באוקטובר 1898 הגיעה לחופי ארץ ישראל משלחת ציונית ובראשה בנימין זאב הרצל, מייסדה של התנועה הציונית. המשלחת הוזמנה לירושלים על-ידי הקיסר הגרמני וילהלם השני. מפגש זה נחשב בעיני הרצל כצעד חשוב בדרך להשגת היתר התיישבות (צ’ארטר) מידי הסולטן העות’מאני, עבדול חמיד השני, ששלט באותם ימים על כל שטחי הארץ. בביקורם בארץ עברו הרצל וחברי המשלחת בשבעה מקומות יישוב שהשאירו בהם רושם רב.
תחנה ראשונה – נמל יפו
“מאד המה לבנו כאשר נגלה מעל אנייתנו בבוקר שטוף-שמש אחד חוף הארץ החיוור. היה זה אחד הרגעים הפיוטיים ביותר שאף בחיים מלאים עניין אין רבים כמותם. (בנימין זאב הרצל, בתוך : “ציונות”)
“… את ד”ר הרצל רק בשעה שכבר היה מעבר מזה לבנייני החוף, בעלותו על המרכבה. כשראיתי אותו, את הדמות הגאה כדמות מלך, עם הזקן הארוך, השחור, עם העיניים היפות, שהתבוננו לאותה פנה ששם עמדה חבורת יהודים ירושלמים, החל לבי לרעוד ודמעות עלו בעייני. דמעות צצו גם בעייני היהודים הזקנים והצעירים שעמדו סביבי. כשישב עם מלוויו במרכבה ונסע – נשאו יהודים את עיניהם השמיימה ובקול רם ברכו ברכת “שהחינו”.
(אלמוני בתוך : “מַלְכִּי בְּצִיּוֹן – ד”ר הֶרְצְל בִנְמֵל יָפוֹ”)
“יש לחשוֹש שהדוֹר הבּא לא יֵדע את הרצל בּלתי אם כּשם, כּסיסמא, כּדגל, לכל היוֹתר כּאגדה נאה.” (ברל כצנלסון בתוך : “הרצל לדור”)
“אבל בשאלה היהודית נתגלה משהו מופלא. התחבורה המודרנית, המקרבת כל כך את העמים זה לזה, הרעה את מצבם המדיני והחברתי של היהודים, בשעה שהגבירה את עוצמתם הכלכלית, או מוטב שנאמר הכספית. היהודי נעשה בלתי-יציב יותר, ומשום כך גם אומלל ושנוא יותר, ממה שהיה מעולם. כלום ידוע בעולם, אילו “נדידות-עמים” עברו היהודים בעשרים השנים האחרונות? מדובר כאן בתנועה של המונים, שלעומתה לא היה חילוף-המקומות של שבטים מרובים בראשית ימי-הביניים אלא משחק ילדים בלבד. ממאורות-העוני האיומות שבמזרח אירופה מתפרצים זה עשרים שנה מאות-אלפי בני אדם מיואשים, כדי לבקש להם במקומות אחרים פת לחם וקרטוב של חופש. איזה אדם, שאינו נושא בחזהו לב-אבן, יוכל להתבונן בלא זעזוע עמוק בנדידה הזאת מן הצרה האחת אל הצרה האחרת?…” (בנימין זאב הרצל, בתוך : “היהודי הנצחי”)