בתנאים קשים, תוך התמודדות עם שכנים בדואים עוינים, הקימו חברי גרעינים אלה קבוצה לתפארת. הוכשרה קרקע לגידולי שדה, ירקות ומטעים; הוקמו ענפי רפת, לול, מדגה וצאן; נבנו בתים, הוקמו משפחות ונבנתה מסגרת חינוכית לילדי הקבוצה שהלכו ורבו.
משבר חברתי שפרץ לאחר מספר שנים, הביא לעזיבת חברים רבים. גם גרעיני ההשלמה “שגב”, הכשרות הפלמ”ח “גבע” ו”אלומות” וגרעינים של יוצאי סלובקיה ובלגיה לא שיפרו את המצב, ובשנת 1952 ננטש היישוב על ידי אחרוני חבריו.
התעלומה הגדולה היא מדוע נהרס היישוב על כל מבניו, מבני המשק, מגדל המים מטעיו ושדרותיו. נראה כאילו למוסדות המיישבים היה עניין למחוק מפעל חלוצי שכשל ו”הכתים” את האידיאולוגיה הסוציאליסטית, שהייתה רוח וצו השעה באותם ימים.
העובדה שמקבוצת “אבוקה” לא נשאר כל זכר – לא בית, לא עץ, לא מגדל מים, לא שער, לא כתובת וגם לא מצבה, הציקה לרבים מיוצאי “אבוקה” וילדיהם במשך שלושה דורות רצופים. היום, עם הקמת האנדרטה במקום בו שכנה הקבוצה, בא הדבר על תיקונו. מהיום והלאה, כל ההולך לאורך נחל אבוקה ושמורת אבוקה יוכל גם לדעת את מקורו של שם זה.