מצודת כ"ח - רֵעות תחת אש

סיפורו של בניין משטרת נבי יושע מתחיל כעשר שנים לפני קרבות תש”ח. בימי המרד הערבי (1939-1936) חדרו מחבלים ערבים (במינוח הימים ההם – “אנשי כנופיות”) מסוריה ולבנון לגליל העליון. השלטון הבריטי החליט לשים קץ לחדירות אלה והקים מערכת מיגון, שנועדה למנוע את ההסתננות מסוריה ולבנון. על ביצוע הפרויקט הופקד צ’רלס טֶגַארְט, מומחה בריטי ללוחמה בטרור, שהוזעק מהודו.

הגדר נמתחה לאורך קילומטרים רבים מראש הנקרה במערב עד ימת החולה במזרח, וממנה דרומה עד לצפון הכנרת ולדרומה. היא הוקמה בידי פועלים ונוטרים יהודים – כ-1,300 במספר – במשך מספר שבועות. כדי להגן עליה נבנו בהמשך לאורכה מצדיות (פילבוקסים) וחמש תחנות משטרה הניצבות עד ימינו. נבי יושע הייתה המזרחית מכולן וצפתה על עמק החולה.

במלחמת העולם השנייה מילאו המצדיות ותחנות המשטרה תפקיד חשוב בהגנת גבול הצפון מפני פלישה אפשרית של צבא צרפת הווישאי הפרו-נאצי, שהחזיק בסוריה ולבנון, עד שסולק על ידי הבריטים. במלחמת העצמאות שלנו התפרסמה במיוחד אחת מאותן חמש משטרות – משטרת נבי יושע.

סביב המשטרה ועליה התחוללו, כאמור, שלושה קרבות. ערב פינוי הארץ מסרו הבריטים את הבניין המבוצר לערבים. כוחות “ההגנה” (צה”ל טרם הוקם) יצאו לכבוש אותה כדי להסיר איום ערבי על אצבע הגליל, שכן מי ששולט במשטרה חולש על הכביש היחיד מראש פינה צפונה. ההתקפה הראשונה, ב-15 באפריל 1948 בהשתתפות שתי מחלקות מגולני ומחלקת פלמ”ח, לא עלתה יפה והכוח ספג ארבע אבידות בנפש.

חמישה ימים לאחר מכן, בליל ה-20 באפריל, תקפו כוחות מהגדוד השלישי של הפלמ”ח את בניין המשטרה משני עברים. גם פעולה זו לא הצליחה, ולתוקפים נגרמו אבידות כבדות – 22 הרוגים ועשרות פצועים. בעת הקרב והפינוי הקשה היו מעשי גבורה והקרבה רבים, ועל אחד מהם הוענק בתום המלחמה אות “גיבור ישראל” ליזהר ערמוני, שנפל בקרב.

כחודש לאחר מכן, ב-17 במאי 1948, נכבש בניין המשטרה בקרב השלישי על ידי כוח מהגדוד השלישי של הפלמ”ח. בקרב זה נפלו שני לוחמים, כך שמניין הנופלים על כיבוש משטרת נבי יושע בשלושת הקרבות עלה ל-28. על שמם הוסב שם המקום למצודת כ”ח. שם נוסף למקום – מצודת ישע. חללי הקרב השני טמונים בקבר אחים סמוך לבניין המשטרה שלידו אנדרטה לזכר נופלי שלושת הקרבות. כיום נמצא מבנה המשטרה בידי משמר הגבול.

מוזיאון הרֵעות
את הקמת המוזיאון יזם יהודה דקל ז”ל (2008-1929) אשר שימש במשך שנים רבות כיו”ר המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. יהודה היה לוחם פלמ”ח וחבר הכשרת הצופים בקיבוץ דפנה, ש-12 מחבריה ושלושה ממפקדיה נפלו בקרב השני על המשטרה. את הנופלים, חבריו הקרובים, הכיר אישית ועם רבים מהם למד אישית בגן ובבית הספר. לאחר הקרב השלישי הגיע עם חבריו לאסוף את הנופלים שאת שרידיהם מצאו “זוגות זוגות” – עדות למאמצי החילוץ של לוחם בריא שניסה להציל לוחם שנפגע, ונהרג יחד איתו.

מאז הקרב בתש”ח לא הרפה יהודה דקל מחלומו-חזונו: להנציח את נופלי קרבות נבי יושע במוזיאון שבמרכזו יעמוד נושא הרעות, שכן – כפי שכתב בספרו “טיפה משלי” – “אחוות הלוחמים הכריעה אותם”. הוא זה שעשה כל מאמץ, עד שהצליח לקבוע את המצודה כ”אתר הנצחה לאומי”. לאחר מחקר של שנים פרסם את הספר “מצודת כ”ח – רעות תחת אש”. שם הספר יהיה גם לשמו של מוזיאון הרעות והוא יכלול ארבעה מדורים. התצוגה המרכזית בו תוקדש לקרב הגבורה שהתרחשו ב-20 באפריל 1948.

ברוח חזונו וצוואתו של יהודה שקל, חברו אישים ומוסדות להקמת מוזיאון הרעות: סטף ורטהיימר, משפחת דקל, פרויקט מורשת של ממשלת ישראל בניצוחו של צביקה האוזר, חברי הכשרת דפנה, קיבוצי הסביבה והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל בראשותו של המנכ”ל עמרי שלמון.

פירוט המדורים:
א. הקמת בניין משטרת נבי יושע ושאר המשטרות הגליליות (הנבדלות ממשטרות טגארט ברחבי הארץ) בשלהי שנות ה-30 – כחלק מההיערכות הבריטית באזור הצפון.
ב. המאבק על אצבע הגליל בחצי השנה הראשונה של מלחמת העצמאות, כולל המאמץ לתפוס את תחנות המשטרה שפינו הבריטים בכלל ואת נבי יושע בפרט. במדור זה יודגשו עמידת היישובים, המאבק על התחבורה ותפקידי הכוחות הלוחמים, בעיקר מהפלמ”ח ומגולני.
ג.   קורותיה של הכשרת פלמ”ח אחת – הכשרת הצופים בדפנה כדוגמה לדגם זה של הכשרה בקיבוץ. חברי הכשרת דפנה היוו מרכיב חשוב בכוח שתקף את משטרת נבי יושע בקרב ה-20 באפריל. מתוך 22 הנופלים בקרב זה, 12 היו חברי הכשרת דפנה ועוד שלושה – מפקדיהם.
 ד.  שלושת הקרבות על משטרת נבי יושע, ובמרכזם הקרב המרכזי והנודע ביותר, זה של ה-20 באפריל 1948. הדגשה מיוחדת תינתן לתעוזה, לגבורה, לנאמנות ולאחוות הלוחמים עד הרגע האחרון.

במדור זה יובאו סיפורים, תצלומים וקטעי וידאו ואודיו של הלוחמים ועליהם. אחד מהלוחמים שנפל, יזהר ערמוני, נמנה עם 12 “גיבורי ישראל” במלחמת העצמאות, ומגילת “אות הגבורה” שלו תהיה חלק מהתצוגה. סיפור גבורה ורעות נוסף הוא של אמנון בן-יהודה, שנפצע אנושות בראשו בקרב ה-20 באפריל. חבריו ואנשי מושב רמות נפתלי הסמוך טיפלו בו במשך יומיים, עד שהועבר על אלונקה בדרך הררית קשה ובמשך כשמונה שעות לאיילת השחר, ומשם הוחש לבית החולים ביילינסון וחייו ניצלו.

כן ייכלל בתצוגה בצורה בולטת השיר הידוע “דודו” (אותו כתב חיים חפר והלחין אלכסנדר אוריה בוסקוביץ’), שנכתב על דוד (דודו) צ’רקסקי מכפר אז”ר, שהיה מפקד מחלקת הפריצה שנועדה לפוצץ את תחנת המשטרה ונפל בקרב השני. מקום מיוחד יוקדש ל-28 הנופלים, לרבות תמונותיהם, קורות חייהם וחלקם בקרבות שבהם נפלו.

בסוף מסלול הביקור במוזיאון הרעות יוזמנו המבקרים לצפות בסרט קצר במתכונת סרטי המלחמה רבי המשתתפים, שישחזר את הקרב השני על המצודה. באגף מיוחד ייאספו ספרים, חוברות, מאמרים, תמונות וחומר אודיו-ויזואלי העוסקים או מזכירים את הקרבות בנבי יושע. המבקרים במוזיאון יוכלו לצפות במסכי מחשב ולקבל פרטים ומידע על הנופלים, הקרבות וכל מידע אחר הקשור לאתר.

המגמה היא שהמוזיאון ימלא תפקיד משולש: תיאור הקרבות, הנצחת הנופלים והעלאה על נס של אחוות הלוחמים וערך הרעות בקרב. לצד אלה יש לקוות, כי מוזיאון הרֵעות יהווה מרכז ומוקד להנחלת מורשת קרבות תש”ח בגליל ובסיס יציאה לטיולים וסיורים באזור.

תכנון, עיצוב ויישום
נקודת המוצא לתכנון מוזיאון הרעות הייתה חיפוש אחר מוטיב מרכזי שיחבר בין הסביבה הטבעית, המצודה, האירועים ההיסטוריים, אחוות הלוחמים, הרעות, ההקרבה שאין דומה לה תחת אש וההתייחדות עם הנופלים. לאחר חשיבה והיכרות עם התכנים כולם, נבחרו מוטיב הרעות ואחוות הלוחמים להוביל את התכנון ואת עיצוב המוזיאון. קרב הפריצה בהתקפה השנייה והגזרה המזרחית שבה התמקם הכוח שסייע להתקפה על המצודה, נבחרו לייצג מוטיב זה.

על פי התכנית ישתרע המוזיאון על 300 מ”ר וימוקם מטרים ספורים מהקיר הצפוני של המצודה. קיר זה היה היעד המרכזי בהתקפה השנייה, ודרכו תוכננה הפריצה לבניין. בזיכרון ההיסטורי הקיבוצי הישראלי זכה האירוע ההיסטורי לשתי התייחסויות. מצד אחד סופר על ההתקפה שהשתבשה ועל הנסיגה משדה הקרב, אבל מהצד האחר הוליד האירוע פרשיות מופלאות של הקרבה ורעות לוחמים. מפגש רב צדדים זה הכתיב את תכנית עיצובו של מסלול הביקור במוזיאון.

ואכן, על פי התכנית יעבור המבקר כברת דרך עד שייכנס למוזיאון. הוא יפסע בדרך שתעקוף את המצודה ממזרח, יעבור על פני קבר האחים שנפלו בקרב על המצודה ומשם ייכנס לתוך חלל המוזיאון. במוזיאון ייחשף המבקר לציר הליכה מרכזי, אלכסוני, הבנוי משיש בוהק, כשמעליו  תקרה לבנה המקבילה בצורתה לציר ההליכה. מטרת השיש הלבן ליצור ניגוד בינו לרצפת עץ (דֶק) כהה המכסה את שטח המוזיאון כולו. הניגוד בין הלבן והשחור נעזר בתאורה נקודתית שזוכה להבלטה נוספת על רקע החלל ההיקפי השחור. הניגודים הצורניים, המעברים מאור לחושך ומצבע לבן לשחור, יתרמו לסיפור ולדרמה הכלולה בו ויבליטו את הנוכחות של החיים והשכול זה לצד זה. מערכות התצוגה ימוקמו בניצב לציר השיש הלבן, וכך תיווצר זרימה פתוחה בין האזורים המרכיבים את חלל המוזיאון ומתארים את סיפור התקופה והקרבות על המצודה.

הגישה העיצובית המדגישה את הניגודיות תואמת את הסיפור ההיסטורי ואת הזיכרון הנותר. בדרכה זו היא תעצים את חוויית הביקור אצל קבוצות האוכלוסייה השונות להן נועד מוזיאון הרעות.

* ד”ר מרדכי נאור הוא עיתונאי, סופר וחוקר את תולדות ארץ ישראל. עמד במשך שנים בראש המחלקה ללימודי ארת ישראל בבית ברל, וכיום מקדיש את עתותיו לכתיבה. ספריו המרובים הם מקור נפלא של מידע וסיפורים מתולדות היישוב בארץ ישראל.

* יואב בן-צור, בעל משרד ותיק לתכנון וביצוע מוזיאונים, פועל בשיתוף פעולה עם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. במסגרת זו הוקמו מוזיאון המים והביטחון בנגב – ניר עם, אתר רכבת העמק בכפר יהושע ועוד. במקביך מתכנן המשרד תערוכות עבור גורמים ממלכתיים בארץ ובחו”ל.