היהלום שבכתר. מלון אליזבת – אלישבע בטבריה

מתוך “אתרים – המגזין”, גיליון מס’ 1

על מקומו של פיינגולד בתולדות היישוב, דמותו המסתורית, יוזמותיו בתחום העיתונות, מפעלי הבנייה שלו בירושלים, תל אביב ועפולה, הקמתם של בתי מלון בחסותו בתל אביב ועוד כהנה וכהנה מפעלים נכתב רבות. דמותו הססגונית, קשריו עם חברי הכת “בריטיש איזראילייטס” ((British Israelites ותמיכתו בהם בכתבי העת שערך, נישואיו לאליזבת קולוויל (Colvile), נערה נוצרייה יתומה ממוצא סקוטי, בת לוויה של אחת הנשים הפעילות של הכת, מרגרט אליס פלמר (Plamer), עוררו את דמיונם של המלעיזים שהאשימו אותו בהמרת דת ובכוונות מיסיונריות. שמו יצא בירושלים כ”פיינגולד המומר” וש”י עגנון הנציח אותתו בספרו “תמול שלשום” בכינוי “המשומד”. מחקרם של אליאב ולנג מציג את פעילותו העסקית הענפה, שהתאפשרה הודות לתמיכה ולמימון של מרגרט פלמר ובסיועו של אחיו, אייזיק פיינגולד, ששימש כמנהל עסקי הנדל”ן של שלמה פיינגולד.

במאמר זה תוצג גולת הכותרת של מפעליו בארץ ישראל, מפעל שהוביל בסופו של דבר גם לקריסתו הכלכלית, אך לפחות הותיר את חותמו על העיר טבריה גם שנים רבות לאחר מכן. מטרת המאמר לחשוף דמויות ואירועים שנקשרו במלון, הקנו לו את ערכו ומסבירים את החשיבות בהחלטה לשמרו. באירועים אלה נכללים: תכנון המלון, שלבי בנייתו ומאבקים בין פועלים בעת בנייתו. כל אירוע זכאי לבחינה נפרדת. בסופו של דבר מתחברים האירועים ויוצרים יחד את המצרף הייחודי המצדיק הכרזה על בניין כנכס היסטורי ראוי לשימור.

תכנון מלון אליזבטה, חשיפתן של עובדות חדשות

רכישתן של תכניות המלון על ידי עמוס ישכיל, צייר ואמן המתגורר בטבריה מזה שנים רבות, חשפה מידע שלא היה ידוע עד כה – דב הרשקוביץ היה האדריכל שעל בסיס עבודותיו נבנה המלון. התעקשותו של ישכיל הובילה לבחינה ובדיקה מחודשים, וככל שהעמקנו לחקור נפרשה לפנינו יריעה שלמה של מאבקים, חילופי דברים ועובדות חדשות. חידוש נוסף הוא חלקם של המתכנן פטריק גדס והאדריכל יהושע סלנט בתכנון השכונה וקביעת מיקומו של המלון.

עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה החלה טבריה מתעוררת מהדלות, ההזנחה והקיפאון שאפיינו את העיר תחת השלטון העותמאני. שנות המנדט הבריטי הראשונות התאפיינו בתנופת בנייה ויציאה מחומות העיר העתיקה. העיר הפכה למוקד עירוני לפועלי העלייה השלישית, שהתארגנו בסביבה במסגרת גדוד העבודה ע”ש יוסף טרומפלדור. הפועלים חנו ועבדו באזור בסלילת כבישים ועבודות יזומות אותן סיפק השלטון המנדטורי ובהמשך עבדו גם בהקמת מלון פיינגולד. טבריה הייתה עיר מעורבת ובתום מלחמת העולם הראשונה התגוררו בה כ-7,000 תושבים, מהם כ- 4,500 יהודים. טבריה הייתה לעיר המעורבת הראשונה, שבה כיהן משנת 1928 ראש עיר יהודי – זאכי אלחדיף.

העיר העתיקה הייתה צרה מלהכיל את המשפחות היהודיות החדשות שהצטרפו אליה ועד מהרה החלה התארגנות של תושבי העיר, בסיוע ועד הצירים, להקמתה של שכונה יהודית חדשה. אגודת אחוזת בית יזמה את הקמתה של השכונה היהודית החדשה במורדות ההר הצפוני-מערבי, שנקראה שכונת קריית שמואל, לכבודו של הנציב העליון הראשון הרברט סמואל.

דויד אידר, ממלא מקום יושב ראש ועד הצירים, היה זה שהמליץ בפני ארתור רופין לשכור את שירותיו של המומחה בתכנון ערי גנים בעולם, הפרופ’ פטריק גדס. לדבריו, גדס היה בעל הכישורים הנדרשים, ידע בתחום שימור ושילוב העבר עם הצרכים המודרניים של סניטציה, גינון, מבני ציבור ועוד. בעקבות המלצתו פנה רופין לגדס וביקש ממנו להציג מספר תכניות אותן ביקשה ההנהלה הציונית לקדם: תכנית אב עירונית לירושלים, חיפה ותל אביב, ותכנית להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים. בטבריה התבקש גדס לתכנן מחדש את חמי טבריה ואת השכונה היהודית החדשה. 

לעבודה בטבריה צרף אליו גדס את האדריכל יהושע סלנט, ובשנת 1921 הגישו השניים לוועד האגודה את התכנית להקמת שכונת הגנים החדשה בטבריה. הם קבעו לצד הבתים גנים ציבוריים, בית מרחץ, בית חולים, בית ספר, שוק, מרכז מסחרי, מושב זקנים, בית יתומים, בריכת מים וגם בית מלון. בתוך פרק זמן קצר החלה האגודה למכור חלקות לבנייה ובתיה הראשונים של השכונה החלו לקום. עיון בתכנית של השכונה מלמד כי המתכננים ייעדו חלקה בת כחמישה דונם להקמת המלון ואף הוסיפו קו מתאר של מבנה בעל כיפה המזכיר בצורתו את המלון שהוקם. 

צילום אוויר של הצלם זולטן קלוגר, 1937 ובו הקטע המקביל לתכנית, אצ”מ 1274301 PHKH

אליאב ולנג ציינו כי בכל תקופת פעילותו בטבריה לא התעורר שום ספק לגבי יהדותו של פיינגולד, הכול ראו בו יהודי כשר. לימים גם נקבר בבית העלמין של טבריה מבלי ששאלת יהדותו עוררה עניין כלשהו. אשתו אליזבת נפטרה בשנת 1915 לאחר מחלה ממושכת, בשעה שבני הזוג פיינגולד שהו באלכסנדריה בעקבות גירוש האוכלוסייה היהודית בעלת הנתינות הזרה במהלך מלחמת העולם הראשונה על ידי השלטונות העותמאנים. בטבריה נשא פיינגולד לאישה שנייה, את יהודית, בת הרב הרמן שנדל ((Shandel מרמסגייט שבאנגליה. יהודית עלתה לארץ ישראל בשנת 1917.

ממלון פיינגולד לבית המרגוע ותיאטרון אליזבטה

מה הביא את פיינגולד ומרגרט פלמר לטבריה? ההצלחה בתחומי הבנייה בירושלים הניעה את פיינגולד ליזום, בשנת 1925, את הקמתו של מרכז מסחרי-תרבותי בעפולה. יתכן שהעברת מוקד הפעילות לצפונה של הארץ משכה את פיינגולד לטבריה, שם נהג ללון במלון “טבריה”, שהיה בבעלות משפחת גרוסמן. יתכן שחיכוכים בין בעלי המלון לפיינגולד הניעו אותו לשאוף להקים מלון משלו שיעלה ביופיו ובאיכויותיו על כל בתי המלון שהיו עד אז בארץ. קהל היעד מבחינתו היו תיירים צליינים שנהגו לפקוד את האזור זה מאות בשנים.

תכנון המלון, שבתחילת הדרך כונה על ידי הרשויות והציבור מלון פיינגולד, נמסר לאדריכל זלמן אקסלרוד. עד כה לא נמצאה התכנית המקורית של הבנייה, אך מתוך ההתכתבות בין פיינגולד, אקסלרוד והעירייה, ובהמשך ממסמכי התביעה המשפטית שהגיש אקסלרוד נגד פיינגולד בעניין החוב הכספי וזכייתו במשפט, כפי שיוצג בהמשך, ניתן להניח כי אקסלרוד היה זה שקיבל עליו את התכנון והביצוע הראשוני של בניית המלון. יתכן שהיה זה האדריכל סלנט, שנתן בתחילת הדרך את ההשראה למבנה מיוחד בעל כיפות.

עד מהרה התגלע סכסוך בין פיינגולד לאקסלרוד. ב-30 בדצמבר 1926 כתב פיינגולד מכתב לראש עיריית טבריה בו הודיע כי שלח מכתב באמצעות הנוטריון הציבורי של טבריה לאדריכל ז. אקסלרוד. במכתב לאדריכל הדגיש כי אם ימשיך להזניח את מחויבותו לבניית סנטריום אליזבת ההולך ונבנה בטבריה, יאלץ להפקיד את המשך הבנייה בידיו של ארכיטקט אמין ושקדן יותר. פיינגולד הקציב לאקסלרוד 48 שעות מקבלת המכתב להגיע למלון ולהמשיך בפיקוח על הבניין. אקסלרוד לא הגיב לפנייה, ומאחר שהפרויקט סבל באופן ניכר מהתנהלות זו, החליט פיינגולד לפנות למהנדס אהרון שורבלט, שייקח על עצמו את הביצוע, זאת כדי למנוע פגיעה בהמשך העבודה. כך יצא אקסלרוד מהתמונה ובמקומו התמנה כמהנדס והמפקח על הבנייה שורצבלט.

המחלקה הטכנית של העירייה ונציג מחלקת הבריאות המנדטורית פקדו מידי פעם את המקום והתריעו: “ביקרנו בבניינו של מר פיינגולד בקרית שמואל ומצאנו שחלק הבניין שכבר נבנה לא נבנה לפי התכנית המאושרת ממשרד הבריאות הממשלתי המרכזי, ולפי האישור מוועדת הבניין המקומית, ויש בו הרבה שינויים.”

בשלב זה נכנס לתמונה אדריכל נוסף, דב בוריס הרשקוביץ. הרשקוביץ היה האדריכל השני של עיריית תל אביב, בין השנים 1923-1925. לאחר שנתיים מאומצות בתפקיד מהנדס העירייה חש הרשקוביץ שאינו יכול “לשאת באחריות בעד המחלקה”, בעומס העבודה והאחריות כמהנדס העירייה, ובנוסף “משכורתי שקבעו לי חשבתי ללא מספיקה […] המלחמה התמידית עם רוב הבונים והבנאים המשתדלים בכל האמצעים להפר את חוקי הבנייה”. בספטמבר 1925 הגיש את התפטרותו. לאחר שהתפנה מעבודתו הציבורית חיפש עבודות פרטיות ואחת מהן הייתה תכנון מחדש של מלון אליזבת. עד היום לא זכה הרשקוביץ לכל אזכור בהקשר של מלון אליזבת, וזה החידוש המרכזי של מאמר זה.

במהלך 1927 גובשו ככל הנראה התכניות הסופיות של מלון אליזבת. בחודש מאי 1927 הגישו פלמר ופיינגולד את התכניות הסופיות לאישור העירייה לבנות את The Elizabetha Haven of Rest , וזאת לדבריהם בהתאם לדרישות מחלקת הבריאות המנדטורית. הם נדרשו לשלם תוספת של מס בניין “לפי המפות החדשות”, בסה”כ 518 מ”ר בשלוש הקומות ועוד 33 מ”ר גזוזטראות. בסוף דצמבר 1927 שלחו פלמר ופיינגולד תכנית נוספת ובה תוספת של חדרים בקומה השלישית, וגם כאן נדרשו לתשלום מס נוסף ל-208.9 מ”ר בניין ו-33 מ”ר גזוזטראות. מתכתובת זו ניתן להסיק שבמהלך כל תקופת הבנייה עבר המבנה שינויים ותכנון מחדש עד שהגיע לתוצאה הסופית.

לקראת סיום הבנייה הפנו הבעלים בקשה להקמת גדר אבן היקפית. גם כאן נקלעו היזמים לסכסוך עם העירייה ובסופו חתמו על התחייבות “להרוס את הגדר שהעירייה הרשתה לנו להקימו על יד רחוב ביאליק ולבנותו מחדש אחרי שנקבל הודעה בכתב”. הסיבה לסכסוך הייתה החלטת העירייה שרוחבו של רחוב ביאליק יעמוד על 16 מטרים. כמו כן נדרשו להרוס את הגדר ברחוב “ח” [כיום אחד העם] ולהקימו מחדש בהתאם לתכנית שכונת אחוזת בית ולהוראות מהנדס העירייה. ובכך לא היה די. לקראת פתיחת המלון ביקש פיינגולד רישיון כניסה לאוטומובילים דרך רחוב שוויצר וכניסה נוספת מהגן הקטן הסמוך. “לעשות כניסה בשביל אוטומובילים מצד רחוב ח’ במקום שיותר מתאים מצד הטכני וגם מתוך ביטחון הציבור”.

שורצבלט, הפעם בתפקיד מהנדס העירייה, הגיע למקום כדי לבחון את העבודות בשטח והתברר לו: “שכבודו לא מתחשב לגמרי עם ההסכם של יום אתמול ומסדר לו דרכי כניסה אחרים היכולים לגרום נזק מצד ביטחון הציבור”. שוב התחייב פיינגולד לפעול כפי שהובטח ולסדר את “הכניסה לאוטומובילים רק מרח’ ח’ ודרך רגלית לבאי התיאטרון”. לקראת פתיחת המלון הודיע פיינגולד כי המלון יישא את שם אשתו המנוחה אליזבת.

בעיתונות הופיעו תיאורים מפורטים של העיצוב המפואר של הבניין. האגף השמאלי יועד לשמש כתיאטרון. בחלק זה נבנה אולם גדול ובו כ- 500 מקומות ישיבה. היציע והתאים היו מרופדים בבד קטיפה אדום ומהתקרות השתלשלו נברשות נטיפי זכוכית. באגף אחר נבנה מלון בן שתי קומות ובו 80 חדרים ואולם לנשפי ריקודים עם רצפת פרקט. גובה התקרה היה כשישה מטרים. גרם מדרגות מפואר, מערכות כלים יוקרתיים ((Wedgwood, בר ובו מוזג משקאות מקצועי, קידמו את פני האורחים. האולמות בשני האגפים נבנו בשיטה מודרנית של קורות בטון ערוכות שתי וערב – הישג הנדסי יוצא דופן בשנים ההן. מספר כותבים ייחסו את הבנייה לאדריכלים בריטים, אולם בכל התכתובות בנות התקופה שאיתרתי עד כה, אין כל אזכור למעורבותם של אדריכלים בריטים. יתכן שיש פה התייחסות מוקדמת לעבודתו הראשונית והצעתם של גדס וסלנט. כאן המקום להעניק את זכות היוצרים למלון אליזבת לאדריכל הרשקוביץ. החלק ההנדסי המורכב של הבנייה היו הכיפות וכאן הוכיח הרשקוביץ את מלוא כישוריו ההנדסיים והאדריכליים. בספר תולדות האמנות נכתב על הרשקוביץ: “על יכולתו ההנדסית מעידה המסורת האומרת שהוזמן על ידי מגידוביץ’ על מנת להשלים את כיפת בית הכנסת הגדול בתל אביב”. האדריכל יהודה מגידוביץ’ מגידו, שהיה מהנדס העירייה הראשון של תל אביב, תכנן את בית הכנסת הגדול בשנת 1924. ניתן להניח שהניסיון שרכש הרשקוביץ בעבודה זו סייע לו בהמשך בתכנון ובביצוע של הכיפות המורכבות של מלון אליזבת.

המלון בשנות ה-60

המאבק על הבנייה

עד כה הוצג תהליך הקמתו של המלון מההיבט התכנוני, היזמים והעירייה, רישיונות וכו’. פן נוסף ומעניין בסיפור זה הוא ביצוע העבודה בפועל. העבודה בבניית המלון הקלה על מצב האבטלה הקשה בעיר, היו אלה ימי המשבר הכלכלי ומצב האבטלה בארץ החמיר, והנה בטבריה נמצאה עבודה לעשרות פועלים. במקביל לבנייתו של בית החולים על שם שוויצר בקרית שמואל נבנה מלון פיינגולד. ועד אחוזת בית בחן מדי פעם את סוגיית העסקת יהודים בבניית השכונה. בשנת 1925 קיבל ועד האגודה החלטה לחפש דרכים להשלטת העבודה העברית בבנייה. אחת ההצעות הייתה ביטול חוזים של אלה שאינם עובדים בעבודה עברית. במכתב שנשלח ככל הנראה למשרד ההסתדרות בחיפה, כתב ראש העירייה זאכי אלחדיף למר בינה: “בהמשך לשיחה טלפונית שהייתה לי עם כבודו, אתכבד להודיעו שמועצת פועלי טבריה הודיעה לי שמספר הפועלים המקסימלי שמר פיינגולד מעסיק בבניינו בטבריה הוא 30 פועל ליום”. אך גם בהיבט הזה הדברים לא התנהלו על מי מנוחות.

בבניית המלון הועסקו הפועלים המקומיים ילידי טבריה, ופועלים מקרב קבוצת גורדוניה. ארגון העבודה התבצע בחסות ההסתדרות, לשכת העבודה וסולל בונה. הפועלים המקומיים דרשו להעמיד את הפועל הספרדי בראש סולם מקבלי העבודה מכיוון שהוא בן העיר והוא זקוק לעבודה, אך לשכת העבודה העדיפה דווקא את קבוצת הפועלים המאורגנים בטענה שהם הכירו את העבודה והיו מוכנים לקבל אחריות על הביצוע.

אחד מבני העיר הצליח לארגן את הפועלים הספרדים במחאה על מתן עדיפות לקבוצת גורדוניה ועד מהרה פרץ סכסוך בין קבוצות הפועלים, שהגיע עד התנפלות ומכות. פיינגולד עירב את המשטרה המקומית בסכסוך וזו הפרידה בין הניצים ועצרה את המכים. צבי ניסנוב ויוסף נחמני שחררו את המתפרעים מהמעצר בבית המשטרה.

נושא נוסף שזכה להתדיינות ציבורית בטבריה הייתה העובדה שבקיץ 1929 הועסקו בקריית שמואל פועלים בשבת. מבירור שערך ראש העירייה זאכי אלחדיף נמסר לו “שחלק מהפועלים היו פועליו של פיינגולד, וכאשר למחרת אחד מפקידי העירייה פנה בשאלה לבא-כוח פיינגולד, מדוע מעסיקים פועלים ערבים ביום שבת, התשובה הייתה כי “בניין פיינגולד הוא מוסד אנגלי ואינו מוסד יהודי”. האם יש בתשובה זו לעמוד על מהות עסקיהם של פלמר ופיינגולד, ומדוע לא נהגו כמנהג השכונה? לא ידוע.

אחרית דבר

טקס פתיחת בית המלון זכה כאמור לסקירה מקיפה על ידי עיתוני התקופה. נכתב כי האורחים התקבלו בנגינת “התקווה” ועל המלון התנוססו הדגל הבריטי והדגל העברי (ראו בתמונה בפתח המאמר). המלון הפך מוקד משיכה לתיירים, צליינים ונופשים יהודים. צינורות מים הובילו מים מינרלים מחמי טבריה למלון לנוחיותם של האורחים. ותיקי האזור זכרו כי בני נוער מעמק הירדן ואיכרים מהגליל התחתון נהרו בעגלות רתומות לפרדות כדי לחזות בהופעות של תיאטרון “אוהל” ו”הבימה” שהתקיימו במלון.

מספר חודשים לאחר האירוע המרשים החלה מתגלגלת תביעה משפטית נגד הגברת פלמר ופיינגולד. אקסלרוד לא קיבל תמורה עבור עבודתו ופנה לעיריית טבריה בבקשה שיסייעו לו לאתר מסמכים הנוגעים לבנייה – רישיונות ותכתובות עם העירייה. כמו כן ביקש אקסלרוד לעיין בתוכניות שהגיש הרשקוביץ על פיהם בוצעה העבודה. יתכן וביקש לבדוק אם נעשה שימוש בתכניותיו הראשוניות. פיינגולד ופלמר פנו גם הם לעירייה בבקשה שיסייעו להם באיתור תכניות הבנייה, שבאופן מפתיע נעלמו מהמלון. אקסלרוד זכה בתביעה וקיבל פיצוי כספי ומגרש לבנייה ברחוב רוטשילד 26 בתל אביב עליו הקים בית. ככל הנראה היה זה אקורד הפתיחה לפשיטת הרגל של פיינגולד ופלמר, שהוכרזו ככאלה בתחילת 1931.

בפברואר 1934 עבר ניהול מלון אלישבע לניהולו של פנסיון זלצמן. פיינגולד, רעייתו ופלמר המשיכו להתגורר במלון עד פטירתו של פיינגולד בי”ז באב תרצ”ה (1935), והוא בן 70. פיינגולד נקבר בבית העלמין בטבריה ועל מצבנו נחקקו הדברים: “חלוץ נאמן לארץ ישראל וליושביה שלמה בן דוד פיינגולד”. בא’ אלול תרצ”ה נשלח ליהודית פיינגולד מכתב המאשר תשלום של 56 לא”י “בעד קבורת בעלה המנוח”. יש לציין שהיה זה סכום גבוה לעין ערוך מדמי הקבורה המקובלים באותה התקופה.

זמן קצר אחר כך עקרה מרגרט פלמר מטבריה ועברה להתגורר במושבה הגרמנית בירושלים. פלמר מתה בשנת 1944. יהודית פייגולד הוסיפה להתגורר במלון וחיה בדוחק רב עד פטירתה בשנת 1953.

במהלך מלחמת העולם השנייה שימש המלון את הקצונה הבריטית שפעלה במקום. בשנות ה-50 התחדש המלון ושמו הוסב למלון גנוסר ולצידו המשיך לפעול בית הקולנוע אלישבע. בסוף שנות ה-60 נסגרו סופית שעריו של המלון ומאז הוא עומד בשיממונו. שיני הזמן עשו את שלהם ולאחר שפרצה שרפה במקום יזמו המועצה לשימור אתרים ועיריית טבריה שיפוץ חיצוני למבנה. הכיפה המיוחדת שהיוותה את סמלו של המלון הוסרה, אך השם, מלון גנוסר, עדיין מתנוסס בפתח הבניין מעל גרם המדרגות המהודר.

החלטת המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל לתמוך בשימור “כתם הפז” של טבריה נבעה מההכרה במגוון ערכיו ובחשיבותם לאוכלוסייה המקומית, תושבי העיר טבריה, כמו גם למבקרים בעיר ולשאר אזרחי ישראל. המבנה מצטיין בייחודו האדריכלי, משקף אירועי עבר ואורחות חיים שעברו מהעולם, נקשר בדמויות ששבות ונזכרות במקומות שונים בישראל, מרמז על עברה המפואר של העיר טבריה ומזמין מקבלי החלטות לשוב ולבחון את נופי העיר ואת נכסיה ההיסטוריים, לטפחם ולפתחם למען הדור הנוכחי ודור העתיד.