לשמר ולחנך – סיפורו המדהים של פרדס מינקוב

במקרים בהם ממוקם האתר בלבו של אזור הנתון ללחצי פיתוח, נוסף לו תפקיד – לשמש ‘נוף אחר’ לסביבה בתוכה הוא ממוקם. במקרים אלה, לחזותו של האתר, לבולטות הנופית שלו ולשונותו הפיסית מהמרקם בו הוא ממוקם, השלכות על חשיבותו ועל היחס אליו מצד מבקרים או החולפים לצדו. מצב זה מעורר לא פעם עניין אצל גורמים שונים, המוכנים לשתף פעולה כדי לשמר את האתר, להבליט את ייחודו ולעודד את פיתוחו. בתהליך זה שותפים רשויות מקומיות, רשויות ממלכתיות וגם גורמים פרטיים. כל אלה מבקשים ליהנות מהאתר הנאה כלכלית, חינוכית ותרבותית אך גם הנאה הנצחתית – ההכרה בתפקידו להנציח תקופה ודמויות שנקשרו בו וביכולתו להעביר מסרים.

אתר הפרדסנות על שם מינקוב ברחובות מתאפיין בכל אלה. האתר שונה בחזותו הסגנונית מהבניינים המודרניים של פארק התעשייה והמדע שלידו הוא ממוקם, והוא נתון לאחריות שתי רשויות – רחובות ונס ציונה. מיקומו סמוך לכביש עוקף רחובות ולטיילת המשמשת הולכי רגל ורוכבי אופניים, והוא מייצג “ביארה” יהודית: מבני פרדס תחומים בחומה, הכוללים מתקני מים והשקיה שאפיינו את בעלי הפרדסים הערבים בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. בנוסף לכל אלה להנצחה תפקיד חשוב בשימורו ובפיתוחו.

 

רכישת האדמה וייסוד ביארת מינקוב

בשנת 1904 רכש זלמן מינקוב, תושב רחובות ואיש העלייה הראשונה, 100 דונם מאדמות חברת קדימה. הקרקע הייתה סמוכה לדרך שהוליכה מיבנה לרמלה ולוד בנתיב דרך הים הקדומה – וייה מאריס. מינקוב החליט שלא לנטוע כרמי גפנים, כפי שנהגו איכרי רחובות. החלטתו זו נבעה ממצבם הירוד של הכרמים ומההכרה ברווחיותם המעטה, ובמקומם הוא נטע עצי הדר. היה זה הפרדס הראשון ברחובות.

בצד הדרך בנה מינקוב מתחם של מבני הפרדס: חצר מוקפת חומת אבן גבוהה ובה שני שערים – שער כניסה מרשים לחצר ושער יציאה מהחצר לפרדס. בגומחה הנמצאת משמאל לשער הכניסה נקבע ברז מים לעוברי אורח, שנקרא בפי הערבים “סביל ביארת מינקוב” (הרהט של פרדס מינקוב). החומה, היוצרת רושם של אתר סגור ומבוצר, בנויה אבני כורכר, ובתוכה קבועות מספר אבנים מסותתות, שנלקחו מח’רבת אל-בד, אתר ארכיאולוגי סמוך. סביב לחומה הפנימית נבנו בית אריזה, בריכת חישוקים, מחסנים, אורווה, חדר אוכל וחדר שירותים לפועלים ודירה לשומר.

בקומה השנייה מוקם משרדו של מנהל הפרדס (ה”ביארג’י”), ועל גגו פעמון (“שעון” העובדים). בתוך החצר נחפרה באר ולידה חדר המנוע. משאבת המנוע העלתה את מי הבאר למאגר קטן שנבנה מעל קיר החומה המערבי. ממאגר זה יצאה אמת מים שהובילה את המים, שנשאבו מן הבאר לאורך ראשו של קיר החומה הצפוני, אל עבר בריכת אגירה גדולה ממזרח לחצר הסגורה. מי הבאר נשאבו בשעות הלילה ומילאו את הבריכה. בשעות היום נפתח צינור הבריכה, והמים זרמו באמות מים בנויות ובתעלות חפורות להשקיית עצי הפרדס. בתוך החצר ומסביב לבריכה, ששימשה גם כבריכת שחייה, נטע זלמן מינקוב עצי צל ונוי.

 

שער פרדס מינקוב ב-1913 (צילום: אברהם סוסקין)

 

עבודה קבועה

היו אלה ימי ראשית העלייה השנייה, ועשרות עולים צעירים הגיעו למושבה רחובות שקיבלה אותם בחום ובאהדה. מינקוב החליט שכל העובדים בפרדסו יהיו פועלים עבריים. בהחלטתו זו העניק מקום עבודה קבוע לאנשי העלייה השנייה ותרם תרומה נכבדה להתבססותם במושבה. בפרדס עבדו אישים מפורסמים בני אותה עלייה, וביניהם יוסף אהרונוביץ’ (עורך עיתון הפועל הצעיר), בן ציון ישראלי ומאיר רוטברג (ממייסדי קבוצת כנרת) ורחל המשוררת שהחליטה “לנגן במעדר ולצייר על האדמה”, ושבפרדס מינקוב התנסתה לראשונה בעבודה חקלאית. נוח נפתולסקי (איש הצמחים, אף הוא ממייסדי קבוצת כנרת) הופקד על מערכת ההשקיה והתגורר בפרדס. כאן ביקר אותו הסופר יוסף חיים ברנר, והשניים ניהלו שיחות נפש על “דת העבודה”.

הפרדס היה אבן שואבת לפועלים ולאיכרי רחובות. במהלך עבודות הכשרת הקרקע, חפירת הבאר, הקמת המבנים, התקנת מערכת ההשקיה ונטיעת העצים הרבו בני המושבה לבקר בו, בייחוד התלמידים ומוריהם. גם לאחר סיום העבודות נהגו בני המושבה ואורחיהם לטייל לפרדס בשבתות ובחגים ולעקוב אחר התפתחותו.

בשנת 1909 ביקר בארץ ישראל הסופר והעיתונאי בנימין גורדון במטרה לבדוק את האפשרויות הכלכליות של הארץ ואת יכולתה לקלוט עלייה. מארחו, אפרים זקס, מאמידי רחובות, לקחוֹ לפרדס מינקוב שנדמה לאורח כגן עדן. הוא התפעל ממערכת ההשקיה, מהמאגר המרשים, מגודל הפרדס וממגוון העצים הנטועים בסדר מופתי. ממינקוב קיבל נתונים על הסכום שהושקע “בהפיכת גבעות החול השוממות למטע היפה ביותר בארץ ישראל” וגם תחזית הכנסות. רשמי ביקורו הועלו על הכתב בספרו “יהודה החדשה”, והפרדס הפך למוקד ביקור לא רק לתושבי הארץ אלא גם לתיירים יהודים מהגולה.

זלמן מינקוב לא הצליח ליהנות שנים רבות מפרי עמלו. שבע שנים לאחר נטיעת הפרדס, בשנת 1911, נפטר בדמי ימיו, והוא בן 34 שנים בלבד. כך ספד לו הסופר משה סמילנסקי, מאיכרי רחובות: “איש בעל נשמה יתרה היה, יודע ואוהב מוסיקה”. אך בזאת לא הסתיימה הטרגדיה. ביום בו נפטר זלמן מינקוב נולדה לו בת, הקרויה זלמה על שמו. אבל כבד שרר במושבה, בעיקר ביכו אותו הפועלים שאהבוהו והוקירוהו. לאחר מות זלמן, הידרדר מצבה הכלכלי של משפחת מינקוב. אשתו רבקה נאלצה למכור את הפרדס ולעזוב את הארץ. היא לקחה עמה את שני ילדיה הקטנים, זלמה התינוקת והבן יובל, ונסעה לג’נבה שבשוויץ.

את הפרדס והמבנים רכשו שלושה יהודים ציוניים תושבי בלגיה: משה טולקובסקי והאחים יהושע (אוסקר) ויונה (ז’אן) פישר, מי שלימים ייסד את כפר יונה. לאחר מותו של משה טולקובסקי טיפל ברכוש השותפים הבן שמואל, שעלה לארץ ישראל בשנת 1911, התגורר ברחובות ונודע בקרב הפרדסנים כאגרונום בר סמכא בכל עניין הקשור בגידול הדרים. עד מהרה קיבל הפרדס את הכינוי “פרדס טולקובסקי”.

משה סמילנסקי, סופר ועיתונאי תושב רחובות גם כן, תיאר את טולקובסקי באומרו כי “כוח ציבורי חדש נוסף למושבה, איש ער ובעל יוזמה ציבורית”. צבי סוחובולסקי, סופר ופועל ברחובות, הוסיף ואמר: “טולקובסקי המשיך במסורת קודמו ביחס לעבודה עברית, והגדיל לעשות בדאגו תמיד שהעבודה בפרדסו תהיה מאורגנת. נתן הרבה זכויות לפועלים וגם השתתף בביטוח החיים לפועלים הקבועים”.

בשנת 1924 מכר טולקובסקי את חלקו בפרדס לשמואל גוטהילף תושב נס ציונה ולמוריס לוין שהתגורר בבלגיה. גוטהילף המשיך במסורת קודמיו ושמר על עקרון העבודה העברית. הפרדס היה פופולרי בקרב אנשי המושבה, בעיקר בגלל בריכת האגירה הגדולה ששימשה גם כבריכת שחייה, ובה למדו רבים מילדי רחובות לשחות. אחד מאותם ילדים היה יזהר סמילנסקי, לימים הסופר ס. יזהר. בבריכת האגירה של הפרדס התרחשה עלילת סיפורו “רחיצה בבריכה”. ב-1970 נרכש הפרדס על ידי עורך דין רחובותי, בן ציון צנעני, שהקים חברה בשם גני רחובות וטיפל בפרדס עד לשנת 1980.

 

שער פרדס מינקוב לאחר השחזור (צילום: אלכס ליבק)

 

הביארה משנה פניה

מהר מאוד הוכרה חשיבותם של הפרדס והמבנים המוקפים חומה, הן בגלל סגנון הנכסים והן בגלל האירועים והדמויות שנקשרו בהם. זו הסיבה לניסיונות הסניף המקומי של החברה להגנת הטבע, ובראשם ישראלה קומפטון ז”ל ועזרא איל ז”ל מלאי המרץ והמוטיבציה, לפעול להפיכתו של הפרדס הראשון ברחובות ומבניו לאתר מורשת של ענף הפרדסנות בארץ ישראל.

כבר בשנות ה-70 במסגרת תוכנית מתאר ארצית (תמ”א 9) שנועדה ליצור רשימה של אתרים בישראל הראויים לשימור, סומן הפרדס כאתר לאומי. בשנת 1984, לאחר שהוקמה המועצה לשימור מבנים ואתרים (היום המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל), נרתמה אף היא לעזרת הסניף הרחובותי של החברה להגנת הטבע במאמציו לשימור האתר. ואכן, המאמצים נשאו פרי, ובשנת 1992 הוקמה ועדה ציבורית והוכנה פרוגרמה מקיפה לאתר ולסביבתו.

ייעוד הקרקע החקלאית והבעלות הפרטית שלה עודדו שיתוף פעולה פורה בין שלושה גורמים: עיריית רחובות, המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות בישראל ובעל הקרקע. העירייה דאגה להכנת תכנית בניין ערים (תכנית מספר רח/2005/ו’,1), שבמסגרתה הופקעו עשרה דונם לשם הקמת האתר. ההפקעה התבצעה בהסכמתו של עו”ד בן ציון צנעני. בעקבות פעולות אלה המעמד הסטטוטורי של הקרקע נקבע, והשטח יועד להקמת מוזיאון לתולדות הפרדסנות בארץ ישראל. נותר רק מכשול אחד – מימון לשיפוץ המבנים ולהקמת המוזיאון. המפנה אירע בשנת 1994 עת נמצא תורם בדמותו של פרנסיס מינקוב, אחיינו של זלמן מינקוב, ראשון רוכשי הקרקע ונוטע הפרדס.

פרנסיס מינקוב, יהודי עשיר מג’נבה, הינו תורם גדול למדינת ישראל ומשקיע רבות בנושאי חינוך ופיתוח הנגב. באחד מביקוריו בישראל הזמין אותו נשיא המועצה לשימור אתרים, מר שלמה הלל, לבקר בפרדס מינקוב, הפרדס של דודו, כך התברר. פרנסיס התרגש מעצם הרעיון להקים מוזיאון לתולדות ענף הפרדסנות אשר יספר גם את סיפורה של משפחת מינקוב, ולכן החליט לתרום מכספו לשיקום האתר. מרגע זה תפס הפרויקט תאוצה, ועיריית רחובות מסרה את האתר למועצה לשימור אתרים למימוש החזון לשמר את מורשת הפרדסנות בארץ ישראל.

באחד מהגיליונות הראשונים של “אתרים”, עיתון המועצה לשימור אתרים משנת 1997, כתבו עורך הפרוגרמה לפיתוח אתר מינקוב, אילן בן יוסף, וצוות ההיגוי של אתר הפרדסנות: “מקום המיועד להיות מקום של ‘כֵּיף’ עם מבט הומוריסטי קליל על ראשית הפרדסנות, ברמה אותנטית ובדיוק היסטורי. הכוונה היא שהמסר החינוכי לא יועבר באופן כפייתי אלא באמצעות התנסות ותנועה חווייתית. לדעתם של מגישי ההצעה, האתר יהיה ערוך בימי חול בעיקר לביקורי קבוצות מאורגנות (תיירים וישראלים) ואילו בסופי שבוע וחגים – למשפחות. בערבים מוצע לערוך במקום אירועי תרבות, מוסיקה, ריקודים ומפגשים עם אמנים, סופרים, ממציאים, מתכננים והוגי דעות”. כיום, 15 שנים לאחר אותה כתבה, באתר הפרדסנות מממשים את החזון.

 

בריכת אגירת המים בפרדס מינקוב. שימשה גם לרחצה ולשחייה

 

המיקום וההשלכות על השימור והפיתוח

אתר הפרדסנות ממוקם בחלקה הצפון מזרחי של העיר רחובות. הקרקע סביבו הינה קרקע חקלאית מוכרזת, אבל בימים אלה שוקדת הוועדה המקומית רחובות על תכנית בניין ערים, אשר במסגרתה יחול שינוי ייעוד, והשטח הנמצא בסמוך לאתר הפרדסנות יהווה המשך לאזור התעשייה הקיים – פארק ת.מ.ר.

מיקומו של האתר והראייה התכנונית של הרשות המקומית, שדאגה להכנת תוכנית כוללת לכל השטח שבין מסילת הברזל לבין הכביש המזרחי העוקף את העיר רחובות תוך יצירת פארק ירוק בצמוד למכון איילון, יגרמו לכך שאתר הפרדסנות יהווה נוף כפרי פתוח בתוך מרקם אורבני בנוי. כבר בעת הכנת הפרוגראמה הראשונית לאתר הפרדסנות הכירו המתכננים ביתרונות מיקומו של האתר:
א. הפרדס הראשון נמצא בסמוך לתחנת הרכבת ההיסטורית, שתִפקדה במשך שנים רבות כתחנה חשובה ומרכזית למשלוח פרי הדר לנמלים.
ב. האתר קרוב לפקולטה לחקלאות ולמכון ויצמן.
ג. האתר סמוך מאוד למכון איילון, אתר היסטורי שבמהלך השנים שוּמר על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל והפך למרכז מבקרים.

גורמים אלה מקדמים תכנית, שתכלול מספר מוקדי פיתוח תיירותי ובאמצעותם – מסלולי טיול ברגל, ברכב ובאופניים. כמו כן קידמה העירייה תכנית שתתבסס על מסלול קרוניות, שידמו את הטראזינות, אותן קרוניות אשר בעבר שימשו להובלת התפוזים בפרדס ממקום הקטיף לבית המיון והאריזה. מסלול הקרוניות מחבר את אתר הפרדסנות ופרויקט הטראזינות בתוכו עם פארק הצפון.

תכני אתר הפרדסנות

ענף ההדרים היה במשך שנים ארוכות אחד מענפי הכלכלה המרכזיים של ארץ ישראל, ובתקופות מסוימות אף החשוב ביותר. בהיותו ענף הייצוא העיקרי, הטביע חותם עמוק בנוף הארץ (“ים הפרדסים”), וסביבו נרקם הווי חיים עשיר ומגוון, אשר זכה לביטוי נרחב בספרות ובאמנות הארץ ישראלית. הוא תרם תרומה נכבדה להתרחבות ההתיישבות היהודית בארץ – “מושבות המטעים” והיישובים שצמחו סביבן.

במרוצת השנים עבר הענף תמורות רבות במיני ההדר ובזניו, בשיטות העיבוד, בדרכי הטיפול בעצים ובפרי, בשיטות האריזה ובשיווק תוך מעבר הדרגתי מעבודת ידיים ובהמות עבודה למיכון כמעט מלא. העיור המוגבר, עקירת הפרדסים ועליית ענפים אחרים צמצמו את שטח הפרדסים במישור החוף במידה ניכרת. בשנים האחרונות עובר מיקומם של הפרדסים בהדרגה מאזור השפלה והשרון לאזור צפון הנגב וחבל לכיש.

היסטוריונים, אנשי חינוך ואנשי שימור ראו לנגד עיניהם את הצורך בשימור סיפורו של ענף הפרדסנות על ידי הקמת אתר למורשת ענף הפרדסנות. לבחירתה של רחובות למימוש חזון זה מספר סיבות:
1. במשך שנים נודעה רחובות בפרדסיה ובתפוזיה שהצטיינו באיכותם.
2. אחדים מפרדסני רחובות הפכו לימים למנהיגי ציבור הפרדסנים והטביעו חותמם על פיתוח ענף ההדרים וטיפוחו.
3. קיומה של חצר הפרדס הראשון, ביארת מינקוב, אתר שהוכר בייחודו ובאפשרויות שימורו. 
4. בקרבת הפרדס הראשון נמצאת תחנת רכבת, שהייתה במשך שנים רבות התחנה החשובה והגדולה ביותר בארץ למשלוח פרי הדר לנמלים, ושסביבה התקיים במשך שנים ריכוז גדול ביותר של בתי אריזה ממוכנים.
5. הפרדס הראשון ותחנת הרכבת נמצאים בנתיב דרך הים הקדומה שהובילה מיבנה ללוד ולרמלה. דרך זו קשרה עד לשנת 1948 את הכפרים הערביים יבנה, קוביבה, זרנוגה, והבדווים משבט ערב- סתריה עם העיר רמלה. תושבי כפרים אלה סיפקו חלק ניכר מכוח העבודה בפרדסים.

 

חידות ופתרונן

ההחלטה לשקם את ביארת מינקוב, לשמרה ולהפעילה כמרכז חינוכי ותיירותי הצריכה טיפול במספר נושאים. בלט בהם הצורך באיזון בין שיקום האתר והתאמתו לביקורי מבקרים לבין שימורו האותנטי. ואכן, בחצר נמצאים מספר מבנים, אשר שיקומם החל בהכנת תיק תיעוד: תולדות הנכס, פרטיו הפיסיים ומצבם; שיקום על פי תעודות וצילומים; התאמת הנכס לפעילות ומזעור הפגיעה בו.

שער הכניסה לחצר מינקוב הוא דוגמה לתהליך זה. השער נהרס במהלך השנים, ובמקומו הותקן שער חשמלי. לאחר שהוחלט לשקמו, הוחל בהכנת תיק תיעוד. תחילה התמקדו המאמצים בחיפוש אחר תמונות היסטוריות, קיום ראיונות עם ותיקי רחובות וחיפוש מקורות כתובים, אשר יאפשרו את שחזורו של השער באופן קרוב ככל האפשר לשער המקורי.

החיפושים אחרי מקורות מידע הובילו את צוות המחקר לתערוכה של הצלם אברהם סוסקין, אשר צילם בשנת 1913 אתרים במושבה רחובות. בתערוכה נמצאה תמונה המציגה שער שסביבו מכונסים אנשים רבים. מראה השער הזכיר לחוקרים את מראהו של השער ההרוס בפרדס, והם החליטו להתעמק בעניין. אוצר התערוכה, גיא רז, שלח אותם למכון לבון, שם נמצא אוסף התצלומים המקורי של סוסקין. לאחר חיפושים רבים נמצא תצלום נוסף בו נראה השער כשלצדו רוכב על סוס. בתצלום זה ניתן לראות את השער בשלמותו, כולל גמלון בראשו ומגן דוד קבוע במרכזו. כמו כן נראה בבירור הסביל הקבוע בתוך השער, ששימש את העוברים ושבים בדרך הים להרוות את צימאונם.

צוות החוקרים לא הסתפק באלה ובחן סרט שצולם בשנת 1913 לקראת הקונגרס הציוני ה-11, ובו מצולמת קבוצת אנשים היורדת מן הרכבת בתחנה ברמלה ונוסעת על גבי כרכרות לרחובות. התבוננות מעמיקה גילתה כי המצולמים בתחנת הרכבת הם אותם אנשים המופיעים בתמונת השער של סוסקין. המסקנה הייתה אחת – הסרט והתמונה צולמו באותו היום. וכך, בהתבסס על התצלומים, החלו עבודות השחזור והשימור של השער. תוך כדי עבודה נתקל צוות המחקר בציור של הצייר היהודי מארק שאגאל משנת 1917, המתאר כניסה לבית עלמין ברוסיה. מופיעים בו שני עמודים מחודדים וגמלון משולש ביניהם. ציור זה העניק הסבר למראהו החריג בנוף המקומי של שער הכניסה שבנה זלמן מינקוב, אשר ככל הנראה הביא עמו לארץ ישראל את זיכרונותיו מרוסיה, ארץ הולדתו.

דוגמא נוספת לעבודת השיקום שנעשתה באתר היא גילוייה של מערכת המים ושימורה. כמו בכל מבני הפרדס כך גם בביארת מינקוב היה ברור לכל, שקיימת מערכת מים הנשענת על באר חפורה, מנוע ומשאבה המעלים את המים ושופכים אותם לאמת מים. מן האמה זורמים המים לבריכת אגירה וממנה לרשת תעלות הפרושות ברחבי הפרדס. אבל בפרדס מינקוב לא נמצאו שרידי באר. בידיעה ברורה כי במקום פעלה באר, הוחל לחפש אחריה במקום בו שיערו שהיא ממוקמת. חפירה במספר נקודות לא העלתה דבר.

צוות השימור נפגש עם יוסי מושלין, פרדסן מרחובות, וביקש את עזרתו. באמצעות טרקטור בובקט שהועמד לרשות האתר על ידי הוועדה החקלאית, שבו וחפרו אנשי השימור באתר כשהם קשובים להנחיותיו של מושלין. ואכן, כעבור מספר שעות נתגלו קווי המתאר של הבאר. התברר כי הקושי באיתור הבאר נבע מהקוטר הלא רגיל שלה, 6.40 מטר, ומהעובדה כי במרכז הבאר צמח עץ קיקיון.

בניצוחו של רן חדוותי, “איש ידי הזהב” של המועצה לשימור אתרים, הוחל לפנות את הבאר מפסולת בניין שהושלכה לתוכה. הסיבה להשלכת הפסולת נבעה מהחשש הכבד שמא ייפול מישהו פנימה. טונות רבות של פסולת בניין הוצאו באמצעות כלים מכאניים מיוחדים. לאחר מכן ירדו משמרים בסנפלינג כדי לבחון את מצב הבאר וגילו כי הבאר נשתמרה בצורה יוצאת דופן, למעט פגיעות מעטות בחלקה העליון. הבאר נוקתה לעומק של 23 מטרים (כשבע קומות בבניין). כנראה היה זה עומקם של מי התהום בימים עברו. כיום מפלס מי התהום נמוך בהרבה. בהתייעצות עם הידרולוג של רשות המים נשקלה האפשרות להעמיק ולקדוח כדי להגיע למים, אך בשל חשש מהתמוטטות קירות הבאר הוחלט לוותר.

במפגש אקראי בין פרופ’ עירית עמית-כהן, מרצה לשימור באוניברסיטת בר אילן, ותמר טוכלר, רכזת המחוז מטעם המועצה לשימור אתרים בעבר, סיפרה עמית-כהן שבבעלות משפחתו של אחד מתלמידיה מנוע ומשאבה. בעקבות מפגש זה נסעו תמר טוכלר, רן חדוותי וכרמית רפפורט, מנהלת אתר הפרדסנות, לביקור בפרדס האנגלי בנס ציונה. הם מצאו שם מנוע רוסטון הרוס, מפויח ומלוכלך ובחלקי משאבה פזורים סביב. האכזבה הייתה רבה, אך עיניו של חדוותי ברקו כעיני ילד בחנות צעצועים. הוא התרגש מאוד למראה המנוע וטען שיוכל לתקנו.

המנוע וחלקי המשאבה הועברו לטיפולו של חדוותי בעין שמר. לאחר כחודשיים הגיעו כרמית ותמר לבדוק מה מצבו של המנוע והופתעו לראות מנוע רוסטון נקי ומצוחצח, צבוע ירוק. רק אז הבינו את מקור התרגשותו הרבה של חדוותי.

במבצע הנדסי מורכב הועברו המנוע והמשאבה אל אתר הפרדסנות והותקנו בו. עד היום פועל המנוע והוא בן 106 שנים. המבקרים העומדים על רצפת הזכוכית, המהווה תקרה לבאר המים, מתבוננים מטה ומאזינים לפעימות המנוע. לא רק הילדים שמחים אלא גם הציפורים. ברבות השנים השתכנו ציפורים (בעיקר יונים ופשושים) בחורים שנוצרו בין האבנים לאחר שיקום הבאר. הפשושים התרגלו להתעופף כלפי מעלה בעת הגעתם של מבקרים, בידיעה שנוכחותם מרמזת על פתיחת הברז והגעת מים זמינים להדגמה כיצד פועלת מערכת המים ועל שתייה עבור הציפורים.

פרדס בוטיק

עם התחלת עבודות השימור והשחזור באתר הועלתה השאלה, מה לעשות עם עצי התפוזים הגדלים בפרדס. מצבם של העצים היה בכי רע בגלל גילם ובגלל העובדה שבמשך שנים רבות לא זכו לטיפול. לאחר התייעצויות עם פרדסנים ועם אנשי שימור הוחלט לעקור את מרבית העצים ולנטוע במקומם עצים חדשים.

הפרדס באתר הוא כיום פרדס צעיר שניטע ברובו לפני כ-15 שנה. זהו אינו פרדס תפוזים כפי שגידלו ועיבדו זלמן מינקוב וממשיכיו, אלא “פרדס בוטיק” המכיל זנים רבים של פירות הדר. בפרדס גדלים זה לצד זה זני עבר כדוגמת עצי כנה (חושחש, לימטה) ותפוז דם שנעלם מן הנוף ומן השווקים, וזנים חדשים המפותחים על ידי צוות החוקרים של “מינהל המחקר החקלאי – מרכז וולקני”, כדוגמת הקליפים מירב, מיכל ואור.

בעקבות שיתוף פעולה פורה בין אתר הפרדסנות לבין מכון וולקני מתקיימת באתר מדי שנה תערוכה לרגל ט”ו בשבט, בה מוצגים זנים רבים של פירות הדר, פרי עבודת מחקר ופיתוח של חוקרי המכון.

מה לנחום גוטמן ולפרדס מינקוב?

לאחר סיום עבודות השימור והשחזור באתר הוחלט להציב בו שלט גדול שיספר בקצרה את תולדות המקום, כנהוג באתרים שהוכרזו לשימור. אולם בגלל אופיו של האתר – חצר בה פזורים מבנים אחדים המתעדים תפקודים מגוונים – הוחלט לשלט את כל המבנים, כדי שכל מבנה יספר את סיפורו. בשיחה אקראית שהתקיימה בין צביקה זליקוביץ’, אמן ונאמן שימור, לבין כרמית רפפורט, מנהלת האתר, העיר זליקוביץ’ כבדרך אגב, כי אילו רק ניתן היה להחזיר את נחום גוטמן לחיים ולעיר רחובות, היה בוודאי נאות לצייר את הפרדס ולכתוב עליו את סיפורו. הרי אחד המוטיבים הבולטים בסיפורים ובאיורים של גוטמן הוא הפרדס, מתקניו ומלאכותיו. עוד ידוע, שגוטמן עבד בפרדסי רחובות (אך לא בפרדס מינקוב) והכיר במושבה את דורה אשתו.

מההערה זו נולד הרעיון לשלב בשלטי האתר איורים וציטטות פרי עבודותיו של גוטמן. בעקבות כך נוצר קשר עם מוזיאון נחום גוטמן ועם בנו, פרופ’ חמי גוטמן, שהעניקו לאתר הפרדסנות את הרשות להשתמש באיורים לשילוט האתר. צביקה זליקוביץ’ נרתם למשימה. הוא נשלח אל מוזיאון נחום גוטמן, נבר בעבודות האמן ומצא איורים מתאימים. כיום מעטרים איורים אלה את השלטים השונים באתר.

 

הבריכה בפרדס, איור של נעמי סמילנסקי לסיפורו של ס. יזהר  “רחיצה בבריכה” הנכלל בספרו “שישה סיפורי קיץ”

 

פעילות אתר הפרדסנות

למעלה מ-15 שנים חלפו מאז שקד צוות ההיגוי על כתיבת פרוגראמה לאתר הפרדסנות, ועדיין נשמרת רוח הדברים. אתר הפרדסנות מהווה מוקד עלייה לרגל לקבוצות המגיעות אליו כדי ללמוד בצורה חווייתית ומהנה על ראשיתו של ענף הפרדסנות בארץ ישראל, על חלוצים וחלוציות ועל פירות ההדר השונים.

עיקר פעילותו של האתר בימות החורף, עת הפרדס נמצא בשיאו. בתקופה זו מגיעים ילדי הגנים ותלמידי הכיתות הנמוכות אל האתר, מבקרים בבאר המים ולומדים על חשיבותה ועל היותה תנאי הכרחי לקיומו של כל שטח חקלאי, ובפרט לפרדס. הם מבקרים גם בבית האריזה ובתצוגה המשחזרת את שלבי העבודה בו: בירור הפרי, מיון ואריזת התפוזים. בהמשך מתנסים הילדים לראשונה בחייהם בחוויית הקטיף ואחריה הם סוחטים מיץ טרי וטבעי מן הפרי אותו קטפו.

תלמידי כיתות ה’-ו’ ותלמידי חטיבות הביניים מגיעים אל האתר לכל אורך השנה במטרה להכיר את עולמם של החלוצים. התלמידים פוגשים דמויות מקרב אנשי העלייה הראשונה והשנייה, המשתפים אותם בדילמות השונות העומדות בפניהם – החל מהשאלה האם לעלות לארץ ישראל ועד הוויכוחים בנוגע לחשיבותה של האחריות ההדדית. יחד עם החלוצים מסיירים התלמידים בין המבנים השונים ולומדים היסטוריה בצורה מעניינת ומהנה.

אל אתר הפרדסנות מגיעים גם מבקרים בוגרים: חיילים, גמלאים ותיירים. כמו במכונת זמן הם נכנסים בשעריו של הפרדס וחוזרים כ-100 שנים אחורה אל ימי העלייה הראשונה והשנייה, אל החלוצים ואמונתם בעבודה עברית, אל ימים של תום ואל תקופה בה ריח פרדסים עמד באוויר, ומיץ תפוזים ישר מהעץ מָתק לשפתיים. בחגים מתקיימות פעילויות המשלבות בין רוח החג לבין רוח המקום. בשעות הערב מתקיימים לעתים באתר אירועי תרבות ומוסיקה, מפגשים עם אמנים, סופרים והיסטוריונים.

אתר הפרדסנות הינו בעל אוריינטציה קהילתית ומאמין בעשייה למען הקהילה בתוכה הוא מצוי. מסיבה זו מאמץ האתר אחדות ממועדוניות הרווחה של עיריית רחובות. ילדי המועדוניות מגיעים אל האתר אחת לשבוע, לומדים על צמחים ותהליכים ביולוגיים ועובדים בגינת הירק ובפרדס. הם מכינים סלטים ותבשילים מהירקות ומהפירות שהם מגדלים בגינה, ואף לוקחים מעט לבתיהם ולמועדוניות. פעילותם מתאפשרת הודות לתמיכתה של חברת אפלייד מטריאלס, הממוקמת בפארק המדע הסמוך לאתר.

האתר אינו שוקט על שמריו. מנהליו ומדריכיו שקדו על הקמת מסילת טראזינות, קרוניות עליהן הניחו הקוטפים את הכופות (סלים) והבוקסות (ארגזים) מלאי הפרי. הקרוניות נדחפו על ידי פועלים על גבי מסילות צרות ברחבי הפרדס במטרה לאסוף את הפרי ולהביאו אל בית האריזה. בנוסף לפעילות הטראזינות שודרגה תצוגת בית האריזה במסגרת פרויקט משותף עם “קרן רוקח”. מטרת הפרויקט להנציח את פועלו של יצחק רוקח, בנו של שמעון רוקח ממייסדי אגודת “פרדס”, ולחשוף את המבקרים באתר לתמורות ולחידושים שחלו בענף הפרדסנות במרוצת השנים. רוקח, שכיהן כמנהל אגודת “פרדס” והפך אותה לחברה גדולה ומובילה בשיווק פרי הדר ברחבי העולם, היה אחראי גם למרבית החידושים בענף זה. המבקרים יתנסו בדרכים שונות לבירור, למיון ואריזה, ימצאו פתרונות יצירתיים לדרכי אריזת הפרי והובלתו ליעדים שונים ברחבי העולם ואף יסייעו בהמצאת שימושים שונים לפירות ההדר סוג ב’. פעילות זו עוסקת פחות בפירות עצמם ויותר בפן העסקי–טכנולוגי-שיווקי של עבודת הפרדסן.