"חזיונות בלתי פוסקים" - אודות אריך מנדלסון

מתוך “אתרים” – גיליון מס’ 50

קשה לחשוב על אדריכל אשר השפיע יותר על התפתחות השפה האדריכלית של תל אביב יותר מאשר אריך מנדלסון, אף כי לא ידוע לנו על תיעוד מובהק של ביקורו של מנדלסון בעיר. העדות הקרובה ביותר ניתנה על ידי האדריכל הלל שוקן, שאביו זלמן שוקן היה אחראי על הזמנת תכנון רשת בתי הכלבו הנודעים בברלין על ידי מנדלסון ועל תכנון ביתו הפרטי בירושלים והספרייה שלידה המוכרת בשם “ספריית שוקן”. שוקן סיפר על פגישה שנערכה בסלון ביתה של לואיז, אשתו של מנדלסון, בדירה בצפונה של תל אביב.

מנדלסון עצמו היה מאד מסוייג מ”הסגנון התל אביבי” וראה בו מעין חיקוי של עבודותיו המוקדמות. עם זאת, נראה שהשפעתו של מנדלסון חורגת מעבר לתפיסה אסתטית או לסגנון. מנדלסון ראה בבניין מכונה. תפיסה זו קיבלה ביטוי מובהק בפרויקט הראשון שלו, מגדל איינשטיין בפוצדאם (Potsdam) ליד ברלין. המבנה יועד להקמת מגדל תצפית ועוצב בצורה של מכונה, שכל תפקידה הוא למלא אחר הייעוד הטכנולוגי הפרוגרמתי שלו. המבנה עוצב בהשפעת סקיצות מוקדמות שצייר מנדלסון בשנותיו הראשונות כאדריכל ובהן שאב השראה מצורות בטבע, בקווים אמורפיים מתעגלים ורכים. קווים אלה מציגים אורגניזם המתפתח מתוך אבולוציה של התאמה אל הפונקציה אותה הוא נדרש לשרת.

אריך מנדלסון – סקיצה דמיונית (מתוך הסרט “חזיונות בלתי פוסקים”)

מנדלסון נהג לצייר את בנייניו בקווים חופשיים. הסקיצות שלו צויירו תחילה במחילות הצבא בזמן קרבות מלחמת העולם הראשונה, ונשלחו ללואיז, אז בת 16. לואיז התאהבה בו וביצירתו, על אף שלא נמנתה על המעמד החברתי הנדרש, ויצאה למסע הארוך של הקריירה רבת התהפוכות של בעלה. היא עצמה היתה צ’לנית שנהגה לנגן אפילו עם אלברט איינשטיין הכנר החובב, שהגיע אליה בסירה מצדו השני של הנהר. לואיז כתבה לבעלה מעל ל-1,000 מכתבים, וקיימה איתו דיון בלתי פוסק בעבודתו ובהשלכות הרחבות של תהפוכות העולם שעברו יחד, על עבודתו ועל תפיסותיו האדריכליות.

אריך מנדלסון ואשתו לואיז (מתוך הסרט “חזיונות בלתי פוסקים”)

מנדלסון ראה בפלסטינה חזון מתגשם שהוא רחב הרבה יותר מסך מבניו האדריכליים. הגשמת החזון הציוני הייתה בעיניו סוג של פלא, נס של תחייה המתקיים על רקע ארץ המדבר שבה פעלו נביאי התנ”ך עליהם גדל. מנדלסון שאף לקבל תפקיד מרכזי בעיצוב דמותה של הבנייה היהודית החדשה, הוא רצה לקבל סמכויות ברורות מהשלטונות המנדטוריים. בהיותו פרפקציוניסט המכיר בכישוריו, הוא התקשה להסתגל למה שנתפס בעיניו כמנטליות מקומית, הרחוקה מהארגון והסדר שאליהם הורגל בגרמניה. כגודל הציפייה, כך גדלו בקרבו האכזבה והביקורת המרה, שבסופם ארז כליו והמשיך מערבה. ייתכן שהוא אכן לא התאים לתנאים הקשים של ימיה הראשונים של המדינה שבדרך וייתכן גם שהיישוב היהודי החמיץ את ההזדמנות להבין את גודל השעה, שבה גאון יחיד בדורו מציע את שירותיו ואת התמסרותו המוחלטת למפעל שהיה אולי המרשים ביותר בהיסטוריה המודרנית.

את סופו של הסיפור תצטרכו לראות בסרט “חזיונות בלתי פוסקים”, יצירה קולנועית ייחודית ואיכותית בפני עצמה, שנראה כי תרומתה לשיח האדריכלי העולמי, תוסיף לנו בישראל עוד ממד של גאווה, בצלו הגדול של אחד מענקי אדריכלות המאה ה-20.