סדנת שועלי - החצר הישנה קיבוץ עין שמר

מתוך “אתרים – המגזין”, גיליון מס’ 1

בבוקרו של יום שישי שטוף שמש שפך אותי כביש 6 בתוך דקות לדרכים צרות, מיושנות וצדדיות שכאילו ביקשו להכין אותי למסע הממונע הצפוי לי ב”ארץ הפעם”. השלט היחיד שמצאתי שכיוון אותי לקיבוץ עין שמר הוביל אל מנהרת פיקוסים קסומה, שניתקה אותי מהחום הכבד ששרר בחוץ והרחיקה ממני בפסטורליות המלטפת שלה את זיכרונות הכבישים הסואנים.

בפתח המנהרה קיבלה את פניי החצר הישנה שמספרת את סיפור תולדות ההתיישבות בארץ ובסופה גיליתי שנסעתי למעשה בתוך מנהרת הזמן. רן חדוותי, הרוח החיה המפעילה את סדנת שועלי לשימור ותיקון מיכון עתיק, קיבל אותי. הפורד פוקוס 2008 שלי נעמדה בחוסר נוחות ובדממה מלאת יראת כבוד ממראות כלי הרכב העתיקים שעמדו בסמוך בתוך ההאנגרים שהמתינו בסבלנות לתורם. “יש פה שלט גדול שרואה אותו רק מי שעובד כאן: שום טרקטור או מכונה עתיקה לא יוצאים מכאן לא בדחיפה ולא בהרמה, אלא רק בכוחות עצמו. כל הטרקטורים שעברו מהסדנה לתצוגה יכולים לנוע”, מסביר חדוותי בחיוך מלא סיפוק.

בניין הסדנה

 

“החצר הישנה בעין שמר שימשה משך שנים ארוכות כחדר האוכל של הקיבוץ”, משחזר חדוותי. “עם השלמת חדר אוכל חדש ומודרני החליט הקיבוץ על טיפוח החצר כאתר אשר ישמר, יספר ויתעד את אורחות החיים במציאות הטכנולוגית שעברה מן העולם, וכך החל תהליך השימור. תחילה שוקמה החומה שכבר הלכה והתפוררה, גג הבית תוקן, אסם התבואה חודש והוכשרה בו תערוכה גדולה על אורחות החיים בעבר הלא כל כך רחוק. גם מאפיית הלחם שבה לתפקד, וניחוח לחם טרי היוצא מן התנור שב והציף את החצר. בין הצריפים ולצדי החומה הועמדו המכונות, המחרשות קטנות כגדולות, ובמרכזן המחרשה הגדולה שאליה נרתמו 20 בהמות עבודה כדי למשוך את הסכין הגדולה ולבצע חריש עמוק. בסככת המכונות ניצבת המערמת ששימשה לסידור קציר השיבולים בערמות ערמות, ולידה המאלמת שהיא מכונה הקושרת את השיבולים לאלומות. בקצה המערבי מונחת ברוב הדר מכונת הדיש אשר דשה את שיבולי החיטה כדי לברור את גרעיני החיטה שמהם נאפה הלחם. וכך ברבות השנים הפכו הכלים לעדים נאמנים לתרבות ולאורח חיים, לאירועים היסטוריים ואף לאידיאות ולחלומות. כלים שאינם זוכים לטיפול נאות נשחקים, וסופם להיות מסולקים מן הנוף. כך נמחקת מן התודעה הקולקטיבית פיסה של זיכרון, חלון לסיפור שהיה. באמצעות תבונת כפיים, כישרון ורגישות ניתן לצקת תכנים ושימושים למבנים ולכלים נושנים ולהופכם לחלק המעשיר את החוויה הרגשית והאינטלקטואלית, התרבותית והאסתטית. כך התחולל בעין שמר”.

חדוותי מספר כי חברי הקיבוץ החליטו לייעד את החצר למוזיאון לתולדות ההתיישבות בארץ ישראל. אולם מרכיב מאוד מרכזי היה חסר כדי להשלים את התמונה שתשקף מהימנה את המושג “ראשית ההתיישבות”. “אז לא הייתה בקיבוצים תעשייה, היו עבודות חוץ בדרדס והייתה חקלאות גדולה עם המכונות שלה”, אומר חדוותי. “וכשאתה לוקח את התמונות הישנות של החצר, אתה רואה שבכל פינה שכבו המון כלים שעיבדו בהם את השדות. ואז חשבתי לנכון שצריך להתחיל לאסוף את המכונות, לתקן אותן, לשדרג אותן, להחזיר אותן לחיים ולספר את תולדות המיכון החקלאי בארץ. האידיאולוגיה שלי היא שהטרקטור והאדם חד הם. האדם יצר את הטרקטור, אבל בלי הטרקטור ובלי המכונה הוא לא היה מגיע לשום דבר. הטרקטור הוא בן הזוג היקר והחשוב ביותר שהאדם יצר לעצמו”.

מאחר שבחצר הישנה לא היה מקום לאכלס את כל הכלים החקלאיים העתיקים שהחלו להיאסף מכל רחבי הארץ, הוקמה סדנת שועלי בלב הקיבוץ. כלים חקלאיים עתיקים החלו אט אט להיאסף בבית החם שקלט אותם, וקבוצה של “משוגעים לדבר” החלה להתאסף במקום מדי שבת.

“הראשון, אברמל’ה שחם, דור שני למוסכניקים בקיבוץ, בעל ידי זהב שעוד עבד עם הוותיקים שבחבורה, ראשוני מתקני הטרקטורים והמכונות. אהרונצ’יק, יהודה ומשה איתן – דור המייסדים. בימים אלה מרכז את מערכת הובלת התערובת לבעלי חיים במפעל אמבר המספק תערובת לכל הארץ”, מספר חדוותי, “מכפר גליקסון מגיע יהודה שחם, גם הוא כמו אברמל’ה צמח בין הקירות של המוסך בקיבוצו. כיום הוא מנהל מערכת אחזקה במפעלי אמבר המייצרים תערובת לבעלי חיים ופרוש על הארץ כולה”.

מכרכור מגיעים ירון ניסן קורן, ואיתו אור בנו, עם טנדר פורד 1934 הרוס לחלוטין. שנתיים לפני בר המצווה של אור הציבו “המשוגעים” מטרה לעצמם: להיכנס לאולם האירועים בטנדר נוסע. לבסוף הטנדר אכן נסע עם כל המשפחה ישר לחגיגות הבר מצווה. אור הוא הילד של הסדנה שגדל בה, והיום כבר בוגר ומנצל להפליא את מה שלמד בינות למכונות הישנות בסדנת שועלי.

בנייה של משאבה לאתר זרעוניה

“קבענו לעצמנו כלל בסדנה ובעבודה: אין מוציאים מכונה בגרירה, בהרמה או בדחיפה אלא רק בנסיעה עצמית בכוחות עצמה. כלל זה, אנחנו מקפידים ושומרים עליו יותר מכל דבר אחר”, מספר חדוותי. “עם בוקר בימי החופש שלנו אנו מתכנסים בסדנה, פותחים בקפה ובעוגה, ולאחר מכן כל אחד פונה לעמדת עבודתו. כך מתאספים המכונות והטרקטורים למערכת התצוגה במוזיאון. כל טרקטור ומכונה והסיפור שלהם וקורות חייהם”.

חדוותי מסתובב בהאנגר ומתקשה להצביע על הטרקטור האהוב עליו ביותר. “כולם היו בניי” הוא אומר. מבין הסיפורים שהוא מספר באהבה על “בניו”, צצה פרשייה תמימה לכאורה על טרקטור שהיה בארגז חול של גן ילדים בקיבוץ שדה אליהו ושמלאכת החילוץ שלו מארגז החול נמשכה 17 שנים תמימות.

“מדובר בטרקטור ששנת הייצור שלו היא 1910. היה חשוב לי להביא אותו למוזיאון, כי זה אחד הטרקטורים הראשונים שדרכו על אדמת הארץ”, משחזר חדוותי, “הטמפלרים הגרמנים הביאו לבקעת בית שאן שני טרקטורים לחרוש איתם את השדות. כשקיבוץ שדה אליהו עלה לקרקע והטמפלרים כבר עזבו את הארץ הם מצאו טרקטור אחד ששכר. עברו שנים והטרקטור עבד שם לא יותר משנתיים, ואז שמו אותו בגן הילדים. אני חייתי באותו זמן באזור ושמעתי על הטרקטור הזה. הם לא היו מוכנים לתת לנו את הטרקטור בטענה שהוא חלק מההיסטוריה של הקיבוץ. הגעתי לשבע שיחות קיבוץ, ורק בשיחה האחרונה הצלחתי לשכנע אותם לשחרר את הטרקטור. זה היה אחרי שהבאנו לכאן את המתנגדים והראינו להם מה אנחנו עושים. הבהרנו להם שאם לא נשמר אותו במוזיאון, בתוך כמה שנים סוחר מתכות עלול לקחת אותו להתכה ואז פיסת ההיסטוריה הזאת תתפוגג ביחד עם ההתכה. רק ככה הצלחנו לשכנע אותם שאנחנו בעצם רוצים להחזיר את הטרקטור לחיים. התיקונים לקחו שנתיים, וכשסיימנו הוזמנו על ידי הקיבוץ להציג את הטרקטור בכנס בנים. הבאנו את הטרקטור, הורדנו אותו מהמשאית, הנחנו אותו והפעלתי אותו. קשה לתאר איזו התרגשות הייתה שם, כל אחד שרצה לנסות נתנו לו לעשות עליו סיבוב”.

טרקטור צעיר מזה של שדה אליהו “רק” בשבע שנים (מודל 1917) שוחרר, לעומת זאת, על ידי חברי קיבוץ גלעד בתוך שבוע אחד בלבד. “גם הטרקטור הזה היה מונח בגן הילדים בקיבוץ וביקשתי מהמזכיר שייתן לי לקחת אותו”, משחזר חדוותי. “הוא אמר לי שהוא יפרסם הודעה בעיתון של הקיבוץ, ואם אף אחד לא יביע התנגדות הוא ייתן לי אותו. לא הייתה התנגדות, ואחרי שבוע באתי לקחת את הטרקטור. מזכיר הקיבוץ שלף לי פתאום אלבום תמונות והראה לי תמונה של אבא שלו על אותו סוג של טרקטור שהוא מסר לי כרגע. הוא סיפר לי שבזמן מלחמת העולם השנייה אביו ברח לחווה חקלאית באנגליה שבזכותה ניצל. ואני שואל שוב – איפה האדם ואיפה הנשמה של הטרקטור? לכל דבר יש סיבה, ועכשיו הטרקטור הזה עומד ומספר את ההיסטוריה של הכלים החקלאיים”.

חדוותי מוסיף ומספר בגאווה איך “המשוגעים” הצליחו לתקן את הלאנס בולדוג, טרקטור גרמני בעל בוכנה אחת, שהגיע למקום מקיבוץ רמת דוד. “בגן הילדים ברמת דוד יצקו אותו בבטון כדי להופכו לפסל. אלא שטרקטור איננו פסל אלא כלי עבודה. שחררנו את הטרקטור משמלת הבטון שנוצקה סביבו, ניקינו את החלקים, צבענו והרכבנו הכול מחדש. ההרכבה הייתה קשה ומסובכת. יהודה שחם טען שמבנה הטרקטור היה משולל כל היגיון, כל החלקים הורכבו הפוך. החלטנו לפרק את מיכל הדלק כדי לאפשר גישה לכל חלקי הטרקטור. לפתע נפל מתוך המיכל גביע וכך נפתרה התעלומה.

גלגל התנופה הענק של מנוע בית המעיין בזכרון יעקב

למרות שמרבית הכלים החקלאיים הנמצאים במוזיאון הם טרקטורים, אל המקום מגיע לעתים גם מיכון עתיק שאינו קשור בהכרח לעבודות חקלאיות. כך, למשל, הגיע לסדנה הקטר ממפעל המלח בעתלית, בעזרתו היו אוספים את המלח מהבריכות עם קרוניות דמויות אמבטיות ומובילים את המלח למפעל.

“באמצעות קטר זה אנו מפעילים כיום את רכבת האלונים המספרת את סיפור השלטון הטורקי בארץ וכריתת עצי האלונים על מנת לספק חומר בעירה לקטרים”, ממשיך חדוותי, “שיפוצם של כלי עבודה כרוך בקשיים בשל העדר חלקי חילוף וספרי הדרכה. בעתלית מצאנו קטר אנגלי מדגם רוסטון שייצורו נפסק לפני שנים רבות. פנינו לחברים באנגליה בבקשת סיוע. הם השיבו שבארץ פועלת סוכנות שעדיין מטפלת בכלים מתוצרת חברת רוסטון האנגלית. אחרי חיפושים רבים בארץ מצאנו את החברה “שמרלינג דיזל גנרטורים בע”מ”. משפחת שמרלינג נמנית עם חלוצי החקלאות והמיכון בארץ. בעזרת יוסקה וחיים, בני דור המייסדים, ובניהם שוקי ועזר, נמצאו הספרים והחלקים והקטר נוסע במוזיאון עד היום”.

עם הזמן, מספר חדוותי, החלה הסדנה לבצע עבודות שימור גם עבור פרויקטים נוספים ברחבי הארץ. כך, לדוגמא, שיקמו אנשי הסדנה את הקטר ששימש את מפעל החשמל שהקים פנחס רוטנברג בנהריים בתחילת המאה הקודמת. הקטרים הובאו לארץ ב-1927 כדי לסייע בעבודות הקמת תחנת הכוח במקום, אולם במלחמת השחרור נכבש השטח על יד הירדנים. רק בשנות ה-90 התגלו במקרה שרידיו של הקטר בשטח ההפקר בין ישראל וירדן. הקטר הובא לישראל רק ב-2004 אחרי מבצע לוגיסטי מורכב שבמרכזו שיתוף פעולה ייחודי בין הירדנים, צה”ל וחברת החשמל.

אנשי הסדנה פעלו להפיח רוח חיים גם במנוע הקיטור בחוות חפציבה בחדרה, במשאבה בבית הבאר בנתניה, בנפחיית אשבל, במערכת שאיבה בפארק הירקון בראש העין, בשיפוץ ובנייה של מערכת הרכבת בפרדס מינקוב ובעבודות שימור עבור מפעל העובדים העתיק בסדום.

למרות הסיפוק הרב ממפעל החיים ואין ספור הכלים החקלאיים שנאספו אחרי עבודה מודיעינית מאומצת ושהפכו עם השנים ל”בניו המוצלחים”, חדוותי מוטרד מגורלם של שני כלים חקלאיים נוספים בעלי ערך היסטורי, שסכנות כליה מרחפת מעליהם: שני קומביינים – האחד במושב גיבתון, ואחיו הצפוני ביסוד המעלה שניצב כאנדרטה בתוך מטעי רימונים. “אלה שני כלים שאני יכול להגיד שהם עדיין בשטח ושצריך להציל אותם”, אומר חדוותי.

הוא מסכם את המהות שהוא מוצא בעולם השיפוצים, עולם ומלואו בשבילו ובשביל עוד כמה “משוגעים” הנפגשים לשלושת דורותיהם מדי שבת בין המברגים לקופסאות הגריז: “בשימור המכונה אתה מסובב את גלגל השיניים על צירו ומוסיף את הגלגל הנוסף עם ציר נוסף ושן נוגעת בשן ויוצר בה את התנועה, ואחר כך בא הגלגל הנוסף השלישי שגם הוא מסתובב על צירו, ושוב שן נוגעת בשן, ושוב הוא סובב ונותן את הכוח ומעבירו מגלגל לגלגל. כך נולד הכוח וכך סובבים הגלגלים. אבל כך הוא גם סיפור המורשת”, מסכם חדוותי, “דור מעביר את התנועה והכוח לדור הבא וזה מעביר אותו לדור שאחריו, וכך נמשכת השרשרת חוליות חוליות. כך הוא סיפור הבתים שאנו משמרים, וכך הוא סיפור גבורתם של האנשים שיושבים על האדמה הזאת לאורך השנים”.