מכרות הגופרית והמפעל ליד בארי

01.01.2018
|
רינה הברון
|

01.01.2018

מתוך “אתרים – המגזין”, גיליון מס’ 1

במשך שנים מפעלי תעשייה וטכנולוגיות בנייה לא זכו לתשומת לב מבחינת שימורם, כפי שזכו לה מבנים מונומנטאליים הקשורים באירועים היסטוריים הֵרואיים או בסגנונות בנייה עוצרי נשימה. בשנים האחרונות זוכים מבנים אלה ליחס חדש וההכרה בערכם לשקף אורחות חיים שעברו מן העולם מתרחבת.

במקומות שונים בעולם מתפתחת תיירות מורשת במפעלי תעשייה, שמנצלת את מיקומם, את נפחם ואת הכלים הישנים שנותרו בהם לפעילות מגוונת. רבים מהמפעלים הגדולים, שבעברם שימשו לתעשייה מזהמת, ממוקמים מחוץ למרכזי יישוב, אחדים סמוכים למחצבות שפעילותן נפסקה, והמכלול כולו משתרע על שטחים גדולים המקלים על ניצולם לתפקודים חדשים רבי משתתפים: תיירות, כנסים, תערוכות ופסטיבלים.

בישראל רבות המחצבות הישנות ורבים המפעלים התעשייתיים, ששרידיהם נותרו בנוף וסיפורם נשכח. הקרן לשיקום מחצבות עוסקת בשיקומן של אחדות מהן מתוך הכרה בפוטנציאל הטמון בהן לפיתוח שטחים פתוחים, לניצול שטחיהן לפעילות כלכלית, מסחרית ותעשייתית. למרות זאת רבות מהן ורבים מהמפעלים הסמוכים להן נותרו עדיין ללא טיפול. ההשכחה מעודדת את ההזנחה, וזו מזרזת את ההידרדרות במצבם הפיסי. כזה הוא סיפורו של מכלול תעשייתי להפקת גופרית ובו מכרה פתוח רחב ידיים ומפעל תעשייתי, הנמצאים כ-2.5 ק”מ מערבית לקיבוץ בארי שבחבל אשכול. מערכת תעשייתית זו פעלה בשנים 1936-1942, ובגלל ייחודה ההיסטורי, הטכנולוגי והבולטות הנופית היא ראויה לשילוט מפורט, לשיקום ולשימור.

שרידי כן המנוף להעברת חומר הכרייה (צילום: עירית עמית-כהן)

גילוי הגופרית
במלחמת העולם הראשונה פעל באזור המזרח התיכון חיל משלוח מצרי (Egyptian Expeditional Forces, E.E.F.), שהוקם על ידי האימפריה הבריטית, נתמך על ידי כל מדינות ההסכמה (שהתנגדו לשלטון האימפריה העותמאנית) ולווה בכוחות הנדסה מיומנים. עם כוח זה נמנה קפטן בריטי שהיה גם מהנדס מכרות, ליאונרד לויד וויליאמס (Leonard Lloyd Williams). בחודש מרס 1917 התקדמו הכוחות ממצרים לאורך חוף סיני והגיעו לפאתי העיר עזה. לאחר שני ניסיונות כושלים לכבוש את העיר התייצב קו החזית מול הטורקים לאורך הגדה הצפונית של נחל בשור (ואדי ע’זה). כאן השתהו הכוחות כשמונה חודשים עד להתקפה השלישית על עזה ב-7.11.17 שנסתיימה בהצלחה.

במשך חודשי ההתארגנות וההמתנה סייר ויליאמס בסביבה, הלך בעקבות הריח העז של הגופרית ואיתר בעצמו או בעזרת הבדווים המקומיים את מרבציהּ. יש לזכור כי בימים ההם היה השימוש בגופרית נפוץ, והיא הייתה מחצב מבוקש.

סקר מרבצי הגופרית וקבלת זיכיונות הפקה
לאחר שהסתיימה המלחמה שב וויליאמס לארץ ובין השנים 1928-1930 ערך סקרים גיאולוגיים בשטחים שחכר מחמולת אבו מועליק. בנקודות בדיקה שונות מצא כי בעומק ממוצע של כארבעה מטרים מצויה שכבה שעוביָהּ כמטר ובהּ גופרית בריכוז של 18%-45%. לאחר בדיקה חוזרת העריך המפקח על המכרות בממשלת המנדט הבריטי את ההפקה ככדאית והעניק לויליאמס זיכיונות הפקה בהתאם להתקדמותהּ, בשטח של מאות דונמים.

הקמת מפעל הגופרית
וויליאמס חָבַר לבעלי הון ערביים מעזה ומבאר שבע ולבריטים תושבי הארץ וייסד את חברת מכרות הגופרית בע”מ (Sulphur Quarries Ltd.). בראשית שנות ה-30 בנתה החברה בית חרושת גדול. ממדי המפעל אכן היו חריגים באזור זה של הארץ ובולטים בייחודם. הפועלים, שהועסקו בבניין ולאחר מכן בעבודה במכרות ובמפעל, היו מתושבי עזה ובדווים מהסביבה (בני שבט הוַּחידאת). המהנדסים ומנהלי העבודה היו בריטים, המכונות וציוד נוסף הובאו מאנגליה. רושדי א-שּאוָּה, מבעלי ההון העזתיים וצאצא למשפחה מכובדת, תִפקד כמנהל האדמיניסטרטיבי, וויליאמס עצמו היה המנהל המקצועי.

הקמת המפעל נמשכה כארבע שנים וכללה מבנה הפקה (עם מנוע בהספק של 240 כ”ס, יחידת הצפה, יחידת ייבוש ומסועים), באר (בעומק 51 מ’ עם מתקן שאיבה בעל מנוע דיזל של 20 כ”ס), בריכת מים, ציוד כרייה והובלה (שכלל פסי רכבת, קטר דיזל של 20 כ”ס ו-20 קרונות רכינה), שכונת מגורים עבור המהנדסים ומנהלי העבודה הבריטים (כ-40 נפש), משרדים וגנרטור לתאורה.

תהליכי ייצור
תהליכי ייצור הגופרית כללו כרייה במכרה פתוח, הובלה למפעל, ריסוק חומר הגלם (כורכר ספוג בגופרית), ניפוי, הפרדת הגופרית בהצפה ובייבוש ואריזה. בסופו של התהליך התקבלה גופרית ברמת ניקיון מעל ל-95%, והפסולת שנותרה הוּערמה מצפון ומדרום למפעל עד כדי יצירת רכסים בולטים. בשנת 1936 החל המפעל לייצר ולשווק גופרית לארץ ולייצא למצרים, ליוון, להודו, לטורקיה ולסוריה. הייצור נמשך ברציפות עד שנת 1942, ובסה”כ הופקו ושוּוקו למעלה מ-8,000 טון גופרית.

פריחה חורפית בין שרידי המפעל (צילום: עירית עמית-כהן)

סיום ההפקה
בעיצומה של מלחמת העולם השנייה נפסקה הפקת הגופרית, והמפעל שבת עקב מחסור בחלקי חילוף, ירידה באיכות חומר הגלם, קשיים בשיווק ובייצוא ובעיות בהעסקת כוח אדם. לכל אלה נוספו חובות עבר שהחברה המפעילה צברה במשך שנים.

ב-1942 הפקיע חיל האוויר המלכותי הבריטי (Royal Air Force) תמורת סכום נכבד את כל שטחי מפעל הגופרית ומתקניו. משרד המלחמה הבריטי הקים במקום בסיס לקליטת תחמושת מטוסים, שאמורה הייתה להתפנות (עם התקדמות הגרמנים בצפון אפריקה) מאזור תעלת סואץ. הבסיס רושת בכבישי בטון שקישרו אותו גם לעזה.

סוף דבר
בתום המלחמה נטש חיל האוויר המלכותי הבריטי את בסיסו בשטחי מפעל הגופרית, ועל שמירת המקום הופקדו בדווים מחמולת אבו מועליק. בשנים 1945-1947 רכשה בהדרגה תנובה אקספורט את מניות המפעל עד שעבר כולו לידיהּ. האם קיוותה תנובה לחדש את ייצור הגופרית? האם סברה שבעתיד המפעל יספק תעסוקה ליישובים עבריים שיוקמו בסביבה? לא נותרו לנו עדויות על כך. לאחר הרכישה העמידה תנובה את הקרקעות לרשות הקרן הקיימת לישראל.

בסוף שנת 1951 בדקה חברת מחצבי ישראל את האתר ביסודיות, ומומחיה העריכו, כי אמנם נותרו כ-100,000 מ”ק עפרות גופרית, אך ריכוז הגופרית בהן הוא רק 3%-5%. מעת לעת נערכו סקירות נוספות של מרבצי הגופרית, אולם בסופו של דבר ניצול הגופרית לא חודש, המפעל נותר נטוש, ועל אף ה”שמירה” נעלם ממנו כמעט כל דבר שניתן לפירוק מהיר.

ספירת מלאי – שרידים שנותרו בנוף
1. כביש גישה באיכות סבירה המתפצל מכביש הכניסה לקיבוץ בארי (חלקו ‘כביש ביטחון’ מאוספלט וחלקו כביש בטון מקורי).
2. מכרה פתוח ובו מסלול רגלי מעגלי משולט על-ידי ‘החברה להגנת הטבע’ ועוד שני בורות כרייה נרחבים בצמוד לכביש הגישה.
3. שרידי שתי עמדות ש”ג בריטיות בכניסה למפעל.
4. רכסי פסולת ענקיים מצפון ומדרום למפעל, נטועים באקליפטוסים.
5. אותיות RAF (חיל האוויר המלכותי) גדולות טבועות בבטון הכביש בכניסה למפעל.
6. מסילת ברזל צרה מימי הקמת בסיס התחמושת, החוצה את כביש הבטון מדרום למפעל. כיום מכוסה ברצועת בטון טרייה.
7. כֶּבֶשׁ (רמפה) ומתקן קליטה לחומר הכרוי.
8. מבנה הייצור בן קומתיים, יצוק מבטון, ובתוכו שרידי מסועים וחדרי מנועים ובהם בסיסי מנועים.
9. באר מים מדופנת הצמודה למבנה הייצור ובה שרידי מערכת שאיבה.
10. בריכת מים קטנה, יצוקה מבטון, שלֵמה אך מוטלת על צִדהּ, ולידהּ בריכה יותר גדולה, שכנראה הוקמה לצרכי בסיס התחמושת הבריטי. ליד הבריכות מוטלים גושי בטון ענקיים שעדיין לא נבדקו.
11. שרידי מבנים מטויחים בנויים מגושי כורכר, צמודים מדרום למבנה המפעל.
12. מערכת (ממוטטת בחלקהּ) של בתי שימוש (‘קרוסלות’) מדרום-מערב למבנה הייצור.
13. מבני משרדים בנויים בלוקים ובחזיתם מגרש טניס מבוּטן.
14. לאורך הכביש בקרבת דרך הגישה למפעל ריכוז של צינורות עבי קוטר, יצוקים בעטיפת בטון.

חזית צפונית של אולם הייצור (צילום: עירית עמית-כהן)

המלצות לשימור המכלול התעשייתי
א. שלט מרכזי במבוא המתעד את סיפור האתר.
ב. שילוטי הפנייה: 2, 3, 5, 6, 8, 9, 10, 13.
ג. גידור בטיחותי והסדרת חניון רכב.
ד. חיזוק המבנה והמסועים ובניית גישה בטוחה לתוך המבנה.
ה. גידור בטיחותי המאפשר מבט פנימה.
ו. סקר, תיעוד ובחינת פוטנציאל שיקום האתר, שילובו במסלול סיורים המתקיים בסביבה, ופתיחתו לביקורים.
ז. ניקוי המקום ושיקום קירות ממוטטים.
ח. בכניסה למכרה או באחד מהבורות הקמת מרכז הפעלה, הכולל כרייה, סינון וניסויים כימיים עם גופרית (מותאמים לגילאים שונים).
ט. התקנת מפרצי חנייה לרכב.
י. בדיקת בטיחות ואפשרויות להשמשת מבני המשרדים (שמצבם הפיסי תקין וחסרים בהם רק הגגות).
יא. הסרת הבטון החדש ושחזור המסילה.