תיעוד הסנדלרייה ומבני הראשונים באיילת השחר

מתוך “אתרים – המגזין”, גיליון מס’ 2

שימור הסנדלרייה הוא במידה רבה פרי יוזמתו של משה (מוש) הראל, בן הקיבוץ: “אני זוכר איך מאז שהייתי נער הייתי משוטט בסנדלרייה, מריח את ריח העורות וסוליות הגומי ומקשיב לתקתוק מכונת התפירה”. לאחר שתקרת המבנה החלה לקרוס, התגייסו במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל להצלת המקום, וגובשה תכנית עסקית להפעלת הסנדלרייה בשילוב תצוגה היסטורית בעיצובו של האמן עמוס ישכיל. 

כאשר נכנסתי לסנדלרייה כדי להתחיל את התיעוד, עדיין עמדו שם ריח העור והדבק, ושורות שורות של אימומי נעליים על המדפים. כלי העבודה  היו מונחים על השולחנות, מכוסים בשכבות של זמן (ראו איור 2). כילדה בת המקום לא עלה אז על דעתי לשאול מי תכנן את המבנה, מי הייתה ‘קבוצת אחווה’ שבנתה אותו ושאת סמלה הכרתי מבניין הרפת הישנה הניצבת ממול (ראו איור 3), באילו שיטות הוא נבנה ולמה לשורת הבתים שהסנדלרייה היא חלק ממנה צורת פרסה, מתווה השונה כל כך מקיבוצים אחרים. הסתבר לי שאני יודעת מעט מאוד על ההקמה של איילת השחר, ולא במקרה. בניגוד לקיבוצים אחרים, דפי ההיסטוריה הרשמית של איילת השחר מגלים פרטים מעטים בלבד על הבנייה. למעשה, סיפור ההקמה של הקיבוץ לא סופר, לא הפך לחלק מהאתוס של המקום, ובמידה מסוימת נשכח. האם לכך מכוון זאב שפר (1964) כשהוא כותב בפתיחה לספרו ‘איילת השחר חמישים שנה’: “איילת השחר לא נהגה חשיבות כזאת בעצמה. כאלמונית אפורה הייתה, גם בעיני עצמה, העושה במלאכה ומושכת בעול – בצנעה וכמעט באלם”. 

תולדות היישוב

תולדותיה של איילת השחר שזורים בתולדות ההתיישבות בעמק החולה, שהחלה עם הקמת מושבות הברון רוטשילד ונמשכה עם התפתחות ההתיישבות העובדת ורעיון הקיבוץ. מיקומו הגיאוגרפי והרקע האידאולוגי ניכרים בפריסה המרחבית של היישוב ובאדריכלות של המבנים. 

באצבע הגליל הופקד מפעל ההתיישבות בידי יק”א ופיק”א. אם למוסדות התנועה הציונית היה הקיבוץ בתחילת שנות ה-20 ניסיון חדש ולא בטוח, הרי ליק”א הוא היה זר לחלוטין ומנוגד להשקפותיה. הקונפליקט של הקיבוץ עם יק”א (החברה היהודית להתיישבות) ופיק”א (החברה היהודית להתיישבות בארץ ישראל) היה, כפי שנראה בהמשך, גורם מכריע במהלך התפתחותו.

בקיץ תרע”ה נערכה במרחביה ישיבה של הוועד הגלילי של “פועלי ציון”, שם הוחלט כי על תנועת הפועלים לתקוע יתד בגליל. החברים היו אנשי העלייה השנייה, “צעירים ערים ותוססים שהאמינו בהתחדשות האנושית ובמהפכה הסוציאליסטית” . עוד לפני כן פנו החברים לחיים מרגליות קלווריסקי, הממונה מטעם יק”א, לנהל עמו מגעים על התיישבות בגליל העליון. בשנת 1915, בימיה הקודרים של מלחמת העולם הראשונה משכנע קלווריסקי את איכרי אדמות ניג’מת א-סובח (ראו איור 4), פיינשטיין, ויידנפלד והורוביץ מראש פינה, כדי שיקבלו פועלים יהודים לשנה בתנאי “חומש”. בנובמבר אותה שנה, בתום משא ומתן של קפא”י (קופת פועלי ארץ ישראל) עם יק”א ועם המשרד הארץ ישראלי, מקבלים שישה חברים מהקבוצה, שלוש איכרויות בשטח כולל של 1080 דונם פלחה לעיבוד. חדורי רעיון כיבוש עבודה עברית, הם עולים ברגל לגליל העליון להתיישב בחצר האיכרים בניג’מת אל-סובח. אולם תנאי הדיור הרעים, הרעב, המלריה והיבולים הדלים הכריעו אותם, והם נאלצו לעבוד בשנה השנייה בשמירה במטולה. באותה עת המשיכה הקבוצה לנהל משא ומתן עם יק”א ועם קפא”י על קבלת האדמות והתקציב הדרוש להתיישבות, ובכ’ בתמוז תרע”ח (1918), חזרה הקבוצה לחצר וייסדה את איילת השחר כיישוב עצמאי (ראו איור 5).

הקבוצה עסקה בעיקר בגידולי פלחה, גן ירק קטן ומעט כרמי זיתים ושקדים. הם הקימו לול ורפת אשר סיפקה 40 ליטר חלב אותו הובילו למכירה בצפת. תכנית משק ליישוב לא הייתה וגם לא תקציב מסודר מיק”א. לבעיה זו נוספו מצוקת הקרקעות והמים אשר ליוו את הישוב שנים ארוכות.

בימי המאורעות בגליל שימשה איילת השחר כבסיס קדמי של היישוב היהודי בצפון הארץ. בשנת 1920 החברים מתגייסים להגנת תל חי וכפר גלעדי וליווי של השיירות. ההתקפה על איילת השחר לא איחרה לבוא. בשנת 1921, באחד הלילות, בדואים משבט “ערב אל היב” התקיפו ביריות את החצר. השומרים, שהיו ערוכים בנשק ואנשים, הגיבו במתקפת נגד והדפו את הפורעים.

בשנת 1923 עברה הקבוצה אל נקודת הקבע, אולם על בניית הבתים הראשונים העיבו ויכוחים על דרכה של הקבוצה – קיבוץ או מושב. חברי הגרעין הוותיק ששאפו למושב עובדים, התחילו להתפזר לנהלל, לכפר יחזקאל ולבאר טוביה. בשנת 1925, כתוצאה מהמשבר שאיים על קיומו של המשק, הצטרפה איילת השחר לקיבוץ עין חרוד. אז חל שיפור, כשלמקום הצטרפו קבוצות ובודדים שהגיעו בעלייה השלישית, ביניהם קבוצת “ביאליסטוק” מתנועת “החלוץ”.

הסנדלר יצחק שטיינמו בעבודה. ארכיון איילת השחר

בתי הפרסה

ההצטלבות החד פעמית בזמן ובמרחב, שהפגישה את יק”א עם קבוצת החלוצים בראש הגבעה בדרומו של עמק החולה, קיבלה ביטוי מוחשי עם הקמת נקודת הקבע בשנת 1923, כשהמבנים והנוף של המקום כיום הם עדות ומקור לניתוח ופרשנות של אותם ערכים ותהליכים היסטוריים. במקום בולטת לעין הזרות של מבני הפרסה הראשונים (ראו איור 6) בנוף הקיבוצי הטיפוסי, חומרי הבנייה והסגנון המסורתיים שלהם לעומת מבני הבטון המודרניסטיים, החפים מקישוט שמסביב והפרישה המיוחדת שלהם במתווה של פרסה (ראו איור 7).

איילת השחר נוסדה, כאמור, בחצר האיכרים מדרום לנחל חצור (ואדי ווקאז), אלא שמרבית הקרקעות שהועמדו על ידי יק”א לרשות הקבוצה היו מצפון לוואדי. כמו כן החצר נמצאה בסמיכות רבה מדי לכפר הערבי קראד אל-ראנאמה. בשנת 1922 נעתרה יק”א להעביר את הנקודה אל הגבעה שמצפון לנחל כרשום בפרוטוקול הקבוצה מה-1.4.1922, “על יסוד המשא ומתן עם יק”א בדבר העברת הנקודה הוסכם לסדר את דבר בניין הרפת ולפי שעה בתים מספר” . היישוב הושתת על 24 משפחות, 20 חקלאיות וארבע בעלות מקצועות אחרים, כשלכל משפחה 100 דונם. מבני המגורים תוכננו על ידי המשרד הטכני של יק”א כבתים דו-משפחתיים (ראו איור 8) שמוקמו במרחק זה מזה לאורך תוואי בצורת פרסה. בשנת 1923 החלו עבודות הבנייה של הרפת, של חמישה מבני מגורים ומגדל מים, בביצועה של קבוצת “אחווה” מגדוד העבודה ע”ש יוסף טרומפלדור, תחת פיקוחו של מיכאל ארליך (ראו איור 9). באופן דומה נבנו שנה קודם לכן מבנים במתכונת זהה בכפר גלעדי ותל חי עלית, גם הם על ידי קבוצת “אחווה” תחת פיקוחו של ארליך. בין השנים 1926-1929 הסתיימה גם בנייתם של חמשת מבני המגורים הנוספים המשלימים את מערך עשרת בתי הפרסה (ראו איורים  11,10).

הבתים שימשו למגורי המשפחות ורווקים שהצטופפו ארבעה וגם חמישה בחדר אחד. הבתים תוכננו כך שלכל שני חדרים כניסה אחת. כך קרה, שבמשך שנים נאלצו החברים להיכנס לחדרים הפנימיים דרך החלונות. מלבד למגורים שימשו בתי הפרסה גם כמזכירות והנהלת חשבונות וכחדר תרבות (מועדון).  לאחר שהוחלט שהילדים יעברו ללינה משותפת, הפכו חלק מהמבנים לבתי ילדים: פעוטון, גן ובית ספר יסודי ולינה לילדים הבוגרים. במבנים שנותרו גרו חברים, עד שהאחרונים שבהם עברו לשיכון ותיקים בשנות ה-50. בתי הפרסה הפכו לסנדלרייה, לכריכייה, לארכיון, למשרד הבניין, וכיום חלקם משמשים כסטודיו. במהלך השנים נערכו במבנים שינויים כדי להתאימם לצרכים המשתנים, אולם המבנה הראשון (מבנה הסנדלרייה) נשמר על כל מאפייניו ופרטיו המקוריים.

חמשת מבני המגורים הראשונים נבנו במתכונת דומה – בתי אבן חד קומתיים מחופים בגג רעפים. למבנה שתוכנן, כאמור, כבית דו משפחתי בן שני חדרים בכל יחידה, תכנית מלבנית הכוללת ארבעה חדרים מסודרים בשורה, בשטח של כ-100 מ”ר. החזיתות סימטריות ופשוטות, והן מעוטרות בצניעות עם סממנים ניאו-קלאסיים מסורתיים, כגון הבלטה של המסד, עיטור הפינות באבן עם סיתות שוליים, בניית קורת בטון היקפית המשמשת כקורת משקוף שבה משולבים כרכובי בטון, הדגשה של קו החלון, וסיום בגמלון הגג שאף הוא  מעוטר ובמרכזו חלון עגול (ראו איור 1, 12).

המבנה נבנה בטכנולוגיות מסורתיות עם חומרים מקומיים ובשילוב של טכנולוגיות מודרניות וחומרים מיובאים, כפי שעולה מחוזה הבנייה (ראו איור 13) ומהבדיקות בשטח. בקירות האבן הבנויים כקיר דו-פני עם חומר מליטה על בסיס סיד, משולבת קורה קושרת מבטון מזויין עם יציקות ‘פריקסטים’ בכרכובים, בעוד הגמלון עשוי מלבני סיליקט. בטון מזויין נכנס לשימוש בארץ רק שנים ספורות קודם לכן עם הכיבוש הבריטי. השילוב של האבן והבטון, בכל אופן, הוא חדשני . החומרים המסורתיים, כגון אבן הנארי שנחצבה באזור  וקני הגומא מהביצה לרשת של תקרת הרביץ, משמשים בבנייה המקומית מזה מאות ואלפי שנים. גגות רעפים, לעומת זאת, החלו להיכנס לשימוש נרחב בארץ רק באמצע המאה ה-19, כאשר התאפשר יבוא של רעפים ממרסי וקורות עץ ארוכות לבניית האגדים של הגג, באוניות קיטור מאירופה. השילוב של מגוון החומרים מעיד על שלב המעבר בארץ ישראל מטכנולוגיות הבנייה והחומרים המסורתיים והמקומיים אל המודרנה. שילוב זה התאפשר, ככל הנראה, גם בזכות היצירתיות של המפקח מיכאל ארליך, שעסק גם בשכלול של שיטות הבנייה.

הסנדלרייה לאחר השיקום, מבט פנים על החלל המרכזי

קבוצת “אחווה”

קורותיה של קבוצת “אחווה” מאירים זווית נוספת של סיפור בניית המבנים הראשונים. לא במקרה נמסרה עבודת הבניין לקבוצת “אחווה” מגדוד העבודה . מעבר לחזון יישוב ובניין הארץ, בניית המבנים עצמם על ידי קבוצת פועלים עבריים מגלמת הלכה למעשה את רעיון חיי השותפות והשוויון ואת אידאל כיבוש העבודה. עשייה זו הייתה מלווה בקשיים הרבים הכרוכים בחוסר הידע והניסיון בעבודת הבניין ובתנאי המחייה הקשים. קורותיה של קבוצת “אחווה” מלמדים, אם כן, על בניית הבתים באיילת השחר כמו גם על ההקשר הרחב יותר של הווי הפועלים בגדוד העבודה בראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת. 

קבוצת “אחווה” הוקמה בשנת 1920 בקובנה שבליטא, וחבריה עלו ארצה בשנים 1920-1921. בתחילה השתייכו ל”גדוד העבודה ע”ש טרומפלדור” ועבדו בבנייה ובסלילה בהר כנרת, מגדל, איילת השחר וכפר גלעדי. הקבוצה עלתה להכשרה בגניגר ובשנת 1926 הקימה את קיבוץ שריד .

ביומנה של הקבוצה (ראו איור 14)  מתאר דוד ב- 22/2/1922 את הווי הקבוצה בכפר גלעדי וכותב על כוונותיהם להתחיל בהקמת הרפת באיילת השחר: “שתייה קטנה הייתה היום. גמרו לשים את הברזלים בבניין הרפת [בכפר גלעדי י.א.] …הייתה שעת כושר לרקוד קצת ולשיר. בכלל הייתה בזמן האחרון השתייה כדת… וזה אולי לא טוב, כי שתו חֶברה עד להקאה… על הפרק עומדת שאלת העבודה. בעוד זמן קצר יגמרו עבודות הבניינים בכאן. קיווינו לעבור לאילת, להתחיל בעבודת בניין רפת שם”.

כחודש לאחר מכן מתארגנת הקבוצה למעבר לאיילת השחר. בי”ד סיוון תרפ”ב חיים כותב ביומן הקבוצה, כי מצב הרוח הקשה ששרר בכפר גלעדי משתפר עם המעבר לאיילת השחר: “בכפר גלעדי מצאנו חומר אנשים בקלקול נורא… בזבוז בכל דבר הנקרא רכוש, אדישות ורשלנות לעבודה ואי אחריות בכל ולכל…  עכשיו, בעוברנו לאילת, בהיפוג מאתנו ריח ירושת מגדל וגם של כפר גלעדי… אנו רואים פה, במקום הזה, את ההפך משמה… התאמצות בלתי רגילה בעבודה והתעניינות לה. גורם חשוב גם זה, שהעבודה היא על אחריותנו. בכול אופן, הסביבה משפיעה יותר מההכרה”.

על השהות באיילת השחר והבנייה תחת פיקוחו של ארליך כתב משה פרס (פרסי) חבר קבוצת ‘אחווה’ ביומנו: “אח”כ [אחרי כפר גלעדי] עברה הקבוצה לאיילת השחר, עוד נקודת ותיקים, לבנות בתים. בנינו את הרפת הראשונה וחמישה בתים. אנו לא מנוסים. המהנדס שעלינו גם מתכנן ומנהל העבודה. המהנדס היה מיכאל ארליך. הוא היה מהוותיקים בארץ, היה מהנדס בלתי מדופלם, למד בעבודה ושילמו ‘רבי געלד’ על עבודתו. הרפת בנויה בטון, קורות ועמודים. מה שהשקיעו  שם חומרי בניין, ברזלים ובטון, בנו אח”כ שלוש רפתות. האדמה הייתה בוצית, העמודים שקעו, והרפת הסתדקה לשני חצאים. ככה גם הבתים, מזה ככה שילמנו היישוב שכר לימוד מקצוע. חברי קבוצת איילת השחר, קיללו את המהנדס, עם הפועלים”. (עמ’ 20).

באפריל 1923 דוד מדווח ביומן הקבוצה כי “העבודה נגמרה (אגב, ברווח של כ-700 לי”מ), שנתקבלה על ידי פקידות היק”א”.

מיכאל ארליך (1945–1879), המפקח על הקמת המבנים הראשונים על הבנאים מקבוצת “אחווה” פיקח, כאמור, מיכאל ארליך. חותמו הייחודי התבטא במבני הראשונים באיילת השחר באימוץ של טכנולוגיות וחומרי בנייה חדשים ושילובם עם שיטות מסורתיות וחומרים מקומיים, כגון תקרת רביץ עשויה מגומא מביצת החולה.

בשם ארליך נתקלתי לראשונה בארכיון איילת השחר בחוזה לבניית הרפת, שם נכתב כי “הטכניק של העבודה הזאת הוא מ. ארליך”. קיוויתי שנמצא המפתח לתעלומת התכנון והבנייה של המבנים הראשונים באיילת השחר. אולם בקיבוץ ידעו לספר עליו רק מעט. במהלך התיעוד נמצאו מקורות היסטוריים ובני משפחה שחשפו בפניי את דמותו המרתקת. הסיפורים מעידים על אופיו המיוחד והלכי הרוח של התקופה, איש ש”ששירות הציבור קדם אצלו לבריאותו, לרכושו ולמשפחתו”.  מיכאל ארליך ראוי למחקר בפני עצמו, אך כאן אתעכב רק על מספר תחנות בחייו השופכות אור על פועלו בבניין ארץ ועל שיטות הבנייה שפיתח.

ארליך היה מהמושבה היהודית נהר-טוב שבפלך חרסון. אחיו אשר היה פיסיקאי, אסטרולוג ומחנך ידוע בכפר תבור וטבריה. בצעירותו פעל ארליך בחובבי ציון באוקראינה ולמחייתו עסק בקבלנות בניין וסלילת מסילות ברזל . לארץ ישראל עלה ארליך עם משפחתו בשנת 1905, בימיה של העלייה השנייה, והחל לעבוד ביציקה בבית חרושת שטיין ביפו. אבנר ארליך , בנו, מעיד כי “לא היינו סוציאליסטים, ושלא כמוהם, לא באו הורי… לארץ ישראל על מנת להתנתק מהמסורת”. בין השנים 1908-1910 עבר לביירות, שם עסק בצביעה ובפעילות ציונית ותרבותית  . עם ייסוד תל אביב היה מהקבלנים הראשונים ובנה בה בניינים רבים . היה ממייסדי מרכז בעלי מלאכה, שכונת בעלי מלאכה ו”בנק למלאכה”. מטעם בעלי מלאכה היה גם חבר המועצה הראשונה של עיריית תל אביב .

פרק נעלם מקורותיו של ארליך נחשף בצילום הידוע של סוסקין מאום ג’וני משנת 1910, כאשר בראש גרם המדגרות של הצריף עומד “מיכאל ארליך– הבנאי” . מה הביא את ארליך לאותו מעמד מכונן? האם הוא זה שבנה את הצריף?

בשנת 1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, זכו ארליך ואליהו וינובסקי במכרז לבניית גשר הרכבת הטורקי בבאר שבע. הקבלנים ראו בבניית הגשר אמצעי לעזור לישוב בפרנסת מאות פועלים עבריים מחוסרי עבודה. עוד בימי המלחמה דאגו מיכאל ואחיו, אשר ארליך, גם למגורשים מתל אביב וסייעו בארגון יציאתם לפתח תקווה, כפר סבא וטבריה. לאחר מכן חזר ארליך לתל אביב ובנה את ביתו ברחוב בלפור , שם לקח חלק בפעילות ציבורית בארגון ההגנה על תושבי השכונה בזמן הפרעות של 1921 .

בשנים 1922-1923 שימש ארליך כמפקח מטעם יק”א על בניית מבני מגורים בכפר גלעדי ותל חי עלית, משם עבר עם קבוצת “אחווה” לאיילת השחר כדי להקים את חמשת מבני המגורים הראשונים (ראו איור 9), הרפת ומגדל המים .

כשהמשבר הכלכלי פקד את היישוב, נסע מטעם מרכז בעלי מלאכה לגייס כספים באנגליה אך לא זכה להצלחה. גם מצבו שלו היה קשה, ובמסגרת חיפוש פרנסה ניסה לקבל זיכיון מצרפת על ייצור לוחות לבנייה מקנה-סוף שזורים עם חוטי ברזל. היוזמה נכשלה משלא נמצא משקיע. לזמן מה חל שיפור כשקיבל עבודה בהצבת עמודי חשמל מנהריים לתל אביב, אך באותה עת חלה בשחפת.

כשהתאושש ממחלתו הקים ארליך עם עוד שני שותפים – אריאלי ואפשטיין, חברה לעבודות בניין בשם ‘א.א.א.’. בנו אבנר שעבד עמו כותב, כי לא אחת הגיעו לעימותים: “אבא היה איש ביצוע ישר שאינו יודע פשרות. אבל את חישובי הכדאיות לא עשה אף פעם. כשראה פיגומים שבעיניו לא נראים חזקים דיים, היה נותן הוראה ‘לחזק!’. היה משפר ומוסיף חומרים על דעת עצמו, בלא לקבל תמורה, כך שבמקרה הטוב היה מרוויח מעט ולפעמים לא מרוויח כלל” .

“כקבלן בניין השתדל לשכלל את הבנייה וגם למצוא צורות בניין שונות המוזילות את הבנייה. המציא מכונה לעשות קירות מקש ומקנה, ובנה חדר לדוגמא מהחומר הזה באילת השחר ואח”כ הקים בשכונת מונטפיורי בניין בעל שתי קומות מחומר זה. בסקירה של עיתון דבר מה-14.4.1932 על “אמצאות וחידושים” מ”ביתן הממציאים” דווח כי “מיכאל ארליך מציג בזה בית בלי יסוד שקירותיו תלויים בגג (הליצנים קוראים לו “בית לאומי”): עמוד ברזל מבוסס יפה בקרקע תומך בגג של אפריזית ברזל. בגג זה תלויים קירות רביץ בעובי של 7 ס”מ. לדעת מר א. יעלה בית כזה בן 3 חדרים כ 160 לא”י. “

מבט פנים בסנדלרייה שקפאה בזמן (לפני השיקום). צילום: יעל אלף

מתווה הפרסה והתפתחות היישוב

לא ניתן לדבר על הסנדלרייה שהשתכנה בבית הראשון מבין בתי הפרסה, בלי להתייחס למתווה הייחודי של הפרסה. לא אגזים אם אומר, שהפרסה המגדירה את לב הקיבוץ היא המהות של תכנית היישוב, הן במרחב הפיזי והן מבחינה סימבולית. במוקד – חדר האוכל והדשא המרכזי, וסביבו בתי הילדים ובתי הפרסה התוחמים את המכלול (ראו איור 7). המושגים “כביש הפרסה” ו”בתי הפרסה” הם מקומות המתקשרים אצלי בזיכרון ל”יחד” ו”שייכות” ולתחושה שאז אולי לא ידעתי להגדיר אותה, של שורשיות והמשכיות.
 
מתווה הפרסה גובש בשנות ה-20, ולצד עשרת הבתים כלל גם את הרפת, האורווה, מחסן התבואות ומגדל המים. בשנות ה-30 התעבה הגרעין עם בניית חדר האוכל ומבני החינוך, נחפרו באר א’ ו-ב’, הוקמה הבריכה העגולה, וניטעו הפרדס, שדרות הברושים וחורשות האורנים שבהיקף הפרסה. בשנות ה-40 נבנה מעגל הבתים השני על המדרון שמצפון לפרסה, ורק בשנות ה-50 נבנה המעגל השלישי בדפוס הקיבוצי המוכר לפי איזור (zoning) ומיקום המבנים בהתאמה לכיווני הרוחות (ראו איור 15). 

כדי לפענח את המקור למתווה הייחודי של הפרסה ניסיתי לאתר את המתכנן ולמצוא מקבילות בקיבוצים אחרים, מתוך הנחה שאלו ישפכו אור על רציונל התכנון. התוכניות המקוריות ושמות המתכננים טרם נמצאו, אך סביר להניח, שכמו המבנים הראשונים גם תכנון המתווה הכללי נערך במשרד הטכני של יק”א. בשונה מתכנית “החצר” במרחביה, כנרת או דגניה א’ שנבנו כחוות חקלאיות, המתווה הכללי בכפר גלעדי ובאיילת השחר הוא של רחוב, אלא שבכפר גלעדי זהו רחוב ישר, ובאיילת השחר צורתו פרסה. למתווה זה אין מקבילות בקיבוצים אחרים פרט למושבות כגון: יסוד המעלה ומשמר הירדן. יתכן ותכנית הפרסה הושפעה מהתכנון של קאופמן למושב העובדים הראשון נהלל משנת 1921, שהוקם אך שנה קודם, לאחר שהותאמה לתנאי הטופוגרפיה המקומיים, נושא שנדרש לחקירה. 

רמז לתעלומה נחשף במאמר של בארי , בו מופיעה סכמה של הפרסה (ראו איור 16)  והסבר לתפיסת התכנון: “המוסדות המיישבים לא נתנו מעולם אמון ביציבות חיי הקומונה בעתיד… כשהגיעה השעה לבנות בתי קבע למתיישבים הניחה ביסוד התכנון את מגמת חלוקת הקבוצה למשקים אינדיבידואליים. כך תוכננו איילת השחר, כ”ג וכד’ – טור ארוך של בתים מרוחקים זה מזה כדי שבבוא היום כאשר ‘תיפקחנה עיני המתיישבים’, אפשר יהיה בנקל להפכם למושבות”.

הדברים מקבלים חיזוק מדבריו של אליהו צפרוני, ממייסדי הקיבוץ: “ואכן הרבה שנים היו איילת השחר וכפר גלעדי משקים חורגים לפיק”א. כאשר אושרה התכנית לנקודה, היא הותאמה לצורת מושב עובדים, מחולקת ל24 מגרשים”. מתוך עמדתה זו לא הסכימה פיק”א לבנות חדר אוכל לקיבוץ עד 1936, בטענה כי “כל זמן שהעתיד של קבוצת איילת השחר מוטל בספק… אין אנו מסכימים להשקיע כספים בבניינים, שאולי יצטרכו לעזוב אותם אחרי כן”. 

לבעיה זו נדרשת גם ועדת הבניינים, שקמה בשנת 1924 על ידי ההסתדרות הציונית בראשותו של קאופמן כדי לבחון את מצב הקיבוצים. פיק”א מבקשת מהוועדה לברר אם ניתן לערוך תכנית לקיבוץ באופן כזה, שאם יתפרק ניתן יהיה להפוך את המקום למושב בעלויות מינימליות. חברי הוועדה וביניהם גלוקר, קסלמן וקוזינסקי, חושבים שתכנון ורסטילי אינו נכון, כי הוא עלול מראש להכשיל את הישוב דווקא בזמן שנדרשים כל האמצעים לחיזוקו. הם טוענים כי נכון יותר לבנות קיבוץ כ’קיבוץ’ ולא לזרוע ביסודותיו את הגרעין לפירוקו. עם זאת, בתשובה לפיק”א מציג קאופמן את איילת השחר כדוגמא לתכנון ורסטילי שיכול להתאים לדרישותיה: בתים דו-משפחתיים בני ארבעה חדרים במרחק של לפחות 30 מטר המאפשר בעתיד חלוקה לנחלות .

מהדברים מתבררת התפיסה התכנונית. למעשה, קיבוץ איילת השחר תוכנן על ידי יק”א כמושב, שכן זו לא האמינה בעתידו של הקיבוץ להתקיים כקומונה. מתווה זה משקף את הקשיים והקונפליקטים האידאולוגיים שליוו את ראשית ההתיישבות השיתופית בגליל העליון. אלו באים לביטוי בהתנגדות של המוסדות להשקיע במשך שנים ארוכות במבני ציבור בשל חוסר הוודאות לעתיד הקבוצה.

זהו גם שלב ההתהוות של רעיונות הקיבוץ וחיפוש הדרך לביטוי המרחבי שלהם. ניצני התפיסות התכנוניות לאדריכלות של הקיבוץ ניכרות כבר בתכנית של קורנברג לקבוצת דגניה ב’ משנת 1922, הכוללת שילוב של מבני ציבור, אגפי מגורים ומבני משק, ובתכניות של קאופמן משנת 1923 לחצר קבוצת גבע, חפציבה ובית אלפא. אולם המודלים העקרוניים של תכנון ‘הקבוצה הגדולה’ כשילוב של כפר ועיר ברוח החזון של קיבוץ עין חרוד יבואו לביטויים המובהק רק מאוחר יותר, בתכנון של עין חרוד ותל יוסף מ- 1925/6 ואילך .

תבליט בחזית המערבית של הרפת. צילום: עירית עמית-כהן

הסנדלרייה

ראשיתה של הסנדלרייה, ככל הנראה, בשנות ה-40 של המאה ה-20 בצריף פח ממזרח לבית הראשון בכביש הפרסה (ראו איור 7). בשנת 1951 הוסב המבנה הראשון בכביש הפרסה ממגורים לסנדלרייה, שבה ייצרו ותיקנו נעליים לחברים ולילדי הקיבוץ. לכבוד חנוכתה כותב הסנדלר יצחק שטינמן ביומן הקיבוץ: “סוף סוף נשמנו לרווחה. הסנדלרייה עברה מהצריף הידוע לבית א’ ושוכנה ב-3 חדרים די מרווחים… העבודה מתרכזת בעיקר בהכנת נעלי עבודה ונעלי שבת לחברים”. בהמשך הוא מוסיף: “עם כניסתו של אחד ההורים לעבודה, נמסרה לו עבודת פירוק נעליים ישנות. החברים נתבעים בכל לשון של בקשה, לבלי לזרוק נעליים מרופטות אלא למוסרן לסנדלרייה”.  שלוש שנים אחר כך דווח, כי בסנדלרייה עובדים שלושה חברים ועובד שכיר אחד וכי הסנדלרים מרוצים “מהשיכון” ומהמכונות .

הסנדלר הראשון שלגביו יש תיעוד הוא יצחק שטיינמן  (ראו איור 17), שלמד את מקצוע הרצענות עוד בגרמניה, וכשעלה לארץ בשנת 1944 ייסד את הסנדלרייה במקומה החדש. ניסן תירוש, חנוך אוסובסקי ודוד אלף הצטרפו לסנדלרייה בשנות ה-50. בשנות ה-40 עבדה גם סנדלרית בשם בלומה, עליה כותבת בתה: “אמא עובדת בסנדלרייה, עם עוד 3 גברים ‘גסי רוח’. היא די סובלת מזה, אבל גאה בכך שהיא עושה עבודה של גבר… אמא יושבת על שרפרף קטן ומכה בפטיש ומחברת כל גפה של נעל אחת לעור החום, לפי גודל וצורת הרגל של החבר שהגיע תורו. כל חבר מוזמן לבוא לראשונה לסנדלרייה לקחת מידות, לבחון ולשרטט את צורת רגלו בעיפרון על קרטון, שלפיו תיחתך הסוליה (ראו איור 18). אחר כך יבוא שנית, לבדוק אם הנעל הנוצרת מתאימה לרגלו”. בשנות ה-60 הצטרף גם שאול שבתאי שהחל כשוליה בגיל 14. לאחר פטירתם של הראשונים הצטמצמה פעילותה של הסנדלרייה ובעשור האחרון פעלה רק בהענקת שירות תיקונים .

הסנדלרייה השתמרה במתכונתה עד לשיקום המבנה ב-2011 על ידי המועצה לשימור אתרים. על היוזמה לשיקום כותב הראל: “עם השנים הלכו ונעלמו הסנדלרים ואיתם גם הנעליים והסנדלים שהכינו מידי שנה בשנה לשימוש החברים בקיבוץ. הסנדלר האחרון שנותר בקיבוץ הוא שאול שבתאי. מצבו הרעוע של המבנה הביאו  לסיים את עבודתו במקום, ובשנת 2009 נעשתה פנייה יזומה למועצה לשימור אתרים לעזור ולשפץ את המבנה שכבר החל להתפורר. מנכ”ל המועצה, יוסי פלדמן, נרתם לרעיון החייאת הסנדלרייה כמקום הממשיך לקיים אותה מורשת של ייצור עצמי ותיקונים של מוצרי הנעלה בשילוב מרכז מבקרים פעיל והשיק את הפרויקט.

הסנדלרייה לאחר השיקום, מוש הראל מדריך קבוצת סטודנטים

סיכום

תיעוד הסנדלרייה ובתי הפרסה באיילת השחר התחיל כחידה מרובת נעלמים: מה מקורה של צורת הפרסה, מדוע בתי הפרסה שונים כל כך משאר בתי המשק, מי היו המתכננים והבנאים. במהלך איסוף חלקי הפאזל הלך ונחשף סיפורו הייחודי של המקום.

סיפורה של איילת השחר נפתח בחיפוש הדרך, דרכם של פועלי העלייה השנייה והשלישית, דרכה של המהפכה הסוציאליסטית והציונית, שלא ברור היה לאן הן מובילות ואיזה צורה ילבשו. בתי הפרסה הוקמו בתקופה של ניסיונות ראשוניים בהתהוות של רעיון הקיבוץ ותכנונו הפיזי, במעבר ממודל “החווה” למודלים העקרוניים לאדריכלות הקיבוץ והמושב שהעמיד קאופמן. המתווה נערך תוך ויכוח פנימי על דרכה של הקבוצה – לקיבוץ או למושב, ובמאבק מתמשך מול יק”א ופיק”א שלא האמינו בעתידו החברתי והכלכלי של קיבוץ איילת השחר. יק”א תכננה את איילת השחר וכפר גלעדי כמושב/ה עם בתי אבן חד-קומתיים מחופים בגגות רעפים. לימים יתפתח הקיבוץ סביב גרעין “המושב/ה”, מה שיקנה למקום את הזהות השונה כל כך מאופי התכנון ה”אחיד” שקיים בקיבוצים אחרים. זה מקרה מיוחד, שבו ההיסטוריה שנכתבה בנוף, היא דווקא זו של המנוצחים (של התומכים במושב ושל פיק”א שלבסוף נכנעה). האופי הניסיוני ניכר גם בבניית המבנים, בבנאי קבוצת “אחווה” שלומדים את המקצוע, בפתרונות האקספרימנטליים של מיכאל ארליך מפקח הבנייה, בשילוב האלמנטים מהבטון בטכנולוגיות המסורתיות והחומרים המקומיים במעבר לאדריכלות המודרנית.

באיילת השחר נותרו מכלולים של צמחייה ומבנים מקוריים רבים משנות ה-20 ועד ה-50 של המאה הקודמת. המכלולים, כמו למשל תשעה מתוך עשרת בתי הפרסה וחלקים משדרת הברושים שניטעה לאורכה, השתמרו כמרקם אותנטי ושלם. ההשתמרות הטובה בולטת ביחס לקיבוצים אחרים, שבתהליכי ההפרטה והבנייה החדשה בחרו להרוס את המבנים ההיסטוריים.

בתי הראשונים הם החיבור הבלתי אמצעי לאותה התחלה שברירית ומוטרפת, בדרך שידעה משברים והכרעות ושהולכת ונמשכת כבר קרוב ל-100 שנה. הם מספרים את סיפורם של האנשים, שבעשייה מתמדת הנמשכת עד היום, הקימו את קיבוץ איילת השחר, בנו מקום, קהילה ובית. סיפור, שבמידה מסוימת נשכח, כי בניגוד לקיבוצים אחרים לא נבנה ‘האתוס של ההקמה’. אולי כי הוא לא התאים לדימוי שחברי הקיבוץ רצו לבסס לעצמם.

ם אם לא גילינו מיהו אותו “מהנדס של יק”א שערך את התכנית”, רעיון התכנון ברור ונוכח במקום, הסיפור ההיסטורי מעצב את לבו של הקיבוץ, כתוב על שלט מגדל המים, מסותת באבני הסנדלרייה, נפרש במרחבי הדשא המרכזי ובשדרות הברושים הוותיקים ומעניק משמעות לנוף הייחודי של איילת השחר. האתרים ההיסטוריים ומכלול הפרסה בפרט מקנים לקיבוץ את האופי המקומי, שאין שני לו, בנוסף לאיכויות אדריכליות יוצאות דופן. מכאן נובעת החשיבות של שימור המתחמים כמכלול בזהות שאיילת השחר המתחדשת תבחר לעצב לעצמה. בעוד שנים ספורות היא תחגוג את יובל המאה להיווסדה, וזו הזדמנות להעלות לדיון ציבורי את “המורשת האיילתית” ושימורה על היבטיה השונים המוחשיים והלא מוחשיים ולפעול לתיעודה, להגנתה ולפיתוחה.