ספריית בני ברית

ארגון בני ברית נוסד בארצות הברית באוקטובר 1843, בעקבות גלי ההגירה ההמונית של היהודים מארצות אירופה. מייסד מסדר בני ברית הוא המהנדס הנרי ג’ונס מהמבורגר, שמצא בארצות הברית יהדות מפוצלת ומתבוללת. 

בארץ הלשכה הראשונה של בני ברית בארץ ישראל נוסדה בירושלים בשנת 1888 ושמה לשכת “ירושלים”. מייסדה הוא הפילוסוף דר’ זאב וילהלם הרצברגר, אליו הצטרפו  ישראל פרומקין, אליעזר בן-יהודה, אפרים כהן ודוד ילין. לשכה שניה הוקמה לשכה ביפו בשנת 1890. בשנת 1872 כתב מאמר בעיתון “החבצלת” ר’ יהושע השל לוין מוולוז’ין, שהיה מקורב לראש ישיבת וולוז’ין, והיה גם בעל השכלה כללית נרחבת  ובו הציע להקים ספרייה לאומית כדוגמת צרפת, אנגליה וארצות הברית. וכך כתב: “לכונן בית אוצר ספרים, אשר יעמוד לנס, לאסוף שמה כל ספרי עמנו אחת מהנה לא נעדרה, ונפוצות כתבי יד לקבץ מכל כנפות הארץ, והיו כל הספרים הנדפסים וכתבי יד קודש מדורות שלפנינו, וכן כל הנדפס והכתוב לחיים בירושלים, כל ספר קודש לה’ בבית אוצרו הטוב ייאצר וייחסן… למשמרת לדורות עולם”.

בשנת 1875 במלאת 90 שנה למשה מונטיפיורי, התאספו בירושלים מכובדים ופרסמו בעיתון “החבצלת” ובו בקשה לתרום ספרים דלהלן: “בית אוסף הספרים ע”ש משה מונטיפיורי”. כרוז אל אחיהם בני ישראל, שהתפרסם אז סיפר ש”מספר הכרכים אשר הובאו עד הנה אל הבית הזה עולה לסך 468, מקרב לב נבקש את כל גדולי וגאוני ישראל, רבניהם, חכמיהם וסופריהם, לשלוח את ספריהם אל בית האוסף הזה, לכבוד ירושלים ולכבוד השר הנשגב אשר על שמו הבית נוסד”.

רבני ירושלים הביעו התנגדות לפרסום הכרוז שסברו “כי רק צרות תבואנה להם מזה הבית”, ומיהרו להוציא כרוז האוסר להזדקק לאותו בית – ספרים (“ביבליוטק”, בלשונם). מונטפיורי בתגובה העביר מסר ברור לרבני ירושלים שספרייה היא חיונית וחשובה.

בשנת 1900 נרכש מגרש לבניית הספרייה בסמוך למגרש הרוסים ולשכונת זיכרון משה ברחוב החבשים. התכנון ניתן לאדריכל פינחס פלמר. באותה שנה הונחה אבן הפינה לבניית “בית נאמן” לשיכון הספרים. דוד ילין, שהיה מראשי “לשכת ירושלים” של “בני ברית”, אשר ייסדו את הספרייה, כותב בחגיגיות, על הנחת “אבן הפינה”: “בשני, באחד לחודש (ראש חודש אייר תר”ס- 1900) לפנות ערב, הונח היסוד לבניית בית לאוצר ספרי ישראל בעיר קדשו, בירושלים… ויזכיר לטובה את ראש אחינו המשתדלים לטובת המפעל, הם יוסף חזנוביץ’, הד”ר י’ צ’לינוב ועוד”.

“החכם המצוין רי”מ פינס, נשיא לשכת “בני ברית” בירושלים, טמן מתחת ליסוד את הצלוחית הסתומה אשר בה הונחה מגילת קלף המספרת בקצרה את תולדות הבית ותכליתו”.
בניית המבנה הסתיימה בשנת 1902. מנהל הספרייה הראשון היה אפריים כהן רייס, ששימש בתפקידו עד שנת 1920 כאשר בקומה הראשונה חדר עיון וקריאה ובקומה השנייה היו הספרים. בשנת 1910 הורחבה הספרייה עקב ריבוי הספרים (מעל 30,000). עם חברי הלשכה “בני ברית” בירושלים נמנו אליעזר בן יהודה, דוד ילין, יוסף מיוחס, י”ד פרומקין (עורך “החבצלת”) ואישים אחרים שיצאו בקריאה לתרום ספרים: “והרם את תרומתך תרומת ספרים בכל לשון ובכל עניין הנוגע לישראל, ובטובך הגדול תעורר גם את מיודעיך הנכבדים אוהבי תורת עמם וארצם לחון גם הם במתת ספרים את המפעל הגדול אשר שם תפארת בני עמנו”.

הספרים שנתקבלו בשנים הראשונות היו בעיקר מספריית אליעזר בן-יהודה, או מעיזבונו של הסופר י”ל גורדון. התרומה המשמעותית ביותר הייתה אוסף הספרים ששיגר לירושלים ד”ר יצחק חזנוביץ, רופא העיניים היהודי מביאלסטוק. הקונגרס הציוני בבאזל בשנת 1905 החליט חגיגית לאימוץ המפעל הציוני. כדלקמן: “הקונגרס הציוני השביעי מחליט לכונן ספרייה יהודית לאומית במידת האפשר, בקשר ובהמשך לספריית מדרש אברבנאל (שמו הראשון של המוסד) שנוסדה בירושלים על ידי יוסף חזנוביץ’ ומנוהלת על ידי לשכת בני ברית. כתוצאה מכך הועברה הספרייה בשנת 1920, לרשת “ההסתדרות הציונית העולמית”.

בספריית “בני ברית” היה אולם גדול לעיון, וגם ניתן היה לשאול ספרים. לכאן הגיעו עיתונים מרחבי הארץ וגם מחו”ל. הספרייה הייתה פתוחה רוב שעות היום, כולל שבתות. כמו כן התקיימו במקום אירועים תרבותיים שונים. בהם השתתפו חילוניים,  ואנשי “היישוב הישן”, ובהם אברכים ותלמידי ישיבות. הספרייה בהנהלת “בני ברית”, החזיקה מעמד עד שנות ה-70. בשנת 1978 עבר הבניין שיפוצים ושינויים, שמומנו על ידי “קרן ירושלים”, והספרייה נמסרה להנהלת עיריית ירושלים. אולם מספר הקוראים הלך וקטן וארגון “בני ברית” החליט לסגור את המוסד. הספרים החשובים הועברו לספרייה הלאומית.

היום משמש הבניין את “הסתדרות הרבנים של ארצות הברית” וכן את הרבנות הצבאית במדרשה לקיום הרצאות ושיעורים תורניים לחיילי צה”ל. במקום נקבע לוח זיכרון מטעם “בני ברית”, עיריית ירושלים, ו”קרן ירושלים”, ועליו כתוב: “ספריית בני ברית שוקמה 1978”. “הבניין הוקם בשנת 1902 ע”י לשכת בני ברית ונקרא בתחילתה “בית הספרים מדרש אברבנאל” ע”ש יוסף חזנוביץ’, שהיה הרוח החיה במפעל ותרם את רוב הספרים. ב-1920 נמסרה הספרייה לרשות ההסתדרות הציונית העולמית והוכרזה כספרייה הלאומית. ב- 1930 עברה הספרייה הלאומית למשכנה בהר הצופים, ומאז משמש הבית כספרייה מקומית. ב- 1987 שוקם הבניין מחדש ע”י ה”קרן לירושלים”.