שכונת בית יעקב

בית יעקב היא השכונה התשיעית שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה, בשנת 1877. במשך שנים רבות השכונה הייתה מבודדת ומרוחקת משאר שכונות העיר והקיצונית ביותר במערב העיר. השכונה ממוקמת על גבול מחנה יהודה בין הרחובות יפו ואבישר. היום השכונה התמזגה עם מחנה יהודה.

מספר הבתים שיועדו לשכונה על ידי המייסדים, תוכנן ל-70, כנגד “כל נפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים” (בראשית – פרק מ”ו, כ”ז). שכונת בית יעקב נוסדה על ידי חברת משתכנים בהנהלת רבי משה גרף, אחד מהממונים ועסקני כולל הורדנא של עדת הפרושים. רבי גרף פעל רבות למען ביסוס היישוב היהודי מחוץ לחומות ועשה כל שביכולתו, במימון ובמאמצים, כדי לרכוש חלקת קרקע בת 44,000 אמות מרובעות במחיר 500 נפולאונים זהב, בגבול המזרחי לשכונת אבן ישראל. לאחר שעלה הדבר בידו, הצטרפו אליו פעילים, ביניהם רבי שלמה זלמן בהר”ן, שמואל מברעזין, יצחק מאיר מסטאויק, אליעזר קמיניץ ויוסף בנימין מסלונים שביחד הניחו את היסוד לשכונת בית יעקב.

הקמת השכונה לוותה בקשיים רבים, אמנם היו כ-70 בתי אב שקיבלו על עצמם להקים להם בית במקום, אך מלאכת הבנייה לא הייתה קלה. קשיים רבים נתגלו כתוצאה מכך שבמקום לבנות 70 בתים, נבנו רק 30. כשנתיים לאחר שנתגבשה הקבוצה, הונחו היסודות לבתים הראשונים, ובדצמבר 1879 נשלמה בנייתם כאשר עד שנת 1881 עמדו בשכונה כ-20 בתים.
תכנית הבנייה תאמה את מה שהיה מקובל באותם ימים: חצר רחבת ידיים, במרכזה בור מים, בית מרחץ, מחסן לקמח, מאפיה, בית כנסת ותלמוד תורה, כאשר מסביב הוקמו בתי מגורים שכניסותיהם פונות לחצר.

הקשיים בשנותיה הראשונות של השכונה היו רבים, הגברים המעטים בה נטלו עליהם את עול השמירה בלילות, עקב התנפלות ערבים תושבי הסביבה על מתיישבים יהודים שגרו באזור, שהיה שומם ומרוחק מהשכונות היהודיות הראשונות (נחלת שבעה ומאה שערים).

אחד הרגעים היפים בשכונה היה המקרה בו נפח השכונה בנה את העגלה הראשונה ששימשה כתחבורה ציבורית בין השכונות היהודיות המעטות. היו גם תקנות לשכונה, לדוגמא נאמר: “בכל שתי שנים, בכ”ח סיוון, יבחרו בני החברה ועד חדש, ויהיו בו לכל הפחות שנים מהוועד הקודם, וימסרו לוועד החדש כל הפנקסים והכסף והשטרות וכל השייך לחברה גם אחרי כלות בעזה”י כל בנייני החברה לא יסור ועד למען ישמר המקום בכלל והבניינים בסדרים ובנקיות ומכל ריב ומדון בין השכנים ובפרט בעניינים הנוגעים אל הנחלה המשותפת לכל בני החברה”.

מתקנות אלו ומהכרכרה הראשונה שנבנתה בירושלים, לא נותר דבר, וכיום עומדים בתיה המעטים של שכונה זו דהויים, קירותיהם העלו אזוב וההזנחה ניבטת מכל הבתים.