הנוף וחלקו בתפיסת שימור מורשת תרבות

ההגדרות שתוארו לעיל מצביעות על מגמה להרחיב את רשימת הנכסים הראויים לשימור ולכלול בה מכלולים וחטיבות גדולות החובקות נוף ומרקמים בנויים שהאיחוד הוא שמייחדן. מגמה זו תואמת נטייה גוברת במדינות שונות בעולם ליצור הגדרות מכלילות לתופעות נופיות ומרקמיות.

בגלל היקפו של הנושא אציג תופעה זו בנושא אחד – ניסיונות לכלול בהגדרת השטחים הפתוחים מרחבים כפריים. לנטייה זו שתי סיבות: האחת – לחצי פיתוח מסיביים הקיימים במדינות רבות. השנייה – תכונות דומות של שני המרחבים, המדגישים את שונותם מהמרקמים העירוניים המפותחים באינטנסיביות רבה; שונות המקדמת את הגדרתם כמוצר ציבורי המכיל ערכי מורשת, ערכים אקולוגיים וטבעיים ומאפשרת שימוש בהם לצורכי פנאי ונופש.

ישראל
בישראל התחזקה גישה זאת בשנות ה-90 בעקבות גלי הגירה גדולים ובגלל תמורות כלכליות, חברתיות ואידיאולוגיות במרחב הכפרי. אלא שהדיון בהכללת המרחבים הכפריים בשטחים הפתוחים בישראל שונה ממדינות העולם בכמה נושאים: 1. עוצמת השינויים הדמוגרפיים 2. שטח קטן ומצומצם 3. “החלום האמריקני” לבית צמוד קרקע והמאפיינים הישראליים: תחרות גבוהה על קרקע ואידיאולוגיה חברתית ופוליטית המקנה לקרקע משמעויות חברתיות ותרבותיות 4. ייחודן, הן המתארי הן החברתי-תרבותי ואידיאולוגי של צורות ההתיישבות הכפרית בישראל.

ההכרה בייחודה של ההתיישבות הכפרית ככלל וההתיישבות העובדת בפרט, הקריאה לשמור על שטחים פתוחים – למרות האילוצים הדמוגרפיים, והדרישה לתת מענה לצרכי הפיתוח הייחודיים של ישראל מאתגרים את מערכת התכנון בישראל. ואכן, מגמת התכנון במרחב הכפרי השתנתה מעיסוק בשמירת קרקע לצרכי עיבוד חקלאי, לעיסוק רחב יותר, המדגיש את שמירתה כחלק משטחים פתוחים וכנופים כפריים המייצגים מורשת תרבותית ואידיאולוגיה התיישבותית ומבליטים את ייחודו של המרחב הישראלי.

העיסוק בהגדרות הנופים בישראל וביחסם למרחבים כפריים הוא חלק מהתפתחויות כלכליות וחברתיות המאפיינות את העולם כולו: תמורות טכנולוגיות בעיבוד שטחים חקלאיים וצמצום בכוח עבודה; דיון במהותו של צדק רב-דורי על פיו זכאים גם הדורות הבאים ליהנות מנכסי טבע ותרבות; זהות ערכית של טבע ותרבות; חיפוש אחר “נופים אחרים” השונים במהותם מהנופים העירוניים. בישראל לדיון זה חשיבות בגלל לחצי הפיתוח והחשש מפגיעה בשטחים פתוחים ובגלל הייחוד התרבותי והאידיאולוגי של המרחב הכפרי.
.
שיטות לסיווג מכלולים של מרחבים פתוחים, כפריים ונכסי מורשת תרבות
באנגליה פותחה בשנת 1999 שיטה לסיווג נופים כפריים שייחסה משקל רב למאפייני תכסית, זאת בניגוד לניתוחים אחרים שהדגישו בעיקר את הנוף הפיסי-אקולוגי. המניע לחיבור השיטה היה רצונה של רשות המרחב הכפרי הבריטי לשמר את הדימוי המרכזי של אנגליה כארץ של נופים כפריים.

השיטה האנגלית הבחינה בין יחידת נוף טיפוסית לחטיבה נופית הכוללת מספר יחידות נוף טיפוסיות. כל יחידת נוף נבחנה על פי מאפיינים פיסיים, תכסית, תרבות ומורשת. במקומות בהם נמצאו יחידות נוף בעלות מאפיינים דומים הוגדרה חטיבת נוף. יחידות נוף וחטיבות הנוף נבחנו בשלוש רמות מרחביות: מקומית, אזורית וארצית.

רשות הגנים הלאומיים של ארצות הברית (National Parks Authority) מיינה גם היא את נופי תרבותה, נופים בהם מתקיים מפגש בין הנוף הטבעי ליצירה התרבותית. המיון הדגיש את הממד ההיסטורי ואת המאפיינים הנופיים והציג חלוקה על פי 11 מרכיבים: שימושי קרקע ופעילויות; ארגון מרחבי-צורני; התאמה לסביבה הטבעית; מסורת מקומית; דרכים; תיחום וגבולות; צמחיה הקשורה בשימושי קרקע; מבנים; מקבצים; שרידים ארכיאולוגיים; פריטים בודדים;

התכונה הבולטת בהגדרות השונות הינה המפגש המתקיים בין סביבות להן תכונות חברתיות-תרבותיות דומות והדגש על הרצף הנוצר, שייחודו נובע מסיכום כל חלקיו. העיסוק הגדל בשטחים פתוחים כמו גם ההכרה בחשיבותם של מכלולי מורשת המפגישים בין נוף טבעי ליצירה תרבותית מוחשית, ההבחנה שבמקרים רבים סמוכים אלה אצל אלה או אף נכללים האחד בתוך תחומו של האחר, קוראים לדיון ברצף הנוצר, ביתרונותיו ותרומתו לדמותה הייחודית של כל מדינה.

מערכות התכנון בישראל ערות למגמה העולמית וכוללות בתכניות המתאר הארציות (תמ”א) המתפרסמות בשנים האחרונות הגדרות וכלים שעניינם מכלולי נוף ומורשת (כזו תמ”א 31 ותמ”א 35). תכנית מתאר מחוזיות (תמ”מ) משתלבות במגמה זו גם כן. אלא שתכניות אלה החרדות ל”דמותה של הארץ” (כלשונה של תמ”א 35) מעלות גם חששות לאובדן היחס לנכסים המוחשיים ולערכם הייחודי, לחוסר דרישה והקפדה לסקר ותיעוד ראוי, להעדפת רגישותם של השטחים הפתוחים על פני הנכסים הבנויים הקיימים בהם, להכללה המקדשת את הטשטוש ומבטלת את הבלטתו של הפריט הבודד ואת ייחודו.