אכסניית הנשים ע"ש מריה - מוזיאון אסירי המחתרות

ניין “אכסניית הנשים על שם מריה” נבנה בשנות ה-60 של המאה ה-19, בין השנים 1864-1856 על פי תכנונו של האדריכל מרטין איוונוביץ אפינגר, עבור נשים העולות לרגל מרוסיה. זהו מבנה חד קומתי ארוך, שנמצא ברחוב שבטי ישראל 17-19. ומשמש היום את מוזיאון אסירי המחתרות.

מוזיאון אסירי המחתרות בירושלים

צפו במצגת על מוזיאון אסירי המחתרות

מגרש הרוסים נבנה במאה ה-19 על כדי לטפל בדרישה של צליינים עולי רגל בהמוניהם מרוסיה הצארית לירושלים העות’מאנית עבור שירותי לינה, הגנה, הסעדה, שירותי דת ורפואה. הכנסייה הפרבוסלאבית רכשה בשנת 1856 גבעה צחיחה קילומטר מחומות העיר העתיקה, והקימה עליה מבנים למגורי צליינים רוסים. כמו כן נבנו אורוות לסוסים וחניות למרכבות, בית חולים וכנסייה מרשימה. השם שניתן למתחם “מגרש הרוסים” או השם “מוסקוביה” מלשון מוסקוב העיר (מוסקבה). המקום הוחזק על ידי הממשלה הרוסית. 

הכביש מיפו לירושלים שנסלל בשנת 1861 הגביר את זרם הרוסים הצליינים לירושלים, והביקוש לשירותי האכסניות ב”מגרש הרוסים” גבר. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 ועליית השלטון הקומוניסטי בברית המועצות, פסק כמעט לחלוטין זרם הצליינים והמקום ירד מגדולתו. 

מבנה הבניין חד קומתי באורך של כ-110 מטר ורוחב של כ-25 מטר. בשלב הראשון של הבנייה נבנה מסדרון מרכזי החוצה את האגפים השונים ומשני צדדיו אולמות שינה גדולים. בקצהו המזרחי חדרי שירותים. בשלב שני בנו הרוסים עקב מצוקת האכסון עוד שני אגפים שחוברו למבנה, ונסגרו החצרות הפנימיות (סה”כ כ-700 מיטות לערך). 

בשנת 1918, לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי גנרל אלנבי, הבריטים קבעו את מגרש הרוסים כמרכז שלטונם. האזור כולו הוקף בגדרות תיל והכניסות אליו נחסמו (בשל כך זכה לכינוי “בווינגרד”, על שם שר החוץ הבריטי ארנסט בווין). הבריטים הסבו תחילה את אכסניית הנשים לבית הסוהר המרכזי, ‘המרכזייה’ בלשון התקופה. הכלא אכסן בממוצע 250 אסירים בשנות ה-20, ומעל 550 לקראת תום תקופת המנדט. שבועיים לפני עזיבת הבריטים את הארץ פונו האסירים הערבים אל כלא נור-שמס (מזרחית לטול כרם) והיהודים למחנה המעצר עתלית ששוחרר ב-11 מאי 1948.

היום באכסניית הנשים נמצא מוזיאון אסירי המחתרות שהוא אנדרטה חיה למאבק של היישוב במנדט הבריטי. ביקור במקום הוא בעל ערך חינוכי ומגביר את ההזדהות עם לוחמי שלוש המחתרות – “ההגנה”, האצ”ל והלח”י, שבזכותם הושגה העצמאות והוגשם חלום תקומת מדינת ישראל. אין זה רק ביקור במוזיאון אלא באתר ששימש כבית הסוהר המרכזי בתקופת המנדט ובו נכלאו מאות אסירים (רובם אסירים פליליים ערבים). בהדרגה גדל האגף בו נכלאו אסירים פוליטיים יהודים, אסירי המחתרות ועולים בלתי לגליים. בכלא נמצא חדר הגרדום, אם כי אף יהודי לא הוצא להורג במקום זה – הבריטים העבירו את היהודים שנידונו למוות לכלא בעכו. עבודות היד והמכתבים של נשים יהודיות שהיו פעילות במחתרת, מוצגים באחד החדרים (יחד עם עבודות שעשו אסירות) והובאו למוזיאון מכלא הנשים שהיה בבית לחם.

עם עזיבת הבריטים מירושלים פונו כל האסירים מבית הסוהר (מספרם הגיע ל-550) ומגרש הרוסים נכבש במבצע “קלשון”.עם קום מדינת ישראל לא הייתה מודעות מספקת להנצחת הנושא ורק כעבור מספר שנים נפתח באחד מאגפי הבניין “היכל הגבורה” של עמותת אסירי עכו וירושלים. רק לאחר שהעמותה העבירה בשנת 1991 את הבניין לידי יחידת המוזיאונים של משרד הביטחון החל תהליך שיפוץ ושחזור המקום כפי שהיה בתקופת המנדט. שחזור החדרים והמתקנים נעשה על פי עדויות האסירים, המכתבים שנשלחו מהכלא והציורים שצוירו במהלך השהות בכלא, תוך מאמץ להחזיר למקום את האווירה האותנטית. נאספו פריטים וחפצים אוריגינליים וחלק שוחזר בסדנת המוזיאון. בכניסה לכלא מוצגים חפצים ששימשו את הסוהרים והשלטונות, כמו יומן הכלא שנוהל על ידי סוהר באגף היהודי בעברית.

במקום נערכים סיורים מודרכים כולל צפייה בסרטון הממחיש את אווירת ימי המנדט והרקע לייסוד המחתרות. במסלול הסיור חולפים על פני תא אסירים משוחזר, עם המחצלות עליהם ישנו על רצפת הבטון והמדים שהיו עשויים מבד פשוט וגס בצבע חום (“בורש”), עוברים על פני המאפיה, הנגרייה ומחסן הבגדים. לאחר מכן מגיעים לחדר בו התרחשה הדרמה של בריחת 12 אנשי אצ”ל ולח”י בפברואר 1948 באמצעות מנהרה (הם הצליחו להתחבר דרכה לתעלת הביוב וברחו אל מחוץ לגדרות הכלא). כמו כן ניתן לבקר בתאי הצינוק, החצר (שהאסירים הורשו לצאת אליה פעם ביום), המרפאה וחדר הזיכרון בו מוצגים דיוקנותיהם של 17 עולי הגרדום בדור התקומה. חדר בית הכנסת זכור בעיקר בזכות הדמות המופלאה של הרב אריה לוין, “רב האסירים”, שבמשך למעלה מ-20 שנה נהג להגיע ברגל לכלא בשבתות וחגים, ובכל מזג אוויר, מביתו שליד שוק מחנה יהודה.

סמל לנחישות המאבק בבריטים ניתן לראות בחדר הגרדום בו היו אמורים להיות מוצאים להורג מאיר פיינשטיין ומשה ברזאני בכלא בירושלים ולא בעכו, מאחר שהבריטים חששו שארגוני המחתרות ינסו לשחררם במהלך העברתם לכלא עכו. ב-21 באפריל שעות ספורות לפני ביצוע פסק הדין, התאבדו השניים באמצעות רימון, שהוברח חבוי בתוך תפוז. בכניסה למוזיאון בצד ימין נמצאות שתי המצבות שלהם שהובאו לכאן מקבריהם בהר הזיתים ומשמשות כגלעד לזכרם, ובצד שמאל שרידי מצבות שהאסירים יצרו בעת שהותם בכלא.