שיתוף ציבור וחלקו בשימורה של המורשת התרבותית

השינוי שחל בחברה וביחסה לנכסי מורשתה התרבותית הוא תוצר של מספר התפתחויות:

• קיומה של חברה הנזקקת לנופים ולנכסים המשדרים יציבות, אמינות, תחושת ביטחון והמשכיות. 
• שינוי שחל ביחס החברה לסביבה: ההכרה בקשר בין איכות סביבה לאיכות חיים – ומשום כך הקפדה בשמירת משאבים סביבתיים כמו גם הכללתם של נכסי תרבות בהם. 
• מעמדו של הציבור בקביעת איכות סביבתו, מרכיביה וערכיה. ומשום כך – התפתחות גישה ביקורתית המדגישה את חשיבות החקירה, התיעוד ובחינת הערכים, ואת קדימותם ל”עשייה” השימורית.
• שינוי בתפיסת חובתו של הציבור, לא רק צדק עכשווי אלא צדק רב-דורי המתאפיין בהכרזה על משאבים ונכסים הראויים לשימור גם עבור הדורות הבאים. 

במאמר קצר זה לא אדון בהתפתחויות כולן, ארחיב בעניין אחד ביחסה של החברה לסביבה ולאיכותה ובקריאה המתחזקת לשתף ציבור, רחב ככל שניתן, בשמירה על מרכיביה. קריאה זו מתבססת על התפיסה ששיתוף ציבורי הינו ערך דמוקרטי העומד בפני עצמו (צ’רצ’מן וסדן 2003: 13). ערך זה נדרש לכלים מעשיים שנועדו לקדם ולשכלל את תפקודן של רשויות.  מכיוון שהציבור לא מייצג אינטרס אחד וקול אחד ובכל קהילה חיות ופועלות קבוצות שונות בעלות צרכים שונים, צריך לדאוג שיישמעו קולותיהם של כל חלקי הקהילה (שם: 20). כך קורה ששיתוף הציבור הופך לתהליך עתיר עבודה בו נדרש מכל המשתתפים להשקיע זמן, מאמץ, חשיבה ומשאבים. במסגרת תהליכי שיתוף כנים ומשמעותיים מתחזקים ערכים חברתיים: אחריות, מעורבות והתחשבות הן כלפי הנושא הנידון והן כלפי כלל המשתתפים. 

בנושא מעורבות הציבור בהליך הכרזתם של נכסי מורשת הראויים לשימור וקביעת מגבלות הפיתוח הרבו לכתוב לינהאן וגרוס (Linehan and Gross, 1998). השניים העמידו במבחן שלוש גישות: 

• הגישה האקולוגית (זו החוששת להיעלמות נופים ונכסי תרבות או לפגיעה בהם כתוצאה מפיתוח יתר).
• הגישה הכלכלית המדגישה את עלויות השימור מול כדאיות הפיתוח.
• הגישה החברתית-תרבותית המתייחסת לצרכי החברה, לרצונותיה וליחסה לנופיה ולנכסיה התרבותיים.

החוקרים הגיעו למסקנה שהגישה השלישית היא הנכונה. לטענתם בשלהי המאה ה-20 התפתחה ההבנה שתהליך התכנון אמנם חייב להתחשב במגבלות גיאוגרפיות-סביבתיות (מיקום, איתור ונגישות), במגבלות אקולוגיות (זיהום קרקע, מים ואוויר) ובמגבלות תכנוניות וכלכליות (המצב הפיזי של הנוף או נכס התרבות, ניקיון בתים, ההשקעה הנדרשת לשימורו, התעניינות גורמי ממסד, הנעת תהליך, חיפוש יזמים ובחינת פוטנציאל הפיתוח), אבל בכל אלה אין די. כדי לקדם את שימור הנוף והנכס צריך לפתח מודעות לתופעה בקרב הקהילה, לבחון את רצונותיה, את העדפותיה ואת תפיסתה את נופיה ונכסיה ולשתפה בתהליך קבלת ההחלטות בכל שינוי המוצע לגביהם. כמו קודמיהם, טענו גם שני חוקרים אלה שגישה זו נחוצה בעיקר בסביבות הנתונות ללחצי פיתוח או מצויות בתהליכי שינוי מואצים.

שתי חוקרות הרחיבו בנושא בשיתוף הציבור בתהליך קבלת החלטות בבחירת נופים ונכסים הראויים לשמירה מפני פיתוח יתר היכול לפגוע בערכיהם. שמותיהן: סלמן (Selman, 2004) ובוריני-פיירבנד ושותפיה (Borrini-Feyerabend et al, 2000). החוקרים הסבירו את חשיבותו של שיתוף הציבור בהליכי ההגדרה, התכנון והפיתוח של נופי תרבות ונכסי מורשת תרבות. לדבריהן, בעלי עניין, יזמים אך בעיקר תושבים מקומיים, מודעים לאינטרסים הקיימים במקום. הם מחזיקים בידע וביכולות רלוונטיים, והם בדרך כלל בעלי נכונות להשקיע ממרצם ומכספם בחקירת הנוף והנכס, בשימורם ובפיתוחם. בעקבות הבחנה זו, סקרה סלמן מאוחר יותר מספר דרכים בהן ניתן לשתף את הציבור בהליכי ההגדרה, התכנון ופיתוח של נכסי מורשת ונופי תרבות. 

לשיתוף הציבור מצאה סלמן צידוק באמנה האירופית לנוף (European Landscape Convention, 2000). באמנה זו נדרשו המדינות החתומות עליה לקדם את שיתוף הציבור ובכך להבטיח את האינטרסים שלו ולא להסתפק ברצונותיהם של היזמים, הרשויות המקומיות והאזוריות. לגישתה נמצא חיזוק בוועידות בהן השתתפו רבות ממדינות העולם ובאמנות שנחתמו בסיומן בעשור הראשון של המאה ה-21.

לשיתוף הציבור בתהליך קבלת החלטות במהלך מיון נכסי מורשת תרבות, סיווגם, שמירתם ופיתוחם מספר דרכים (עמית כהן 2006):

• שיתוף כלל האוכלוסייה המקומית (“קהילת המקום”) בתהליך  ההכרזה על נכס לשימור והבחנה בין חמישה שלבים: 

1. יצירת קואליציה רחבה ככל שניתן. 
2. הצגת הנכסים, ערכיהם, אפשרויות השימור והפיתוח. 
3. מיון, סינון ובחירה.
4. אפיון השימור הנדרש. 
5. הצגת רעיונות וגם אמצעים להשתלבות בתכנון העכשווי ובפיתוח. 

שיתוף הציבור יכול להיות מלא, בכל חמשת השלבים, ויכול להיות חלקי.
• שיתוף נציגי ציבור בשלושת התהליכים שהוצגו לעיל.
• שיתוף נציגי ציבור בוועדות חוץ-קהילתיות (ועדת תכנון אזורית, רשות שימור מקומית) כדי להכיר את “משחקי הכוח” המקומיים וכדי להוות שחקן בעל משמעות בתהליך קבלת ההחלטות. 
• ארגון קבוצות עבודה. הקבוצות מתחלקות על פי מאפיינים חברתיים או מתקיים בהן שילוב נציגים המייצגים את כלל האוכלוסייה. בקבוצות נכללים נציגי ציבור, המשמיעים את עמדתם ועוברים מקבוצה לקבוצה.

בכל הדרכים שהוצגו לעיל שיתוף הציבור יכול להתבצע בחקיקה – קביעת חוקים הכופים את שיתופו של הציבור, או בהסכמה. מימושו יכול להתבצע באופנים שונים: באמצעות אמצעי תקשורת ובפגישות יזומות, שלאלה גם לאלה יתרונות וחסרונות. כך למשל קיימים שלבים המתאפיינים בדיווח, בהצגת מידע מקדים או מידע מסכם, בפנייה לתגובות, לתוספת מידע וכו’ ( (Veneklasen, Clark & Reilly, 2004.

השינוי ביחס החברה למורשת תרבותית, הבלטת הערכים – ההיסטוריים, האסתטיים או הסמליים – ההזדהות הגדלה עם הנכסים המבטאים ערכים אלה ושיתוף הציבור בתהליך בחירת הנופים והנכסים הראויים להיכלל ברשימת מורשת, הובילו להכרה בכוחו של הציבור וביכולתו של הציבור לשנות עמדות ותהליכים. לכוח וליכולת ביטויים מגוונים והם מתקיימים בשלבים שונים. כך למשל מקבל ציבור על עצמו לנהל נכסי תרבות ונופים שהוכרזו לשימור בליווי הדרכה והנחיה ממסדית (ראו תצלום 1). במקרה אחר מתדיינות קבוצות המייצגות אינטרסים שונים בדבר ערכיותו של נכס (תצלום 2). במקרה נוסף, הציבור שותף מלא לניהול התופעה ולשמירתה (תצלום 3).

תצלום 3: שמירה על כלבי הים בסן פרנציסקו. ספטמבר 2012.  צילום: פרופ’ עירית עמית-כהן

מקורות
עמית-כהן, ע’ (2006). נופי מורשת תרבות בקיבוצים: ערכים, נכסים, שימור ופיתוח כלכלי. אופקים בגאוגרפיה, 66, 154 – 175.
צ’רצ’מן, א’ וסדן, א’ (2003). השתתפות – מבט שני. בתוך: צ’רצ’מן, א’ וסדן, א’ (עורכות). השתתפות הדרך שלך להשפיע, (עמ’ 273 – 287). תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 273 – 287. 
Borrini-Feyerabend, G., Farvar, M.T., Nguinguiri, J.C., & Ndangang, V.A., (2000). Co-management of natural resources: organizing, negotiating and learning-by-doing. Heidelberg, Germany, GTZ and IUCN: Kasparek Verlag.
European Landscape Convention (2000).
Linehan, J. R. & Gross, M., (1998). Back to the Future, Back to Basics: The Social Ecology of Landscapes and the Future of Landscapes Planning. Landscape and Urban Planning, 42, 207-223.
Selman, P., (2004). Community Participation in the Planning and Management of Cultural Landscapes. Journal of Environmental Planning and Management, 47 (3),  365-392.
Veneklasen, L., Miller, V., Clark, C., & Reilly, M. (2004). Rights-based approaches and beyond: challenges of linking rights and participation. Institute of development studies, paper 235. London.