ריכארד קאופמן והתכנון המרובע של הרצליה

מתוך: “אתרים – המגאזין”, גיליון מס’ 1

האדריכל ריכארד (יצחק) קאופמן (1958-1887) היה אחד האנשים שהטביעו חותם עמוק במיוחד על דמותה וצביונה של ההתיישבות הציונית בארץ ישראל במהלך כל שנות המנדט הבריטי, שבשיח היהודי-ציוני זכו לכינוי “שנות המדינה שבדרך”.

קאופמן, יליד פרנקפורט שבגרמניה, עבד בצעירותו כאדריכל וכמתכנן ערים בגרמניה ובנורבגיה. לארץ ישראל עלה ב-1920 והיה אחד ה’יֶקים’ הראשונים, הרבה לפני עליית רבבות ה’יקים’ בעלייה החמישית בשנות ה-30.

במשך למעלה משנות דור הוא היה האדריכל הראשי של מפעל ההתיישבות הציוני, ואת ‘טביעת האצבע’ שלו אפשר למצוא לא רק במאות קיבוצים ומושבים שאותם תכנן, שהנודע ביותר ביניהם הוא ה’עיגול’ המפורסם של מושב העובדים הראשון נהלל, אלא גם בשכונות הגנים בירושלים (רחביה, בית הכרם, תלפיות ועוד) ובחיפה (הדר הכרמל, בת גלים, נווה שאנן), ובשורה של מושבות ושכונות עירוניות, כדוגמת עפולה, שכונת בורוכוב, בת ים, קריית חיים ורמת גן. הוא נטל חלק גם בתכנונם של אזורים שונים בתל אביב (הכיכר בקצה רחוב אלנבי בהגיעו לים, בניין ‘תוצרת הארץ’ במתחם יריד המזרח שעל גדות הירקון) ותחנות כוח של חברת החשמל בשנותיה הראשונות.

ההיסטוריה של הרצליה מתחילה אמנם בסוף 1924 ובתחילת 1925, אך יש לה גם שני פרקים פְרֶה-היסטוריים, שראשיתם ב-1921. בשנה זו סיים יהושע חנקין, רוכש הקרקעות הנודע מטעם המוסדות הציוניים ובמיוחד חברת “הכשרת היישוב”, עִסקה גדולה בשרון הדרומי, בין רעננה שהוקמה באותה עת, לחוף הים התיכון. המוכרים היו אפנדים ערבים וכן אנשי הכפרים אל-חראם (סידנא עלי) וג’ליל. היקף השטח הנרכש עמד על 16 אלף דונם, והמחיר ששולם בעבור כל דונם עמד על 4.5 לירות מצריות (המטבע שהיה נהוג בארץ בתחילת המנדט הבריטי עד נובמבר 1927). סכום נוסף של כמה אלפי לירות נדרש להוצאות כלליות ולפיתוח.

אלא שקופת המוסדות הציוניים הייתה, כרגיל, ריקה, ומשלא נמצא הסכום הדרוש של 80 אלף לי”מ (לירות מצריות), עמדה העִסקה להתבטל. ראש מחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית, ד”ר ארתור רופין, נמצא באותה שעה בארצות הברית, והוא הצליח לשכנע את ראשי חברת “קהיליית ציון אמריקאית” לרכוש 8,000 דונם מהקרקעות האלה, ומאוחר יותר הגדילה החברה את רכישתה, כך שבידה היו 13 אלף דונם מאדמות אל-חראם – ג’ליל. 

“קהיליית ציון אמריקאית” (American Zionist Commonwealth Co.), ולהלן קצ”א הוקמה בשנת 1914 כחברת מניות והחלה לפעול בהיקף מלא רק לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. מטרתה הייתה לסייע בהקמת ארץ ישראל היהודית בדרך של מכירת קרקעות בארץ ליהודים אמריקאיים, שירכשו מניות ויוכלו להמירן בקרקעות. בשנות ה-20 הייתה החברה מעורבת בהתיישבות בעמק יזרעאל (בלפוריה, עפולה), בעמק זבולון ובהרצליה.

בתחילת 1924 הציע מזכיר הסתדרות העובדים, דוד בן גוריון, לקצ”א להקים על חלק מקרקעותיה בדרום השרון עיר חקלאית-חרושתית בשיתוף ההסתדרות. הדבר לא יצא אל הפועל, משום שקצ”א העדיפה את ההון הפרטי על ההון הציבורי. רק מעטים יודעים, ששלוש שנים קודם לכן, זמן קצר לאחר רכישת הקרקע, בדקו ראשוני נהלל אפשרות להקים את מושבם על אדמת ג’ליל. הם פסלו את הרעיון בגלל קִרבה יתרה של השטח לתל אביב…

קצ”א החליטה להקים על השטח מושבה חקלאית חדשה ונבחר לה השם הרצליה, שכן בקיץ 1924 מלאו 20 שנה למות הרצל. השמועה על הקמת המושבה החדשה הגיעה לארגון “בני בנימין”, אליו השתייכו בני איכרים חסרי קרקע, ושנוסד בראשית שנות ה-20. הארגון פנה לקצ”א לאפשר לו להתיישב בקרקעות החדשות. קצ”א, שחיפשה דרכים לקדם את ההתיישבות באדמותיה ולעודד את מכירת מניותיה, נאותה. במחצית השנייה של אותה שנה (1924) הטילה קצ”א על מנהלהּ בארץ, צ’רלס פסמן, לאתר אדם שייקח על עצמו את התפקיד של מנהל המושבה. הבחירה נפלה על שמעון זאב לוין, יליד רוסיה הלבנה שהיגר לצ’טונוגה שבטנסי, ארצות הברית, ומשם עלה ארצה ב-1922. הוא היה איש עסקים מצליח ובתל אביב הקטנה ניהל מפעל לייצור סיגריות וחנות למוצרי טבק. במקביל פנתה השלוחה הארצישראלית של קצ”א בהנהלת פסמן לריכארד קאופמן וביקשה ממנו שיתכנן את המושבה העומדת לקום.

לא ברור מי הנחה את קאופמן – פסמן? הנהלת קצ”א בארצות הברית? ואולי התכנון הייחודי היה רעיון שלו? בכל התעודות שנותרו מהתקופה הראשונה אין שום אזכור למעורבות של בעלי המגרשים והמתיישבים בנושאי התכנון המקיף, אלא רק בנושאים פרטניים הקשורים לחלקותיהם. יחד עם זאת ידועות כוונותיה של הנהלת קצ”א בניו יורק. החברה, שהייתה חברה כלכלית, חיפשה דרכים להרבות את נכסיה ולהרוויח מהשקעותיה. כפי שיוצג בהמשך, דאגה החברה להותיר בידה את הקרקעות היותר יקרות, קרקעות חוף הים, לימים החלק המערבי של הרצליה פיתוח. המשקיעים האמריקאיים ו/או המתיישבים הראשונים רכשו חלקות בנות עשרה דונם ויותר. מקצת המתיישבים היו עולים מארצות הברית, הרוב עולים חדשים מארצות מזרח אירופה שקרוביהם האמריקאים רכשו בעבורם חלקות במושבה החדשה, והיו גם תושבי הארץ שהסתפחו אל המייסדים.

במקום זה, שכונה מאוחר יותר “הרכס האדום” (על שם אדמת החמרה האדמדמת שלו), הונח היסוד להקמת הרצליה. בשנות ה-50 של המאה הקודמת הוצבה בו “אנדרטת הראשונים”. באותה עת שהראשונים הניחו את היסודות בפועל, כבר עסק קאופמן בשרטוט תכניתו, והיא הושלמה במאי 1925. קאופמן חילק את 13,000 הדונם לארבעה אזורים שונים זה מזה בייעודיהם: התיישבות עירונית, קיט ומלונאות, מרכז עירוני והתיישבות חקלאית. עד כמה שידוע, זהו הדגם הראשון בארץ של שילוב מרכיבים אלה ביישוב אחד.

ואלה הם ארבעת אזורי הרצליה לפי תכנונו של קאופמן (ממערב למזרח):

אזור א’ – צר וארוך לאורך חוף הים {רכס הכורכר הראשון) – יועד למלונאות וקיט. קצ”א החזיקה קרקע זו לצורכי פיתוח עתידי.

אזור ב’ – ממזרח לאזור הקודם ועד רכס הגבעות (רכס הכורכר השני) – יועד להתיישבות עירונית במתכונת של עיר גנים על כל מרכיביה: בתי מגורים טובלים בירק, מוסדות ציבור וחינוך ועוד.
שני אזורים אלה ידועים כיום כהרצליה פיתוח.

אזור ג’ – כאן בא לידי ביטוי הפרימט החקלאי-התיישבותי של הימים ההם. אף שהיישוב המוצע תוכנן להיות בעל סממנים עירוניים, למרכז העירוני הוקצו שטחים שאינם מתאימים לחקלאות, ועם זאת הם לא נראו הולמים במיוחד את ייעודם – מרכז עירוני-מסחרי. זאת משום שקאופמן הִקצה לאזור זה את רכס הכורכר הארוך והצר יחסית המפריד בין המישור החולי שממערב עד חוף הים לבין מה שקרוי מישור השרון שבמזרח, שבימים ההם היה מכוסה במים רוב ימות השנה (ה”באסה”). שטח הביצה, שקצ”א תכננה לייבשה, לא נכלל על ידי קאופמן למגורים כלשהם אלא כשטח חקלאי בעתיד.

אזור ד’ – מכל עבריו של “הרכס האדום” שעליו התיישבו ראשוני הרצליה, אזור זה תוכנן כמושבה חקלאית לכל דבר. ליד כל בית היו שלושה עד חמישה דונמים, בעוד ששאר קרקעות המתיישבים היו בריכוזים סביב המושבה. מגמת התכנון הכולל הייתה שאזור ד’ יהווה את מרכז הייצור (החקלאי) של היישוב כולו על כל אזוריו, בעוד שבאזורים ב’ וג’ לא תוכננו מרכזי ייצור כלשהם. באשר לאזור א’, דומה שהקמת בתי מלון ופנסיונים נראתה בעת ההיא כחזון רחוק.

בטווח הקצר קצ”א טעתה בצורה מפליגה: לשטחים באזור א’ וב’ כמעט שלא היה ביקוש, ובוודאי במחירים כה מפולפלים. גם באזור ג’ היו מעט מאוד רכישות (וראו להלן), ואילו אזור ד’ הזול ביותר הפך דווקא הוא לאבן שואבת והיה תוך שנים לא רבות למרכזה של המושבה ומאוחר יותר למרכז העיר כולה.

בשנת 1929 הכריזה קצ”א על פשיטת רגל. להצלת נכסיה התאחדו מוסדות ההתיישבות, ומעתה קצב ההתיישבות בהרצליה שוב לא היה תלוי במדיניות החברה.

הפרוטוקולים של ראשוני הרצליה

על מעורבותו של קאופמן בהקמת הרצליה אפשר ללמוד מספר הפרוטוקולים שכתבו המייסדים בשנה הראשונה לקיומה של המושבה. 76 הפרוטוקולים, מהחודשים נובמבר 1924 עד אוקטובר 1925, שופכים אור על דיונים ממושכים ולעיתים דקדקנים לפרטי פרטים על כל צעד ומהלך בהקמת המושבה, לרבות בנושאי תכנון. 26 מהישיבות היו במתכונת של אספה כללית, ו-50 הנותרות הן של הוועד המקומי. לעתים קרובות השתתף בהן נציג קצ”א צ’רלס פסמן, ובכל המקרים – ש”ז לוין שחבש שלושה כובעים: נציג קצ”א במושבה, חבר הוועד ואחד המתיישבים.

להלן האזכורים ב’ספר הפרוטוקולים’ הקשורים לקאופמן (התאריכים אינם אחידים -חלקם לפי הלוח העברי ואחרים לפי הלוח הכללי):

ישיבת הוועד (בתל אביב, כך גם הישיבות הבאות, אלא אם צוין אחרת) ב-28 בינואר 1925: “בשבוע הבא יגיעו להרצליה המהנדס קויפמן [כך נכתב שמו בתעתיק יידישי], שני אגרונומים ומר פסמן כדי להחליט על גודל המגרשים ומיקום הפרדסים”.

ישיבת הוועד בי”ח שבט תרפ”ה [12 בפברואר 1925] בהרצליה בהשתתפות פסמן, קויפמן והאגרונומים זגורודסקי וקרשינסקי: חברי הוועד תבעו מהמומחים הנ”ל למסור את החלקות הטובות ביותר ב”בקעה הגדולה” למייסדי המושבה ואת הבתים להקים על הגבעה. לפי הפרוטוקול, המומחים נעתרו להם.

ישיבת הוועד ב-21 בפברואר 1925: “לדרוש מהמהנדס קויפמן להאיץ את גמר התכנית עד 1 באפריל”.

ישיבת הוועד ביום ו’ אדר תרפ”ה (2 במרס 1925): קויפמן הסביר לחברי הוועד את פרטי תכניתו. שניים מהם, פיין וקרשינסקי, הביעו את שביעות רצונם ממנה, אבל כל האחרים, שישה במספר, “לא הסכימו לזה עד שלא יִוָכחו על המקום, אם זה מתאים לדרישות ולהחלטות החברים”.

מאוחר יותר באותו יום כונסה אספה כללית של המתיישבים, בה השתתפו 29 איש, לרבות כל חברי הוועד. קויפמן הסביר באריכות לנאספים את עיקרי תכניתו. מדבריו עלה שהמאזינים לו ביקשו לדעת בעיקר היכן יהיו בתיהם וחלקותיהם החקלאיות, והם לא העלו שאלות ברמה העקרונית של החלוקה לאזורים. מבחינתם ראוי לתת את הדעת רק לאזור ד’, האזור החקלאי של המושבה החדשה.

קאופמן הניח את דעתם של שומעיו באומרו להם, כי בתי המגורים יהיו על הגבעות “ומסביב לגבעות האלה אפשר יהיה לחלק את הקרקע בין המתיישבים. לאלה שיושבים על הגבעה מצד אחד יתנו את חלקם בבקעה מצד זה שגובל עם מגרשם, ואלה מהצד השני יקבלו את הקרקע שלהם בבקעה מהצד השני של הגבעה”.

האספה ייפתה את כוחו של הוועד לאשר את תכנית המגרשים, ובתנאי שימולאו דרישות המתיישבים. למחרת היום, ז’ באדר תרפ”ה (3 במרס 1925), התכנס הוועד בהרצליה ובין ההחלטות שקיבל היו שתיים שנגעו לתכנון: “א. לאשר את תכנית המושבה עם ההערה שהרחובות יהיו לכל הפחות 12 מטר ברוחב. ב. לבקש את המהנדס (קאופמן) להוסיף כמה שאפשר מגרשים של חמישה דונם במקום שלושה דונם”. דומה, שרצונם של המייסדים שרחובות יישובם יהיו רחבים, מעיד כי בעיני רוחם ראו את הרצליה כמושבה גדולה, אם לא כעיר.

ב-8 במרס 1925 כונסה אספה כללית שדנה בשורה ארוכה של נושאים, רובם אישיים (התפטרויות של חברי הוועד ובחירת חברים חדשים). לגבי תכנית קאופמן מופיעה בפרוטוקול שורה אחת בלבד: “הוחלט לאשר את תכנית המהנדס קויפמן עם הערות הוועד”.

בט’ בניסן תרפ”ה (3 באפריל 1925) דיווח מר פסמן בישיבת הוועד, כי קאופמן סיים את הכנת תכניתו, והמודדים יתחילו בזמן הקרוב בחלוקת המגרשים. הוא הציע שקאופמן יסמן על המפה את מספרי החלקות שעל הגבעות ואת שטחי העיבוד, ואלה יהוו את הבסיס להגרלת המגרשים (שנקבעה לל”ג בעומר הקרוב).

ג’בל דרוז בהרצליה

בל”ג בעומר תרפ”ה (12 במאי 1925) נערכה ברוב עם הגרלת המגרשים של אזור ד’, לפי תכנית קאופמן. בהגרלה עלה מספר בעלי החלקות ל-81, ולהפתעתם נודע להם זמן קצר לפני עריכת ההגרלה, כי יש להם שותפים: 25 משפחות של בני המושבות הוותיקות בארץ, שהתאגדו מספר שנים לפני כן בארגון “בני בנימין”.

במהלך הדיונים על הגרלת המגרשים הודיע פסמן לוועד היישוב, כי במסגרת 100 המתיישבים הראשונים הוקצו רבע מהשטחים ל”בני בנימין”. הוועד, שלא הסתיר את חששו מצירוף קבוצה מגובשת וחזקה כמו גם מהתארגנויות נוספות של קבוצות יריבות זו לזו, ביקש לצמצם את השפעתן וקיבל את ההחלטה הבאה: “לתת אפשרות למתיישבים להגריל מגרשיהם בקבוצות, אבל להגביל עד שישה בעלי מגרשים בקבוצה אחת”. האספה הכללית של המתיישבים אישרה החלטה זו. בכך, נדמה היה, נבלמה היכולת של “בני בנימין” להצטרף למייסדי המושבה כקבוצה גדולה ומגובשת.

עד מהרה חשף פסמן בישיבת ועד המתיישבים את העובדה שאישר ל”בני בנימין”, למרות ההחלטות הנ”ל, לא להשתתף בהגרלה ולקבל 25 חלקות “בקבוצה אחת”. הוא ניסה לשכנע את הוועד, באומרו שהובטח לו על ידי נציגות “בני בנימין”, ש”הם באים בתור בודדים, נושאים בחובות ונהנים מזכויות המושב לפי החלטות הוועד שייבחר”, אבל עומדים על כך שעליהם להיות “מרוכזים במקום אחד” ו”קצ”א לא יכולה למנוע מהם להוציא את יוזמתם לפועל”. חברי ועד המושבה המוקמת לא הסתירו את כעסם, כשפסמן מסר להם כי “בני בנימין” הבהירו לו ש”החלטת האספה הכללית לא מחייבת אותם”, שהרי טרם נכנסו כחברים למושב, “ובפרט שיש שאלות שאי אפשר להחליט ברוב דעות”. נציג “בני בנימין” (שלא זוהה בשמו) הפגין בישיבת הוועד עמדה תקיפה והסביר כי העניין אינו עומד כלל לדיון “וההחלטה היא עובדה שאין לשנותה”.

כך קרה, שבחלק הצפון-מערבי של הרצליה צמח בתוך המושבה מושב בני בנימין, שבשלב הראשון הקיף כרבע ממשפחות המייסדים. היחסים בין המושבה למושב בני בנימין היו מעורערים עד עוינים במשך שנים, ורק לאחר מאמצים מרובים ועובדות שנקבעו עם הזמן יושרו ההדורים.

בסכסוך זה לא היה לקאופמן חלק, שכן בתכנון שלו אין זכר למושב בני בנימין, אך בפועל תפסו מתיישבי קבוצה זו שני רחובות וחצי מהפינה הצפון-מערבית של המושבה באזור ד’, כולל בתיהם והשדות החקלאיים הצמודים אליהם.

לעומת זאת, הדיה של תכנית קאופמן על ארבעת אזוריה נשמעו עוד הרבה שנים באזור ג’, ובתקופה מאוחרת יותר, בשנות ה-40 וה-50, כמעט שהביאו לפילוג ופיצול האזורים לשתי רשויות מוניציפאליות נפרדות.

במשך תקופה של כשנה וחצי, עד אמצע שנת 1926, התרכזה קצ”א בהקמה ובפיתוח אזור ד’ בלבד. בין שאר העבודות שהוצאו אל הפועל במימונה, היה ניקוי המנהרה הרומית-ביזנטית מתחת לרכס הכורכר של אזור ג’, שניקז את מי הביצה (ה”באסה”) והרחיק את מחלת הקדחת מן המייסדים ובני משפחותיהם והעמיד לרשות המושבה מאות דונמים של אדמה משובחת למזרע ולנטיעות.

ב-1926 ניגשה קצ”א להרחבת היישוב בהרצליה, ועשר משפחות ראשונות עלו להתיישבות בהרצליה ג’, מצִדה המערבי של הביצה המיובשת. מקצתן היו עולים מארצות הברית. לעומת זאת, האזור החולי והשטוח יחסית שבין רכס הכורכר לשפת הים (אזורים ב’ וא’) נותר בשלב זה בשיממונו.

הרצליה ג’ ראתה עצמה מן ההתחלה כיֵשות נפרדת, שאינה חלק מהמושבה הרצליה, שהיא למעשה אזור ד’. אמנם את כמה מהשירותים המוניציפאליים, כגון שירותי בריאות וחינוך, קיבלו תושבי אזור ג’ באזור ד’, אך הם הדגישו שייעשו כל המאמצים כדי לספק שירותים אלה בכוחות עצמיים בזמן קרוב ככל האפשר. יתר על כן, תושבי אזור ג’ הפגינו מידה רבה של גאווה מקומית ולא אפשרו, למשל, לפועלים מאזור ד’ לעבד את פרדסיהם או לכרות כורכר מהגבעות שבתחומם כדי לסלול את הרחוב הראשי באזור ד’. אחד מהפועלים הראשונים בהרצליה, צבי לנגזם (לימים שילוח), נהג לספר כי כשנשלח באחד הימים על ידי לשכת העבודה לעבוד בפרדס באזור ג’, סילק אותו איש הרצליה ג’ באומרו שמדובר בשתי מושבות, והרצליה ג’ חייבת לדאוג לפועליה ולא לפועלי אזור ד’.

באזור ד’, “המושבה” כפי שנהוג היה לכנותו, שררה כמובן תרעומת גדולה על ההתנהגות הבדלנית של תושבי אזור ג’. לאזור זה הוענק התואר “ג’בל דרוז”, על שם המרידה הממושכת של הדרוזים בדרום סוריה נגד השלטון הצרפתי המרכזי בדמשק בשנות ה-20 של המאה הקודמת.

כתב בזיכרונותיו זלמן דונייבסקי, מצעירי המתיישבים באזור ג’:

“כשם שבאזור ד’ היה ועד מושבה נפרד, כך היה גם לאזור ג’ ועד משלו. לאזור ד’ היה מפעל מים שלו ולאזור ג’ היה מפעל מים שלו… אילו נמצא תושב אזור ג’ שהיה מעלה בדעתו לצדד באיחוד [עם אזור ד’], רע ומר היה סופו. כינו אותנו ג’בל דרוז, אך דא עקא, מה שלאנשי אזור ד’ היה כינוי גנאי, הפך לאנשי אזור ג’ מקור לגאווה”

אגב, ראש ועד אזור ג’ היה עולה מארצות הברית, משה מבוביץ’, והוא אביה של גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל בשנים 1974-1969.

בג”ץ החליט: הרצליה אחת

בניגוד למושבה (אזור ד’) שהתפתחה והתרחבה, קפא אזור ג’ על שמריו, ולא אחת היה קיומו הכלכלי מוטל בספק. במכתב ששלח “ועד האזור השלישי” להנהלה הציונית בירושלים בסתיו 1929 צוין, כי באזור חיות 17 משפחות בלבד וכמה מהן עלולות לעזוב בזמן הקרוב. “עכשיו כל המושבה עומדת להתרוקן… ואנו פונים אליכם: ה צ י ל ו!” (הפיזור במקור).

בשנות ה-30 חלה התאוששות מסוימת באזור ג’, ותושביו המשיכו לשמור על עצמאותם. הסכסוכים בין האזורים נמשכו עשרות שנים. באמצע שנות ה-40 היו ב”מושבה” (אזור ד’) למעלה מ-4,000 נפש, בעוד שבאזור ג’ כ-500. על אף הפער לא ויתרו תושבי המערב, שאליהם הצטרפו משפחות ראשונות שהתיישבו באזורים א’ וב’, על שאיפתם לעצמאות. יתר על כן, הם העלו את הרעיון שאזור ג’ יתאחד עם כפר שמריהו, יישוב של עולי גרמניה שהוקם מצפון לו ב-1937, לרשות מוניציפאלית חדשה נפרדת מהרצליה, שתישא את השם קריית הרצל.

נגד אפשרות כזו יצא בשצף קצף בן-ציון מיכאלי, יו”ר המועצה המקומית הרצליה מאז 1943 (ועד 1959). בתזכיר מפורט ששלח לוועד הלאומי לכנסת ישראל, שלל כל פיצול של האזורים ואף הרחיק לכת וקבע כי מטעמים לאומיים וכלכליים ראוי לכלול באיחוד כל אזורי הרצליה גם את המושבה הקטנה (כ-1,000 תושבים בעת ההיא), רמת השרון. יתר על כן, לאזורי הרצליה היו מספר שירותים משותפים, כגון בית מטבחיים אזורי וועדת בניין ערים שהחלה לפעול בתחילת שנות ה-40 והקיפה את הרצליה המושבה, אזורי הרצליה המערבית וכן את כפר שמריהו ורמת השרון.

בשנות ה-30 היה מי שנזכר בתכנית קאופמן המקורית לגבי אזורים א’ וב’. זה כמה שנים שהיזם משה דה שליט, מי שהחליף את צ’רלס פסמן כמנהל קצ”א בארץ, תכנן תכניות ואף ניגש לביצוען באזור המערבי. הוא עמד בראש חברה שנקראה “חברת פיתוח הרצליה בע”מ” (ומכאן השם השגור – הרצליה פיתוח) וזו סללה כבישים, הניחה צינורות מים ואף תכננה להקים בית מלון ראשון על שפת הים. ב-1948, חודשים מספר לאחר הקמת המדינה, נחנך מלון “השרון” באזור שומם על חוף הים, ראשון לבתי המלון ב”ריביירה” של הרצליה. בדרום-מזרח אזור ג’ הונח היסוד גם לאזור תעשייה והוקם בית חרושת ראשון – מפעל הטקסטיל ‘אדרת’.

זלמן דונייבסקי, שהוזכר לעיל, כתב בזיכרונותיו, כי בעוד אזור ג’ מדשדש, החלו שינויים מפליגים באזור א’. תכניתו הגרנדיוזית של קאופמן, שנתפסה כל השנים כ”בלוף אמריקאי” (בשל מעורבות חברת “קהיליית ציון” שפשטה את הרגל ב-1929), קמה לתחייה. הוא מספר שעמד נפעם בטקס הנחת אבן הפינה למלון “השרון” ועוד יותר כשנחנך המלון ואמר לעצמו: “אכן, זה לא היה ‘בלוף אמריקאי'”.

בשנים הבאות, שנותיה הראשונות של המדינה, נמשך המאבק הבין-אזורי בהרצליה. תושבי האזורים א’, ב’ וג’ איחדו כוחות והיו נחושים בדעתם להקים את יישובם העירוני הנפרד מהרצליה “המושבה”. שרי הפנים הראשונים, יצחק גרינבוים ומשה שפירא, התנגדו לפיצול, ולתושבי שלושת האזורים המערביים הוצע להסתפק במועצת משנה, שתהיה חלק מהמועצה המקומית הרצליה. ההסדר פעל מספר שנים, ונציג האזור המערבי שימש כסגן ראש המועצה המקומית.

ב-1955 התלקח הוויכוח מחדש, ואזורי המערב תבעו ממשרד הפנים להכיר בהם כרשות נפרדת. שני הצדדים השתמשו בתכנית קאופמן כדי להוכיח את הגיון עמדתם: יו”ר המועצה מיכאלי הדגיש שהתכנית ראתה בהרצליה על כל ארבעת אזוריה יֵשות אחת, וכן שכבודו של הרצל אינו מאפשר חלוקה; אנשי המערב מצאו בתכנית דווקא את הדגשת השוני בין האזורים. שר הפנים החדש (מנובמבר 1955), ישראל בר יהודה, צידד בעמדת המועצה המקומית ושלל את עמדת אנשי אזורי המערב שתבעו הפרדה בשל רצונם ב”הגדרה עצמית”: “עקרונות דמוקרטיים אינם מחייבים להכיר בזכות למעין ‘הגדרה עצמית’ של כל רחוב או פרבר, ויהא חשוב ומפותח כמו האזור שלכם. לו נכנעתי לאינטרסים הפרטיים של כל קבוצה לחוד ולא לקחנו בחשבון את טובת הכלל, היינו מביאים לאנרכיה”.

ראשי “הרצליה המערבית” פנו לבג”ץ וביקשו להוציא צו על תנאי נגד שר הפנים – מדוע לא יימנע מלהפר את הסטטוס המשפטי המיוחד של הרצליה ב’ (השם המקובל באותם ימים לאזורי המערב, בהנגדה להרצליה א’, “המושבה”), כפי שהיה (מועצת המשנה) מבלי לקבל את הסכמת נציגיה. הסכסוך התגלגל לעיתונות ומעריב כתב בכותרת גדולה: “שתי הרצליות עוינות זו לזו. הרצליה ב’ מתקוממת נגד החלטת שר הפנים לצרפה להרצליה א'”. לדברי העיתון, הרצליה ב’ של אמצע שנות ה-50 ראתה עצמה יישוב משגשג שעתידו לפניו, ולתושביה “אין כל דבר משותף עם הרצליה א’, שלדעתם היא מפגרת וקופאת על שמריה”. העיתון אף ידע לספר שבאזור המערבי נערך משאל, ותוצאותיו העניקו רוב גורף במיוחד (89%) לתומכים בעצמאות הרצליה ב’.

ב-18 במרס 1956 החליט בג”ץ שלא להתערב בקובעו כי ההחלטה על איחוד רשויות נתונה בידי שר הפנים ולא בידי בית המשפט. 11 יום לאחר מכן פרסם שר הפנים צו למיזוג אזורי הרצליה לאחר שלושה עשורים של ויכוחים ועימותים. בצו זה בוטלו ההגדרות אזור א’ ואזור ב’, והרצליה כולה הייתה לרשות מוניציפאלית אחת.

ריכארד קאופמן שמר במהלך השנים על קשריו עם הרצליה. ידוע שהוא תכנן את בניין בית הכנסת המרכזי של אזור ד’ וכן את ביתו של הבוטנאי ברוך צ’יזיק, המשמש כיום כבית ראשונים. יתר על כן, כאשר ב-1941 הוקמה ועדת בניין ערים להרצליה וסביבתה, נקרא קאופמן להתאים את תכניתו לשינויים האורבניים שחלו מאז 1925. הוא הכין תכנית מתאר חדשה (1943), שרוב עקרונות התכנון שלה נשמרים בהרצליה עד היום, ובכלל זה ייעוד מרכז העיר לבנייה מרוכזת וביסוס המע”ר (מרכז עסקים ראשי) באזור זה. תכניתו החדשה לא שינתה את המגמות שהִנחו אותו בשנות ה-20 לגבי אזורים א’ וב’. ראוי גם להדגיש כי קאופמן המאוחר הציע ששטח ה”באסה” יהיה אזור ציבורי פתוח, כפי שאכן קרה משנות ה-80 ואילך.

כל מי שיחזור לתכניותיו המקוריות של קאופמן, יגלה כי למרות העשורים הרבים שחלפו, נשמרו במידה רבה העקרונות התכנוניים שאותם התווה בשלושה מתוך ארבעת האזורים. באזורי המערב, אזורים א’ וב’, נותרו על כנם במידה רבה הדגשים שלו: אזור א’ היה ונותר רצועת המלונאות, הקיט והנופש; באזור ב’ נותר הדגש על בנייה נמוכה במתכונת עיר גנים. לעומת זאת, אזור ג’ הפך עם השנים להמשכו של אזור ב’, ורובו בנייה נמוכה ופרטית ללא שום קשר לתכנון המקורי של אזור ציבורי-מסחרי. קאופמן גם לא צפה שבדרום האזור המערבי יקום אזור תעשייה גדול.

באשר לאזור ד’, שהפך מבלי שקאופמן וקצ”א התכוונו לכך למרכז המושבה ולאחר מכן העיר הרצליה, נשמרים במידה רבה קווי המתאר מ-1925. אפשר לראות זאת ברחובות המרכזיים (סוקולוב, בן גוריון, ויצמן, שדרות ח”ן, הנדיב, העצמאות ועוד), ולא פחות מכך בשרטוט מיקומו של המרכז האזרחי. קאופמן קבע אותו בחלק הדרומי-מזרחי של המושבה, ובמשך עשרות שנים ניתן לומר כי המושבה-העיר הפנתה אליו את גבה, ומוסדות הוועד, המועצה המקומית ולאחר מכן העירייה (מאז 1960) מוקמו במקומות אחרים.

בעשורים האחרונים חוזר האזור לייעודו הראשון: בשלהי שנות ה-70 הוקם בו בית יד לבנים שבין כתליו מוזיאון הרצליה לאמנות; לידו הוקם בשנות ה-2000 בניין בית משפט השלום, ובסמוך לו מוקם והולך הבניין החדש של עיריית הרצליה. אף הספרייה העירונית מתוכננת לקום במרחק של פחות מ-250 מטר משם.

לסיום, ראוי להביא את חוות דעתו של מומחה חיצוני ובלתי תלוי על תכנית האב של הרצליה. ב-1941 נכח הנרי קנדל, ראש המחלקה לבניין ערים של ממשלת המנדט, בטקס הקמת ועדת בניין ערים הרצליה והסביבה. בדברו על תכנית קאופמן אמר: “מכל התכניות שהגיעו אלי מן היישובים היהודיים, תכנית קאופמן של הרצליה היא המעניינת ביותר”.

המחבר מבקש להודות ליגאל ברזילי על סיועו בהשגת חומר למאמר זה וייעוצו בנושאים השונים של תולדות הרצליה. תודות על סיוע ועצות גם לבתיה לשם מהארכיון הציוני המרכזי, לד”ר שושנה שטיפטל ורונית מצ’ולסקי-רן מארכיון בית ראשונים בהרצליה, ולנילי הראל מנהלת הבית.