מורשת תרבות ורנקולרית

מתוך “אתרים”, גיליון 51, מאי 2012

בחודשים האחרונים סערו הרוחות בעולם המשמרים בארץ בעקבות תכניות בנייה שקידמו עיריית ירושלים ומנהל מקרקעי ישראל במתחם ליפתא, בשרידיו של כפר ערבי שננטש ערב מלחמת העצמאות, במבואות המערביים של ירושלים. התכנית אמנם קיבלה את הכותרת “תכנית שימור” אך למעשה קידמה בנייתם של מתחם מגורים, מלון ומבני ציבור בלי להתחשב בשרידי הכפר, השוכנים במורד נחל שורק ומייצגים שיטות עיבוד חקלאי הררי, אדריכלות עממית, תפקודים ואורחות חיים של כפר בתחילת המאה ה-20 וצמחייה ייחודית, שאף הוכרזו שמורת טבע בשנות ה-80 של המאה הקודמת. למהומה התקשורתית שליוותה את המאבק על הישרדותו של הכפר השתרבב צירוף לשון “מורשת ורנקולרית” שלא מוכר לרבים ואם מוכר, לא נחשב כנושא שצריכים להיאבק עליו.

את המושג ורנקולרי טבע כנראה לראשונה האדריכל ברנרד רודופסקי (Bernard Rudofsky) בשנת 1964, בספרו “ארכיטקטורה ללא ארכיטקטים”. שם הסביר את משמעות המושג לייצג את המקומי, או בן המקום, והוסיף שהכוונה היא לבנייה ולהתפתחות הדרגתית של עיר או מקום, ללא תכנון מוקדם של אדריכל עיר או אדריכל סביבתי, אלא על פי החוקיות הפנימית של המקום עצמו, שימוש בחומרים מקומיים המצויים בו, טכנולוגיות מקומיות, תנאי האקלים, אורחות חיים ותרבות של תושביו. 

בין המומחים, המוסדות והארגונים שהגדירו, מיינו ואפיינו את המורשת התרבותית המוחשית (tangible cultural heritage) בלטה במשך שנים העדיפות שהוענקה לשריד הארכיאולוגי, למונומנט שהנציח אירוע ודמות הירואיים, לנכס שנקשר באמונה, באידיאולוגיה רבת השפעה, או ביטא טכנולוגיה יוצאת דופן, סגנון ייחודי ויצירה אמנותית עוצרת נשימה. רבות מהרשויות הותירו נכסים אלה בנוף והתייחסו אליהם כאל פריט שתרומתו לקהילה המתבוננת בו היא בעיקר אסתטית-חווייתית; מעין “שמורת זיכרון הירואית” באמצעותה יוכלו הפרט והקהילה להיזכר בנופי עבר קסומים, באירועים רבי עוצמה, באורחות חיים, בדמויות היסטוריות ובטכנולוגיות שעברו מן העולם והם אפופי הוד והדר. בשנת 1999 החליטו נציגי מדינות ומומחים השייכים לקהילת השימור, איקומוס (ICOMOS International council on monuments and sites) שבחסות אונסקו, לא להסתפק בשריד הארכיאולוגי ובמונומנט ההירואי וצירפו לשיח הציבורי את הדיון במעמדם ובתפקידם של נכסי תרבות ורנקולרים. מדובר בנופים, באדריכלות ובמורשת הנקראים בספרות המחקרית “יומיומיים” (ordinary; every-day), “עממיים” או “מסורתיים” (traditional) וגם – אדריכלות ללא אדריכלים. הנכסים הבנויים מייצגים מבנים שנבנו מחומרים מקומיים לשימוש יומיומי, על פי טכנולוגיות מקומיות-עממיות, חלקן עוברות מדור לדור, ולא למטרות טקסיות או הנצחה של אירוע או אדם. לשם כך פרסם הארגון את האמנה ל”מורשת מבנים ורנקולרים” וקיווה לשנות באמצעותה את יחסן של קהילות רחבות למעמדם של נכסים ששכיחותם בנוף ועממיותם הן שמייחדות אותם.

הסבר להחלטת הארגון מופיע באמנה עצמה: נכסים ורנקולרים מבטאים בצורה הטובה ביותר את תרבותה של חברה ואת יחסה לסביבתה והם עדות לגיוון התרבותי הקיים בעולם (Charter on the Built Vernacular Heritage, 1999: 1). במונח מורשת תרבות ורנקולרית כללה האמנה מבנים ומתקנים אותם עיצבו בודדים, משפחה או קהילה והם נמצאים בבעלותם; יישובים כפריים (בתי מגורים, מתקנים חקלאיים, שדות, מבני ציבור ותשתיות); בתי מגורים במרקמים עירוניים, מבני תעשיה, תשתיות מים, דרכים ומסילות. נכסים אלה זוכים למעמד של “מורשת תרבות” כאשר הם משקפים אורחות חיים של קהילה ומסורות; מייצגים שינויים שחלו בהתפתחות הקהילה; מבליטים את ייחודה ומחדדים את זהותה (Birnbaum, C. A., (2005). Protecting Cultural Landscapes: Planning, Treatment and Management of Historic Landscapes. National Parks Services, 36. Washington D.C.: Dep. of the Interior.)

בישראל, הנופים והמבנים החקלאיים של הכפר הערבי עונים על הגדרה זו במלואה, משום שהם מייצגים מרקם בנוי שהתפתח בלא תכנון מראש. לעומתם צורות ההתיישבות החקלאית היהודית מייצגים ברובם התפתחות מרקמית מתוכננת שהתקיימה בזכותם של גופים מקצועיים, מתכננים ואדריכלים שפעלו במסגרת הארגונים המיישבים. אף על פי כן, רבים מהמבנים והתשתיות נכללים בהגדרה של מורשת ורנקולרית משום שבנייתם נועדה להתמודד עם קשיי האקלים, הטופוגרפיה, הקרקע וההשקיה בדרך מקצועית. כמו כן, רובם ממלאים תפקודים “רגילים”, רבים מהם חסרי ייחוד אדריכלי או בולטות של חומר וטכנולוגיה ושכיחותם בנוף רבה (יוצאים מכלל זה מבנים, או גנים להם הוקדש המאמץ לייחדם בגלל תפקודם המיוחד או הרצון לתעד באמצעותם אירוע רב חשיבות. כאלה הם חדרי האוכל בקיבוצים, בתי העם במושבים, אנדרטאות, גנים ועוד). 

בעוד אצל ההתיישבות העובדת, קיבוצים ומושבים, התכנון בולט במוסדיותו, במושבות או בשטחים חקלאיים שבבעלות פרטית רבים המבנים החקלאיים שאדריכליהם לא ידועים ושימושיהם מייצגים מורשת ורנקולרית לשמה. מבני הפרדסים הרבים שנותרו בנוף הישראלי, ונחשפו בעקבות עקירת הפרדסים בשרון, זכאים לשימור בגלל היותם עדות לתקופה ולאורחות חיים שעברו מן העולם. שכיחותם בנוף ומצבם המתדרדר לא מעודד את שימורם.

למרות האמנה למורשת הוורנקולרית הבנויה ולמרות ההכרה בתרומתה של מורשת זו לחיזוק הקשר בין הפרט וסביבתו, ממעטות מדינות העולם כמו גם ישראל לעסוק בשימורם של נכסים עממיים אלה.