובהק לשינוי הריבונות בעיר. אלא שבניגוד לתל אביב או חיפה, בירושלים העברית עמדה שאלת הסבת שמו של רחוב המלך ג’ורג’ במרכזה של מחלוקת פוליטית. מיד עם עזיבת הבריטים את העיר הכריזו שלטים מאולתרים כי שמו של הרחוב הוחלף לרחוב המלך דוד. השינוי לא זכה לאישור רשמי של עיריית ירושלים אך התקבל בקרב הציבור. השם החדש הופיע במפות שנדפסו ב- 1949, ונעשה בו שימוש בעיתונות וברדיו.

בה בעת, סוגיית מחיקת שמו של המלך ג’ורג’ מהמפה העירונית של ירושלים העברית עמדה במרכזה של מחלוקת פוליטית. כשבוע לאחר החלפת השם “מלמטה” דנה ועדה עירונית בשאלה, האם יש להסב את שמו של רחוב המלך ג’ורג’. לעומת ההצעה לאשר את הסבת השם הספונטנית המליץ יצחק בן צבי שלא לשנות את השם משום שהשינוי עלול לגרום נזק מדיני. בדיון נוסף שהתקיים בספטמבר 1948 בוועדת השמות, עלה הטיעון שבתל אביב הוחלט שלא למחוק את שמו של המלך ג’ורג’ משלטי הרחובות בירושלים. באוקטובר 1948 החליטה מועצת העיר שלא להחליף את השם.

לבקשת נציגי “חירות” שב הנושא ועלה לדיון במועצת עיריית ירושלים בנובמבר 1949, בעת שהדיון בגורלה של ירושלים עמד להיות נדון באו”ם. המועצה שבה ואישרה את ההחלטה שלא להסב את שמו של רחוב המלך ג’ורג’. היא גם אישרה את ההחלטה לקרוא לרחוב יוליאן מעתה רחוב המלך דוד. בעקבות החלטת מועצת העירייה שלא לשנות את השם העלה ח”כ יעקב מרידור מ”חירות” את הנושא לדיון בכנסת. לטענתו, החלטת העירייה פירושה היה “להחזיר את הסדר הבריטי על כנו”.  מרידור טען כי משרד החוץ הוא שהנחה את העירייה שלא לשנות את השם. בתשובתו טען בן גוריון שמשרד החוץ לא נתן שום הוראה, וכי שום מוסד מוסמך בירושלים לא החליט על שינוי שמו של רחוב המלך ג’ורג’. ביוזמת נציגי “חירות” במועצת העיר הנושא שב ועלה לדיון במועצה. הוא הועבר לוועדת השמות, שהחליטה פה אחד שלא לשנות את השם והציעה לעירייה להסביר לציבור את ההחלטה. בישיבת המועצה שנערכה בראשית מאי 1950, שבה המועצה ואישרה, בניגוד לדעתו של נציג “חירות”, את החלטתה שלא לשנות את שמו של רחוב המלך ג’ורג’. בשלב זה ירד נושא מחיקת שמו של המלך ג’ורג’ משלטי הרחוב בירושלים מסדר היום העירוני.

גם בחיפה עלתה שאלת החלפת שמות הרחובות המייצגים את המורשת הקולוניאלית הבריטית על סדר היום העירוני, אלא שבניגוד לירושלים ולתל אביב בחיפה לא עמד הנושא במרכזה של מחלוקת פוליטית. לאחר הניצחון היהודי במערכה על העיר באפריל 1948 קבעה ועדה מיוחדת של ועד הדר הכרמל שעסקה בנושא שמות הרחובות, כי בין השמות המנציחים את המנדט הבריטי בעיר שיש להחליפם, משום ש”אינם הולמים את הנסיבות החדשות של חיפה העברית”, היו רחוב סטנטון, שנקרא על שמו של המושל הצבאי הבריטי הראשון של העיר שנודע בעמדותיו האנטי-ציוניות, ושדרות המלך ג’ורג’.

למרות הפניות של ועד הדר הכרמל ושל אזרחים פרטיים בתקופת המעבר שקדמה לבחירות העירוניות שנערכו בשלהי 1950, נמנעה העירייה לפעול בנושא החלפת שמות הרחובות בעיר בנימוק שזה תפקידה של העירייה החדשה שעתידה להיבחר. לאחר בחירתו של אבא חושי לראש העיר נפתחה הדרך להחלפת שמות רחובות. לקראת יום העצמאות השלישי (תשי”א/1951) ביקש ראש העיר להנציח בשלטי הרחובות את מלחמת השחרור ואת עצמאות ישראל. ההנצחה כללה הסבת שמות קיימים, ביניהם כאלה שהנציחו את מורשת השלטון הבריטי. ברשימה שאישרה מועצת העירייה באפריל 1951 נקבע כי שמו של רחוב סטנטון יוסב לרחוב שיבת ציון וכי רחוב המלכים ייקרא רחוב העצמאות. שדרות המלך ג’ורג’ הפכו לרח’ המגינים. חיפה הייתה היחידה מבין שלוש הערים הגדולות ששינתה את שמו של רחוב המלך ג’ורג’.