שימור מורשת כאטרקציה תיירותית

המורשת מהווה אחד מתשעה נדבכי היצע עיקריים של משאבים לתיירות, ה”משחקים” ביניהם, במקביל, בתחרות, בהשלמה ובסינרגיה: טבע ונוף, מורשת, מדע וטכנולוגיה, תרבות עכשווית ועתידנית, מסחר, בידור, ספורט, פינוק ובריאות, וגסטרונומיה. 

משאבי מורשת ניתן לחלק לשני סוגים: 
1. משאבים חומריים – tangible heritage resources: אתרים, מבנים, מתחמים מעשה אדם, מתקנים, מפעלים, מאגרים וסכרים, מסלולים (שבילים, דרכים, מסילות, מנהרות, גשרים, נתיבי שייט ואפילו נתיבי טייס). 
2. משאבים לא חומריים – intangible: אגדות, סיפורים, מסורות, מוזיקה, אומנויות במה, כיכר ורחוב, מתכונים קולינאריים, מרשמי רפואה אלטרנטיבית, חגים, אמונות, תורות שבעל פה, פסטיבלים ועוד. אלה נמצאים בדרך כלל בסכנת אובדן – שכחה מדור לדור, בגלל חוסר תיעוד ותלות בזיכרון אנושי או דיגיטלי.

משאבי המורשת המושכים והמרתקים יותר הם אלה המשלבים ערכיות גבוהה של נדבכים חומריים–פיסיים, עם ערכיות גבוהה של נדבכים בלתי חומריים-תכניים.

מיליארדי תיירים מבקרים כל שנה באתרי מורשת ברחבי העולם ובאירועים המתקיימים באתרים אלה. זו אינה הסטטיסטיקה המטעה של ארגון התיירות העולמי, המתייחסת בעיקר למספר התיירים החוצים גבולות בין מדינות (כמיליארד בשנה), אלא אבחנה פשוטה של דפוסי החיים של בני אדם, המתקשרים להיבט התרבותי, אשר מהווה בסיס עליו מוגדרת ומאופיינת המורשת, בזיקה להגדרת המונח תיירות, פנאי או נופש: “כל דבר שאדם עושה להנאתו, מחוץ לביתו”.

מה מושך אנשים להגיע אל משאבי שימור מורשת? 
למשאבי שימור המורשת ארבעה גורמי משיכה עיקריים: סיפוק סקרנות (אינטלקטואלית), סיפוק אמונה (דתית, פולקלורית), סיפוק בילוי (בזירה בעלת קסם עבר, שוֹנוּת), ולגבי מורשת מאוחרת, טרייה יחסית – סיפוק געגוע (נוסטלגיה לזיכרונות ילדות, נערות, בחרות).

הסקרנות דוחפת את הקהל לחוות משאבים ייחודיים ושונים מהיום-יום ומהמוכר בסביבת השגרה של החיים והעבודה. רוב מושכני התוכן בעולם הינם משאבי שימור מורשת.

האמונה דוחפת את האדם לחוות משאבים המגלמים ישויות, התרחשויות ומשמעויות על-אנושיות, אלוהיות, מקודשות. רוב זירות האמונה בעולם מגלמות או קשורות באופן הדוק לשימור מורשת – במתחמים, במבנים, בתכולה ובתכנים.

יצר הבילוי מוּנַע על ידי צרכים עליונים של האדם, להבדיל מהצרכים הבסיסיים של מזון, לבוש וקורת גג – במסגרת הפנאי, המותרות, הפינוק, הבידור, הרומנטיקה, התאווה, הראווה, ההרפתקנות, הרכלנות, הגרגרנות והטיפוח העצמי (self indulgence).

הגעגוע, על פי זיכרונות שלהי הדור (נוסטלגיה), דוחף אנשים לבקר ולחוות משאבי מורשת בזיקה לזיכרונות האישיים שלהם, או לסביבה, לאווירה ולאורח החיים המאפיינים את שורשיהם והוויית הקהילה או המקום ממנו באו, בו לחמו, בו הקימו, בו הכירו וכו’. פלח הביקורים הנוסטלגיים מאופיין בכך שהוא רואה את יעד הביקור כמורשת שלו, של משפחתו, קהילתו, יחידתו הצבאית, גרעינו ההתיישבותי, תרבות מולדתו, עמו. נפח תנועת הנוסטלגיה בהקשר של אתרי שימור מורשת, הוא הקטן מבין ארבעת ה”מדחפים” הנ”ל. משאבי שימור של מורשת ארכיאולוגית, משאבי מורשת אמונה, משאבי שימור מורשת כמרקם לבילוי שיגרתי, ומשאבי מורשת אמנות ותרבות, כולם נטולי נוסטלגיה, מושכים ביקושים גדולים במכפלות של מאות מהביקושים מונעי נוסטלגיה, מרגשת ככל שתהיה.

עד כה טרם הוזכר הביקור/בילוי החינוכי במשאבי שימור מורשת: מדובר ב”קהל שבוי” של כיתות ממוסדות חינוך והשכלה, יחידות מכוחות הביטחון, ומשלחות פוליטיות, ה”נדחפים” למשאבי מורשת על ידי מקבלי החלטות במערכת, לטובת הקניית ערכים ומוּדעוּת, ולא על פי בחירה או העדפה חופשית. בדומה לתנועה הנוסטלגית, גם פלח הביקוש הזה קטן יחסית, ומאופיין באורח מובהק בביקורים חד-פעמיים, בניגוד לביקורים הרב-פעמיים של כל הפלחים האחרים שנמנו. כמובן שבאתרים רבים זהו הפלח העיקרי, עם או בלי ציון בחוזר מנכ”ל, אבל אין זו התמונה הארצית או העולמית.

במידה מסוימת גם השוק המאורגן של תיירות קבוצות הינו “קהל שבוי”, אבל במעמד שונה מכיתות גן ובתי ספר: אמנם סוכני תיירות מתכננים ומציעים את המסלולים והחבילות, אבל עליהם להיות ערים וקשובים להעדפות ולמשובים של קהלי המטרה שלהם.

רובו הגדול של נפח התנועה והשהייה בסביבת שימור מורשת בעולם, הינו במסגרת בילויי פנאי רגילים ולאו דווקא במסגרת תנועה מובנית, עצמאית או מאורגנת, מאזור המוצא, כלומר אזור המגורים או הנופש, לאזור יעד תיירותי.

רוב הבילויים בפריס, לונדון, אמסטרדם, רומא, ברלין, וינה, מדריד, ברצלונה, איסטנבול, בנגקוק, ניו יורק, וושינגטון, ניו אורלינס, סן פרנסיסקו, מקסיקו סיטי, בואנוס איירס, ירושלים, ואפילו תל אביב, אינם של תיירים המגיעים מחוץ לערים האלה, אלא של תיירים מקומיים, על פי גורמי המשיכה שהגדרנו, במסגרת בילויי פנאי רגילים. קיימת התרפקות על רבעים היסטוריים בערים אלה, אשר מהווים גורם משיכה גם לתיירות מסיבית מבחוץ, הרוצה לחוות אותם מתוך סקרנות וגם מתוך רצון לבילוי.

הפדיון ממבקר בבילוי פנאי רגיל במתחם שימור מורשת – מזון ומשקאות, מסחר, בידור וכו’ – עולה בהרבה על הפדיון מדמי כניסה למתחם מורשת, המבוסס על תוכן ולא על בילוי פנאי. אבל הפדיון מבילוי פנאי משתלשל למגזר העסקי הפרטי ואילו דמי הכניסה בדרך כלל משתלשלים לקופה הציבורית, שהיא תמיד בגירעון ואינה מחזירה את ההשקעות!

מבחינה כלכלית, קיימת עדיפות בולטת לתרומת המורשת למגזר הפרטי, כיוון שהפעילות במגזר זה חייבת תמיד להיות רווחית, חיונית, עצמאית, ותורמת גם למשק הכלכלי האזורי והלאומי וגם לקופת הרשויות והממשל, ובכך יוצרת מניע חזק ומאפשרת שימור, תחזוקה, טיפוח, שיווק והנחלת משאבי המורשת.

מתחם מורשת בו משולבים מגוון עסקים ובילויים, בדרך כלל ללא דמי כניסה, כמו מתחם “התחנה” ביפו, מתחם נווה צדק, דרך היין בזכרון יעקב, קיסריה, המושבה הגרמנית בחיפה, העיר העתיקה בעכו, או מושבת הראשונים ראש פינה, יכול למשוך מאות אלפי ומיליוני מבקרים בשנה, לרתק למשך שעות, ולחולל תרומה כלכלית ענקית; מעט אתרים או מתחמים המציגים רק חומרים ותכנים אותנטיים כמוזיאונים, וגובים דמי כניסה, יכולים להגיע להיקפים הנ”ל, וברוב המקרים הם גירעוניים ונסמכי תקציבים ציבוריים, שהינם פחות ופחות ברי השגה.

המסקנה וההמלצה המתבקשת מהאבחון והניתוח העקרוני שהבאתי, היא שברמה הפרוגרמטית, לפני שלב האדריכלות וההנדסה, יש לתכנן וליישם שימור משאבי מורשת באופן שיאפשר מגוון פעילויות עסקיות/כלכליות של המגזר הפרטי, כלומר בעלים, זכיינים וחוכרים, בתוך מתחם השימור, וכחלק בלתי נפרד ממנו, לתמהיל רחב ככל שניתן של בילויי פנאי. ברמה זו יש לקבוע מדדים לתחזוקה, שמירה, אכיפה, ניהול וכדומה, על מנת לא לפגוע במבנים ההיסטוריים, בצביון, באווירה ובתדמית הראויים. הדבר קריטי במיוחד במתחמים גדולים כמו מרכזי ערים היסטוריות וכדומה.

מבחינה תפיסתית, אין לראות בבילויי פנאי רגילים במתחמי שימור מורשת “תכלית בלתי ראויה”, או “בעייתית” בניהול וארגון, אלא עלינו להתמודד עם הנושא בפתיחות ובגמישות רבה, ולהעניק לו עדיפות גבוהה. הקהל הבוחר בביקורים חוזרים ונשנים, הוא המפתח לקיימות ולשגשוג המורשת. 

כל הנאמר לעיל, אינו אומר בהכרח הפרטה והתמסרות מלאה לכוחות העסקים הפרטיים, אלא מהווה קריאה לשילוב בין הפן הערכי ובין הפן הכלכלי, במינון ובתנאים הולמים, תוך כיבוד עקרונות שימור מקצועיים, חינוכיים ורגשיים.