אולם הקולנוע-תיאטרון "אדיסון"

ברחוב ישעיהו 14 פינת רחוב בליליוס נמצא מבנה קולנוע/תיאטרון מפואר – “אדיסון”. הוא עומד נטוש מזה 15 שנה. בימים אלו החלו יזמים שרכשו את המבנה לסמן את אבני החזית של המבנה, כדי לשלבם במבנה חדש שאושר לבנייה בתכנית משנת 1999. קולנוע אדיסון הוקם בשנת 1932 על ידי מר י.מ. מזרחי שקנה את חלקת המגרש שמול בית הספר למל, במחצית הדרך בין כיכר השבת לרחוב יפו. תכנית המבנה בוצעה ידי האדריכלים דן ורפאל בן-דור ובוצע על ידי המהנדסים רייטן ובניו. המבנה נבנה בעיצוב קלאסי מרשים בסימטריה של החלונות, משקופי אבן ומעקה גג מדורג במרכז חזית המבנה. במרכז החזית הקדמית נמצא לוח אבן המציין את שם בוני הבית ואת שנת הבנייה: “התיאטרון נבנה ע”י מ’ י’ מזרחי ובניו תרצ”ב 1932”.

במשך 30 שנותיו הראשונות, אולם אדיסון על 1,200 המושבים שלו זכה ליוקרה רבה ונחשב בעיני רבים להיכל התרבות הירושלמי. לצד הסרטים שהוצגו בו ממיטב הקלאסיקה הקולנועית של כל הזמנים, שימש הבניין כאולם תיאטרון שבו הועלו מחזות מקומיים ובינלאומיים, מופעי אופרה, רוקנ’רול וג’אז. הקהל בתקופת המנדט צבא על הקופות להזמין כרטיסים מראש למחזות של הבימה, הקאמרי, האוהל והמטאטא. לקונצרטים בניצוחם של טוסקניני, ברנשטיין והוברמן. למופעי הבידור והמוסיקה בהשתתפות אנשי השרירים רודי והלפרין. בין האמנים שהופיעו על בימת אדיסון היו גם הכנר יאשה חפץ, אמן הג’אז ליונל המפטון, הקומפאניון דה לה שאנסון והצלליות עם קליף ריצ’ארד. כמו כן באולם התארחו אמנים ערביים כדוגמת פאריד אל-אטרש ותזמורתו שהגיעו ממצרים.

האולם שימש גם עסקנים מפלגתיים שניצלו את גודלו כדי לערוך כינוסים בירושלים, בין השאר של מנחם בגין. ב-16 במאי 1936 תקפו הערבים בירי מקלעים, צופים שיצאו מהאולם והרגו שלושה יהודים. בסוף שנות ה-60 הסתיימו ימי תהילתו של קולנוע/תיאטרון אדיסון, עם התחרדותו המואצת של האזור ובמיוחד בשכונת מזכרת משה הסמוכה. כמו כן, נוכח מגוון האלטרנטיבות התרבותיות שנבנו בירושלים כמו בנייני האומה, בית העם, תיאטרון ירושלים ובתי הקולנוע במרכז העיר, הלכה ופחתה משיכתו. 

בשנת 1968 הוצג המחזמר “קזבלן” של גיורא גודיק שהביא לאולם צופי תיאטרון אחרונים, אבל אט אט הוסט מרכז הכובד מעשייה תרבותית להקרנת סרטי בורקס. שמו של הקולנוע זוהה כמעוזם של סרטים טורקיים והודיים, מה שגרם לרבים להדיר את רגליהם ממנו. בשנת 1982 נרכש האולם על ידי משה דדש, ששיפצו ביד נדיבה והשיב את כבודו במספר שלאגרים קולנועיים שהקפיצו מחדש את הרייטינג כמו “גריז”, “שיגעון המוזיקה” ו”אי.טי”.

אבל האביב הקולנועי היה קצר, עם הופעתם בכל פינה של ספריות הווידאו, ואולם אדיסון הלך ואיבד את צופיו. נוסף לזאת, החלו התנכלויות חוזרות ונשנות מצד החרדים שהיו אחראים לכמה ניסיונות הצתה של המקום, שהאחרונה בהן הייתה בשנת 1985. הירושלמים התרחקו מהאולם והסבו לדדש הפסדים גבוהים. בשנת 1989 החליט דדש למכור את הקולנוע, מה שגרם להתעניינות מיידית, מצד אנשי עסקים חרדים שראו בכך הזדמנות פז להיפטר מהמומנט החילוני בלב השכונה החרדית. לאחר שנות משא ומתן שעלה לבסוף על שרטון נרכש הבניין על ידי חברת א.ר מלונות רותם שרצו לשנות את התכנית לפרויקט מלונאי שלא צלח. לאחרונה נמכר המתחם לחסידי סטמאר ובכוונתם להרוס את הבניין ולבנות במקומו בית מגורים/משרדים בגובה 8 קומות, כאשר בכל קומה יהיו 1,000 מ”ר. נוסף לכך ייבנה במתחם חניון תת קרקעי בעומק של חמש קומות. כך יבוא הקץ על תהילתו של בית הקולנוע/תיאטרון שנבנה בתחילת שנות ה-30 ויהפוך כעת לבניין משרדים רגיל. רק הזיכרונות ההיסטוריים מירושלים של פעם יישארו במקום.