מה נשתנה בתפיסות השימור העירוני?

31.12.2017
|
אדריכל גיורא סולר
|

31.12.2017

מתוך “אתרים – המגזין”, גיליון מס’ 2, ספטמבר 2012

שימור עירוני ושימור מכלולים עירוניים היסטוריים מהווים את אחד האתגרים הגדולים ביותר בפניהם עומד כל מי שעוסק בשימור מורשת תרבות, מכל דיסציפלינה רלוונטית. בניגוד לאתר ארכיאולוגי או למבנה הבודד, עיר היא גוף חי ומשתנה באופן קבוע. יתרה מזאת, היותה של העיר חיה ותוססת הוא אחד הערכים המשמעותיים שלה, גם מבחינה תרבותית. באופן טבעי לא מדובר רק בערים חדשות, אלא בעיקר בגידולן של ערים קיימות, רבות מהן ערים היסטוריות שלהן גרעין היסטורי או שכונות היסטוריות. חיי עיר תוססים והאצת תהליכי העיור מאיימים, לכאורה, על ערכי התרבות של העיר ההיסטורית, וללא ספק מהווים אתגר לכל הגורמים שעוסקים בתכנון ושימור ערים היסטוריות.

אתגר נוסף נובע מכך, שבעיר קיים מגוון גדול ביותר של בעלי עניין, ועל כן החלטות הנוגעות לעיר ההיסטורית עשויות להשפיע באופנים שונים על קבוצות שונות ורבות. זאת בניגוד, למשל, למבנה הבודד או לאתר ארכיאולוגי, שבהם מגוון בעלי העניין מצומצם.

מטרתו של מאמר זה לסקור את התפיסות ברמה העולמית בנושאי שימור ערים היסטוריות ואת השינויים שחלו בתפיסות אלו בתקופה האחרונה. תפיסות ברמה העולמית מבוטאות במסמכים מקצועיים שהופקו על ידי אונסק”ו ואיקומוס, שנחשבים כגורמים בינלאומיים מובילים בנושאי השימור (גם אם אינם מייצגים את כלל בעלי העניין ואנשי המקצוע בתחום). גורמים ספציפיים בגופים אלה (כמפורט להלן) נדרשים לשאלות בוערות בנושאי שימור ומשקפים את המקובל בזמן הכנת מסמך מקצועי כמו אמנה או קווים מנחים.

באיקומוס (המועצה הבינלאומית לשימור) מי שעוסקת בנושא השימור העירוני היא בעיקר הוועדה המדעית לערים והתיישבויות היסטוריות (CIVVIH), ובאונסק”ו (ארגון האו”ם לחינוך, מדע ותרבות) עוסק בכך המרכז למורשת עולמית. העיסוק בנושא במסגרת גופים אלה איננו חדש, כמובן, אבל הלחצים בשטח גרמו בעשר השנים האחרונות לגל של חשיבה חדשה – גישות חדשות ושינויים באמנות קיימות, כולל הכללת נושאים שבעבר לא נתפסו כרלוונטיים לנושא השימור העירוני, או שלא נחשבו לבעייתיים ולכן לא זכו לתשומת לב, לא בחשיבה ולא בעת הכנת המסמכים השונים.

רחוב הרצל בתל אביב ובקצהו גימנסיה הרצליה – 1913, לע”מ

להלן רשימה קצרה של נושאים כאלה:

1. מקומה ותפקידה של החברה בהחלטות הקשורות בשימור עירוני.
2. מקומן של קבוצות בעלי עניין בהחלטות בנושא השימור העירוני וכיצד לתת להן ביטוי.
3. רוח מקום – משמעותה, והאם היא ניתנת לשימור או לקביעה תכנונית.
4. הקונטקסט המוחשי הרחב יותר, לא רק של הגרעין ההיסטורי וגם לא רק האזור הקרוב אליו ביותר, אלא של הסביבה הרחבה, הנוף, התשתיות ועוד.
5. הקונטקסט הלא מוחשי (חברה, שימושים ופעילות, כלכלה ועוד).
6. המורשת הבלתי מוחשית ומשמעויותיה בשימור העיר ורוח המקום.
7. בנייה לגובה בתחומי העיר ההיסטורית, בסביבתה הקרובה ואף הרחוקה יותר.
8. ממשק – הכלים שנועדו להגן על הערכים של העיר ההיסטורית והקשרים ביניהם.

זאת בנוסף לנושאים ולתפיסות מקובלים מזה זמן, כמו עצם ההסכמה שעיר היא תופעה דינמית ומשתנה; שתחבורה היא נושא בעייתי ומורכב העלול לפגוע קשות בערכי תרבות; שאחת ממטרות השימור העירוני היא שיפור תנאי חיים של תושבי העיר; ושאחד מערכי העיר הוא חיוניותה והאפשרות שלה להתקיים, להתפתח ולשרת את בעלי העניין הקשורים בה (ראו, למשל, את האמנה לערים היסטוריות, אמנת וושינגטון 87).

ואכן, שני הגופים שהוזכרו לעיל עסקו בשנים האחרונות בנושאים החדשים ופיתחו כלים להתמודדות עם השינויים והצרכים החדשים. כלים אלה הם אמנות, קווים מנחים ומסמכי דוקטרינה שמהווים את התוצאה הסופית והתמציתית של אינספור טיוטות, כנסים ומפגשים. מסמכים אלה אמנם אינם מחייבים חוקית אף מדינה או מערכת שאמורה להשתמש בהם ולאכוף אותם, אולם הם מבטאים את הפילוסופיה, האתיקה והתורה שאמורות לכוון את מי שעוסקים בנושא השימור העירוני. הם משקפים את ההתפתחויות והצרכים החדשים, ומהווים כלים מנקודת המוצא של שימור ערכי התרבות של העיר ההיסטורית תוך כיבוד ערכים אחרים של בעלי עניין אחרים.

אותו המקום, רחוב הרצל, שנת 1964. צילום: פריץ כהן, לע”מ

להלן מספר מסמכים מרכזיים המבטאים את החשיבה והגישות החדשות:

1. הצהרת שיאן (Xi’an Declaration) שהתקבלה באסיפה הכללית של איקומוס ב- 22.10.2005 ועוסקת בסביבה ובקונטקסט הסביבתי של האתרים. עיקרי ההצהרה מופיעים בשני הסעיפים הראשונים שלה ובהרחבה בטקסט מבאר. הם קובעים כי הקונטקסט של אתר מורשת מוגדר בסביבתו המורחבת, שתורמת או מהווה חלק ממשמעותו ואופיו המיוחד. בדברי ההרחבה של הסעיף הראשון נאמר כי מדובר לא רק בהיבטים מוחשיים וחזותיים אלא גם בהקשרים של הסביבה הטבעית, במסורות חברתיות ורוחניות בעבר ובהווה, בהרגלים, בשימושים ובפעילויות ובצורות השונות של המורשת הבלתי מוחשית. הסעיף השני מדבר על המשמעות והאופי של אתר מכל סוג שהוא, שנובעים מערכים חברתיים, רוחניים, היסטוריים, אמנותיים, אסתטיים, טבעיים, מדעיים ואחרים וכמו כן מהיחסים המשמעותיים עם הקונטקסט הפיזי, החזותי, הרוחני והתרבותי האחר.

2. הצהרת קוויבק שהתקבלה באסיפה הכללית של איקומוס ב- 4.10.2008 ועוסקת ברוח מקום. הצהרה זו מהווה מעין המשך לקודמתה (שיאן 2005) ומרחיבה את ההגדרות של ערכי תרבות ומשמעות תרבותית. עניינה בהגדרת המשמעות של המונח ‘רוח מקום’ (genius loci) ובתרומתו לערכיו של אתר. על פי ההגדרה המופיעה בהצהרה, רוח מקום הינה שילוב בין האלמנטים המוחשיים והבלתי מוחשיים (כמו זיכרונות, סיפורים, מסמכים, ידע מסורתי, צבעים וגוונים, דרכי פולחן וכדומה), והיא נוצרת ממפגש של כל מרכיבי החברה. ההצהרה אומרת שרוח מקום משתנה כמענה לשינויים חברתיים והיא שונה עבור קבוצות שונות. ההצהרה קוראת להתייחס לרוח המקום בכל פעולות התכנון ואפיון אתרי מורשת ולשתף בהם את חלקי החברה השונים. כמו כן קוראת ההצהרה להבנה עמוקה יותר ולנקיטת צעדים אל מול האיומים על מורשת התרבות והחברה כתוצאה משינויים אקלימיים, תיירות המונית, קונפליקטים מזויינים והתפתחות עירונית.

3. עקרונות ואלטה, שהתקבלו באסיפה הכללית של איקומוס בפאריס בשנת 2011. מסמך זה הוא הנרחב ביותר, והמונח ‘עקרונות’ מחליף את מה שבעבר נקרא ‘אמנה’. המסמך נועד להרחיב ולעדכן את האמנה לשימור מרכזים עירוניים היסטוריים – אמנת וושינגטון 1987. עיקר חשיבותו של מסמך זה הוא בהתייחסותו הרחבה למגוון נושאים, כאלה שהוזכרו במסמכים קודמים וכאלה שמהווים חידוש או שינוי. אחד הפרקים החשובים ביותר של המסמך עוסק בהכרה שהעיר ההיסטורית משתנה, ומשום כך הוא מגדיר אספקטים שונים של שינויים וקריטריונים המתייחסים לשינויים אלה. המסמך דן בקנה המידה האזורי ולא רק המקומי, בערכים בלתי מוחשיים, בזהות ובהמשכיות, בשימושי קרקע מסורתיים, בחברה ובמקומה בהליכי קבלת החלטות. כמו כן עוסק המסמך ברב- גוניות תרבותית, באיכות סביבה, בנוף עירוני ועוד.

אחד הנושאים המשמעותיים במסמך עוסק ביישום העקרונות ובשמירת ערכי התרבות באמצעות תכניות ממשק (management plans). אלו מוגדרות כאן לראשונה, כולל פירוט סעיפים ונקודות אליהם חייבות תכניות הממשק להתייחס. תכניות אלו מופיעות בקווים המנחים ליישום האמנה למורשת עולמית ומהוות תנאי סף להכרזות עולמיות, אולם משמעותן ותכנן לא פורט עד כה בשום מסמך מקצועי בינלאומי. עקרונות ואלטה מגדירים את תכניות הממשק כסך כל הכלים שעומדים לרשותנו כדי להגן על ערכי תרבות של אתר, והם כוללים תכניות פעולה ליישום.

4. מזכר וינה ובעקבותיו מסמך אונסק”ו לנושא נופי מורשת עירונית (HUL approach). אירוע תכנוני ספציפי היווה את העילה להתעסקות ארוכה ואינטנסיבית בנושא ולהכנת מסמכים רשמיים של אונסק”ו. מסמכים אלה ובתוכם המסמך החשוב שעוסק בגישה לנוף היסטורי עירוני ( historic urban landscape ) הם תוצאה ישירה של פרויקט גדול שאושר, וביצועו אף החל בגבול אזור החיץ של אתר המורשת העולמי של העיר וינה זמן קצר ביותר לאחר הכרזת העיר כאתר מורשת עולמי ברשימת אונסק”ו. התוצאה הישירה הייתה ‘מזכר וינה’, שעסק ישירות בבנייה לגובה בתוך אתרי מורשת תרבות עירוניים ובסמוך אליהם. מכאן התפתח המזכר למסמך מקיף ביותר, שעיסוקו ברב-גוניות של הנושא העירוני הן ברמת התרבות והן ברמת בעלי העניין והנושאים השונים. המסמך קורא, למעשה, לאמץ גישה תכנונית כוללנית ביותר, על פיה הנוף העירוני איננו פיזי בלבד אלא הוא כולל היבטים חברתיים, סביבתיים, מסורות תרבותיות וכו’. במידה רבה עוסק המסמך בנקודות בהן נגעו ועסקו מסמכים שונים של איקומוס, כולל בהגדרות ובדרישות לתכניות ממשק ולתכניות פעולה שמלוות אותן.

5. קווים מנחים ליישום האמנה למורשת עולמית שאושרו בשנת 2005 וחיזקו משמעותית את נושא תכניות הממשק לאתרים.
הנחיות אלו הן, למעשה, הוראות ליישום ה’תורה’ שמאחורי האמנה למורשת עולמית. הן אינן מהוות נייר עמדה או פילוסופיה, ולכן אין בהן כמעט עיסוק בתיאוריות, אולם ניתן להבין מתוכן את התיאוריה, האתיקה והפילוסופיה שעומדות מאחוריהן. למשל, הקריטריונים על פיהם מוכרזים אתרי מורשת עולמית, מופיעים בקווים המנחים ולא באמנה עצמה. קווים מנחים הוכנו מיד עם הכנת האמנה למורשת עולמית עצמה (1972) אולם עברו במשך השנים תיקונים, תוספות ושינויים, אשר הפכו אותם למסמך בלתי מובן הבנוי טלאים- טלאים. בין השנים 2000 ל- 2005 עבד צוות מקצועי על עדכון החומר והפיכתו למסמך אחד, שאושר בסופו של דבר ע”י הוועדה למורשת עולמית של אונסק”ו. סמוך לאישור המסמך החלו להגיע הערות ובקשות לשינויים ותיקונים שלו, דבר שמאפיין את הדינמיות בעיסוק במורשת התרבות ובתפישות המגוונות של התופעה.

6. דיון וסיכום של קבוצת מומחים מטעם אונסק”ו לנושא אזורי חיץ להכרזות מורשת עולמית. אירוע הבנייה לגובה בווינה, שהביא בסופו של דבר להכנת מסמך הנוף ההיסטורי העירוני (נקודה 4) וההכרה שבערים ההיסטוריות וסביבן חלים שינויים מתמידים כולל בנייה לגובה, הובילו למפגש מקצועי ולהמלצות בנושא גבולות אזורי חיץ. אזור חיץ (buffer zone) מוגדר כאזור שמקיף את הליבה המוכרזת אתר מורשת תרבות ואמור להגן עליה מפני איומים שונים. עצם קביעת גבולות לאזור כזה בהתאם לאיומים הצפויים לליבה, מהווה אתגר, ובוודאי שהוא לא תמיד עומד בציפיות. הדיון בחסות אונסק”ו, שהתקיים בדאבוס שווייץ, לא הבשיל בסופו של דבר למסמך שהתקבל רשמית, אולם חשיבותו אינה פחותה בשל כך. חלק משמעותי מהדיונים נגע בשאלה, האם אנחנו עוסקים באזור חיץ שמפריד בין אזורים, או באזור מעבר, שמקשר ביניהם. החלק המעשי בדיון ובנייר שסיכם אותו קרא לקביעת גבולות שונים לאזור חיץ, לאותו האתר, כאשר נושא מסדרונות ראייה אל ומן האתר, נושאים חזותיים ומרחקים לראייה מהווים נקודות שיש להתחשב בהן בכל החלטה. אם המסמך יאושר ויאומץ, יותוו גבולות או זוויות ראייה, שכל עניינם הוא מראה האתר ממרחקים שונים, מכיוונים שונים ומהמבטים ממנו החוצה. זאת בנוסף לגבולות אזור החיץ המסורתי, שעוסק באיומים אחרים על האתר.

צילום: גיורא ודרור סולר

שינויים ערכיים וחברתיים אחרים מהווים בסיס לא רק למסמכים שהוזכרו לעיל אלא למפגשים, לכנסים, למחקרים ולמאמרים, שמבטאים את הדינמיות בחשיבה שמכוונת את תפיסות השימור. בסיכום ניתן להצביע על ארבעה כיוונים עיקריים שמהווים את השינוי המשמעותי בגישות לשימור בשנים האחרונות:
1. חברה
2. סביבה
3. כוללנות ובעלי עניין שונים
4. ערכים בלתי מוחשיים
5. הכרה בשינויים כאלמנט מקובל, בעיקר בקונטקסט העירוני

אחת ממטרות מאמר זה היא לחזק את מודעות הקורא לשינויים שחלו וחלים באופן מתמשך בתפיסות, לעודד אותו לקרוא ולהבין את המסמכים המבטאים שינויים אלה ולהתייחס לשימור כאל פעולה חברתית מורכבת ולא כאל עשייה טכנולוגית גרידא.