שכונת קטמון – גונן

שכונת קטמון – גונן שוכנת על שטח גדול בדרום ירושלים, על רכס מצפון לנחל רחביה ומדרומה נחל רפאים. בשיאו של הרכס מצוי מנזר סן סימון שנמצא בגובה 775 מעל פני הים. השכונה גובלת בצפונה בשכונת טלביה וקריית שמואל, במזרח במושבות היוונית והגרמנית, במערב בשכונת גבעת הוורדים וגוננים ומדרום בשכונת תלפיות ומקור חיים. 

השם קטמון מופיע לראשונה בשנת 1907 ובו מסופר “משכון כבוד הפחה בקטמוניה” (המושל הטורקי), והשם קטמון הוא יווני, “קטמונוס”, ופירושו – ליד המנזר. המנזר הוא מנזר סן סימון, שנבנה על חורבות שבהן לפי המסורת נמצא קברו של שמעון (סימון) הקדוש (מהברית החדשה).

בין השנים 1890-1882 בנה הארכיבישוף ניקדמוס את בית הקיץ שלו בסמוך למנזר סן סימון. ניקדמוס היה ידוע במפעלי הבנייה הגדולים בירושלים. אדמות האזור נרכשו ברובן בידי הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית בסוף המאה ה-19. קטמון תוכננה לפני מלחמת העולם הראשונה, אולם בנייתה החלה רק בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. הבתים הראשונים בשכונה מצויים בסמוך למנזר והמרוחקים יותר מצויים במרחק 400 – 350 מטר בטווח ראייה. הבתים הם חד-קומתיים ושימשו וילות למשפחות יווניות אורתודוקסיות וארמניות אמידות, מרביתן הגיעו לירושלים מבית לחם ובית ג’אלה. המבנים בשכונה הינם צנועים יחסית לבתים המפוארים של שכונת היוקרה טלביה/ קוממיות ממספר סיבות:

1. הקרבה למנזר סן סימון ובית האפטריארך היווני אורתודוקסי של ירושלים אשר הקים את מעונו בסמוך למנזר בשנת 1890.
2. מחירי הקרקעות בשכונת טלביה עלו מאוד וקטמון נמצאת סמוך לה, כאשר קיימת דרך ישירה לטלביה ולעמק רפאים אשר נמצאת בסמוך לתחנת הרכבת ולדרך דרומה לבית לחם וחברון.
3. השיפור במצב הביטחוני והקמת מחנהו הראשי של הצבא הבריטי בסמוך (מחנה אלנבי).
4. דרכים וכבישים לצרכי הצבא מחד ולאורחים, אשר התאימו למעבר רכב ממונע ברכב ציבורי.
5. ריכוז של מספר שכונות ערביות נוצריות בסמוך, כגון בקעה, המושבה היוונית, טלביה והמושבה הגרמנית (טמפלרים).

המפנה החל בשנת 1935 עם בנייתם של בתים משותפים או בתים רב-דיירים. חלק מהדירות בבתים אלו הושכרו לקצינים או לאנשי המינהל הבריטי. בתים אלה מאופיינים על ידי חדר המדרגות בתוך הבניין ושטח גינון צר בצידי הבניין. הבתים הקודמים התאפיינו על ידי חצר רחבה עם גן מטופח שכלל לעתים במרכזו מזרקה. בסוף תקופת המנדט נבנו הבתים עם מקום לחנייה לרכב.

בשכונה התמקמו נציגויות דיפלומטיות זרות ובהן מדינות ערביות כמו עיראק, מצרים, סוריה ולבנון, ופעלו בה מספר בתי מלון קטנים ובהם  מלון סמיראמיס ששימש את מפקדת הכנופיות ופוצץ על ידי “ההגנה” ב-5 ינואר 1948. בשכונה שכן בסיס ומועדון ספורט בריטי שחלקו הפך לאחר קום המדינה ל”מגרש קטמון”, מגרשה של קבוצת הכדורגל של הפועל ירושלים. בשנות ה-80 נמכר המגרש לטובת פרויקט מגורים יוקרתי.

בסוף תקופת המנדט, כאשר פרצו המאורעות בשנת 1947 בין היהודים והערבים,  הבריטים הכריזו על שכונת קטמון כאזור ביטחון בירושלים וכוחות צבא בריטי הובאו לשכונה. בסמוך לבית החולים הנסן – בית המצורעים (רחוב כ”ט בנובמבר פינת דובנוב), הוקם מחנה צבאי מבוצר ומוקף מגדלי שמירה וגדר כפולה. תפקידו היה להגן על אגפו המזרחי של אזור הביטחון הבריטי באזור תחנת הרכבת והמושבה הגרמנית. ריכוז הצבא הבריטי ואוכלוסייה ערבית צפופה הביאו לכך שלא היו למעשה תקיפות של המחתרות היהודיות באזור.

עם פרוץ הקרבות בין היהודים לערבים, שכונת קטמון ומנזר סן סימון היו נקודות אסטרטגיות חשובות בירושלים בהיותן חולשות על השכונות הנוצריות, המושבה היוונית, בקעה, ותחנת הרכבת וחוליה בדרך בין הכפרים עין כרם, מלחה, בית צפפה – לירושלים.

בראשית מלחמת העצמאות נמצאה השכונה בקו החזית, אנשי הכנופיות פעלו בה ומתוכה, והטרידו את שכונת מקור חיים בדרום ואת שכונת קריית שמואל בצפון.  במבצע “יבוסי” ב- 26 אפריל וב-27 אפריל 1948 ניסה גדוד הפורצים של חטיבת הראל לכבוש את המנזר לראשונה, אך נכשל. ב-29 באפריל שוב הסתער הגדוד וכבש את המקום, אך נתקל בהתקפות נגד חוזרות ונשנות. במקום היה קרב התשה שבסיומו נסוגו הערבים. כתוצאה מכיבוש מנזר סן סימון נטשו את בתיהם רוב תושביה הערבים של השכונה ואליהם הצטרפו ערביי השכונות הסמוכות. אחרי הכיבוש החלה נהירה של יהודים לתוך הבתים והיו תופעות של ביזה. כתוצאה מכך נהרסו מספר בתים כדי למנוע הרס מוחלט והוטל עוצר באזור.

בתאריך 17 בספטמבר 1948 נרצח בפינת הרחובות הגדוד העברי והפלמ”ח על ידי ארגון הלח”י הרוזן פ’ ברנדוט, שנשלח לארץ מטעם האומות המאוחדות לתווך בין הצדדים הלוחמים. עיקר תכניתו עסקה במתווה גבולות חדשים למדינה היהודית ובנאום ירושלים.

לקראת סוף מלחמת העצמאות עם שוך הקרבות בסוף 1948, יושבה קטמון באוכלוסייה יהודית ממפוני העיר העתיקה. אוכלוסייה זו הייתה מורכבת מאנשים מבוגרים ומשפחות דלות אמצעים ודתיים, בתנאי דיור קשים. בנוסף, שוכנו בשכונה עולים חדשים מהעלייה הגדולה של תחילת שנות ה-50, כאשר בתחילה מקור העולים היה מאירופה ממחנות העקורים ומחנות המעצר בקפריסין ואחר כך בעיקר עולים מארצות המזרח. עם השנים עלה ערך הבתים בשכונה, בעיקר בגלל משפחות בעלי אמצעים ועולים חדשים או תושבי חוץ שהחלו לרכוש בתים בשכונה. כתוצאה מכך עוברת השכונה חידוש ותוספות בנייה, תוך מאבק על אופייה.