בית החולים האיטלקי ברחוב הנביאים

אחד המבנים המרשימים ברחוב הנביאים הינו מבנה בית החולים האיטלקי, שעבר בשנים האחרונות שיפוצים נרחבים על פי תכנית שימור של האדריכל גובי קרטיס. הבניין הוקם בשלהי התקופה העותמאנית בין השנים 1917–1913. הקמת הבניין היא במידה רבה ביטוי לתחרות החריפה שהייתה בין המעצמות על השגת השפעה באימפריה העותמאנית השוקעת ובמיוחד בירושלים, בשל אופיה הדתי המובהק של האימפריה שהקימה מוסדות דת וחסד.

ממשלת איטליה, במאמציה להפגין נוכחות בירושלים, החליטה להקים בית חולים מרשים שתוכנן בסיגנון איטלקי ונועד להגיש את שירותיו החיוניים לאוכלוסיה המקומית ולצליינים הקתולים שביקרו בעיר. התכנון ניתן לאדיריכל האיטלקי אנטוניו ברלוצי שבחר לבנות בירושלים בסגנון הרנסנס של חבל טוסקנה באיטליה. התכנית התבססה על מבנה כניסה צר וארוך במרכז, ומשני צדדיו אגפים גדולים למשכן בית החולים וכניסה מפוארת בחזיתו. האגפים נבנו בתכנית מרובעת ומתנוססים לגובה שלוש קומות. גג הבניין שטוח ומעוטר בשינות חומה וחלונות הפזורים על שטח הקיר באופן אחיד. כיפת הכנסיה בעלת חתך משושה המזכיר את בית הטבילה בפירנצה. הכנסיה נבנתה בשיש אדום ולבן שהובא מאיטליה. החזית החיצונית מעוטרת בפיתוחי אבן ובעמודונים. בפנים חלל גדול וגבוה כשעמודי שיש צמודים לקירות מסביב מעל לכנסיה ומצד שמאל מתנשא מגדל פעמונים ריבועי המחולק לאורכו באלמנטים שונים והוא דומה למגדל הארמון הישן בפירנצה או לבית העיריה בסיינה.

אבן היסוד הונחה בסוף 1910, אך הקמת בית החולים נתקלו במכשולים שונים ורק לאחר שנתיים החלה הבנייה, אולם הופסקה עם פרוץ מלחמת לוב בין איטליה לטורקיה. האיטלקים שבו למספר חודשים ובסוף 1914 נעזב המקום בשנית בעקבות מלחמת העולם הראשונה מבלי שהושלמו החלקים הפנימיים והריהוט של בית החולים. כאשר הצטרפה איטליה למלחמה לצד מדינות ההסכמה, הוחרם הבניין כרכוש אויב והמקום שימש עד סוף המלחמה כבית חולים לנגועי מגפות מקרב האוכלוסיה המקומית. כאשר חזרו האיטלקים לצד כוחות אלנבי לירושלים בדצמבר 1917, הם מצאו את מבנה בית החולים נזוק והציוד שהובא מאיטליה נגנב. האיטלקים החלו בעבודות שיקום והשלמת הבנייה כאשר בשנת 1919 החל בית החולים בפעולתו כשהמנהל האיטלקי היה ד”ר מנצ’ילי. נראה כי חשיבותו של בית החולים האיטלקי לא נתמצתה בשירותי הרפואה שהעניק לתושבי העיר, אלא בכך ששימש גם מוקד לפעילות ונקודת מפגש לקהילה האיטלקית בירושלים.

 

עם פרוץ מלחמת העולם השניה, ב- 1939, שוב הוחרם בית החולים האיטלקי כרכוש האויב, והפעם על ידי הבריטים. המקום נמסר למפקדה האזורית של חיל התעופה המלכותי (R.A.F.), אשר בנוסף להפעלת בית חולים צבאי בבניין, הקים בו גם משרדים ואכסניה לאנשיו. בית החולים הוקף בגדרות תיל סבוכות ובפינות החצר צצו קוביות בטון מכוערות – סוכות הזקיפים ועמדות הירי להגנת המחנה מארגוני המחתרת היהודיים, אצ”ל ולח”י. כאשר החלו הבריטים לפנות את הארץ התכוננו היהודים והערבים כאחד להשתלט על בית החולים האיטלקי, שהיווה עמדה מצויינת ששלטה על צירי תנועה חשובים. אנשי “ההגנה” השיגו בעורמה מידע על מועד הפינוי המדויק של הבניין ואנשיו נכנסו בפתחיו האחוריים ממש עם צאת הבריטים דרך הכניסה הראשית. מקץ דקות ספרות כבר התנוסס בראש המגדל הדגל הכחול לבן.

במלחת השחרור שימש הבניין עמדה קדמית ונקודת תצפית לכחות צה”ל. הוא הופגז קשות בידי הלגיון הערבי ובמיוחד ניזוקו גג הכנסיה והמגדל המתנשא אל על. בהסכם שבית הנשק בין ישראל לירדן נקבע כי בית החולים האיטלקי יישאר בידי ישראל. כעבור זמן קצר הושב האתר לבעליו – הנזירות האיטלקיות ממסדר קוטולנגו אשר אף עברו להתגורר בו. נציגי ממשלת איטליה תבעו מישראל לתקן את נזקי המלחמה, אך זו סרבה בטענה כי נזקים אלו נגרמו מן ההפגזות הירדניות. לאחר משא ומתן ממושך החליטו האיטלקים למכור את הבניין. הבניין נרכש על ידי ממשלת ישראל בשנת 1963 יחד עם המגרש עליו הוא עומד.הבניין נמסר לשימוש משרד החינוך והתרבות, המחזיק מחלקות שונות בשני אגפיו והקפלה משמשת חדר ישיבות. מבנה בית החולים ניזוק עם השנים היה צורך דחוף בתיקון ובשחזור גגות הרעפים המקוריים, תיקון הקמרונות המקוריים, החלפת החלונות ושחזור רצפת השיש. השיפוץ התבצע על פי תכנית שימור ובסיוע המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.