פרופ' סעדיה מנדל - אדריכל משחר ילדותו

פרופ’ אדריכל סעדיה מנדל, אביהם של אסא, יריב, עידו ושיראל, נולד בנוביסד, סרביה בשנת 1931. אביו היה פעיל ציוני ומשפחתו עלתה ארצה בשנת 1938. המשפחה התגוררה רוב הזמן בתל אביב, להוציא חלק חלק מתקופת מלחמת העולם השנייה בה עבד אביו בירושלים. במלחמת העצמאות למד בכיתה י”א בתיכון חדש אבל אז גייסו גם את “השביעיות” והוא שב להשלים את לימודיו רק אחרי המלחמה.

סעדיה רשם וצייר מילדותו והיה זה אך טבעי שבתום לימודיו יצא לפריז ללימודי אמנות. הוא למד ב-Ecole National Superieure des Beaux Arts  וכעבור שנה פנה ללימודי אדריכלות. הדבר נראה תמוה, וכששאלנו אותו לפשר השינוי סיפר את הסיפור הבא: “כילד עסקתי בפיסול וציור וכלל לא חשבתי ללמוד אדריכלות, ובכל זאת: בן דודי, אחי ואני נהגנו לשחק בחיילי עופרת. בן דודי המבוגר היה ה”מלך”, אחי היה ה”גנרל”, ועליי הוטל לשקם את המבצרים שנהרסו תוך כדי הקרבות… הנה כי כן, כבר מגיל ארבע, הוצמדה לי תווית האדריכל…”

הוא המשיך את לימודיו בלונדון ב-Architectural Association School of Architecture ואז חזר ארצה והשלים את לימודיו בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון כמוסמך לארכיטקטורה.

לאחר שנתיים של התנסות מקצועית באירופה חזר ארצה ועבד במשרדם של שרון ואידלסון, ובשנת 1960 פתח משרד עצמאי. הוא תכנן אינספור מבנים והיה שותף לפרויקטים רבים בהם יפו העתיקה, העיר העתיקה בירושלים, מתחם אברהם אבינו בחברון, תחנת רכבת האוניברסיטה בתל אביב ומרכזים לבדואים בדרום סיני.

על עבודותיו זכה בפרסים רבים, בשיתוף עם אדריכלים נוספים, בהם פרס לעבודת תכנון בירושלים ע”ש הארכיטקט עוזי רוזן לשנת 1969-1968, עבור תכנון ושיקום הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, ופרס ישראל רוקח של עיריית תל אביב-יפו, עבור תכנון ושחזור פני העיר.

במשך כל שנות פעילותו המקצועית לא הפסיקה לסעור בו נפש האמן. הוא המשיך לרשום ולצייר, נושא עמו את הקונפליקט. באחד ממסעותיו באירופה נפתרה הדילמה: “אני יושב על מדרגות סמטה באיטליה ורושם את הסמטה שלפניי. אני שומע צעדים של גברת מאחוריי. היא חוצה את הסמטה, נעצרת מאחורי גבי ואומרת:

‘That’s very nice, you are an architect aren’t you?’

היא לכאורה העליבה אותי. לקח לי שבוע להבין שהיא צודקת, שאני מבנה של אדריכל שלעת מצוא גם רושם…”

בד בבד עם עבודתו המעשית עוסק סעדיה בפעילות אקדמית. הוא שימש כמנחה מן החוץ בטכניון ובשנת 1979 נקרא לנהל את בית הספר לעיצוב סביבה ואדריכלות בבצלאל. כעבור שנתיים החל ללמד במכללה האקדמית יהודה ושומרון באריאל (כיום אוניברסיטת אריאל) ושנתיים מאוחר יותר התמנה לראש בית הספר לארכיטקטורה.

מראשית עבודתו כאדריכל העסיק אותו מאוד נושא שימור מבנים ואתרים והוא השקיע מאמצים רבים בניסיון להעלות את המודעות לנושא ופעל לשימורם של מבנים ומתחמים רבים הן ציבורית הן באמצעות עבודות שימור שתכנן. עם הקמתה של המועצה לשימור אתרים, נמנה על פעיליה המרכזיים. במסגרת זו שימש כחבר וכיו”ר ועדת התכנון והיה יו”ר הוועד המנהל של המועצה עד למותו בשנת 2017 אחרי מחלה קשה.